הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מצרפי המקרים
  • מצרפי המקרים
    כתר | 2011 | פרוזה מקור | 277 עמ' מודפסים

    פרפר שמניד את כנפיו גורם לסערה במקום המרוחק אלפי קילומטרים ממנו, אבל מי שכנע אותו להניד את כנפיו? שני סטודנטים מתיישבים זה ליד זו בשיעור משעמם, ומוצאים את אהבת חייהם, אבל מי דאג שדווקא שני הכיסאות האלה יישארו פנויים? ספר עב כרס עוצר קליע במעופו ומציל את בעליו, אבל ממי קיבל הסופר את הרעיון לעלילה המסועפת? שלושה חניכים התקבלו למחזור 75 של " קורס מצרפי המקרים". היום הם כבר מקצוענים: גיא מתמחה בצירופי שידוך המפגישים זוגות אוהבים, אמילי מתמחה בצירופי השראה, ואריק מתמחה בכול, ככה לפחות הוא חושב. הם מסיטים גורלות בעזרת כוס קפה שמתנפצת על הרצפה ודואגים לפריצות דרך מדעיות בהשאירם חלון פתוח כדי סדק. והם פועלים תמיד על פי הוראות המשימה, המונחת לפנות בוקר תחת דלתם במעטפה חתומה. טוב, כמעט תמיד. כשמשימה יוצאת דופן מגיעה בוקר אחד, רוצח שכיר מופיע בעיר וזיכרונות מן העבר חוזרים לתבוע את שלהם - מצרפי המקרים מתחילים לדאוג לגורלם שלהם. מצרפי המקרים הוא סיפור מבריק ושופע דמיון על גורל ובחירה, על דמיון ומציאות ובעיקר על אהבה. יואב בלום הוא מתכנת ובלוגר, בן 31, מקריית אונו. זהו ספרו הראשון.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • גם כאן, כמו תמיד, התזמון היה הכול.
    חמש שעות לפני שיצבע את הקיר הדרומי בדירתו בפעם המאתיים וחמישים, ישב גיא בבית הקפה הקטן והשתדל ללגום מספלו באיטיות מחושבת היטב.
    גופו נטה מעט מן השולחן אחורה, נשען בתנוחה שהייתה אמורה לשקף רוגע שהולידו שנים על גבי שנים של משמעת עצמית, וספל הקפה הקטן אחוז בעדינות בין אצבעותיו כמו צדף יקר. מזווית העין עקב אחר התקדמות מחוג השניות בשעון הגדול שהיה תלוי מעל הקופה. כמו תמיד, ברגעים האחרונים של ההוצאה לפועל הוא גילה שוב את מודעותו המתסכלת לנשימותיו ולפעימות לבו, שגברו מדי פעם על רחש תקתוקן של השניות הרשמיות.
    בית הקפה היה מלא למחצה.
    הוא העביר את מבטו בין האנשים וראה מחדש בעיני רוחו את קורי העכביש שחלפו באוויר, את הקשרים הדקיקים והבלתי נראים שחיברו ביניהם.
    מולו, בקצה האחר, ישבה נערה עגולת פנים שהשעינה את ראשה על שמשת החלון, מניחה למוזיקה שיוּצרה במפעלים של אלכימאֵי שיווק בעלי התמחות ברומנטיקה של נערות תמימות לשטוף את מחשבותיה דרך חוטי האוזניות הדקים. העיניים העצומות, תווי הפנים הרפויים, הכול הצביע על סוג של שלווה. גיא לא ידע עליה מספיק כדי לקבוע אם זו אכן שלווה. הנערה לא הייתה חלק מהמשוואה כרגע. היא לא אמורה להיות חלק ממנה, אלא רק הזמזום שלה.
    בשולחן ממולה ניסה זוג חסר ביטחון, בדייט ראשון או שני, לפלס את דרכו במה שהיה ספק שיחה ידידותית, ספק ראיון עבודה למִשׂרת בן זוג, ספק מלחמת שנינויות שקטה, מוסווית בחיוכים ובמבטים שמוסטים הצידה מדי פעם כדי להימנע מבהייה הדדית שתיצור תחושה של אינטימיות מזויפת. בעצם, הזוג הזה היה מעין אב־טיפוס לכל מערכות היחסים המהירות מדי, הסובבות סביב עצמן בעצבנות, אשר העולם מתמלא בהן ולא משנה עד כמה הוא מנסה למנוע זאת.
    קצת מאחור, בפינה, ישב סטודנט שעדיין היה עסוק במחיקת פניה של אהבה ישנה מחזהו מול שולחן עמוס ניירות כתובים בכתב יד צפוף ובהה בספל שוקו גדול, שקוע בחלום בהקיץ שהתחזה לריכוז אקדמי. גיא כבר ידע את שמו, את ההיסטוריה הרפואית שלו, ההיסטוריה הרגשית, הרהורים, חלומות, פחדים קטנים. הכול היה מתויק אצלו, איפשהו... כל מה שהיה אמור לדעת בשביל לנחש את האפשרויות, לנסות לסדר אותן בהתאם לסטטיסטיקה מורכבת של גורמים ונגרמים.
    ולבסוף, שתי מלצריות זקופות, עייפות מבט אך איכשהו עדיין חייכניות, ניהלו שיחה חרישית ואינטנסיבית סמוך לדלת המטבח הסגורה. אחת מהן, לפחות, ניהלה את השיחה. השנייה הקשיבה, הנהנה מדי פעם, נתנה סימני חיים על פי פרוטוקול ״אני שמה לב״ קבוע מראש, אבל נראה שחשבה על דברים אחרים לגמרי.
    גם את ההיסטוריה שלה הוא הכיר. על כל פנים כך קיווה.

    הוא הניח את הספל וספר בראשו את השניות לאחור.
    השעה הייתה שבע־עשרה דקות לפני ארבע אחר הצהריים, לפי השעון שמעל הקופה.
    הוא ידע שאצל כל אחד מהנוכחים השעון מראה שעה שונה במקצת. חצי דקה לפני או אחרי, זה לא משנה באמת.
    הרי בני האדם לא נבדלים זה מזה רק במקום. הם מתנהלים גם בזמן שונה, במידה מסוימת, נעים בתוך בועת זמן אישית משל עצמם. חלק מהעניין בעבודה הזאת, כמו שאמר הגנרל, הוא להצליח להפגיש את הזמנים האלו בלי שהמפגש ייראה מלאכותי.
    לו עצמו לא היה שעון. הוא גילה שהוא לא משתמש בו. הוא היה מודע כל כך לזמן עד שלא היה לו צורך בזה.

    תמיד אהב את התחושה החמימה הזאת, המחלחלת כמעט עד העצם, בדקה שלפני ביצוע משימה. התחושה שאתה עומד להושיט את אצבעך ולהזיז מעט את כדור הארץ, או את השמים. הידיעה האישית כל כך, שעכשיו אתה מסיט ממסלולם הקבוע והידוע דברים שעד לפני שנייה נעו בכיוון אחר לגמרי ורואה איך משהו חדש נוצר. כמו צייר שמצייר נופים אדירים ומורכבים אבל בלי מכחול וצבע, פשוט על ידי סיבוב מדויק ועדין של קליידוסקופ גדול.
    אם לא הייתי קיים, חשב לא פעם, היו חייבים להמציא אותי. חייבים.
    מיליארדי הסטות אצבע כאלה קורות כל יום, מתכתבות זו עם זו, מבטלות זו את זו, מערסלות זו את זו במחול קומי־טרגי של עתידים אפשריים, ואף אחת מהן לא מרגשת את בעליה. והוא, בהחלטה פשוטה אחת, רואה את השינוי העומד לקרות, ואז מבצע אותו. באלגנטיות, בשקט, בסודיות שגם אם תיחשף, איש לא יאמין למה שעומד מאחוריה. ועדיין, הוא תמיד רועד קצת לפני.
    ״לפני הכול,״ אמר להם אז הגנרל, ״אתם סוכנים חשאיים. אלא שכל השאר הם קודם כול סוכנים ואחר כך גם חשאיים, ואתם קודם כול חשאיים, ובמידה מסוימת גם סוכנים.״

    הוא נשם עמוק, והכול החל לקרות.
    הנערה בשולחן ממול נעה מעט בזמן ששיר אחד ברשימה נגמר ושיר חדש התחיל. הוא היטיבה את תנוחת ראשה על השמשה, פקחה את עיניה ובהתה החוצה.
    הסטודנט ניער את ראשו.
    הזוג המתגושש צחקק במבוכה, כאילו אין עוד סוגים אחרים של צחקוקים בעולם.
    מחוג השניות עבר כבר רבע סיבוב.
    גיא נשף מעט אוויר.
    הוא הוציא את הארנק מכיסו.
    בדיוק בזמן, קריאה קצרה ועצבנית ניתקה את שתי המלצריות זו מזו ושלחה אחת מהן אל תוך המטבח.
    הוא הניח שטר על השולחן.
    הסטודנט התחיל לאסוף את ניירותיו, עדיין איטי ומהורהר.
    מחוג השניות הגיע למחצית הסיבוב.
    גיא הניח את כוסו, המלאה עדיין עד מחציתה, במרחק שני סנטימטרים בדיוק משפת השולחן, והשטר מתחתיה. כשהמחוג הגיע לארבעים ושתיים הוא כבר עמד ונופף בידו למלצרית שנשארה מחוץ למטבח, בתנועה שכללה בתוכה הכרת טובה ופרידה מהירה.
    היא נופפה אליו בחזרה והחלה לנוע לכיוון השולחן.
    כשעבר המחוג את הנקודה שבה השלים שלושת רבעי הסיבוב פסע גיא אל הרחוב שטוף השמש ונעלם מעיני יושבי בית הקפה.

    שלוש, ארבע, ו ...

    ***

    הבחור החמוד בפינה התחיל להתארגן ליציאה.
    אמנם השולחן היה של יולי, אבל כנראה היא תיאלץ לטפל בו עכשיו. לא שיש לה בעיה עם זה. היא מחבבת סטודנטים. היא מחבבת בחורים חמודים. סטודנט חמוד הוא שילוב מנצח, למען האמת.
    שירלי ניערה מעט את ראשה.
    לא! לעצור את המחשבות הללו מיד! מספיק עם ״חמודים״ ו״מקסימים״ וכל שם תואר אחר שאת מרגישה צורך לזרוק לעצמך.
    ניסית, היית שם, בחנת, בדקת, נסקת, התרסקת. ועכשיו למדת. די, נגמר. ה־פ־ס־ק־ה.
    הבחור עם העיניים העצובות הרים את ידו והראה לה את השטר שהשאיר על השולחן.
    היא כבר הכירה אותו, אם אפשר לקרוא לביקור השבועי השתקני שלו ״היכרות״. הוא בטח שתה את הקפה עד הסוף, כמו תמיד, השאיר את המשקע החצי־בוצי למטה, כאילו הוא מחכה לאיזו מגדת עתידות שלא תבוא, והשטר מקופל בעדינות מתחת לכוס.
    הוא יצא מבית הקפה, ונדמה היה לה שהיא רואה מתיחות מסוימת בצעדיו. היא ניגשה לשולחן שלו והקפידה שלא להסתכל על הסטודנט.
    בסך הכול היא רק בן אדם. ועברה רק שנה מאז. ברור שהיא עדיין מרגישה צורך באיזשהו סוג של חום אנושי. היא עדיין לא הצליחה להרגיל את עצמה למחשבה שלבד זה הביחד החדש. שצריך להיות חזקה. אמיתית, זאבה בודדה ויפה בשלג, או נמרה במדבר, או משהו כזה. שנים על גבי שנים של סרטי בנות, שירי פופ מתקתקים וספרים חד־ממדיים הצליחו להקים בראשה מערך ביצורים בנוי היטב של אשליות רומנטיות.
    אבל יהיה בסדר.
    יהיה בסדר.

    היא שולחת את ידה, טרודה מעט במחשבותיה.
    היא שומעת רעש קל מאחור ומסובבת את ראשה. זו הילדה עם האוזניות, מזמזמת לעצמה.
    עוד לפני שהיא מסובבת את הראש בחזרה היא מבינה שעשתה טעות.
    מוחה קולט עכשיו את האירועים המתרחשים, מנבא אותם, מתזמן אותם בדיוק של שעון אטומי, אבל כל הזמן באיחור של אלפית שנייה.
    הנה היד שלה מזיזה מעט את הכוס במקום לתפוס אותה.
    הנה הכוס, שמשום מה מונחת הפעם קרוב כל כך לקצה, מאבדת את שיווי המשקל.
    הנה היא שולחת את ידה השנייה, מנסה לתפוס את הכוס הנופלת, והנה היא נכשלת והכוס מתנפצת על הרצפה והיא צועקת, צעקה חדה, מתוסכלת.
    ועכשיו, הנה הסטודנט - כלומר בחור, בחור לא מעניין בכלל - מרים את הראש לעבר הצעקה, מזיז את ידו לכיוון הלא נכון ומפיל בטעות את השוקו על הניירות.
    והנה ברונו יוצא מהמטבח.
    שיט.

    ***

    ״לפעמים אתם תיאלצו להיות קצת מניאקים,״ הגנרל היה אומר. ״זה קורה. זה הכרחי. אני עצמי ממש נהניתי מזה. אבל לא צריך להיות סדיסטים קטנים בשביל להבין את זה. העיקרון הוא די פשוט.״
    גיא צועד עכשיו בהמשך הרחוב, סופר את הצעדים עד שירשה לעצמו להסתובב ולהסתכל מרחוק. הכוס כבר הייתה אמורה ליפול. הוא יעיף מבט, רק מבט קטן אחד, כדי להיות בטוח שהכול בסדר, לוודא. זה לא ילדותי, זו סקרנות בריאה. אף אחד לא ישים לב, הוא בכלל בצד השני של הרחוב. מותר לו.
    ואז הוא ילך לחבל בצינור.

    ***

    שירלי רואה את הסטודנט מקלל ושולח את ידיו במהירות, מנסה להציל את הסיכומים הכתובים בכתב יד צפוף.
    היא מתכופפת מהר, מתחילה לאסוף את השברים בידיה, וראשה נחבט בשולחן. שיט מספר שתיים.
    היא מנסה לאסוף את השברים הגדולים בלי להיחתך. הנעליים שלה מנומרות בנקודות קפה קטנות, כמו כתמים של גי׳רפה הססנית, שנספגות במהירות והופכות לחלק ממרקם הנעל.
    קפה יורד בכביסה? מותר לכבס את הנעליים האלה בכלל?
    היא מקללת בשקט את כל העולם ואשתו. פעם שלישית שזה קורה לה כאן. ברונו הבהיר טוב מאוד מה יקרה בפעם השלישית.
    ״תעזבי את זה,״ היא שומעת קול שקט.
    ברונו כורע לצִידה, אדום מכעס.
    ״אני מצטערת,״ היא אומרת. ״באמת. זה... זה לא קרה בכוונה. בדיוק הסתובבתי, חצי שנייה של חוסר ריכוז. באמת.״
    ״זו פעם שלישית,״ ברונו מסנן. הוא לא אוהב לצעוק כשיש לקוחות. ״פעם ראשונה, אמרתי מילא. פעם שנייה הזהרתי.״
    ״ברונו, אני מצטערת,״ היא אומרת.
    ברונו לוטש בה את מבטו.
    או. ביג מיסטייק.
    הוא ממש לא אוהב שקוראים לו בשם הפרטי. לרוב היא לא עושה טעויות כאלה. מה יש לה היום?
    ״תעזבי את זה,״ הוא אומר בשקט, מדגיש כל מילה, ״תחזירי את המדים, קחי את החלק שלך בטיפים היום, ותעזבי. את לא עובדת כאן יותר.״ ולפני שהיא מצליחה להגיד מילה, הוא מתרומם על רגליו ונכנס בחזרה למטבח.

    ***

    עכשיו גיא כבר רץ.
    צריך להספיק כמה דברים. אי אפשר להכין הכול מראש. יש דברים שחייבים לעשות ברגע האחרון, או לפחות לוודא שהם קורים כמו שצריך, כשמגיע זמנם.
    הוא עדיין לא הגיע לרמה שבה יוכל פשוט להניח לכוסות ליפול ואז לשבת ולראות איך אירוע רודף אירוע. הוא עדיין צריך לתת לאירועים דחיפה קלה בעצמו, בזמן אמת.

    ***

    הוא יצטרך כנראה לצלם מחדש את רוב החומר.
    אחת המלצריות, לא זו שאוספת את השברים מהרצפה ונראית כאילו עוד שנייה תפרוץ בבכי, ניגשת אליו עם חבילה גדולה של מגבות נייר ועוזרת לו להספיג את מה שהסיכומים עוד לא ספגו בעצמם. הם שותקים ומנקים במהירות את השולחן. את רוב הניירות הוא משאיר שם. ״אפשר לזרוק את זה,״ הוא אומר לה, ״אני פשוט אצַלם מחדש.״
    ״באסה,״ היא אומרת וקופצת את שפתיה בהבעה של השתתפות בצער.
    ״תביאי לי כבר חשבון,״ הוא אומר. ״נראה לי שאזוז.״
    היא מהנהנת ומסתובבת והוא קולט שמץ מהבושם שלה באפו. אזעקה קטנה וישנה מהדהדת בראשו בשקט. הבושם של שרון.
    רק זה היה חסר לו.
    הוא ממצמץ קצת וממשיך להכניס את הניירות שנשארו יבשים לתוך התיק. אחר כך, כשהשולחן כבר מבריק, המלצרית מגישה לו את החשבון.
    הוא אפילו לא שם לב שהוא עוצר את הנשימה כשהיא מתקרבת, רק לא להריח אותה בטעות.
    כשהיא מתרחקת משם הוא מרים את מבטו מהחשבון וקולט את המלצרית השנייה, זו שהפילה את הכוס, יוצאת מבית הקפה, לבושה בבגדיה הרגילים.

    ***

    גיא ישב בתחנת האוטובוס ופתח את פנקסו הקטן.
    הוא אמנם היה בנקודה שממנה היא לא אמורה לראות אותו, אבל ליתר ביטחון העמיד פנים שהוא מעיין בפנקס.
    הוא פתח אותו באחד מצירופי המקרים הראשונים שעבד עליהם. המשימה הייתה לגרום לעובד מסוים במפעל נעליים לאבד את עבודתו. הבן אדם היה סוג של מלחין גאון שמעולם לא גילה זאת. בשלב הראשון גיא היה צריך לדאוג לפיטורין שלו, ובשלב השני לחשוף אותו למוזיקה באופן שיגרום לו לנסות להלחין משהו.
    משימה די מורכבת למצרף מקרים מתחיל, וגם פחות מלהיבה ממשימות אחרות שחלם עליהן.
    באותו זמן הוא היה די יומרני. הוא ניסה לעשות משהו שחרג הרבה מעבר ליכולות התכנון שלו. מעיון בפנקס עכשיו הוא נזכר שנעשה שימוש בעז עצבנית במיוחד, בחיסונים נגד שפעת ובהפסקת חשמל ששיתקה את כל המפעל.
    הוא נכשל, כמובן. פיטרו מישהו אחר, כי הוא לא חישב נכון את זמני ההגעה של העובדים. זה היה בתקופה שהוא עדיין הביא בחשבון רק את רמת האדם היחיד, במקום להסתכל על תמונה רחבה יותר, והתעלם מכל מה שהגנרל ניסה להסביר להם. הוא לא הקדיש תשומת לב מספקת לתבנית הפקקים של ימי חמישי בבוקר באזור המגורים של המלחין שלו, ומישהו אחר היה שם במקום ובזמן שתכנן.
    למעשה, כל המהלך שהוא ניסה לעשות היה משורטט כאן לנגד עיניו בארבעה עמודים בפנקס. ארבעה עמודים! לכל הרוחות, מה הוא חשב לעצמו?
    מישהו אחר סידר את הפיטורין, כעבור חמישה חודשים. הוא הצליח גם להחזיר את המפוטר של גיא אל המקום שהתפנה. לגיא לא היה מושג מי עשה את זה. הוא העריך שהטעות שלו עלתה בכמה יצירות שלעולם לא ייכתבו.
    לא כל הטעויות שלו תוקנו ככה. לא תמיד יש הזדמנות נוספת.
    מעבר לכביש הוא ראה את המלצרית שהפילה את הכוס שלו מגיעה לתחנת האוטובוס.

    ***

    הנקישות הקצובות של צעדיה על המדרכה נשמעות כאילו הן הדבר שסביבו סובב העולם כולו ברגע זה. הוויש הקטן שהזרוע שלה משמיעה כשהיא מתחככת בבגד, המגע של התווית באחורי החולצה.
    כשהיא עצבנית היא שמה לב לדברים שוליים.
    לא מזמן גילתה את זה.
    מוזר, אבל לא הפיטורין המהירים והחדים הם שמטרידים אותה עכשיו, אלא התחושה שזה לא קרה כמו שהיא דמיינה. ככה סתם, בשנייה, הכול משתנה? החיים לא אמורים לעשות לך את זה ככה. הם אמורים לבשר לך לאט את הבשורות, טובות או רעות. לא לזרוק אבנים כאלה לתוך האגם שלך ולהצביע על המעגלים המפריעים את שלוות המים בחיוך מלא שמחה לאיד. למה יש לה תחושה שמה שקרה עכשיו הוא שווה ערך להתנגשות חזיתית עם מכר רחוק, בדיוק כשאת עוברת את הפינה?

    הגשם הראשון ירד לא מזמן, ולמרות השמש הבהירה והחמימה ששוטפת עכשיו את הרחוב, יש ריח של חדש באוויר ונהר קטן וחום שזורם בשולי הכביש, אל הביוב. בדיוק במיקום שמאפשר לאוטובוס חצוף שעובר על פניה להתיז עליה ולהרטיב לה שוב את הנעליים. עוד אחד מהימים האלה.
    היא פשוט צריכה לעבור אותו בלי פציעות גופניות חמורות, או משהו כזה, ומחר כבר יהיה סביר יותר. מחר יהיה זמן להערכת נזקים, לבדיקה מדוקדקת של ביצורי הבסיס שלה, ולהחלטה מושכלת לגבי הדרך שבה תמשיך. ולאן.
    היא גוערת בעצמה על הדרמטיזציה שלה. כולו פוטרת מהעבודה. זו לא חוויה מעצבת שתספרי עליה לנכדים, או לפסיכולוג. בסך הכול יום דפוק. את כבר מכירה ימים כאלה מקרוב. אתם חברים טובים. בלי דרמות, בבקשה.
    היא מרימה את היד. עד שיגיע האוטובוס תעבור שעה. עדיף טרמפ קצר, מקלחת ארוכה, ולהיכנס למיטה עד מחר. ומחר נראה. נראה אם יש עבודה איפשהו, נראה מה נעשה לגבי שכר הדירה לחודש הקרוב, נראה מה ההוראות לכיבוס נעליים.

    ***

    גיא הציץ בדאגה. היא לא נראתה מבואסת מספיק. הוא ציפה לרמת באסה בינונית־גבוהה.
    אולי בעצם לא כל כך מבואסת זה די טוב. היא תישאר פתוחה לרעיונות.
    מצד שני, תסכול קל מתובל בקורט עצבות עשוי לגרום לה להזדקק למישהו להישען עליו.
    או שהוא פשוט יעודד אותה להתרחק מבני אדם.
    הייתי חייב לסגור את הפינה הזאת, אידיוט שכמותי. לחשב מראש את פוטנציאל הבאסה שלה, במדויק. צריך לצמצם את סיכויי השגיאה בכל הנוגע לבחירה. זה השיעור הראשון. טוב, לא ממש הראשון. אולי קרוב יותר לחמישי. ואולי זה העשירי.
    אני כבר לא כל כך זוכר.

    בכל מקרה, היא לא נראתה מבואסת מספיק.

    ***

    ״מה קורה שם?״ הוא שואל.
    אחד מעוברי האורח על המדרכה נעצר. ״מה?״
    ״מה קורה שם?״ הוא שואל שוב. ״למה אף אחד לא זז?״
    ״יש שם איזה צינור מים שהתפוצץ,״ אומר האיש. ״סגרו את הרחוב ההוא.״
    ״הבנתי, תודה.״
    הוא ייסע מסביב. אם הוא יפנה כאן ימינה ואז שוב שמאלה, הוא אמור לנסוע במקביל ולהגיע ל ... לא, אין שם כניסה. אולי הוא יפנה פעמיים ימינה, ואז שמאלה דרך החד־סטרי ההוא. או שאולי זה לא חד־סטרי אלא רחוב ללא מוצא? שרון צחקה עליו תמיד. ״איך, איך סיימת קורס קצינים אם אתה לא מצליח לנווט בתוך העיר?״
    ״בעיר זה שונה,״ הוא היה אומר לה.
    ״זה אמור להיות אפילו קל יותר,״ היא אמרה.
    ״בקורס לא היה לי אותך,״ הוא היה אומר לה. ״את הורסת לי את כל הריכוז.״
    היא הייתה מחייכת את החיוך הזה ומטה מעט את ראשה. חיוך מונה ליזה באופסייד.
    ״לא, לא, באמת,״ הוא היה אומר. ״מפות, רחובות, תרשימים, כיוונים. הכול מתערבל לי. בשבילי כרגע יש רק שני מקומות - לידך, ולא לידך. אז איך אני אמור לזכור איך נוסעים לקולנוע ככה, הא? תגידי לי את.״
    והיא הייתה מתכופפת מעט ולוחשת לו באוזן. ״שמאלה, עד הסוף ימינה, ובכיכר ישר, המפקד.״

    אז הלכו הסיכומים, אז מה. הוא לא ייתן לזה להרוס לו את היום. כל יום. איזשהו יום.
    הוא יגיע הביתה, יזרוק את כל הניירות המחורבנים האלה לפינה הכי חשוכה בדירה, ירד למטה וייקח במכונה איזו קומדיה, הכי דפוקה שימצא - משהו עם נערי קולג׳ אמריקאים, או בריטים נוירוטים, או נשים ספרדיות שמדברות ממש מהר - ואז הוא ישב עם בירות ובוטנים וייהנה ללא רגשות אשם.
    או שירד לים, גם זה אפשרי.
    בכל מקרה, חשוב לערב את הבירה בעניין. הבירה תיעלב אם היא לא תהיה מעורבת. לא מסתבכים עם בירות, את זה הוא למד בדרך הקשה.
    הוא מטה את ראשו לאחור ושואג. בכל פעם שהוא נאלץ לדחות משימה שקשורה ללימודים נהיה לו מצב רוח כל כך טוב. כל כך חי. הוא אוהב את ה״זוֹן״ הזה. ה״זון״ השמח שלו, הנחמד, זה שמצליח לראות בחיים משהו שהוא מעֵבר לפעילויות שצריך לבצע, משהו שצריך לזרום דרכו.
    יום יבוא ואהיה מורה זן, הוא חושב. אכניס אנשים למכוניות ואתן להם לשאוג את עצמם לחיים.
    אבל עד אז נסתפק בלהיות נחמד. נעזור לאיזו זקנה, ניקח איזה טרמפיסט, נקנה פרח וניתן אותו לבחורה אקראית ברחוב.
    הוא שואג שוב.

    ***

    אנשים שונים מגיבים לדברים בדרכים שונות.
    לאנשים שונים יש גם חולשות שונות. את החולשות של הבחור שלו הוא גילה אי שם באמצע המחקר.
    אף אחת מהן לא הדאיגה את גיא במיוחד, חוץ מהקושי להתמצא ברחובות בתוך העיר.
    אז הוא סידר סרט תעודה צבאי בערב לפני. הוא אהב לבצע שינויים בלוח השידורים. הוא אהב להשפיע על מחשבות של אנשים באמצעות שינויים בלוח השידורים. זה קל יחסית, והיה לזה ריח נעים של הימור. בהימור גדול מזה הוא כבר לא העז להסתכן.
    אבל אחרי הצפייה בסרט אתמול, הוא הרגיש שיש סיכויים די גבוהים שכשהסטודנט שלו ישאל את עצמו איך לנסוע עכשיו, יעלה בראשו משהו דומה ל״שמאל, ימין, שמאל״.
    ובכל מקרה, הכבישים האחרים לא יהיו כל כך פתוחים.

    ***

    יותר מדי זמן כבר עבר. היא צריכה לתפוס טרמפ. אפילו אוטובוס. מה שיגיע קודם. היא מרימה את היד בעצלות ומנסה לחשב בראשה את הסיכויים שתצליח למצוא עבודה חדשה עוד השבוע.
    היא מגיעה למסקנה שאין שום סיכוי, ובדיוק אז עוצר לידה אוטו קטן כחול, והחלון נפתח.
    בהיסח הדעת היא מנהלת את שיחת היעד הקצרה ונכנסת אל המכונית. שנייה אחרי שסגרה את הדלת היא שמה לב שלידה יושב בעצם הסטודנט מבית הקפה.
    הוא משלב הילוך, מחייך אליה מהצד ויוצא לדרך.
    ועכשיו, כשהם בתנועה, אפילו אם האדמה הייתה רוצה, היא לא הייתה מספיקה לבלוע אותה.

    ***

    היא חמודה, וגם שתקנית. שילוב הרסני מבחינתו, הוא חושב.
    נראה שאתה לא מסוגל להימנע מלפנטז מערכת יחסים עם כל יצור מסוג נקבה שאתה נתקל בו, הוא נוזף בעצמו. ועכשיו המשך בחייך, ידידי.
    אבל, בעצם, אם כבר הולכים לים עם בירה...

    ***

    הוא דווקא השתדל ממש, ייאמר לזכותו.
    היא ספרה בלב כמעט דקה שלמה לפני שהוא נשבר והתחיל לדבר.

    ״הוא לא צעק עלייך יותר מדי, אני מקווה, כן?״ חיוך קטן.
    ״לא, הוא לא מהצועקים. כשהוא עצבני הוא פשוט מדבר בצורה מאוד מודגשת.״
    ״מודגשת?״
    ״כל מילה ומילה. כמו. חצץ. בעין.״
    ״עד כמה הוא היה מודגש הפעם?״
    ״הוא פיטר אותי.״ היא מושכת בכתפיה.
    חצי מבט, חצי מודאג. ״ואללה?״
    ״ואללה.״ מעולם לא נאמרה ואללה חדה וחותכת כל כך. זו הייתה, חביבי, המילה האחרונה בשיחה, היא חושבת. מקווה שהבנת.

    יש בה צד כזה.
    צד שאוהב להתעלל בשיחות נימוסין. לשבור את הרצף המקובל של שאלה ותשובה מובנות מאליהן, להגיד את המילה הלא מתאימה או את המשפט שיגרום לכולם להשתתק, להרגיש לא נעים, לנוע באי־נוחות ולחשוב ״אוקיי, היא כנראה מ־מ־ש לא רוצה לדבר״.
    אל תדבר אתי על העבודה שלי. אל תדבר אתי בכלל. תנהג.
    אני כאן במקרה בכלל.
    פשוט תנהג.

    ״אני, אמ, מצטער לשמוע.״
    ״אני מצטערת על החומר שלך. ראיתי שנשפך לך הכול שם על הסיכומים.״
    ״שטויות. אני פשוט אצלם אותם שוב.״ עכשיו תורו למשוך בכתפיו.
    ״אוקיי.״
    ״באמת שטויות.״
    ״הבנתי. אוקיי. אז אני לא מצטערת.״ היא מחייכת לעצמה.
    ״אמ, כן.״

    ״אני דן.״
    ״שירלי.״
    ״יש לי בת דודה בשם שירלי.״
    מה זה מעניין אותי? ״ואללה? קטעים.״
    ״כן.״

    ***

    גיא ספר שוב נשימות. זה אמור להיות יעיל יותר מלספור שניות, הוא יודע, אבל זו בעיה כשקצב הנשימות שלך לא סדיר.
    הוא הוציא את הסלולרי מהתיק וחיכה קצת.
    ועוד טיפה.
    אפשר לקרוא לה ״פוליסת ביטוח״, לשיחה הזאת, לא?
    הוא חייג את המספר.

    ***

    ״אני אוריד אותך בפינה לפני, טוב? אם אני נכנס כאן זה הופך לי לחד־סטרי, אמ, נראה לי.״
    ״סבבה. אין בעיה.״ היא מרשה לעצמה לשחרר חיוך.
    ״קרובה לים, הדירה שלך, לא?״
    ״כן, די קרובה.״ צעד קדימה.
    ״את הולכת הרבה לים?״ הוא מנסה.
    ״לפעמים. לא כל כך הרבה.״ שני צעדים אחורה.
    ״יוצא לי להיות שם לפעמים, זה מאוד מנקה את הראש.״
    ״זהו, שלא. הרעש של הגלים מוציא אותי מריכוז.״
    ״לא צריך להתרכז בשביל לנקות את הראש.״
    ״מה שתגיד.״
    היא חייכה. זה חיוך טוב. כלומר, חיוך בכלל זה טוב, לא?
    ״אני הולך אולי היום בערב, בא לך להצטרף?״
    ״תשמע...״
    ״באמת, שום דבר מיוחד. אני אביא בירה, את תביאי משהו אם בא לך לכרסם. סתם לשבת, לדבר. אני רציני.״
    ״אני לא חושבת.״
    ״בדרך כלל הייתי מחכה עד שתתפתח שיחה, כמובן. מקסים אותך עם כל מיני תובנות סתמיות. אני באמת לא מהבחורים האלה שממהרים, אבל פשוט אנחנו תכף נגיע ו...״
    ״אני לא בקטע.״
    ״איזה קטע?״
    ״של מערכות יחסים.״
    ״בכלל?״
    ״בכלל.״
    ״סוג של התנזרות?״
    ״יותר סוג של שביתה.״
    ״למה?״
    ״זה מסובך.״
    ״כמה זמן את כבר שובתת?״
    ״אני לא חושבת שכדאי... מה הרעש הזה?״
    ״נראה לי שזה מהתיק שלך.״
    ״אוי, זה הפלאפון שלי, שיט.״ חיטוט, חיטוט, חיטוט. ״הלו?״

    ״שלום.״
    ״כן?״
    ״הגעתי לדנה?״
    ״לא.״ היא מרגישה שהגבה שלה מתרוממת מעצמה, עצבנית.
    ״הלו?״
    ״לא, לא, זו לא דנה.״
    ״דנה?״
    ״אין כאן שום דנה. טעות. הלו?״
    ״הלו?״
    ״טעות! טעות!״ היא צועקת.
    היא מנתקת את השיחה וזורקת את הטלפון לתוך התיק שעל הרצפה לרגליה. ״אוף, איזה יום משוגע.״

    ***

    גיא החזיר את הסלולרי שלו לכיס.
    זהו, עכשיו נשאר רק לקוות וללכת הביתה.
    ולצבוע את הקיר.

    ***

    ״טוב. נראה לי שהגענו.״
    ״אחלה. תודה.״
    ״אז אני לא אראה אותך יותר שם?״
    ״לא, פוטרתי.״
    ״ואין סיכוי שתשברי שביתה?״
    ״לא.״
    ״אני שפוי. לגמרי. נבדק מחקרית על ידי טובי המומחים.״
    ״אני בטוחה.״
    חיוך אחרון, גבות מורמות. ״גם לא הימור של אחד לאלף? לא תשאירי לי טלפון?״
    הוא היה אמור לוותר כבר מזמן, נו.
    ״לא. תודה.״
    אני עפה מכאן.

    ***

    על הקיר היה מצויר תרשים ענקי ומפורט של המשימה האחרונה. היה שם עיגול אחד שבתוכו רשום ״שירלי״ ועיגול שני שבתוכו רשום ״דן״ ואינספור קווים שיוצאים מהם.
    בצד היו רשימות ארוכות של תכונות אופי, שאיפות, רצונות.
    והיו הרבה הרבה עיגולים שמחוברים בינם לבין עצמם בקווים כחולים (פעולות לביצוע), קווים אדומים (סיכונים), קווים מקווקווים (דברים שייתכן שיקרו), וקווים שחורים (קשרים שחייבים להתחשב בהם), ובתוך כל עיגול באותיות קטנות ומהוססות רשומים ״ברונו״ ו״יולי״ ו״צינור מים״ ו״קו 65״ ועוד כמה עשרות אלמנטים שלכאורה לא קשורים בכלל, כמו למשל ״טירונות וחלום - סרט תיעודי״ ו״דוד, טכנאי בחברת הכבלים״ ו״מוניק, אשתו של דוד״. בפינה השמאלית למטה נמצא אזור החישובים. כמות הקפה שתהפוך את נפילת הכוס למרהיבה מספיק, כמה בושם צריך שיישאר בבקבוק הבושם של יולי, כמה קוב מים זורמים בשעה בצינור, העומק הרצוי של שלוליות שנקרות בדרכם של אוטובוסים, השירים שילדות אוהבות לזמזם.
    והייתה שם גם רשימה של טכנאֵי מזגנים ונושאי שיחה שקשורים לשקנאים וקודי כניסה של תשעה בנקים לפחות ומרכיבים של בירות איריות ולוח שידורים של ערוצים בשלוש ארצות והאופן שבו המילה ״בהצלחה״ נאמרת בשפות שונות ואזורי זמן וקשרים אסוציאטיביים שאפשר ליצור בין פרו לחלב עזים ועוד מאות פרטים באותיות קטנות בצבעים שונים וקוויים מתוחים הלוך ושוב בשביל כל האפשרויות ותתי־האפשרויות וההקשרים והמחשבות והצירופים שיכולים להוביל לנקודה אחת.
    כן, בהחלט, הוא כבר מזמן לא עובד עם הפנקס.

    ***

    ״היי.״
    ״היי.״
    ״דן, נכון?״
    ״כן.״
    ״נראה לי שהשארתי את הטלפון שלי אצלך.״
    ״כן, הוא היה על הרצפה אצלי באוטו.״
    ״כנראה הפלתי אותו שם במקום לתוך התיק שלי.״
    ״כנראה. אז מסתבר שבסופו של דבר כן השארת לי את הטלפון שלך.״
    ״מסתבר.״
    חצי שתיקה, רבע דממה, עשירית ציפייה מתוחה.
    ״אמ, תוכל לעבור אצלי להביא לי אותו?״
    ״כן. בטח.״
    ״יופי.״
    ״אבל יש לי רעיון יותר טוב.״
    ״כן?״
    ״אני בים. את מוזמנת לבוא לקחת אותו.״
    ״אמ, אוקיי.״
    ״יופי.״
    ״ייקח לי איזה רבע שעה.״
    ״אני לא ממהר.״
    ״אז ביי.״
    ״ו... שירלי?״
    ״כן?״
    ״יש לי כאן שתייה, אז תביאי משהו לנשנש, אם את יכולה.״
    זוויות מחושבות בדייקנות של זריקת טלפון בעת כעס, סדקים דקים וארוכים בסכרים של בדידות, שאגות שמהדהדות בתוך מכונית דקות לאחר שהושמעו, הכול יתרכז בסוף לנקודה אחת.
    ״בסדר.״

    ***

    לילה. ים. עוד בחור ובחורה מתיישבים לדבר. שום דבר מיוחד. חיוכים קטנים שהחושך מגן עליהם בדיסקרטיות. עיתונים שנפרשים על רצפה ועוד שכבה של צבע שמתווספת לקיר שכבר ראה את העולם מכל הצדדים.
    על לוח אלקטרוני, שבראשו המילים ״אהבות נכנסות״, אי שם בשדה תעופה שלא קיים, מתווספת עוד שורה.
    מתחת לעמודת הסיבה מוארות המילים ״צירוף מקרים מדרגה שנייה״.
    ועוד יום עובר.

    • יואב בלום
      צילום: עמית שעל
    • יואב בלום

      יואב בלום, יליד 1978. בצבא שירת ביחידת המחשוב הצה"לית וסיים את שירותו כקצין בדרגת סגן. לאחר שחרורו החל לעבוד בתעשיית ההיי-טק הישראלית והקים מספר אתרי אינטרנט, בהם הבלוג שלו, "נקודתיים". לאחר שפרסם סיפורים קצרים בבמות שונות, הוציא לאור באופן עצמאי את אוסף הסיפורים הקצרים "לתת לה את הירח" ואת תרגומם לאנגלית בחו"ל. הרומן הראשון שלו, "מצרפי המקרים", ראה אור בהוצאת כתר ב-2010. ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר, בינואר 2014. 

     
    |
    ביקורת מאת רן בן-נון
    |
    10/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הקבוע היחידי
    • המדריך לימים הקרובים
    • החמישית של צ'ונג לוי
    • פרויקט רוזי
    • הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם
    • איש ושמו אובה
    • פרנסוס על גלגלים
    • ארטמיס
    • משפחתי וחיות אחרות
    • אהבה, תאוריה זמנית
    • פרלוד לאפוקליפטיקה
    • להשביע את הדרקון