הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מסעותי עם דודתי
  • מסעותי עם דודתי
    גרהם גרין | תרגום: חנוך ברטוב
    עם עובד | 1994 | פרוזה תרגום | 247 עמ' מודפסים

    הנרי פולינג, רווק חובב-פרחים ובנקאי בדימוס, מגלה את דודתו אוגוסטה בת השבעים וחמש בלווית אמו (האם היא אמו?). פגישה זו הופכת את סדרי חייו ופותחת בהם פרק חדש גדוש עלילות, טיפוסים שונים ומשונים ומסעות על-פני ארצות רבות. רומן זה מאת הסופר האנגלי המפורסם הוא ספר מסעות והרפתקאות מקסים ושופע הומור בעת ובעונה אחת גם סאטירה דקה על העולם שאנו חיים בו.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    את דודתי אוגוסטה פגשתי, זו הפעם הראשונה אחרי יובל שנים ויותר, בלוייתה של אמי. כבת שמונים ושש היתה אמי במותה, ודודתי היתה צעירה ממנה באחת־עשרה או שתים־עשרה שנה. מן הבנק פרשתי שנתים קודם לאותו יום - בלחיצת־יד חמה וגימלה מניחה את הדעת. בנק וסטמינסטר רכש את הבנק שלנו, והסניף שלי נעשה למיותר. הכל סבורים היו ששיחק לי מזלי, אך אני לא ידעתי במה אמלא את יומי. כל ימי הייתי שרוי בלא אשה, חי חיים שקטים, ולהוציא את הענין שהיה לי בדליות, בלי כל תחביב. מטעמים אלה מילאה אותי לוייתה של אמי ריגשה נעימה.
    אבי הלך לעולמו ארבעים שנה קודם לאמי. הוא היה קבלן־בנין רדום־מזג, שתנומה של אחר־הצהרים היתה יורדת עליו במקומות המשונים ביותר. מנהג זה שלו היה מוציא מגדרה את אמי, שהיתה אשה שופעת מרץ, והיא היתה בולשת אחריו כדי לטרדו משנתו. זכורני איך נכנסתי יום אחד, בעודני ילד, לחדר־האמבטיה - באותם ימים גרנו בהייגייט - ומצאתי את אבי בתוך האמבטיה, ישן בבגדיו. קצר־רואי במקצת אני, ונדמה היה לי שאמא שטחה מעיל לניקוי, אלא שלפתע שמעתי את לחשו של אבא: ״כשתצא, נעל את הדלת מבפנים.״ עצל מדי היה מלצאת מתוך האמבטיה ורדום מדי-חוששני - מלהשיג שלא אוכל למלא את ההוראה שלו. בפרק־זמן אחד, בהיותו מופקד על הקמת גוש־דירות בלוּאישאם, היה נוהג לחטוף תנומה בתאו של מפעיל העגורן הענק, וכל עבודת־הבנין היתה מושבתת עד ליקיצתו. אמי, שלא ידעה פחד־גבהים, היתה עולה בסולם עד לראש הפיגומים הגבוהים ביותר ומקווה למצאו שם - ואילו הוא היה רבוץ לו באותה שעה בפינת מבנה שנועד לשמש מוסך תת־קרקעי. כל ימי סבור הייתי, שהם רואים חיי אושר כמעט זה עם זה: זה השלים את זה בתפקידי הצייד וצֵידוֹ. אמי חוזרת אלי משחר־ילדותי באותה הטיה דרוכה של הראש ובאותם צעדים זריזים וזהירים של כלב־ציידים. הריני מבקש מחילה על זכרונות אלה מן העבר - בשעת לויה נוטים הם לעלות מאליהם, שהרי ההמתנה מתארכת כל־כך.
    לא רבים השתתפו בטקס־האשכבה, שהתקיים בקרמטוריום מפורסם, אבל ניכר אותו רחש קל של ציפיה נרגשת, שבבתי־קברות אינו מורגש לעולם. האם ייפתחו דלתות הכבשן? האם ייתקל הארון בדבר־מה בדרכו לתוך הלהבות? מאחורי שמעתי קול אומר בהיגוי מובהק של זקנים: ״פעם אחת נכחתי בשריפה בטרם־זמנה.״
    היתה זו דודתי אוגוסטה, שרק בקושי רב הכרתיה על־פי תצלום באלבום־המשפחה. היא איחרה להגיע, ואף שניסתה להסתגל לאפנת הזמן, היה לבושה דומה לזה שהיתה המלכה מארי נוחה עדן בוחרת אילו התהלכה עדיין בתוכנו. השתאיתי למראה שערה האדום, הזוהר ומתנשא לתלפיות, ושתי שיניה הקדמיות הגדולות, ששיוו לה חזות שופעת חיות של האדם הניאנדרתלי. מישהו אמר ״הס!״, וכומר אחד פתח בתפילה שנשמעה כאילו הוא עצמו חיבר אותה. תפילה זו לא שמעתי מעודי בשום לויה, ובימי חלדי נפל בגורלי להשתתף בהרבה מאוד לויות. מנהל בנק מצווה לחלוק כבוד אחרון לכל לקוח ותיק שאינו, בלשוננו, ״בדֶבִּיט״, ומכל־מקום יש לי חולשה ללויות. בהזדמנויות כגון אלה מתגלים הבריות בכל הטוב שבהם, רציניים ומאופקים, והם אופטימיים מאוד בכל הנוגע לסיכוייהם שלהם לחיי־נצח.
    לוייתה של אמי התנהלה בלא דופי. מטעמי חסכון הוסרו הפרחים מעל הארון, ובנגיעת־כפתור אחת החליק ונעלם מעינינו. לאחר־מכן, באור־השמש הממוסמס, לחצתי ידיהם של כמה אחיינים ואחייניות ודודנים. שלא ראיתים שנים רבות ואת זהותם לא הצלחתי לגלות. חובתי היתה, כמובן מאליו, להמתין לאפר, וזאת אמנם עשיתי. מעל לראשינו היתה ארובת הקרמטוריום מעלה עשן קל.
    ״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
    ״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
    ״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״ ״הה, כן, כידוע לך, בגילה - לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
    ״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.
    התהלכנו מעט בגן הקרמטוריום. גנו של קרמטוריום דומה לגן של ממש כשם שהתלוליות המדשיאות של מגרש־הגולף דומות לנוף של ממש. המדשאות מטופחות מדי והאילנות זקופים כמו לקראת מסדר; גביעי־האפר דומים לתיבות־החול הקטנות שעליהן מציבים את כדורי־הגולף. ״אמור־נא,״ אמרה הדודה אוגוסטה, ״עודך בבנק?״
    ״לא, לפני שנתים יצאתי לגימלאות.״
    ״גימלאות? איש צעיר כמותך! אלוהים אדירים, מה אתה עושה כל הימים?״
    ״אני מגדל דליות, דודה אוגוסטה.״ בתנועה מלכותית סבבה לימין.
    ״דליות! ומה היה אביך אומר על כך!״
    ״פרחים לא עניינו אותו, זה ידוע לי. דעתו היתה, שגן אינו אלא שטח־בנייה מבוזבז. הוא היה עומד ומחשב כמה חדרי־שינה, זה על־גבי זה, אפשר לדחוס על גן כזה. הוא היה איש רדום מאוד.״
    ״לחדרי־שינה זקוק היה לא לתרדמה בלבד,״ השיבה דודתי באיזו המוניות שהפליאה אותי.
    ״ישן היה במקומות המשונים ביותר. אני זוכר מקרה אחד בחדר־האמבטיה...״
    ״בחדר־השינה היה עוסק בענינים אחרים, לא בשינה,״ אמרה. ״אתה הוא העדות לדבר.״
    החילותי להבין מדוע המעיטו כל־כך הורי להיפגש עם הדודה אוגוסטה. מזגה לא היה עשוי לחבבה על אמי. אף שאמי לא היתה פוריטנית חס ושלום, החזיקה בדעה כי עת לכל חפץ. בשעת הסעודה משיחים היינו בעניני סעודות. אולי על מחירי המזון. בלכתנו לתיאטרון משוחחים היינו בשעת ההפסקה על המחזה - או על מחזות אחרים. בארוחת־הבוקר היינו מדברים בחדשות. אם נטתה השיחה מן האפיק הנכון, היתה מנווטת ומחזירה אותה במומחיות גדולה. נוהגת היתה לומר: ״יקירי, אין זה הרגע.״ אולי בחדר־המיטות, נתפסתי להרהור, ישיר כהערותיה של הדודה אוגוסטה, היתה משיחה באהבה. מטעם זה לא יכלה לשאת את מנהגו של אבא, שהוא ישן בכל מיני מקומות משונים, וכאשר החילותי מתעניין בדליות היתה מזהירה אותי לסלק דעתי מהן בשעות שהבנק פתוח.
    עד שהקפנו את הגן, היה האפר מוכן. בחרתי גביע של פלדה שחורה, קלאסי מאוד, ונתכוונתי, לודא שלא נפלה טעות כלשהי, אלא שכבר נתנו בידי צרור מעוטף בדקדקנות בנייר חום וחתום בחותמי־נייר אדומים, המזכירים מתנות חג־המולד. ״מה בדעתך לעשות בזה?״ שאלה הדודה אוגוסטה.
    ״התכוונתי להציבו על כן קטן בין הדליות שלי.״
    ״בחורף יהיה המראה עגום למדי.״
    ״זאת לא הבאתי בחשבון. אלא שאוכל, מכל־מקום, להכניסו הביתה באותה עונה.״
    ״הלוך ושוב. חוששתני, שסיכויים גדולים לנוח בשלום אין לאחותי.״
    ״אשוב ואהרהר בדבר.״
    ״אינך נשוי, לא כן?״
    ״לא.״
    ״ילדים?״
    ״מובן שלא.״
    ״נשארת אם כן השאלה למי תצווה את אחותי. אני עלולה ללכת בדרך כל הארץ לפניך.״
    ״אי־אפשר לחשוב בבת־אחת על הכל.״
    ״יכולת להשאירו כאן,״ אמרה הדודה אוגוסטה.
    ״סבור הייתי, שייראה יפה בין הדליות,״ חזרתי בעקשנות, שכן את כל הערב הקודם ביליתי בעיצוב כן פשוט ונאה.
    A chacun son goût","* אמרה דודתי בהיגוי צרפתי נאמן להפליא. מעודי לא ייחסתי למשפחתי קוסמופוליטיות יתירה.
    [* על טעם וריח אין להתוכח]
    ״ובכן, דודה אוגוסטה,״ אמרתי בשערי הקרמטוריום (כבר עמדתי להיפרד ממנה, שכּן גני משכני אליו), ״עברו שנים רבות מאז התראינו... אני מקווה...״ את מכסחת־הדשא השארתי בחוץ, לא מכוסה, ובעבים האפורים שנתקשרו מעל לראשינו נרמז גשם. ״שמח הייתי מאוד אילו באת אלי ביום מן הימים לסאוּתווּד, לשתות אתי תה.״
    ״כרגע הייתי מעדיפה משהו חריף ומרגיע יותר. לא בכל יום רואה אדם את אחותו עולה בלהבות. כמו ה׳פוּסֶל.״
    ״למי את-״
    ״ז׳אן ד׳ארק.״
    ״יש מעט שֶׁרי בביתי, אבל זו נסיעה ארוכה למדי, ואולי...״
    ״אני גרה לפחות מצפון לנהר,״ פסקה הדודה אוגוסטה ואמרה, ״ויש בדירתי כל מה שאנו צריכים.״ בלי להמתין להסכמתי עצרה מונית. היה זה הראשון ואולי גם - בהתבונני עכשיו לאחור - הבלתי־נשכח בכל המסעות שעתידים היינו לעשות בצוותא.

    • גרהם גרין
    • גרהם גרין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • איפה את, ברנדט
    • האיש שלנו בהוואנה
    • שנים-עשר כסאות
    • משהו רענן
    • אידיופתיה
    • דודי נפוליאון
    • מלכוד 22
    • מסעותי עם חמותי
    • תן לישון, געציל!
    • צדיק נעזב
    • תנין פיגוע
    • אנשי המשמר‏