הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מסעותי עם דודתי (תרגום חדש)
  • מסעותי עם דודתי (תרגום חדש)
    גרהם גרין | תרגום: יותם בנשלום
    הוצאת הכורסא | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 332 עמ' מודפסים
    "גרהם גרין הוא מאסטרו. בנגיעת מכחול אחת הוא יוצר אווירה, דמות או התרחשות." גבריאל גרסיה מארקס
     
    מה יכול לטלטל את חייו של הנרי פולינג, מנהל בנק בגמלאות, רווק וחובב דליות מושבע מלבד פגישה עם דודתו אוגוסטה לראשונה זה חמישים שנה בהלוויה של אמו. הדודה – בת שבעים וחמש, שתיינית, רודפת הרפתקאות כרונית, מתפרנסת מעסקים מפוקפקים ולא יודעת טקט מהו – משכנעת את הנרי לנטוש את עיירתו המנומנמת ולהצטרף אליה לנסיעה. כך מתחיל מסע מפותל, מסחרר ומשעשע מברייטון, דרך פריז ואיסטנבול ועד פאראגואי. בהשפעת דודתו יפגוש הנרי בהיפים, בפושעי מלחמה, בסמים קלים, ובאנשי סי-אי-איי, וכל אלה ישנו את חייו לבלי הכר.
     
    הספר מסעותי עם דודתי תואר על ידי גרהם גרין כ"ספר היחיד שכתבתי לשם ההנאה שבדבר". לפנינו ספר בוגר, מאוזן ומסוגנן שהוליד מחדש את גרין, בשלהי חייו, כאחד מהסופרים הדומיננטיים במאה העשרים. מסעותי עם דודתי הוא תיבת הפתעות ספרותית מהורהרת ומלוטשת, אך בה בעת קומית ואירונית להפליא. לא פלא שמבקרים וקוראים כאחד יצאו מגדרם עם יציאתו לאור של ספר זה ב-1969.
    הבה ניתן לדודה אוגוסטה ולהנרי פולינג לקחת אותנו למסע שבו מובטח הכול, חוץ מהכרטיס חזרה.
     
    "אחד הסופרים המקוריים, המלהיבים והגאוניים שלנו." הטיימס
    "אין סופר במאה העשרים שהשפיע על הדמיון הקולקטיבי כגרהם גרין" טיים 
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    88 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    את דודתי אוֹגוּסטָה פגשתי בהלוויה של אמי, יותר מחמישים שנה לאחר שראיתיה לראשונה. אמי הייתה בת כמעט שמונים ושש במותה, ודודתי צעירה ממנה באחת־עשרה או שתים־עשרה שנה. שנתיים קודם לכן פרשתי מעבודתי בבנק, כשבידי פיצויים סבירים ופנסיה הולמת. בנק וסטמינסטר השתלט עלינו, והסניף שלי התייתר. הכול חשבו שמזלי שיחק לי, אבל אני לא ידעתי מה לעשות בזמני הפנוי. מעולם לא נישאתי, חייתי חיים שלווים, ופרט לעניין שלי בגידול דליות אין לי שום תחביב. מסיבות אלו עוררה בי הלוויית אמי התרגשות רבה.
    אבי נפטר לפני יותר מארבעים שנה. הוא היה קבלן בניין חובב שינה, ובשעות הצהריים היה נרדם בכל מיני מקומות שונים ומשונים. הדבר הרגיז את אמי, שהייתה אישה פעלתנית, והיא נהגה לחפש אחריו ולהפריעו לו בשנתו. זכור לי שבילדותי הלכתי לשירותים — גרנו אז בהַייגֵייט — ומצאתי את אבי ישן בבגדיו באמבטיה. אני קצר־רואי במידה ידועה, וחשבתי שאמי השאירה מעיל לניקוי עד ששמעתי את אבי לוחש: "תנעל את הדלת מבפנים כשאתה יוצא." כנראה היה עצל מכדי לצאת מהאמבטיה, ורדום מכדי להבין שפקודתו אינה בת־ביצוע. בפעם אחרת, כשהופקד על בניין דירות חדש באזור לוּאישם, נמנם לו בתא המנוף הענקי, ועבודת הבניין נעצרה עד שהתעורר. לעתים קרובות הייתה אמי, שלא חששה מגבהים, מטפסת בסולמות עד לפיגומים הגבוהים ביותר בתקווה לגלותו, בשעה שהוא מצא לו פינה במה שעתיד להיות החניון התת־קרקעי. תמיד חשבתי שהם מאושרים למדי יחדיו: נראה שתפקידֵי הציידת והניצוד התאימו להם, כי מאז ומעולם ניחנה אמי במנח ראש עירני ובטפיפה זהירה הדומים לאלה של כלב גישוש. מן הראוי למחול לי על זיכרונות עבר אלו: אי אפשר להימנע מהם בהלוויות — ההמתנה ארוכה כל כך.
    לא רבים הגיעו לטקס, שהתנהל בקרמטוריום מפורסם, אבל שררה שם נימה דקה של ציפייה נרגשת שאין חשים בה בבית קברות. האם דלתות הכבשן ייפתחו כהלכה? האם ארון המתים ייתקע בדרכו אל הלהבות? מאחורַי שמעתי קול צונן ובהיר אומר: "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה."
    זו הייתה, כפי שזיהיתי בדי עמל בזכות תצלום באלבום המשפחתי, דודתי אוגוסטה. היא הגיעה באיחור ובלבוש שהיה הולם את המלכה האהובה מרי, מנוחתה עדן, אילו הייתה עוד בין החיים והייתה מעדכנת מעט את תלבושתה לאופנה הרווחת היום. הופתעתי למראה שערה האדמוני הבוהק, האסוף ומגולגל על ראשה לתפארת, ולמראה שתי שיניה הקדמיות הגדולות ששיוו לה חיוניות ניאנדרטלית. מישהו אמר: "ששש", ואיש דת פצח בתפילה שלמיטב הבנתי חיבר בעצמו. מעולם לא שמעתי כמוה בשום טקס הלוויה, ובשטח זה יש לי ניסיון רב. מנהל בנק אמור לחלוק כבוד אחרון לכל לקוח קשיש שלא היה, כמו שאומרים במקצוע, "במינוס", וחוץ מזה, יש לי חולשה להלוויות. באירועים כאלה האנשים הם בדרך כלל במיטבם: רציניים, מפוכחים, וששים להאמין שהם עצמם יחיו לעד.
    הלווייתה של אמי התנהלה בלי שום תקלה. לשם חיסכון הוסרו הפרחים מהארון, ונגיעה אחת בכפתור הסיעה אותו קדימה עד שנעלם מעין. לאחר מכן לחצתי באור השמש הטורדני את ידיהם של כמה וכמה אחייניות, אחיינים ודודנים שלא ראיתים זה שנים ולא ידעתי לנקוב בשמם. הודיעו לי שעלי להמתין לאפר, וכך עשיתי מתחת לארובת הקרמטוריום הפולטת עשן בנחת.
    "אתה ודאי הנרי," אמרה אוגוסטה, והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
    "כן," אמרתי, "ואת ודאי דודה אוגוסטה."
    "זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך," אמרה לי דודה אוגוסטה. "אני מקווה שזכתה למוות קל."
    "כן, בהחלט, מוות בעיתו — הלב שלה נדם, וזה הכול. היא מתה בשיבה טובה."
    "בשיבה טובה? היא הייתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה," אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.
    יצאנו לטיול קצר בגן הקרמטוריום. גן של קרמטוריום מזכיר גן אמיתי בערך כשם שמסלול גולף מזכיר נוף אמיתי. המדשאות מטופחות מדי, והעצים ניצבים נוקשים כבמצעד; כדי הקבורה דומים לקופסאות החול הקטנות שמהן משגרים את הכדורים בחבטה הראשונה. "אמור לי," אמרה דודה אוגוסטה, "אתה עוד עובד בבנק?"
    "לא, יצאתי לגמלאות לפני שנתיים."
    "לגמלאות? בחור צעיר כמוך! למען השם, מה אתה עושה כל היום?"
    "אני מגדל דליות, דודה אוגוסטה."
    היא הפנתה את ראשה ממני והלאה בתנופה מלכותית. "דליות! מה היה אומר אביך!"
    "אני יודע שלא היה לו שום עניין בפרחים. הוא חשב שגן הוא בזבוז של שטח טוב לבנייה. הוא היה מחשב כמה חדרי מיטות יוכל לערום בו זה על גבי זה. הוא אהב מאוד לישון."
    "הוא נזקק לחדרים האלה לא רק כדי לישון," אמרה דודתי בגסות רוח שהפתיעה אותי.
    "הוא ישן במקומות משונים מאוד. אני זוכר שפעם, בחדר האמבטיה…"
    "בחדרי מיטות הוא עשה גם דברים אחרים," אמרה. "אתה ההוכחה."
    התחלתי להבין מדוע הורי לא הרבו להיפגש עם דודה אוגוסטה. היא ניחנה באופי שלא היה מוצא חן בעיני אמי. אמי לא הייתה פוריטנית בכלל, אבל היא רצתה שכל דבר ייעשה או ייאמר במועדו. בזמן הארוחות נהגנו לשוחח על ארוחות. אולי על מחירי המזון. כשהיינו הולכים לתיאטרון, היינו משוחחים בהפסקה על המחזה — או על מחזות אחרים. בארוחת הבוקר שוחחנו על החדשות. היא היטיבה להחזיר אל התלם שיחות הסוטות ממסלולן. הביטוי "יקירי, זה לא הרגע המתאים…" היה שגור בפיה. אולי בחדר המיטות, חשבתי בשמץ מישירותה של דודה אוגוסטה, הייתה מדברת על אהבה. לכן לא יכלה לסבול את מנהגו של אבי לישון במקומות מוזרים, ולכן, משהתחלתי להתעניין בדליות, נהגה להתרות בי שלא אהרהר בהן בשעות העבודה בבנק.
    כשחזרנו מהטיול היה האפר מוכן. בחרתי כד אפר קלסי, עשוי פלדה שחורה, והייתי שמח לומר לעצמי שהכול התנהל ללא תקלה, אך הם הציגו לפנַי חבילה עטופה היטב בנייר חום ובסרט חותם אדום שהזכירה לי מאוד מתנה לחג המולד.
    "מה תעשה בכד?" אמרה דודה אוגוסטה.
    "חשבתי להכין לו כן קטן בין הדליות."
    "הוא ייראה קודר למדי בחורף."
    "לא חשבתי על זה. בחורף אוכל תמיד להכניס אותו פנימה."
    "פנימה, החוצה, פנימה. נראה שאחותי כבר לא תנוח בשלום על משכבה."
    "אני אחשוב על זה עוד."
    "לא התחתנת, נכון?"
    "לא."
    "ילדים יש?"
    "ברור שלא."
    "נשאלת השאלה למי תוריש את אחותי. אני צפויה לעבור מן העולם לפניך."
    "אי אפשר לחשוב על הכול בבת אחת."
    "אתה יכול להשאיר את זה כאן," אמרה דודה אוגוסטה.
    "חשבתי שזה ייראה יפה בין הדליות," התעקשתי, משום שאת כל אמש ביליתי בתכנון כַּן פשוט וטוב טעם.
    "À chacun son goût," איש איש וטעמו עמו, השיבה דודתי במבטא צרפתי מדויק להפתיע. מעולם לא חשבתי על בני משפחתנו כעל אנשי העולם.
    "טוב, דודה אוגוסטה," אמרתי בשערי הקרמטוריום (התכוננתי לעזוב, כי גני תבע את שלו), "עברו הרבה שנים מאז נפגשנו… ואני מקווה…" את מכסחת הדשא השארתי בחוץ, בלי כיסוי, והעננים האפורים שהתקבצו מעלינו רמזו על גשם. "אשמח מאוד אם יום אחד תבואי אלי לסאות'ווּד לשתות תה."
    "כרגע הייתי מעדיפה משהו חזק יותר ומרגיע יותר. לא בכל יום אישה רואה את אחותה נשרפת לנגד עיניה. כמו ה-Pucelle."
    "סליחה?"
    "ז'אן ד'ארק."
    "יש לי קצת שרי בבית, אבל הנסיעה ארוכה, אז אולי..."
    "טוב, אני גרה מצפון לנהר," אמרה דודה אוגוסטה בנוקשות, "ויש לי כל מה שנרצה." היא עצרה לנו מונית בלי לבקש את הסכמתי. זה היה המסע הראשון שלנו יחד, ובמבט לאחור ייתכן שהוא נחקק בזיכרוני יותר מכל אלה שבאו אחריו.
    • גרהם גרין
    • גרהם גרין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות