הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מפוקפק
  • מפוקפק
    שרמיין פולס | תרגום: דורון דנסקי
    לבבות | ינואר 2019 | רומן אירוטי | 355 עמ' מודפסים
    דואט מפוקפק #1
     
    כמה מוכן גבר להרחיק לכת כדי להשיג את האישה שהוא חושק בה?
     
    אני כריש הלוואות. חיסול אנשים זורם אצלי בדם. האחים היינס היו אמורים להיות משימה פשוטה - רק להיכנס וללחוץ על ההדק פעמיים. כדור אחד בצ'רלי וכדור שני באחותו. אבל כשראיתי את ולנטינה, רציתי אותה. אלא שבעולם שלנו אלה שחייבים לנו לא מקבלים הזדמנות שנייה. אין סיכוי שאימא שלי תיתן לה לחיות. לכן עלה לי בראש רעיון שישאיר אותה בידיי.
     
    רעיון מושחת.
    לא מוסרי.
    מפוקפק.
     
    רעיון מושלם.
    בדיוק כמוה.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35 26
    ספר מודפס
     
    98 69
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
    ולנטינה
     
    אני אף פעם לא מתייחסת לזוהר הצהוב של אור המנורה או להבהוב המרצד של מסך הטלוויזיה כאל דבר מובן מאליו. חיפוש סימני חיים הוא הרגל מושרש אצל אנשים כמוני, אנשים שחיים בפחד. כבר בפינה אני מאמצת את צווארי להסתכל על הקומה שלנו. ואז אני עוצרת במקום. מלבן החלון שלנו מביט בי. שחור. חשוך.
    אוי, לא.
    צ’רלי!
    כפות ידיי נעשות לחות. אני מנגבת אותן בחולצה שלי ורצה את המדרגות הנותרות אל הקומה השנייה, כמעט מועדת בצעד האחרון. ניסיון להזיז את הידית מאשר לי שהדלת נעולה. תודה לאל. אף אחד לא פרץ, תקף את צ’רלי ונטש אותו גוסס. אני מפילה את המפתחות פעמיים לפני שאני מצליחה להכניס אותם למנעול. בפנים, פאף מתחיל לנבוח.
    המנגנון המחורבן של המנעול מתנגד למפתח. יום אחד מפתח הניקל הדק יישבר בתוך המנעול. אני מתאמצת בכל כוחי עד שהמפתח מסתובב. אני ממהרת להיכנס פנימה. אני מועדת על פאף, שרץ לקדם את פניי. הוא נמלט ביבבה וזנבו בין רגליו.
    החשכה מאיימת. הדלקת האורות לא מגרשת את הריקנות או את הבחילה שעולה בגרוני. משהו חלול מתיישב בחזי כשאני מביטה בקערה הריקה למחצה של דגני בוקר ובכוס החלב שעל השולחן.
    “צ’רלי!”
    אף שאני יודעת מה אמצא, אני רצה לאמבטיה.
    אף אחד.
    “לעזאזל.”
    אני נשענת על הקיר, מכסה את עיניי ומרשה לעצמי שנייה אחת לאזור כוח. משהו רטוב וחמים נוגע בקרסולי. פאף מביט בי בעיניים עצובות וחדורות תקווה, זנבו מכשכש בבורות מבורכת.
    “הכול בסדר, חמוד,” אני מלטפת את פרוותו דמוית התיל, זקוקה למגע המרגיע בגופו הקטן והחמים יותר משהוא זקוק לליטוף שלי.
    ברק מפלח את השמיים ורעם מצליף כעבור רגע. אני מגיפה את הווילונות. פאף שונא סופות רעמים. לאחר שאני מאכילה אותו, אני נועלת את הדירה ודופקת על הדלת הסמוכה, אבל כמו אצלנו, הדירה של ג’רי חשוכה.
    לעזאזל איתו. ג’רי הבטיח לי.
    זה ניחוש פרוע, אבל אני מהמרת על נאפולי’ס, כיוון שזה מקום הבילוי האהוב על ג’רי. זה המקום היחיד שהוא הולך אליו.
    גרם המדרגות הרעוע מקרקש תחת נעלי הספורט שלי כשאני יורדת בשני גרמי המדרגות. השעה אחרי שמונה. העובדה ששכן שלי הוא גנב רכב מגינה עליי במובן מסוים, אבל רק מפני פושעים בדרגה נמוכה יותר מג’רי. יש סוחרי סמים, מאפיונרים וכנופיות שצריך להכיר. אני נשארת דרוכה תוך כדי תנועה, בודקת את הבתים הנטושים, את המכוניות החונות ואת הסמטאות. נשארת מתחת לפנסי הרחוב, לפחות מתחת לאלה שאינם שבורים. אני פוסעת כפי שאימי לימדה אותי – כאילו אני לא קורבן.
    הסופה הסוערת בחוץ נרגעת ולוקחת איתה את הגשם שהיה אמור לשטוף את הצחנה והפיח מהשכונה. קיץ עכשיו, אבל העשן מאש הבישול מעניק ליוהנסבורג ריח סמיך וחורפי כשאני עוברת מבָּריאה להילברו. ברוב הבניינים בהילברו כבר אין חשמל. כשהפשע השתלט, אנשים שיכלו להרשות לעצמם שירותים עירוניים עברו לפרברים והפכו את מרכז העיר למקום רפאים. זמן קצר לאחר מכן, ההומלסים ואנשים עם מטרות מפוקפקות פלשו לגורדי השחקים הנטושים. הדלת והבניינים נטולי החלונות נראים כמו גולגולות עם ארובות עיניים ריקות ופיות פעורים. הדלתות משמשות כבר זמן רב כעצי הסקה. מה שנשאר הוא שלד העיר. העיטים השילו את הבשר מהעצמות, ועכשיו נשארו רק אוכלי הנבלות שצדים זה את זה. אם יתמזל מזלי הלילה, הם לא יטרפו אותי.
    ההליכה לנאפולי’ס אורכת כארבעים וחמש דקות. אני מפוחדת ורגליי כואבות מהעמידה במרפאה הווטרינרית כל היום, אבל הדאגה לשלומו של אחי גוברת על הפחד ועל התשישות. כשאני מגיעה למועדון אני כבר קרובה להתמוטטות. זו לא הפעם הראשונה שבה צ’רלי נעלם. מניסיון, אני יודעת שהמשטרה לא תעזור. ידיהם עמוסות במקרי רצח ובנעדרים, כך שאין להם די מקום על קרטוני חלב כדי לפרסם את תמונות כולם. בכל מקרה, רובם מושחתים. סביר יותר להניח שאעבור אונס קבוצתי על ידי שוטרים בתא מעצר מאשר שאקבל עזרה. אני צריכה למצוא את אחי בכוחות עצמי.
    חבורת מתבגרים בווסטים מלוכלכים מסניפה דבק בפינה ומטיחה בי עלבונות קולניים.
    הגבוה שבהם קם על רגליו, עורו מבריק מזיעה והלבן בעיניו בגודל צלחת. “יו, כלבה לבנה. מה את עושה בשכונה שלי?”
    “היי!” סלקטור גדול ממדים בחולצת טריקו עם הלוגו של נאפולי’ס סותם להם את הפה במבט.
    הסלקטור לא עוצר אותי כשאני נכנסת, אבל אני מרגישה את עיניו הבוערות בעורפי כשאני פוסעת במסדרון הצבוע שחור אל הפנים המואר באורות בוהקים. שיר מלהקת רייב־רוק מקומית בוקע בקולי קולות מרמקולים אימתניים. הקירות מכוסים בגרפיטי, הצבעים הזוהרים נשקפים מהלבנים שמתחת לתאורת הניאון. המועדון מדיף ריח של סם פופרס ועשן מכונות מוזיקה. יש פה ייצוג לכל קבוצה באוכלוסייה, החל בפורטוגזים בחליפות כהות וכלה בניגרים עם שרשראות זהב. נשים חצי עירומות מסתובבות, חלקן נראות מחוקות.
    בבקשה שהם יהיו כאן.
    אני סוקרת במבטי את הבר ואת שולחנות הבר שמאחור. משמאל, מחיאות כפיים מכוונות אל מסך שטוח שמקרין מרוץ סוסים. הצופים משתתקים כשהם מבחינים בי. אחד הגברים נוגע בחגורתו ומיטיב את ישיבתו. שלט מורה על כך שמשרד הלוואות שוכן בקומה העליונה. מחוץ לדלת משתרך תור. שם מהמרים ואנשים שלא מצליחים לשלם שכר דירה או לפרוע חובות למאפיה חותמים על חייהם, מתחייבים לריביות של עד מאה וחמישים אחוזים בהלוואות שכדי להחזירן יצטרכו לכרות איברים, במלוא מובן המילה.
    הגברים שמשחקים בחיצים מפנים את ראשיהם כשאני עוברת על פניהם. שיט. החרדה שלי הולכת וגוברת. הבהלה עומדת להשתלט עליי, אבל אז אני מבחינה באפרו הכתום של ג’רי בתוך מעגל ראשים סביב אחד משולחנות הקלפים. צ’רלי יושב בכיסא שלידו. אני כמעט בוכה מרוב הקלה, ודוחקת הצידה אנשים עם כוסות פלסטיק מלאות בירה כדי להגיע לאחי. תלתליו של צ’רלי גולשים על מצחו ועיניו מכווצות בריכוז. הוא לובש חולצת טריקו של ספיידרמן ומכנסי פיג’מה מפלנל. הלבוש משווה לו מראה פגיע, למרות גילו ודמותו הגדולה. כל אחד יכול להבין שהוא לא שייך לכאן. איך הבן־זונה החולני שמנהל את בור השפכים הזה הרשה לאחי להיכנס?
    “איך יכולת?” אני לוחשת באוזנו של ג’רי.
    הוא קופץ ושולח אליי מבט מבוהל. “מה את עושה כאן?”
    צ’רלי בוחן את הקלפים שבידיו. הוא טרם הבחין בי.
    אני מצמידה יד למצחי וסופרת עד חמש. “אמרת שתשמור עליו בשבילי.”
    “אני באמת שומר עליו.”
    “הוא לא אמור להיות כאן.”
    “הוא אדם מבוגר.”
    “אחי לא אחראי למעשיו ואתה יודע את זה.”
    צ’רלי נושא אליי את עיניו. “וא־ואל! אני ז־זוכה.”
    בינתיים אני ממשיכה להתמקד בג’רי. אלכוהול והימורים הם לא ההתמכרויות היחידות שלו. “מה נתת לו?”
    “תירגעי.” הוא שולח אליי מבט קצר רוח. “מיץ תפוזים, בסך הכול.”
    “בוא, צ’רלי.”
    אני נוטלת את זרועו של אחי אבל הדילר תופס במפרק ידי.
    “הוא לא הולך לאף מקום עד שלא משלמים את החוב שלו.”
    פי נשמט. איך ג’רי הרשה לזה לקרות? הוא יודע שאני בקושי גומרת את החודש. אני מנערת את זרועי מאחיזתו של הדילר. “כמה?”
    “ארבע מאות.”
    “ארבע מאות ראנד!” זה כמעט חצי מהשכר השבועי שלי.
    “ארבע מאות אלף.”
    הכוח נוטש את רגליי. אני מרפה מצ’רלי ונתמכת בשולחן כדי לאזור אומץ. באותה מידה אנחנו יכולים לכתוב לעצמנו על המצח “מתים.”
    “לא יכול להיות.” אני לא מצליחה לעכל את הסכום. “בלילה אחד?”
    הדילר שולח אליי מבט מוזר. “צ’רלי הוא לקוח קבוע. יש לו חובות והגיע הזמן לשלם.”
    “ג’רי?” אני מביטה בו ומבקשת הסבר, פתרון, שיגיד לי שזאת בדיחה, משהו. אבל הוא נוגס בשפתו התחתונה ומסב את מבטו.
    אני הולמת בשולחן באגרופי ומטלטלת את הז’יטונים. “תסתכל עליי!”
    השולחן משתתק, אבל לא בגלל ההתפרצות שלי. ראשי הגברים מסתובבים אל המישורת שבקומה העליונה. כשאני עוקבת אחר מבטיהם, אני לא יכולה לפספס את האיש שעומד מתחת לאורות ואוחז בידיו במעקה. הוא לובש חליפה כהה, כמו הפורטוגזים, אבל הוא בהחלט לא נמנה עם אף קבוצה. הוא מפלצת, לא פחות.
    גופו שרירי. גדול מדי. אין מספיק מקום בשבילו בחדר. הוא מטביע הכול בכוח ובשליטה. הוא לא צעיר אבל גם לא מבוגר. במקום להגדיר את גילו, שנותיו מעניקות לו הדרת כבוד של גברים בעלי ניסיון. שיער שחור ועבות גולש פרא על מצחו. תווי פניו מחוספסים, פראיים ונחושים. קמטים עמוקים חרוצים בין אפו לפיו. אלה הקמטים שיש לאנשים עם חיים קשים ומורכבים. רשת מזוויעה של צלקות משתרעת מגבתו השמאלית אל לחיו. תחת הטלאים המעוותים, עורו שזוף. החספוס של עורו משווה לו מראה של מישהו שחורר על ידי קליעים. זקן קצוץ ושפם מחפים על כמה מהפגמים במראהו, אבל הנזק רב מכדי להסוותו. אלה פנים שלא רוצים לראות בחשכה, ועל אחת כמה וכמה לא בחלומות. אלה הפנים שמיישירים אליי מבט.
    חום מבהיל מתפשט בגופי. כשאני מביטה בעיניו, אני מרגישה כאילו רוקנו דלי קרח על חולצתי. צמרמורת לא רצויה עוברת בעורי והפחד הופך מלוהט למקפיא. אישוניו כחולים כמו הקרחונים המרוחקים שראיתי רק בתמונות. הכול בו משדר זרות. תלישות. סכנה. הוא סוג הרוע שחורג אפילו מהמקובל בנאפולי’ס.
    “איזה זין,” ג’רי ממלמל כשהוא מוצא את קולו. “גבריאל לואו.”
    אני גרה כאן מספיק זמן כדי לזהות את השם. המשפחה שלו מנהלת את נאפולי’ס. אם הילברו היא בירת הפשע, גבריאל לואו הוא מלך ברוני הכסף. קוראים לו “השובר.” הוא כריש הלוואות ושמעתי עליו סיפורים שגורמים לדמי לקפוא.
    הזמן הכי טוב לברוח הוא כאשר דעתו של יריבך מוסחת. אם היה לנו סיכוי לצאת מכאן בחיים, הוא הגיע עכשיו, בזמן שגבריאל לוכד את תשומת ליבו של החדר בדרישה בלתי מתפשרת. אין טעם לנסות לקחת את צ’רלי בניגוד לרצונו. הוא שוקל כפליים ממני, וכשהוא נעשה עקשן, הוא כמו אבן כבדה שאי אפשר להזיז.
    “בוא נלך לאכול גלידה,” אני לוחשת באוזנו, “אבל אתה מוכרח לבוא בשקט.”
    צ’רלי יודע להיות בשקט. אנחנו מתאמנים על זה מספיק פעמים כשאנחנו מתחבאים מהמאפיה ומעמידים פנים שאנחנו לא בבית.
    צ’רלי קם, כמו שהתפללתי בסתר ליבי, ומניח לי להוביל אותו לדלת. אני עוצמת את עיניי בכוח ומחכה שמישהו יצעק, יתפוס אותנו, יירה בנו או כל השלושה, אבל כשאני מביטה לאחור גבריאל מרים יד והסלקטור זז הצידה כדי שנוכל לצאת.
    בחוץ, אני שואפת אוויר מזוהם. אני לופתת את ידו של אחי וחוזרת אל הצד שלנו לאורך המסילה, שאינו טוב יותר אבל הוא כל מה שיש לנו. הוא מדבר ואני מאפשרת לקולו להרגיע אותי בניסיון לא לחשוב. כשנגיע הביתה, אחשוב על מה שקרה. בינתיים אני עסוקה מדי במחשבות על הסכנות שאורבות לנו.
    בשלוש אחיות אני קונה לצ’רלי גביע של גלידה וניל ברוטב קרמל, הטעם האהוב עליו. רק כשאנחנו מגיעים לפינת הבניין שלנו מתחילות שוב הצרות. טייני נשען על הפתח ומעשן ג’וינט. כשהוא רואה אותנו הוא מזדקף, לוקח שאיפה אחרונה ומעיף את הבדל אל הביוב.
    “תראו, תראו,” הוא מנגב את ידיו בראסטות שלו ומזנק אלינו. “שלום, סאנשיין. טייני חיפש אותך.” קולו מתוח. “איפה היית?”
    “ג־גלידה,” צ’רלי אומר.
    “מה אתה אומר!” טייני עוצר לידי. הוא לא מניגריה או מזימבבווה כמו רוב האנשים בבלוק שלנו, אלא מזמביה. דמותו הגרומה מתנשאת מעליי, עורו השחור אובד בחשכת הלילה, פרט ללובן עיניו ושיניו. “יש לך כסף להוציא על אחיך הקטן אבל לא על המיסים של טייני?”
    הוא קורא לעצמו גובה המיסים. הוא לא בעל הבית, אבל הוא גובה “מס” על שכר הדירה מכל מי שגר בבניין שלנו. הוא מיני־מאפיה בתוך מאפיה גדולה יותר, אבל ההתמודדות איתו פירושה שאני לא צריכה להתמודד עם המאפיה הגדולה יותר. הוא הרע במיעוטו.
    הוא מרים את האף באוויר ומרחרח. “יש לך ריח של עשן. עשן מועדונים. עם מי היית?”
    טייני מעמיד פנים שאני בבעלותו. לרוב הוא מעמיד פנים שאני מוצאת חן בעיניו. במציאות הוא פחדן, אבל עדיין יש לו כוח לפגוע בי. אני יודעת זאת לפי השפה הפצועה והפנס בעין.
    “את יוצאת עם מישהו עכשיו?”
    “זה לא עניינך.” המפתח של צ’רלי לא נמצא על החוט שסביב צווארו. אצטרך לשאול את ג’רי על כך מאוחר יותר. אני שולה את המפתח שלי מהתיק ומושיטה אותו לצ’רלי. “תעלה ותנעל את הדלת.”
    צ’רלי לוקח את המפתח אבל לא זז.
    “קדימה,” אני מאיצה בו. “אני כבר עולה.”
    “או... אוקיי.” צ’רלי צועד שני צעדים ועוצר.
    אני שולחת אליו חיוך מעודד. “מהר. אני לא רוצה שתצטנן.”
    טייני תופס בשערי. אני עוצמת את עיניי. בבקשה, צ’רלי. תציית. אני לא רוצה שיראה את זה. כשאני מרימה את עפעפיי, אחי עולה במדרגות שבצד הבניין.
    “יש לך כסף?” טייני מושך בקוקו שלי.
    אגרת החוב על הדירה שלנו שולמה במלואה. הורינו שילמו במזומן על הנכס לפני שנים, לפני שמישהו היה יכול לחזות שפשע והרס ירוקנו את ההשקעה שלהם מערכה.
    “אנחנו לא משלמים שכירות,” אני עוקצת. אין לכך משמעות בעיני טייני, אבל אני מוכרחה לנסות. אלוהים יודע למה, אבל אני מנסה כל פעם.
    “את עדיין חייבת,” הוא מחייך ומפיו מבזיקה שורת שיניים ישרות. “טייני לא יכול לתת לך להישאר בלי שתשלמי מס. איזו דוגמה תשמשי לאחרים? תוותרי, ולנטינה.”
    אני קופאת. “שלא תעז לומר את השם שלי.”
    הוא זועף. “נכון, כי את הכלבה שלי.” הוא מושך בשערי. “לא ככה, כלבה?”
    “לך לעזאזל.”
    “להירגע, להירגע. לא ככה מדברים עם טייני.” הוא נוקש בלשונו. “מי יגן עלייך אם טייני לא בסביבה?” הוא מטה את ראשו. “אני לא אשאל אותך שוב. איפה הכסף של טייני?”
    אני בולעת את רוקי. “אשיג אותו עד סוף החודש.”
    “את מכירה את הכללים. החמישה־עשר הוא יום התשלום.”
    “בבקשה, טייני.” דמעות צורבות בזוויות עיניי. משקל אדיר מכביד על ליבי.
    באמצע הכביש המלוכלך הוא דוחף אותי על ברכיי לתוך החצץ, האבנים ננעצות בעורי. עיניו ניצתות באור קדחתני כשהוא מתיר את שרוכי מכנסי הטרנינג ומניח להם להשתלשל על קרסוליו.
    “אם תנשכי שוב, תצאי מכאן עם הרבה יותר מפנס בעין. הפעם, אשבור לך זרוע.”
    אני לוקחת את בסיס הזין שלו ביד אחת, והוא תופס בשערי בידו השנייה ומכוון את הפה שלי אל הזין שלו. קבס עולה בגרוני.
    הוא דוחף את איברו אל שפתיי. “תמצצי לי, כלבה לבנה.”
    אני לא עושה דברים כאלה. אני מתנתקת מהרגע והופכת לקליפה ריקה. הוא מכיר את הנוהל הזה היטב. הוא מרפה מהזין שלו ותופס את לסתי, מועך עד כאב את המפרקים עד שפי נפתח מעצמו. ואז הוא פשוט משתמש בי, מפמפם ודוחף עד שאני מקיאה. דמעות זולגות על לחיי. המליחות גולשת לתוך פי, מתערבבת בטעם הזיעה והטינופת. למרבה המזל, כמו תמיד, טייני גומר מהר. כעבור פחות מדקה, הוא פולט זרע בגניחה לתוך פי. כשהוא יוצא ומתנשם כמו חזיר, אני מסובבת את ראשי הצידה ויורקת.
    הוא מצחקק. “יום אחד, את תבלעי.”
    אני מנגבת את פי בגב ידי. “כשתהיה יפה וההורים שלך יהיו עשירים.”
    “בחייך, מותק,” הוא מרים אותי בזרועי והזין שלו רפוי בינינו. “תני לטייני נשיקה. תני לטייני לטעום את עצמו על הפה הלא יוצלח שלך, כי ברור כשמש שאת לא יודעת למצוץ זין.”
    “תן לי ללכת!” אני חוטפת את התיק שלי מהמקום שבו נפל על הרצפה.
    צחוקו הולך בעקבותיי בעודי רצה לדירה שלי, שונאת את עצמי לא פחות משאני שונאת אותו.
    ג’רי נשען על הדלת שלנו כשאני עולה במדרגות. הוא מסב את מבטו ומתחמק ממבטי. הוא בטח יצא מנאפולי’ס זמן קצר אחרינו. פירוש הדבר שהוא חלף על פניי ברחוב בזמן שטייני גמר לי בפה.
    “חתיכת חלאה,” אני מנסה לדחוף אותו הצידה, אבל הוא לא זז.
    “ואל...”
    “נהנית להסתכל?”
    הוא תוחב את ידיו לכיסיו. “אני מצטער.”
    “שהיית מציצן סוטה, או שגררת את צ’ארלי לנאפולי’ס?”
    “לא יכולתי לעמוד בפיתוי. כרטיס אח”מ לנאפולי’ס לא מגיע כל יום.”
    “ארבע מאות אלף ראנד, ג’רי.”
    “נסדר את זה. אל תדאגי.”
    “בסדר.” הדרך היחידה לסדר את זה היא להיעלם, ואין לנו לאן ללכת. “כמה זמן זה נמשך?”
    הוא מגרד בראשו ויש לו את ההגינות להיראות אשם. “כמה חודשים.”
    “גררת את צ’רלי לשם בלילה, בלי רשותי?”
    “בחייך, ואל.” ג’רי משעין את כתפו על הדלת. “אמרתי שאני מצטער.”
    אני נוקשת על הדלת כדי שצ’רלי יפתח. אני מותשת פיזית ונפשית מכדי להילחם עכשיו. “מה שתגיד.”
    אני מבשלת ומנקה בשביל ג’רי כדי שישים עין על צ’רלי בזמן שאני עובדת, ואף על פי שג’רי גנב, הוא לא אכזרי פיזית, לפחות לא כלפי צ’רלי.
    כעבור שעה קלה, כשצ’רלי לא פותח, ג’רי מוציא מכיסו את המפתח של צ’רלי ומושיט לי אותו. פאף נובח כשאני פותחת את הדלת. הוא מחכה בזנב מכשכש.
    “לילה טוב, ג’רי.”
    “אני יכול להיכנס?”
    “מאוחר. אני צריכה ללמוד.” אני משתמשת בתירוץ הזה אף על פי שאני יודעת שאין מצב שאצליח להתרכז הערב בספרי הלימוד, אבל זו הדרך המהירה ביותר להיפטר מג’רי. אחרת הוא יישאר עד ארבע לפנות בוקר.
    “נו, באמת. רק שעה.”
    אני סוגרת ונועלת את הדלת על תחנוניו, מחכה עד שאני שומעת את נעליו מדשדשות על המישורת. אני מצחצחת שיניים שלוש פעמים לפני שאני מכינה לצ’רלי ביצים מקושקשות וטוסט לארוחת ערב, ואז משכיבה אותו לישון על הספה עם פאף.
    השינה לא מגיעה. אני חושבת על צ’רלי ועל הנער הנאה בן החמש־עשרה שהיה פעם. הוא היה אחד מהמוצלחים, היה טוב בספורט ותלמיד מצטיין. הוא היה אחי הגדול. הגיבור שלי. הייתי צעירה בשנתיים מצ’רלי ולמדתי בבית הספר היסודי כשהוא נכנס לתיכון. הוא אסף אותי כשהפעמון צלצל בסוף היום, סחב לי את הילקוט, נטל את ידי וליווה אותי לחוג בלט. לא סיפרנו להורים שלי שהוא הגיע להסכם עם מיס פולה שהוא יעבוד בגינה שלה כדי שאוכל להמשיך לרקוד. אם הם היו יודעים, אבא שלי היה דורש שהוא יעבוד בשביל כסף כדי לקנות דברים הכרחיים. דברים הכרחיים שהם אלכוהול וסיגריות. צ’רלי עזר לי להתאים את נעלי הבלט שמיס פולה שלחה לי, חיכה לי במשך כל השיעור ואז ליווה אותי הביתה והכין לי כריך. הוא היה יכול לבלות עם החברים שלו, אבל לא. הוא דאג לי.
    אילולא התאונה, אילולא הייתי רוצה פרוסה מטופשת של עוגת שוקולד באותו ערב, צ’רלי היה צ’רלס. אחי היה גדל להיות הגבר שנולד להיות. כמו בכל ערב, אני בוכה לתוך הכרית ומזילה דמעות מרות שלא יועילו כלל. נזק מוחי בלתי ניתן לתיקון.
     
    פאף מייבב לעבר הדלת ומיידע אותי שהוא צריך טיול. השמש עלתה, אבל השעה בקושי חמש. אני מחכה למטה על הבטון הסדוק בזמן שהוא מתפנה לענייניו על גזע עץ כרות, וזורקת אליו כמה פעמים מקל כדי שיביא אותו. הוא עולה על גדותיו מרוב אושר ומדלג על כפותיו כדי להניח את הענף השבור לרגליי. פאף הוא כלב מאושר. בוקר אחד הבהילה אותי יבבה מפח אשפה בגינה. הוצאתי משם גור כלבים מורעב, מלוכלך ומוכה פרעושים. עד היום, פאף מפחד מפחי אשפה.
    הוא לא סיים לשחק, אבל אני חייבת להתקשר לקריס ולהגיד לה שלא אצליח להגיע היום לעבודה. אני שונאת להשאיר אותה עם כל העומס, אבל אני מוכרחה להחליט מה לעשות. ארבע מאות אלף ראנד לא ייעלמו להם. אולי אצליח להסביר בנאפולי’ס את מצבו של צ’רלי. אולי אם ג’רי יגבה אותי, יהיה לנו סיכוי. נאפולי’ס היא חלק מהדג הגדול. הם עושים קציצות מפושעים קטנים כמו ג’רי, אבל הוא קבוע ועם כרטיס אח”מ, לא פחות. הם ניזונים ממכורים כמוהו. הם צריכים את הכסף שלו.
    בבית, צ’רלי כבר קם. הוא שולח אליי חיוך שובר לב, כי זה חיוך שלא התפתח מעבר לגיל חמש־עשרה. אני פורעת את שערו ופונה למטבחון כדי שלא יראה את הדמעות בעיניי. אני מתקשרת לקריס, אבל מגיעה ישר לתא הקולי. אולי היא במקלחת. אני משאירה הודעה מהירה שאני לא מגיעה ושאתקשר אחר כך להסביר.
    “את הולכת לע־עבודה?”
    “לא היום.” אני פותחת את הארונות וסוקרת את התכולה. אין הרבה. צ’רלי אוכל כמו סוס.
    “מה יש לא־ארוחת בוקר?”
    אני לא יודעת איך לומר לו כמה שאני מצטערת. אנחנו לא יכולים לנהל שיחות של אנשים בוגרים על אשמה וחרטה. “מה אתה אומר על עוגיות?” הפינוקים הקטנים שמשמחים אותו הם הדבר היחיד שאני יכולה להציע לו.
    “שו־שוקולד?
    יש קמח, אבקת חלב, ביצה וקקאו. אני יכולה לרקוח משהו. אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לו את כל העולם.
    אני מחממת את התנור הנייד בעל שתי הפלטות ונותנת לו לערבב את הבצק. בזמן שהעוגיות נאפות, אני מתקלחת ומתלבשת ואז שולחת את צ’רלי לטיפוח הבוקר שלו. בדיוק כששעון העצר בטלפון שלי מצלצל בגלל התנור, אני מקבלת הודעת טקסט מג’רי.
    תברחי.
    צמרמורת מטלטלת את עצמותיי. אני רועדת אף שבדירה חם בגלל התנור. אני ממהרת לחלון ומציצה דרכו. מרצדס שחורה חונה בצד השני של הכביש. אישה יושבת מלפנים, אבל בגלל בוהק השמש בחלון אני לא מצליחה לראות דבר פרט לשערה השחור. גבר בחליפה יוצא ממושב הנהג וגבר נוסף יוצא מאחור. הוא מחזיק את הדלת. גבר שלישי מכופף את דמותו הגדולה כדי לצאת ומסדר את שרוולי המקטורן שלו בשעה שהוא סורק את הרחוב במבטו. ואז הוא מפנה את ראשו אל חלוננו.
    גבריאל לואו.
    נשימתי נעתקת. אני קופצת לאחור לפני שהוא רואה אותי. צ’רלי יוצא מהאמבטיה ומתחיל להציע את המיטה, כמו שלימדתי אותו.
    “העו־עוגיות.”
    הן נשרפות. אני מכבה את התנור ומשתמשת במגבת מטבח כדי לשפוך את תכולת תבנית האפייה על צלחת, ומנסה לא להיבהל.
    אין דלת אחורית או חלון. הדרך היחידה החוצה היא דרך הכניסה. אנחנו לכודים. אני נשענת על הקיר, רועדת ומרגישה בחילה.
    בבקשה, אל תיתן לו להרוג אותנו. לא, תשכחי מזה. עדיף שיהרוג אותנו מאשר שיענה אותנו.
    כולם, מאוֹקְלָנְדְפָּרְק ועד לבֶּז ואלי, יודעים מה השוֹבֵר עושה לבעלי חוב שלא משלמים. המוניטין שלו בנוי על שובל של גופות שבורות ובתים שרופים. פאף, שתמיד מרגיש בחרדה, מלקק את קרסוליי.
    צעדים נוחתים על מישורת המדרגות. מאוחר מדי. אינסטינקט הלחימה בוער בי. הצורך שלי להגן על אחי משתלט עליי.
    אני תופסת בידו של צ’רלי. “תקשיב לי.” קולי בהול אך רגוע. “אתה יכול להיות אמיץ?”
    “א־אמיץ.”
    פאף נובח פעם אחת.
    הדפיקה על הדלת מבהילה אותי, אף שציפיתי לה. אני לא מסוגלת לזוז. הייתי צריכה לקחת את צ’רלי ולברוח אתמול בלילה. לא, הם היו מוצאים אותנו, ואז זה היה גרוע יותר. אי אפשר לברוח מפני השובר.
    עוד דפיקה והפעם חזקה יותר. הקול נשמע חלול על העץ המלאכותי.
    “תעמוד זקוף.” אל תפגין פחד, אני רוצה לומר, אבל צ’רלי לא מבין.
    לא נשמעת דפיקה שלישית.
    הדלת נשברת פנימה, העץ הדחוס מתנפץ בקול יבש ופריך. שלושה גברים עוברים במסגרת הדלת ומגשימים את הסיוט הגרוע ביותר שלי. הם נושאים אקדחים. כולם בעלי עור כהה, פורטוגזים, פרט לאיש שבמרכז. הוא דרום אפריקני בעל עור לבן. הוא נע עם צליעה, רגלו הימנית נוקשה. מקרוב, גבריאל מפחיד עוד יותר. באור היום, הכחול של עיניו נראה קפוא. יש בהן חמימות של קרחון שעה שמבטו מקיף את החדר כמו קרוסלה, אומד את המצב לפרטי פרטים במבט אחד.
    הוא יודע שאנחנו לא מוגנים. הוא יודע שאנחנו מפוחדים, וזה מוצא חן בעיניו. הוא ניזון מזה. חזהו מתרחב ומותח את המקטורן שלו על כתפיו הרחבות. הוא טופח באקדח שלו על ירכו, ידו הפנויה נסגרת ונפתחת סביב אוויר.
    טאפ, טאפ. טאפ, טאפ.
    הידיים האלה. אלוהים, כמה שהן ענקיות. העור המחוספס, בעל ורידים חזקים ומעטה קלוש של שיער שחור. אלה ידיים שאינן חוששות להתלכלך. אלה ידיים שיכולות להיכרך סביב צוואר ולרסק קנה נשימה בלחיצה.
    אני בולעת את רוקי ומרימה אליו את עיניי. הוא כבר לא אומד את החדר. הוא אומד אותי. עיניו בוחנות את גופי כאילו הוא מחפש חטאים בנשמתי. אני מרגישה כאילו הוא פותח אותי לרווחה ומאפשר לסודותיי להישפך. הוא גורם לי להרגיש חשופה. פגיעה. נוכחותו עזה כל כך שאנחנו מתקשרים אך ורק דרך האנרגיה שמהדהדת סביבנו. מבטו חודר עמוק לתוכי ומסתנן מבעד למחשבותיי האישיות כדי לברר את האמת, עד כי הביטחון העצמי האכזרי שלו מעורר בי בה בעת גם שנאה וגם יראת כבוד. זו יראת הכבוד מאחרים שהוא לוקח, כאילו זכותו לחקור את רגשותיי הפרטיים, אבל הוא עושה זאת בצורה חודרת כל כך, כמעט עדינה, מממש את המעשה הפולשני בכבוד.
    ואז הוא מאבד עניין. ברגע ששאב אותי עד כדי ייבוש, אני חדלה מלהתקיים. אני השטיח שעליו הוא מנגב את רגליו. הבעת פניו הופכת משועממת כשהוא מפנה את תשומת ליבו אל צ’רלי.
    אני אוזרת מעט כוח ואומרת, “מה אתה רוצה?”
    שפתיו מתעקלות. הוא יודע שאני מעמידה פנים. “את יודעת למה אני כאן.”
    קולו עמוק. הצרידות בטון האפל מהדהדת בסמכותיות ובמשהו מטריד יותר – חושניות. הוא מדבר בענייניות, מנסח כל מילה ברהיטות. משום מה, המוזיקליות ועוצמת הקול המבוקרת הופכות את האמירה למאיימת פי עשרה מאשר אם היה צועק אותה. בנסיבות אחרות הייתי מוקסמת מגוון קולו העשיר. עכשיו אני מרגישה רק פחד והוא מובע בקולו של צ’רלי. אני שונאת שאין בידי להרגיע אותו.
    “אשאל אותך פעם אחת,” גבריאל אומר. “ואני רוצה תשובה פשוטה של כן או לא.” טאפ, טאפ. טאפ, טאפ. “הכסף שלי אצלך?”
    רוק של מילים ניתז משפתיו של צ’רלי. “א־אני ל־לא או־אוהב או־אותם. ל־לא נ־נח־מ־מד־ים.”
    האיש משמאלו, בעל העיניים הירוקות כלימון, מרים את האקדח ומכוון אל רגליו של צ’רלי. זה קורה מהר מדי. לפני שאני מספיקה להסתער, אצבעו אוחזת בהדק. משתיק הקול מרכך את הירייה. אני מחכה לנזק, לדם שיצבע את נעל הספורט הלבנה של צ’רלי, אבל במקום זאת נשמעת יללה ופאף נופל.
    אוי, לא. בבקשה. לא. אלוהים שבשמיים. לא, לא, לא.
    זה בטח סרט אימה, אבל החור שבין עיניו של פאף אמיתי מאוד. גם הדם שזורם על הלינוליאום. הגוף חסר החיים שעל הרצפה מעורר בי זעם. הוא היה חיה חסרת ישע ותו לא. חוסר ההגינות, האכזריות וחוסר האונים שלי מתדלקים את חושיי ההמומים.
    בהתקף זעם עיוור, אני מתנפלת על האיש עם האקדח. “אתה תירוץ עלוב לגבר!”
    הוא מתכופף ותופס בקלות בידו האחת את שני מפרקי ידיי. כשהוא מכוון את האקדח לראשי, גבריאל אומר בקולו היפה, שרוטט כמו מיתר גיטרה מתוח היטב, “שחרר אותה.”
    האיש נעתר ודוחף אותי כך שאני מועדת. ברגע שאני חופשייה, אני ניגשת אל גבריאל והולמת באגרופיי בבטנו ובחזהו. ככל שהוא עומד שם וסופג את החבטות שלי, שהן חסרות כל השפעה עליו, כך אני קרובה לדמעות.
    גבריאל נותן לי להמשיך, לעשות מעצמי מטומטמת, ללא ספק, אבל אני לא מצליחה להתאפק. אני ממשיכה עד שכוחותיי אוזלים ובתבוסה מכאיבה, אני נאלצת להפסיק. אני צונחת על ברכיי וממששת את חזהו הקטן של פאף. אין דופק. אני רוצה לאמץ אותו אל גופי, אבל צ’רלי מצונף בפינה ותולש את שערותיו.
    אני מתעלמת מהגברים, מזדקפת ואוחזת בידיו של צ’רלי, מנתקת אותן מראשו. “זוכר מה שאמרתי לך לגבי זה שאתה צריך להיות אמיץ?”
    “א־אמיץ.”
    שנאה אדירה כלפי גבריאל ואנשיו מציפה אותי וליבי שחור כמו הר געש מפוחם. אין בו מקום לשום דבר טוב. אני יודעת שלא הייתי צריכה להיכנע לאפלה של הרגשות המפעמים בנשמתי, אבל אני מרגישה כאילו החשכה היא כתם דיו מדמם בשולי דף נייר. אני מאמצת את הזעם, אחרת הפחד יכרסם בי.
    גבריאל שולח אליי מבט חומל ומשונה. “את חייבת לי תשובה.”
    “תסתכל סביבך.” אני מצביעה על הדירה שלנו. “נראה לך שאנחנו מסוגלים להרשות לעצמנו סכום כזה? אתה אדם מעוות מפני שנתת הלוואה לאדם הלוקה בשכלו.”
    עיניו מצטמצמות וקמט מופיע בין עיניו. “אין לך מושג כמה מעוות אני מוכן להיות.” גבריאל לופת את צ’רלי בצווארון חולצתו וגורר אותו אליו. “לשם הפרוטוקול, אם לא רצית שאחיך יהיה בחובות, היית צריכה להכריז שהוא חסר יכולת ולבטל את סמכות החתימה שלו בענייני כספים.”
    “תעזוב אותו!”
    אני תופסת בזרועו של גבריאל ונשענת עליה במלוא כובד משקלי, אבל אין לכך משמעות. אני נתלית עליו כמו בגד על חבל כביסה. הוא מעיף אותי מעליו ואני מוטחת ברצפה. הוא מצמיד את לוע האקדח לרקתו הרכה של אחי, שם פועם וריד בחיים חפים מפשע שטרם זכו להתממש.
    “וא־ואל!”
    הוא פותח את הנצרה. “כן או לא?”
    “כן!” אני נתמכת בקיר וקמה על רגליי. “אני אשלם את זה.”
    צ’רלי בוכה חרש. גבריאל מביט בי כאילו הוא מבחין במשהו אחר. עיניו מרתקות אותי למקומי. תחת מבטו, אני צפרדע פרושה וממוסמרת למגש, והוא אוחז בידו את האזמל.
    הוא לא מוריד את האקדח. “את יודעת כמה?”
    “כן.” קולי יציב.
    “תגידי את זה.”
    “ארבע מאות אלף?”
    “איפה הכסף?”
    צל של חיוך שב אל פניו. מאחורי המסכה המצולקת יש גבר שיודע לפגוע באנשים כדי להשיג את מבוקשו, אבל בינתיים הוא משועשע. הבן־זונה חושב שהמצב הזה מצחיק.
    “אני אשלם את החוב.”
    הוא מטה את הראש. “את תשלמי אותו.” מפיו נשמע שאני מטורפת.
    “עם ריבית.”
    “מיס היינס, אני משער.” למרות ההנחה המוצהרת שלו, הוא אומר את השם כאילו מדובר בעובדה. כל דבר בו זועק ביטחון ויוהרה. “תגידי לי איך קוראים לך.”
    “אתה יודע איך קוראים לי.” גברים כמותו יודעים את השמות של כל בני המשפחה לפני שהם הורגים אותם.
    “אני רוצה לשמוע אותך אומרת אותו.”
    אני מרטיבה את שפתיי היבשות. “ולנטינה.”
    נשמע שהוא מעכל את הצליל כמו אדם שטועם יין בלשונו. “כמה את מרוויחה, ולנטינה?”
    אני מסרבת לסגת. “שישים אלף.”
    הוא מוריד את האקדח. מבחינתו זה משחק עכשיו. “לחודש?”
    “לשנה.”
    הוא צוחק בשקט. “במה את עובדת?”
    “אני עוזרת.” אני לא אומרת עוד. די בכך שהוא יודע את שמי.
    הוא מביט בי, זרועותיו תלויות ברפיון לצידי גופו. “תשע שנים.”
    זה נשמע מגוחך, אבל החישוב המהיר שאני עורכת בראשי מבטיח לי שלא. זה כמעט חמשת אלפים לחודש, כולל שלושים אחוזי ריבית על הסכום הגדול. אני לא יכולה לומר שהוא אינו הוגן. מלווים בריבית בשכונה מבקשים בין חמישים למאה וחמישים אחוזי ריבית.
    “תשע שנים אם את פורעת את החוב בריבית נמוכה ביותר,” הוא ממשיך ומאשר את החישוב שלי.
    מובן שאני לא מתכוונת להישאר עוזרת וטרינר לנצח. רק עד שאקבל הסמכה כווטרינרית, בעוד ארבע שנים. אז ארוויח יותר. “אשלם את החוב מהר יותר כשאקבל עבודה טובה יותר.”
    הוא סוגר את שני הצעדים בינינו בזינוק. הוא עומד קרוב כל כך שאני מריחה את ריח הכביסה מחולצתו ואת הניחוח החריף והקלוש של עורו.
    “את לא מפרשת נכון את ההצעה שלי.” עיניו ננעצות בתוכי. “את תעבדי בשבילי במשך תשע שנים.”
    נשימתי נעתקת. “בשבילך?”
    הוא פשוט מביט בי.
    “ומה אעשה?” אני שואלת בלחישה.
    העוצמה במעמקים הכחולים והקפואים שבעיניו מתגברת. “כל תפקיד שאראה לנכון. חשבי היטב, ולנטינה. אם תקבלי את ההצעה, זו משרה שכוללת מגורים צמודים.”
    אני יודעת מה הכוונה ב”כל תפקיד”. הוא בדיוק כמו טייני. תיעוב מציף אותי.
    גבריאל מביט בי כאילו הוא מתערב עם עצמו. “או שאירה באחיך ואת תלכי לדרכך, או שהוא חופשי ואת תעבדי כדי לפרוע את החוב.”
    “תן לי כל חוזה שתרצה שאחתום עליו, ואני כבר אמצא דרך לשלם.”
    הוא מצחקק. “או התנאים האלה או כלום.”
    איזו ברירה יש לי? ברכיי רועדות אבל בקושי יש לי זמן להיות חלשה.
    “אני אעשה זאת.” בעודי אומרת את המילים, כדור של קרח צונח בבטני.
    לרגע הוא נראה מופתע אבל אז הבעתו נאטמת. “יש לך חמש דקות לארוז.”
    “יש לי תנאי.”
    השעשוע שב אל פניו. הוא טופח באקדחו על ירכו ומחכה.
    “אני רוצה שתבטיח את שלומו של אחי.” אם אני לא בסביבה, צ’רלי יזדקק להגנה. אני לא רוצה לשחזר את מה שהכניס אותנו לצרה הזאת.
    “הוגן. הוא יזכה להגנתי.”
    “אני צריכה להתקשר למישהו שייקח אותו. הוא לא יכול להישאר לבד.”
    הוא מוציא את הטלפון שלו מהכיס, מקיש קוד ותוחב אותו לידי. “תשתמשי בשלי עד שנוודא ששלך לא נפרץ.”
    אני מפנה אליהם את גבי ומקישה את מספר הטלפון של החברה היחידה שלי. כשאני מחייגת לקריס, האיש בעל העיניים הכהות מחפש בארנקי, שמונח על כיסא במטבח. אני צופה בגברים בזווית העין, היד שלי רועדת כשאני מחכה שקריס תענה.
    “זאת ולנטינה,” אני אומרת כשהיא עונה.
    כלבים נובחים ברקע. “לא זיהיתי את המספר הזה. יש לך טלפון חדש? ראיתי שהתקשרת קודם, אבל עדיין לא הקשבתי להודעות.”
    “קריס, תקשיבי לי. אני צריכה שתיקחי את צ’רלי. הוא יוכל לגור אצלך כמה זמן?”
    “מה קרה?”
    “צ’רלי יצר חוב בנאפולי’ס. אני עם הנושה.”
    “מה?” היא צווחת. “את עם מלווה בריבית? איפה?”
    “אצלי בבית. הדברים השתנו. אני הולכת לעבוד אצלו כדי לפרוע את החוב של צ’רלי, אבל אסור לו להישאר לבד.” לחיי מתלהטות ואני מוסיפה. “זו משרה עם מגורים צמודים.”
    “מה לגבי העבודה שלך?”
    “אני מצטערת. אני יודעת כמה את זקוקה לי.”
    יש תמיד טירוף במרפאה, ואני מרגישה נורא על מה שאני צריכה לעשות. קריס היא אחת הווטרינריות הטובות שאני מכירה. היא נתנה לי עבודה כשאף אחד אחר לא נתן לי הזדמנות, וקשה לי להפנות לה עורף.
    גבריאל בודק בשעונו. “יש לך שלוש דקות.”
    “אני צריכה ללכת. תתקשרי אליי כשתיקחי את צ’רלי?”
    “אני בדרך.”
    “תודה, קריס.” אני מעיפה מבט בגופתו של פאף ומרסנת את הדמעות. “תצטרכי ל...”
    גבריאל לוקח את הטלפון מידי. “שלום, קריס.” מבטו הנוקב מרותק אליי. “הדלת לדירה של ולנטינה נפרצה אבל אל תדאגי. אני אדאג שיחליפו אותה.” הוא מנתק את השיחה. “שתי דקות. אני מניח שלא תארזי הרבה.”
    הלחץ מניע אותי כשאני דוחפת כמה בגדים ותכשירים לתיק נסיעות. מה יהיה עם צ’רלי? לעת עתה הוא חי. אני חיה. בזה אני צריכה להתמקד.
    אנשיו של גבריאל מתכבדים בעוגיות שמתקררות על השולחן. גבריאל אינו אומר דבר, אך מבטו המטריד עוקב אחריי כשאני נעה בחדר.
    ברגע שאני רוכסת את התיק הוא אומר, “בואי נלך.”
    האדרנלין מההלם גורם לי להיות חזקה, מספיק חזקה כדי ללכת אל אחי בצעדים בטוחים ולחפון בידיי את פניו המוכתמים בדמעות.
    אני נעמדת על קצות האצבעות ונושקת למצחו. “תזכור מה אמרתי לגבי האומץ. אתה מסוגל.” אני רוצה לומר שאתקשר אליו, אבל אני לא רוצה לשקר. “חכה לקריס. היא תגיע לכאן עוד מעט.”
    גבריאל לוקח את התיק שלי ומלווה אותי אל הדלת, עוצר ליד המשקוף ואומר לאיש שירה בפאף, “תישאר עם אחיה עד שהאישה מגיעה ותקבור את הכלב. תקן את הדלת לפני שאתה הולך.”
    האיש מהנהן. הוא נמוך מגבריאל אבל שרירי לא פחות.
    אני מביטה מעבר לכתפי ומסתכלת על הכול – על שערו הפרוע של צ’רלי, על עיני האגוז העדינות ועל חולצת הטריקו המהוהה עם הציור של ספיידרמן – כי אני לא יודעת אם אי פעם נתראה שוב.
    • שרמיין פולס
    • שרמיין פולס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות