הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מסע סודי
  • מסע סודי
    הוצאה עצמית | אפריל 2019 | פרוזה מקור, ביוגרפיה | 214 עמ' מודפסים

    קשיי התבגרות של בת קיבוץ, שבאה מהלינה המשותפת, כמוה ככל בני גילה בקיבוצים. צבא. התאהבות לא ממומשת, רומן לילי עם חבר אולפן צעיר, והתנסויות ראשונות באהבה, נעורים בתל-אביב, משפחה שחלקה ניצולת שואה וחלקה חלוצי, רומן רציני שנגדע בפתאומיות, מפולת אישית, גלגולים שונים, ארץ ישראל תמיד ברקע, ובנופיה ואתריה השונים מתרחשים האירועים בחיי הגיבורה. מלחמת ששת-הימים מסיימת את הגלגולים, את הלבטים ואת הספר בפתרון האישי של הגיבורה.

  • ספר דיגיטלי
     
    10
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הרומן שלא היה

     
    חיילת בת 19, קורס קשר אלחוט במורס ותקשורת בבה''ד 7 מאחריה, כשהמגורים באוהלים, בסתיו 1957. בקורס - 70 בנים מחיל קשר ואתם 5 בנות ששייכות לחיל האוויר. היא מסופחת איתן, לאחר הקורס, למפקדה של חיל-האוויר ברמלה, לשם השלמת הידע שלהן בנושאים ייחודיים: אלחוט דיבור ותקשורת מורס בינלאומית עם מטוסים ואניות.
    במפקדה, לאורך הקירות, יש מקלט גדול עם מכשירי קשר רועשים, חלקם לשם שליחת מברקים בכתב יד על נייר, וחלקם מכשירים ידניים - לשליחת מברקים אלקטרוניים באלחוט מורס - שמצפצפים מפעם לפעם בקווים ונקודות. יש גם חרכים במכשירי הקשר, שפולטים מפעם לפעם סרטי 'שמס'1 ארוכים מחוררים בשורות של חורים זעירים ומוזרים, כמו נמלים שחורות על סוכר לבן, ומוצפנים. אלה נאספים במהירות על ידי הצפניות; הללו גחות לשניה על מנת לאסוף את הסרטים, כאשר הם מגיעים, וחוזרות ונעלמות מיד אחרי הדלת הסגורה והמסתורית של חדר ההצפנה. אך רוב התקשורת נעשית בהתכתבות במכשירי ההדפסה. מברקים גלויים: בלמ''ס, דחוף, סודי, סודי ביותר, בהול, בזק.
    מדי חיל האוויר כחולים, חורף וגשם, קר נורא ורחוק מהבית. האפודות והחצאיות עשויות מצמר ודוקרות, החולצות מעומלנות בעמילן תפוחי אדמה לשם ייצוב הצווארונים והחפתים; כל השבת הולכת על הכביסה, העימלון והגיהוץ של הצווארונים ואלה נוקשים ומפריעים לצוואר כמו קרטון.
    המגורים - ליד המפקדה בצריפי אזבסט ארוכים שקירותיהם דקים, עם חלונות גדולים; מיטות מתכת עם קפיצי מתכת תחת המזרון הצה''לי הדק, 4 בנות בחדר, 4 שמיכות צמר אפורות ודוקרות לכל חיילת; אין חימום והלילות קרים במיוחד ב-1957. השמיכות לא מונעות ממנה לרעוד מקור כל הלילה. אם נעלמה לך שמיכה עלייך להשיג אחת - 'להשלים ציוד' מאיזה חדר אחר שחלונו פתוח.
    שורות גפנים ארוכות מגיעות עד גדר הבסיס הקטן למדי, השקט - מפקדת חיל האוויר, שנטוע בפאתי העיר רמלה העתיקה, הערבית-יהודית, כמעט כפר, בתים בני קומה אחת רובם, בנויים לבני טיט ואבני גיר, שיחי צבר עדיין פרושים פה ושם. הגפנים מגיעות עד האופק.
    מלפנים, לא רחוק, נראות שתי שורות של עצי אקליפטוס וביניהן עוברת מסילת הרכבת שנמשכת עד חיפה, בדרך הביתה לצפון.
    ממכשירי הרדיו בחלונות הפתוחים שומעים בספרדית: אסו אס אל אמור, סי סניור. ו:'גוארדה לה לונה, גוארדה קה מרה...'
    בחדרי הלימוד, בנות הקורס הספורות - 5 במספר, לומדות בכיתה מאולתרת - אחד מהחדרים במפקדת חיל האוויר שהוסב במיוחד לכך, וכן בחדר המכשירים הגדול של המפקדה עצמה, שלכל היקפו שולחנות, ועליהם מכשירי קשר שחורים-אפורים שמטרטרים, מצפצפים, פולטים סרטים לבנים ארוכים, מתקתקים ומראים על צגי הזכוכית שלהם מברקים ושדרים שנשלחים ממקומות שונים בארץ; משרתים שם חיילים, תורני-המשמרת הקבועים; קרני, הרב-סמל הכי ידוע בצה''ל, כבן 35 או 40, מלמד אותן את הקודים הבינלאומיים ואת אלה של חיל האוויר הישראלי;
    מסתובב שם גם בחור שחום עור, מוצק, גבוה ומתולתל, עיניים חומות-אטומות מעט, לסתות מרובעות בולטות קצת. הוא מסופח, לומד ועובד שם כבר זמן מה לפניהן, יש לו שיניים לבנות שמבהיקות, כשהוא מחייך, על רקע עורו הכהה, והיא לא יכולה שלא לשים לב אליו. לפעמים הם נשארים בערב לשם תרגול והוא מראה לה איך משתמשים במכשירים, כשגופו קרוב לגופה, לעתים מעט מאחוריה, נוגע בה, והיא מרגישה מבוכה ומסמיקה, פניה לוהטים, מתחמקת הצידה. היא מגלה, שבמשך הזמן לבה מחסיר פעימה כשהוא מופיע בשטח. המדים הכחולים הארוכים, החצאית הארוכה והגדולה אחרי הברך - היא מרגישה מסורבלת להפליא, בנוכחותו.
    לעתים הוא נוגע בה תוך שהוא מסביר משהו על המכשיר - ליטוף חטוף ומגשש; היא חומקת מאפשרות החיבוק. הם לא משוחחים על כך - הוא מרגיש את המשיכה שלה אליו, אך מתייחס לכך ברשלנות מסוימת. לעתים הוא מחייך אליה באמפטיה חיוך מיוחד, אך לעולם לא ממש מתחיל אתה. יש לו חיים אחרים. פעם אחת הוא נעמד מאחוריה, כביכול כדי לסדר לה את צווארון החולצה מעל צווארון המעיל הכחול, והיא לא מגיבה לידיים שמחליקות על צווארה, חומקת הצידה ללא מילה ביניהם, מדלגת על ההזדמנות לקירבה. סמוקה כעגבנייה.
    היא רואה בעיניו שהוא יודע מה קורה לה בנוכחותו. היא לא יודעת איך לנהוג אתו - הוא זר, מפחיד, מושך, וגם כל כך מוכר וקרוב-כמעט כמו אח. היא מרגישה כמיהה איומה. היא אוהבת אותו או מה? מה זה הדבר הזה? יש בה שמחה, מועקה, בדידות, אי-מנוחה לא מוסברת, התרגשות של משהו חדש. העולם הזר הזה שעוד לא נגעה בו כמעט. הכל ראשוני. מה לעשות עם זה? היא מרגישה בת 12, היא עוד לא שם בכלל, היא לא מתמודדת.
    יש מסיבה בבסיס. דליה עמיהוד, הזמרת שלנו מחיל האויר, מגיעה. היא שומעת את המסיבה מרחוק - כל הרמקולים מהדהדים בבסיס: הבנות צאינה במחול, הבנות הריעו נא בקול, שאלו נא במשעול אלינו עלם בואה. כי בכרם נשת היין - הכרם של הקיבוץ שלה רחוק מאוד בקיץ, והיא פה בבסיס הקר, בחורף.
    הבנות האחרות השותפות איתה בהשתלמות 'משחקות אותה' מנוסות, מפלרטטות עם הבנים שמסתובבים בסביבה, מקרבות ומרחיקות, חיוכים, נגיעות, בשיעורי הקשר כותבים לעתים במורס שדרים זה לזו עם רמזים מיניים: --.-/--../-..., --.., ./-.-./-,
    הן מסמיקות, צוחקות... יש מתח מיני של אנשים צעירים שנמצאים יחד, משחקים בעלי אופי מיני. פה ושם גם רומן.
    יום אחד הוא מקיף אותה, כשהיא קרובה למכשיר, בזרועותיו, אך היא חומקת ובורחת מהחדר. הבלבול, הכמיהה, החרטה.
    ההשלמה של חיל האוויר נגמרה והחבר'ה מוצבים עכשיו בבסיסים שונים. הוא נשאר שם. היא נמצאת בבסיס אחר. היא יושבת ערבים ארוכים בחדר הטלפרינטר שאסור בכניסה לאיש, לבד מאנשי הקשר, כמוה.
    במשך היום, מסתובבים במבנה שבו נמצאים משרדי התקשורת של הבסיס, הרבה חבר'ה; דפי הדוורית, טכנאים, המפקד יונתן, הפקידה עפרה, הקשריות, הצפניות. במהלך היום הומה ושמח שם.
    בערבי התורנות הארוכים, בחדר הטלפרינטר והקשר היא לבד עם המכשירים - הצפניות בחדרן, מאחורי הדלת הסגורה. הוא, והבסיס בו היתה, נשארו הרחק מאחור, היא לא שוכחת אותו.
    לעתים, פתאום, במשמרות שלה, היא יודעת שהוא שם, מולה, בבסיס הקודם. איך היא יודעת - הרי אסור לשוחח בטלפון של המחלקה מלבד בענייני העבודה, והוא דומם רוב הזמן? המכשירים במצב של האזנה או קליטה. אחרי שליחת מברק משם, כתוב: 888888 (נשיקות) ולעתים שדר גס: 69 69 69. אסור לשוחח. אך כמה סימנים מוצפנים מועברים מצד אחד לשני, בדיחה בכתב - היא מרגישה את ההתרגשות הישנה. הלב שלה מחסיר פעימה; אך בדרך כלל, כיוון שאין אפשרות להתקשרות ישירה - והיא גם לא בטוחה מה הוא מרגיש כלפיה, זה לא נמשך זמן רב.
    לפעמים היא לבד מול המכשיר, מסובבת את המחוג לאט ומאזינה לשדרי המורס מקצות העולם, שורות מכניות של חמישיות חמישיות של מספרים מועברות בצפצופים על ידי מכונה ונקלטות על ידי מכונה אחרת אי שם. השדר – קוים ונקודות מפוזרים על כל הסקאלה, כמו הכוכבים בשמים. בכל נקודת שידור אי שם יש מישהו, מישהו שנשמע חזק או חלש, צפצופים מוצפנים, שפה זרה. מישהו משוחח כך עם מישהי או מישהו אחר. לעתים זה נשמע ברור וקרוב, ולעתים דק ורחוק כחוט השערה, כמו כוכב זעיר בשמי הלילה, שנראה בקושי, (בכיול של 1 עד 5 זה נשמע 1). מה הם אומרים שם. פה ושם המחוג עולה על מוזיקה בלקנית רחוקה ובשפה לא מובנת בקצה העולם. (היום יש לזה תרגום לעברית: "את כבר לא אתי, אין לי נחמה..)" הכמיהה שבשיר פוגשת את הגעגועים שלה. מי הם, מאחורי הקוים והנקודות, כל כך הרבה אישויות נעלמות שמסתתרות שם, כל כך הרבה בני-אנוש רחוקים רחוקים, למי הם משדרים? מה הם אומרים? כמה הם רחוקים מכאן, כל האנשים הבודדים...
    הצבא נגמר. היה לה כבר רומן, בקבוץ. היא לא שוכחת את ההוא מהצבא, התימני הגבוה.
    יום אחד היא בתל-אביב, מרימה לו טלפון. בואי, הוא אומר. לאן? יש כתובת. בשכונת התקווה, שם הוא גר ולשם היא מגיעה. היא מקישה בדלת. הלחץ הזה בחזה, הגרון חנוק- הכמיהה העצומה הזו בלב, מאיימת לפוצץ אותו. היא נכנסת איתו לחצי קומה עליונה ונמוכה עם מעקה, שמשקיפה על חדר בקומה התחתונה - זה כל הבית. מתחתיהם, בדיוק למטה יש מיטה כפולה, מצעים הפוכים שנעזבו רק עכשיו, והריח הזה שאי-אפשר לטעות בו, ריח של התעלסות ושל מין. במיטה אין אף אחד. אני נשוי כבר שנה, הוא אומר. מרגלית לא נמצאת בבית עכשיו.
    היא עוד לא יכולה לוותר עכשיו. כל כך הרבה זמן חשבה עליו, חיכתה לו. הוא לא יצא לה אף פעם מהראש. הם הולכים לחורשה ליד הירקון, מתיישבים, קצת מלים, משתרעים על הדשא. זה אמצע היום עכשיו-לו זה לא מפריע, כל הדשא פתוח סביבם, מעט עצים אך הם די חשופים, השמש מעליהם. הוא מעביר בצורה נסיונית את היד על מתניה, על הכתף, מלטף את הרגל. כמה ליטופים. היא לא נינוחה. הגוף שלה קפוא והלב שלה מתפוצץ מהכמיהה, כולה גוש עצום של רגישות אבל היא לא מפשירה. הנגיעות האקראיות הללו לא יכולות להגיע אליה, להפשיר את הגוף הקפוא. יש פה אנשים. לא ככה, לא כאן, לא עכשיו. היא פגיעה מדי. עד קצות האצבעות. אבל הגוף שלה קפוא. הוא מרגיש את זה.
    הם קמים לאט והיא הולכת.
    באוטובוס, שנוסע לאטו בדרך המתפתלת לכיוון הקבוץ הרחוק שלה, היא ישבת ליד החלון, ופתאום באות הדמעות. היא פורצת בבכי, מרגישה כמו שידור המורס הבודד ההוא, שלא נענה, כמו הכוכב הרחוק ההוא, הכי בודד בפלנטה...
     
    1 סוג הצפנה
    • תמרה שיר
    • תמרה שיר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נער האופניים
    • שיבה לריימס
      מבצע מיוחד
       
    • פרינססה
    • היינו העתיד
    • נפל
    • כוכבים יש רק בשמים
    • חיובית – סיפורה של נשאית HIV
    • ספסל הכביסה
    • היום שבו היא אהבה אותי
    • ענת
    • להחזיר את הפיות לארץ ישראל
    • מסעותי עם ורה