הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מנזר השתקנים
  • מנזר השתקנים
    כתר | 2000 | פרוזה מקור | 40 עמ' מודפסים

    בסיפור מנזר השתקנים פעולת תגמול עקובה מדם משמשת רקע להתרחשות מיוחדת במינה. עמוס עוז כותב על הנושאים הפשוטים והגדולים, על אהבה ועל בדידות, על תשוקה ועל מוות. הסיפור שהופיע בשעתו בקובץ "ארצות התן" יצא לאור בסדרת ''קצרים'' של ''כתר ספרים''.

  • ספר דיגיטלי
     
    14
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • א
    בסתיו גברו ההתגרויות. לא היתה עוד סיבה להבליג. גדודנו הצטווה לחצות את הגבול בלילה ולפשוט על דיר א־נאשף.
    ״קן של מרצחים יימחה הלילה מעל־פני האדמה, והשפלה תנשום לרוָחה,״ אמר מפקדנו בקולו העמוק והמתון. הגדול נענה לו בתרועה גדולה. שאגתו של איצ׳ה גברה על כל הקולות.
    ביתני הבסיס, מפוארים בסיד לבן, שפעו נקיון ועליצות. וכבר החלו האפסנאים הזריזים להתעסק בדלתות־המתכת של מחסני הציוד. מרגמות ומקלעים כבדים הוצאו מן החושך אל האור ונערכו במלבנים מדוקדקים בקצה מגרש־המִסדרים.
    נגוהות־שמש אחרונות אבדו במערב. עד מהרה בוטל קו־הגבול בין פסגות הרכסים המזרחיים לבין גושי־העננים שגהרו עליהם. חבורה קטנה של קציני־ מַטה הסתודדה, מכורבלת במעילי־רוח, סביב מפה שארבע פינותיה הודקו בארבע אבנים מפני הרוח. הם האירו על המפה הזאת בפנס־כיס וקולותיהם לא נשמעו. פתאום ניתק אחד מן החבורה ודילג־ניתר לכיווּן חדר־המִבצעים: רוזנטל, קצין דק ומטופח תמיד, אשר רבים ידעו לספר עליו כי הוא בנו של יצרן־ממתקים ידוע. אחר־כך נשמע קול צועק מתוך החושך: ״איתמר, נו כבר, מתחיל להיות מאוחר.״ וקול אחר ענה לו: ״רֵד ממני. לֵך למישהו אחר.״
     
    הגדוד נערך למִסדר־יציאה. בפאת המגרש, מול הלוחמים המתנועעים כתפוסי תנומה ומסתדרים לאִטם בשלָשוֹת מרושלות, התגודדה חבורה רוחשת של חיילי־שירותים. אלה לא נראו כמנמנמים אלא כתפוסי קדחתנות, מתלחשים, מורים באצבע, מצחקקים מרוב מבוכה או מחשבות רעות. ביניהם היה אחד, נחום הירש שמו, חובש עָרפּי, שלא חדל לחכך את לחייו מפני שעוֹרוֹ בער בעינויים של גילוח נחפז ושל פצעונים מגורים. הוא סילק את משקפיו ובהה אל הלוחמים והשמיע איזו בדיחה אשר איש מחבריו חיילי־השירותים לא מצא בה שום עוקץ. נחום הירש ניסח מחדש אותה בדיחה. גם הפעם לא מצאו בה דבר מצחיק, ואולי היה העוקץ שנון או דק מכפי כוחם להבין. אמרו לו: ״שתוֹק כבר, אתה גם כן.״ והוא אכן השתתק. אבל הלילה לא החריש כי אם החל לתת קולות מקולות שונים. משאבת־פרדסים רחוקה שיגרה אלינו את נקישותיה כמו מחלקת את הזמן עצמו למשבצות רבועות ושווֹת. עד מהרה החל הגנראטור לנהום נהמה עמומה, עקשנית, ולאורך גדרות המחנה נדלקו זרקורי המשמר. גם מגרש־המִסדרים נשטף פתאום אור־פנסים צהוב, עד שהלוחמים ונשקם נדמו פתאום לבנים־לבנים.
    הרחק מאוד, בשיפולי ההרים המזרחיים, התרוממה קרנו של זרקור האויב והחלה לשוטט בעצבנות ובלי שום שיטה על־פני הרקיע. פעם או פּעמַיִם נלכדו בקרן הזאת נתיבי כוכבים נופלים ואורם נבלע באורה. הלוחמים נצמדו אל הסיגריות האחרונות. אחדים מהם כבר כילו שאיפת־עשן עמוקה והגיעו אל הבְּדָל והמיתו אותו מתחת לעקבי־הגומי של נעליהם הכבדות. אחרים השתדלו בכל כוחם לעשן לאט. שיירת משאיות מעומעמות־פנסים נעה אל שוּלי הכיכר, ושם נעצרה בלי לכבות את מנועיה. המפקד אמר:
    ״הלילה נמחה את דיר א־נאשף כדי להביא קצת שקט לכל שפלת־החוף. אנחנו נפעל בשתי זרועות ובשתי יחידות־חסימה. נשתדל לפגוע במינימום אזרחים אבל לא נשאיר אבן על אבן בקן־המרצחים הזה. כל אחד יעשה בדיוק מה שהסבירו לו. אם יהיה למישהו מצב לא־צפוי, או אם מישהו מנותק מפקודות, אז תשתמשו בשֵׂכל שלכם שאלוהים נתן לכם ואני השחזתי לכם. זה הכל. ושתיזהרו. שאף אחד לא ישתה לי מים קרים בזמן שהוא מזיע, כי ככה הבטחתי לאמא שלכם. עכשיו לזוז.״
    הגדוד נענה לדברים האלה בנקישת־אבזמים: כתפים עומסות חגוֹר. בלי אות נוסף החלו כולם לנתר ניתורים קלים על עָמדם, אורבים לקולות מתכת או לשקשוק מים במימיה שלא מילאוה היטב. אז עטו כמה חיילי־שירותים אל בין הטורים, ובידיהם סירי־מטבח מלאים פיח. הם עברו מלוחם ללוחם וכל אחד שיקע את אצבעותיו בפיח ומרח על לחייו, על מצחו, על סנטרו. אם יגע אור זרקורי־האויב בפניהם, כאשר יזחלו על גחונם אל היעד, יגן עליהם הפיח כך שברק־עורם המיוזע לא יסגיר אותם. בעיני החובש הערפי נחום הירש נראה הדבר הזה כמו טכס־השבּעה קדמוני, והחיילים נושאי־הפיח ככוהנים.
     
    הגדוד החל לדשדש אל עבר המשאיות, והנערות עטו עליו: הפקידות, הכתבניות, החובשות, כולן חילקו סוכריות־מציצה או ממתקים אחרים לדרך. היו בין הלוחמים אחדים שלא יכלו בשום אופן ללכת לקרב בלי ללעוס מאסטיק. איצ׳ה לפת בכפות־דוב את מתניה של ברוריה, קצינת־השלישוּת, הניף את גופה באויר, התוָה מעגל שלם והריע:
    ״ושתכינו לנו קוניאק, אם אתן רוצות לקבל כֶּפיוֹת צבעוניות!״
    היה צחוק. ושוב דממה.
    נחום הירש שאף להתמלא כעס או גועל, אבל הצחוק גבר גם עליו והוא צחק עם כולם וגם הוסיף לצחוק פנימה אחרי שהחלו הלוחמים לטפס על המשאיות הממתינות להם בפנסים מעומעמים.
    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • המלצות נוספות
    • מיכאל שלי
    • חרוזי החיים והמוות
    • ממה עשוי התפוח?
    • יהודים ומילים
    • מה יש לאהוב בדורון
    • אתי החיים משחק הרבה
    • נער האופניים
    • אישה מעבר לים
    • להשביע את הדרקון
    • יפים כמו שהיינו
    • מסע דילוגים
    • הצגה יומית