הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מנוול יפיפה
    ספר מוגן
     
  • מנוול יפיפה
    כריסטינה לורן | תרגום: גלי אבני־גילאור
    א(ה)בות הוצאה לאור | יולי 2018 | רומן רומנטי , רומן ארוטי | 264 עמ' מודפסים
     
    מהמועמדים הסופיים של goodreads Readers Choice Awards – לרומן של השנה.
     
    "מעדן לוהט..."
    —Entertainment Weekly
     
    "ואם סצנות הסקס המדהימות לא הספיקו, מנוול יפיפה כתוב טוב. ממש טוב."
    —Twidiculous
    תורגם ללמעלה מ-20 שפות.
     
     
    מתמחה שאפתנית במיוחד. מנהל פרפקציוניסט. והמון שמות גנאי. מנוול יפיפה, הספר הראשון בסדרת רבי המכר של ה New York Times- וה - USA Today - שובי הלב.
    שנונה, מסורה, נחושה ובדרכה לתואר שני בעסקים, לקלואי מילס יש רק בעיה אחת: הבוס שלה, בנט ראיין. הוא מנהל, שתלטן, ישיר, בוטה, חסר התחשבות – וכל כך אי אפשר לעמוד בפניו. מנוול יפיפה.
    בנט חזר לשיקגו מצרפת, כדי לקחת על עצמו תפקיד חשוב בעסקי התקשורת הגדולים של משפחתו. הוא מעולם לא ציפה שהמתמחה שלו בשיקגו, תהיה יפיפייה מהפנטת במיוחד שהוא צריך ראות כל יום.
    למרות השמועות, הוא תמיד הקפיד על הפרדה בין עבודה לבין יחסים אישיים. אבל קלואי, כל כך מפתה, שהוא מוכן לכופף את החוקים – או ממש למחוץ אותם – אם זה מה שהוא צריך כדי שהיא תהיה איתו. בכל פינה במשרד.
    בעוד התיאבון שלהם זה לזו גדל, עד לנקודת שבירה, בנט וקלואי חייבים להחליט מה הם מוכנים להפסיד כדי להרוויח.
     
    כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
    הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
    השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.
     
    זהו הספר השני של כריסטינה לורן שיצא בהוצאת א(ה)בות.
    הספר הראשון הינו באהבה כמו בשנאה שנבחר לרומן הטוב ביותר באמזון. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר אלפי עותקים
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק אחת
     
    אבא שלי תמיד אמר, שהדרך ללמוד את העבודה שאת רוצה היא לצפות כל רגע ורגע במישהו שעושה אותה.
    "כדי להשיג את המשרה הבכירה ביותר, את צריכה להתחיל בתחתית," הוא אמר לי. "הִפכי לאדם שהמנכ"ל לא מסתדר בלעדיו. היי יד ימינו. לִמדי את העולם שלו, והוא יחטוף אותך ברגע שתסיימי את התואר."
    הפכתי לחסרת תחליף. ובהחלט הפכתי ליד ימינו. רק שבמקרה הזה, הייתי היד הימנית שברוב הימים רצתה לסטור לפנים הארורות שלו.
    הבוס שלי, מר בנט ראיין. מנוול יפיפה.
    רק חשבתי עליו, וכבר כל גופי התכווץ: גבוה, משגע ורשע בכל רמ"ח איבריו. הוא היה האדם הכי יהיר, הכי נפוח והכי צדקני שהכרתי בחיי. הקשבתי לכל הנשים במשרד מרכלות על המעללים שלו ותהיתי אם כל מה שנדרש הוא פנים יפות. אבל אבא שלי תמיד אמר גם, "מוקדם מאוד בחיים את מבינה שיופי הוא שטחי בלבד, ואילו כיעור חודר ישר לעצמות."
    היו לי לא מעט בחורים לא נעימים בשנים האחרונות. יצאתי עם כמה בתיכון ובקולג', אבל הבחור הזה לקח את כל הקופה. 
    "הו, שלום לך, העלמה מילס!" מר ראיין עמד בפתח המשרד שלי ששימש כחדר כניסה למשרד שלו. קולו נשמע מתוק כדבש, אבל לא במובן החיובי... הוא נשמע כמו דבש שהניחו לו לקפוא ולהיסדק. 
    אחרי שהבוקר שפכתי מים על הטלפון, העגיל שלי נפל לטוחן האשפה, נכנסו בי מאחור בכביש מהיר ונאלצתי לחכות למשטרה שתגיע ותאמר את מה ששנינו כבר ידענו — שזו היתה אשמתו של הנהג שנכנס בי — אחרי כל זה, הדבר האחרון שהייתי צריכה הבוקר היה מר ראיין הזועף.
    לרוע מזלי, זה תמיד היה מצב הרוח שלו.
    כמו כל בוקר עניתי לו, "בוקר טוב, מר ראיין," בתקווה שהוא יהנהן כרגיל.
    אבל כשניסיתי לחמוק ממנו, הוא רטן, "ברצינות? 'בוקר', העלמה מילס? מה השעה בעולם הקטן שלך?"
    עצרתי מול מבטו הקר. הוא היה גבוה ממני בעשרים סנטימטר לפחות, ועד שהתחלתי לעבוד אצלו, מעולם לא הרגשתי כל כך קטנה. במשך שש שנים, עד אז, עבדתי ב'קבוצת ראיין — תקשורת'. אבל רק מהיום שהוא חזר לעסק המשפחתי, לפני תשעה חודשים, התחלתי לנעול נעלי עקב בגובה שנראה לי שנועלים בקרקס, כדי שאוכל לפנות אליו כמעט בגובה העיניים. ובכל זאת, עדיין הייתי צריכה להטות את הראש לאחור כדי להביט בו, ועיני השקד הנוצצות שלו העידו על כך שהוא התענג על זה.
    "היה לי בוקר די מזעזע. זה לא יקרה שוב," אמרתי, והוקל לי כשהקול שלי נשמע יציב. מעולם לא איחרתי, אפילו לא פעם אחת, אבל אפשר לסמוך עליו שיעשה עניין מהאיחור הראשון והיחיד שלי. הצלחתי לחלוף על פניו, לשים את התיק ואת המעיל שלי בארון ולהדליק את המחשב. ניסיתי להתנהג כאילו הוא לא עומד בפתח ובוחן כל צעד שאני עושה. 
    "'בוקר די מזעזע' הוא תיאור הולם למה שאני נאלצתי להתמודד איתו בהיעדרך. דיברתי עם אלכס שאפר באופן אישי כדי לרכך את העובדה שהוא לא קיבל את החוזים החתומים כפי שהובטח לו: בתשע בבוקר, שעון החוף המזרחי. הייתי צריך להתקשר למדלן בוימאונט באופן אישי כדי ליידע אותה שאנחנו מתקדמים עם ההצעה כפי שהיא כתובה. במילים אחרות, הבוקר עשיתי גם את העבודה שלך וגם את שלי. ברור לך שגם אחרי 'בוקר די מזעזע' את יכולה להגיע בשמונה? אחדים מאיתנו מתעוררים ומתחילים את הבוקר לפני הבראנץ'."
    העפתי בו מבט: אין ספק שהאיש משניא את עצמו עליי, המבט שלו רושף, והידיים שלובות על החזה הרחב שלו — הכול מפני שאיחרתי בשעה. מיצמצתי והסטתי את מבטי כדי לא לבהות באופן שבו החליפה הכהה והמחויטת שלו נמתחת על הכתפיים. כבר טעיתי פעם אחת כשנכנסתי לחדר הכושר במלון במהלך כנס שהתקיים בחודש הראשון לעבודתנו המשותפת ונתקלתי בו ליד ההליכון מזיע ובלי חולצה. היו לו פנים שכל דוגמן היה רוצח בשבילן והשיער המדהים ביותר שראיתי אי־פעם אצל גבר. שיער של אחרי זיון. ככה הבנות מלמטה קראו לו, ולטענתן, הוא הרוויח את הכינוי ביושר. התמונה הזו — שלו מנגב את החזה בחולצה — תשאר צרובה במוחי  לנצח. 
    מובן שהוא היה חייב להרוס הכול כשפתח את הפה:
    "טוב לראות שאת סוף־סוף מתעניינת בכושר הגופני שלך, העלמה מילס."
    חתיכת אדיוט.
    "אני מתנצלת, מר ראיין," עניתי בנימה עוקצנית. "אני מבינה שהכבדתי עליך כשאילצתי אותך להתמודד עם מכשיר פקס ולענות לטלפון. כמו שאמרתי, זה לא יקרה שוב."
    "את צודקת, זה לא יקרה שוב," הוא ענה וחייך את חיוכו הזחוח.
    לו רק היה סותם את הפה, הוא היה מושלם. חתיכת נייר דבק היתה עושה את העבודה. על השולחן שלי היה נייר דבק שמדי פעם הייתי ממששת ומשתעשעת במחשבה שאולי יום אחד אוכל להשתמש בו.
    "וכדי שלא תאפשרי לתקרית הזאת לחמוק מזיכרונך, אני רוצה לראות את דו"חות המצב של הפרוייקטים של שאפר, קולטון ובומונט על השולחן שלי עד חמש אחר הצהריים. ואז בשש תפצי על השעה שהחמצת הבוקר ותעבירי מצגת הערכה לפרוייקט של פאפאדקיס בחדר הישיבות. אם את מתכוונת לנהל את הפרוייקט הזה, את צריכה להוכיח לי שאת יודעת מצוין מה את עושה."
    עיניי התרחבו כשהסתכלתי עליו מסתובב וטורק מאחוריו את דלת המשרד שלו. הוא ידע טוב מאוד שאני מתקדמת יפה בכל מה שקשור ללו"ז של הפרוייקט הזה, שגם שימש לי כתזה לתואר השני במנהל עסקים. עוד ציפו לי כמה חודשי עבודה על השקפים מרגע חתימת החוזים... שעדיין לא נחתמו — אפילו הטיוטה עדיין לא גמורה. עכשיו, עם כל שאר הדברים שיש לי על הראש, הוא גם רצה שאצליח להרים מצגת הערכה בתוך... העפתי מבט בשעון. מעולה! בהנחה שאדלג על ארוחת צהריים נותרו לי שבע שעות וחצי. פתחתי את תיקיית פאפאדקיס והתחלתי  לעבוד.
     
     
     
    כשכולם התחילו להסתנן לארוחת צהריים, נשארתי דבוקה לכיסא עם הקפה שלי ועם שקית תערובת פירות יבשים שהבאתי מהמכונה במסדרון. בדרך כלל אני מביאה שאריות מהבית או יוצאת לאכול עם כל שאר המתמחים, אבל הפעם הזמן לא שיחק לטובתי. שמעתי את הדלת החיצונית של המשרד נפתחת וחייכתי כשראיתי ששרה דילון נכנסת. שרה עבדה איתי באותה תוכנית התמחות לתואר השני ב"קבוצת ראיין— תקשורת" אך עבדה במחלקת החשבונות. 
    "מוכנה לארוחת צהריים?" היא שאלה.
    "אני נאלצת לוותר. זה יום מהגיהינום." הבטתי בה במבט מתנצל, והחיוך שלה הפך לגיחוך. 
    "יום מהגיהינום או בוס מהגיהינום?" היא התיישבה על קצה השולחן שלי. "שמעתי שהוא קצת על הקצה הבוקר..."
    הינהנתי. שרה לא עבדה אצלו, אבל ידעה הכול על בנט ראיין. בתור בן הזקונים של אליוט ראיין, מייסד החברה, ובעל פיוז קצר וידוע לשמצה הוא היה אגדה חיה בבניין. "גם אם היו שתיים כמוני, לא הייתי מספיקה לסיים הכול בזמן."
    "את בטוחה שאת לא רוצה שאביא לך משהו כשאחזור?" עיניה נעו לכיוון דלת המשרד שלו. "מתנקש? קצת מים קדושים?" 
    צחקתי. "אני בסדר."
    שרה חייכה ויצאה מהמשרד. אני בדיוק סיימתי את שארית הקפה כשהתכופפתי וגיליתי רכבת בגרבונים. "והדובדבן שבקצפת..." התחלתי למלמל כששמעתי את שרה חוזרת לחדר, "כבר הרסתי את אלה. בעצם, אם את הולכת למקום שיש בו שוקולד, תביאי לי איזה עשרים קילו, כדי שאוכל לפצות את עצמי אחר כך." 
    הצצתי מעל השולחן והבנתי שזו לא שרה שעומדת שם. הלחיים שלי האדימו ומשכתי את החצאית כלפי מטה. 
    "סליחה, מר ראיין, אני —"
    "העלמה מילס, מאחר שלך ולשאר הנערות במשרד יש המון זמן לדון בלבני נשים בעייתיים, אז בנוסף על הכנת המצגת של פאפאדקיס, אני גם צריך שתרדי למשרד של וויליס ותביאי משם את ניתוח השוק ואת פילוח הנתונים של בומונט." הוא יישר את העניבה בזמן שהסתכל בהשתקפותו בחלון. "את חושבת שתצליחי לעשות את זה?"
    הוא קרא לי הרגע "נערת משרד"? נכון, כחלק מההתמחות שלי עשיתי לעתים קרובות עבודות מזכירות בשבילו, אבל הוא ידע היטב שעבדתי בחברה במשך שנים לפני שקיבלתי מלגה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן. למעשה נותרו ארבעה חודשים לסיום התואר במנהל עסקים.
    ברגע שאקבל את התואר, הוא כבר לא יהיה הבוס שלי, חשבתי. הרמתי מבט ופגשתי בעיניו היוקדות. 
    "אשמח לשאול את סאם אם היא —"
    "זו לא היתה הצעה," הוא קטע אותי. "אני רוצה שאת תביאי אותם." הוא הביט בי לרגע בלסת קפוצה, פנה בחזרה למשרד שלו וטרק את הדלת מאחוריו.
    מה הבעיה שלו לעזאזל? הוא מוכרח לטרוק דלתות כמו איזה נער מתבגר? חטפתי את הז'קט שלי מגב הכיסא וצעדתי לכיוון הסניף שלנו ששוכן במרחק כמה בניינים. 
    כשחזרתי, דפקתי על דלת המשרד שלו, אבל לא היתה תגובה. ניסיתי את הידית. נעול. הוא בטח היה באמצע קוויקי עם איזו נסיכת קרן נאמנות, בזמן שאני מתרוצצת בכל רחבי שיקגו כמו חולת נפש. תחבתי את התיקייה דרך חריץ הדואר, בתקווה שהניירת התפזרה לכל עבר והוא יצטרך להתכופף ולסדר הכול בעצמו. מגיע לו. נהניתי לדמיין אותו מתכופף על הברכיים ואוסף את כל המסמכים המפוזרים. במחשבה שנייה, מהכרותי איתו, הוא עוד יזמן אותי לחור הסטרילי שלו כדי לצפות בי מנקה ומסדרת את הבלגן. 
    ארבע שעות אחר כך כבר היו עדכוני המצב מוכנים ורוב השקפים שלי היו מסודרים לפי הסדר. צחקתי כמעט בהיסטריה כשחשבתי על היום הנורא שעבר עלי — מצאתי את עצמי מתכננת רצח עקוב מדם של הילד בחדר מכונות הצילום. עבודה פשוטה, זה כל מה שביקשתי. תעשה כמה העתקים, תכרוך כמה מהם. כמה קשה זה כבר יכול להיות? טיק טק. אבל לא. זה לקח שעתיים.
    רצתי במסדרון החשוך לכיוון הבניין שבשלב הזה כבר התרוקן מאנשים. אוחזת בחוזקה בזרועותיי את החומר למצגת ומציצה בשעון. שש ועשרים. מר ראיין יתלה אותי. עשרים דקות איחור. הבוקר הוא בהחלט הבהיר לי עד כמה הוא שנא איחורים. 'איחור' היא מילה שחסרה בשמוק־מילון של בנט ראיין. יחד עם 'לב', 'נחמדות', סובלנות', 'הפסקת צהריים' או 'תודה'. 
    אז ככה רצתי, בנעלים איטלקיות־מזויפות, על עקבי סטילטו, במסדרונות הריקים, ממהרת למוציא להורג. 
    תנשמי קלואי. הוא מריח פחד. 
    כשהתקרבתי לחדר הישיבות, ניסיתי לייצב את הנשימה והאטתי לכדי הליכה. אור רך גלש מתחת לדלת הסגורה. הוא בהחלט היה שם. חיכה לי.
    העברתי אצבעות בשיערי, יישרתי את הבגדים וסידרתי את הניירות שבידי. 
    נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.
    "הכנסי."
    נכנסתי. אור חמים מילא את החדר. 
    חדר הישיבות היה גדול במיוחד, קירותיו החיצוניים היו חלון ענק מהתקרה לרצפה, שדרכו נגלה נופה המרהיב של שיקגו מהקומה השמונה עשרה. שמיים בצבע אינדיגו של שעת בין ערביים חדרו לחדר וגורדי השחקים נצנצו באופק. במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול וכבד, ומולי, בראש השולחן, המתין מר ראיין.
    הוא ישב שם, סנטרו שעון על אצבעותיו הארוכות, ז'קט החליפה שלו מתוח על גב הכיסא מאחוריו, העניבה שלו משוחררת, שרוולי חולצתו הלבנה והבוהקת מקופלים עד למרפק ברישול אלגנטי. עיניו ננעצו בעיניי. אבל הוא לא אמר מילה.
    "אני מתנצלת, מר ראיין," אמרתי, והקול שלי נעלם בנשימה קטועה. "עבודת ההדפסה לקחה —" עצרתי. תירוצים לא יעזרו למצב. וחוץ מזה, לא רציתי לאפשר לו להאשים אותי בסיטואציה שאין לי עליה שליטה. 
    הוא יכול לנשק לי בתחת. 
    יחד עם פרץ האומץ הפתאומי שלי, זקפתי סנטר וניגשתי למקום מושבו. בלי להסתכל בעיניו, עברתי על הניירת והנחתי עותק של המצגת על השולחן לפנינו. "שאתחיל?"
    הוא לא הגיב, עינייו חדרו מבעד למסכה האמיצה שעטיתי על פניי. זה היה הרבה יותר קל אם הוא לא היה כל כך מהמם. במקום לדבר, הוא הצביע על הניירת שהיתה לפנינו, והאיץ בי להתחיל.
    חככתי בגרוני והתחלתי במצגת. כשעברתי על הנקודות השונות בהצעה, הוא שתק, והסתכל ישירות על העותק שלו. למה הוא כל כך רגוע? ידעתי להתמודד עם התקפי הזעם שלו, אבל עם שקט מוזר? זה היה מלחיץ.
    נשענתי על השולחן, הצבעתי על כמה גרפים, ואז — זה קרה.
    "לוח הזמנים שלהם לחלק הראשון, הוא קצת שאפת —" עצרתי באמצע המילה, נשימתי נעתקה. ידו נלחצה בעדינות לגבי התחתון, לפני שגלשה למטה ונחה על הישבן שלי. במשך תשעת החודשים שעבדתי אצלו הוא לא נגע בי, אפילו לא בטעות.
    ללא שמץ של ספק — זאת לא היתה טעות.
    החום מכף ידו שרף את החצאית וחדר לי לעור. כל שריר בגופי נמתח וכל איבריי הפנימיים הותכו.
    מה לעזאזל הוא עושה? המוח שלי פקד עליי להעיף את היד שלו, לומר לו שלא ייגע בי יותר לעולם, אבל לגופי היו רעיונות אחרים. הפטמות שלי התקשו, וחרקתי שיניים בתגובה. פטמות בוגדניות.
    בעוד פעימות ליבי הלמו ברקות, חלפה לפחות חצי דקה. איש מאיתנו לא אמר מילה כשידו ירדה לירכי תוך כדי ליטוף עדין. הנשימות שלנו ורחשי העיר העמומים מתחתינו היו הקולות היחידים באוויר הדומם של חדר הישיבות.
    "תסתובבי, העלמה מילס." קולו השקט שבר את הדממה ואני יישרתי את גבי ואת עיניי, והסתובבתי לאט, בזמן שידו מחליקה על האגן שלי. הרגשתי את אצבעותיו נפרשות על גבי התחתון ואת האגודל שלו לוחץ על העור הרך העוטף את עצם הירך. הורדתי מבט כדי לפגוש את עיניו, שחדרו לעיניי. ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, כל נשימה עמוקה יותר מקודמתה. לסתו התהדקה והאגודל שלו התחיל לנוע לאט והחליקה קדימה ואחורה. עיניו לא זזו מעיניי. הוא חיכה שאעצור אותו; היה לי מספיק זמן לדחוף אותו ממני, או פשוט לעזוב וללכת. אבל הרגש שהציף אותי, מנע ממני להגיב. מעולם לא הרגשתי ככה, ומעולם לא ציפיתי להרגיש ככה כלפיו. רציתי להעיף לו סטירה ואז למשוך אותו בחולצה וללקק לו את הצוואר. 
    "על מה את חושבת?" הוא לחש, מבטו לועג ועורג כאחד.
    "אני עדיין מנסה להבין על מה אני חושבת."
    ידו החלה להחליק מטה, עיניו עדיין נעולות על עיניי. הוא הגיע לירכיי, ולקצה החצאית. משך בחגורת הביריות באצבעותיו, ובתחרה של אחד מהגרבונים. אצבע החליקה לתוך הבד הדקיק ומשכה אותו קלות למטה. שאפתי נשימה חדה, ולפתע הרגשתי כאילו אני נמסה מבחוץ פנימה.
    איך אני מרשה לגופי להרגיש ככה? עדיין רציתי להעיף לו סטירה, אבל בשלב הזה גבר הרצון שימשיך את מה שהוא עושה. התחושה הכבדה בין רגליי התעצמה. הוא הגיע לקצה התחתונים שלי והחליק אצבעותיו אל מתחת לבד. הרגשתי אותו מלטף את עורי, מחכך אצבע בדגדגן ודוחף אותה פנימה לתוכי, נשכתי את הלשון בניסיון כושל לחנוק את הקולות המוזרים שנפלטו לי מהגרון. כשהבטתי בו, ראיתי אגלי זיעה מתגבשים מעל הגבות.
    "פאק," הוא נהם בשקט. "את רטובה." עיניו נעצמו ונראה שניהל מאבק פנימי, כמוני. הצצתי לכיוון האגן שלו וגיליתי עד כמה הוא מתוח מתחת לבד הנוקשה של המכנסיים. בלי שפקח עיניים הוא הוציא את האצבע ואחז בתחרה הדקה של התחתונים. הוא רעד מעט כשהביט בי, זעם על פניו. בתנועת יד אחת הוא קרע אותם ממני. רחש קריעת הבד מילא את החדר. הוא משך אותי אליו, הרים אותי, הושיב על השולחן הקר, ופישק את רגליי. גנחתי ללא שליטה כשאצבעותיו חזרו וגלשו אל בין רגליי ולתוכי. תיעבתי את האדם הזה באופן חד ומיוחד, אבל גופי בגד בי; השתוקקתי עוד יותר למה שהוא עשה לי. 
    לעזאזל, לו רק היה לא טוב בזה. הנגיעות שלו לא היו הנגיעות העדינות והאוהבות להן הייתי רגילה, זה היה גבר שרגיל לקבל את כל מה שרצה, ויצא שבאותו רגע מה שרצה היה אותי. נשענתי לאחור על המרפקים, והרגשתי את האורגזמה מתקרבת ובאה במהירות. 
    לאימתי המוחלטת, מצאתי את עצמי מיבבת, "או — בבקשה..."
    הוא עצר, משך חזרה את האצבעות ואיגרף אותן. התיישבתי, תופסת את עניבת המשי שלו ומושכת את פיו בכוח לפי. שפתיו היו מושלמות בדיוק כפי שנראו, חזקות ורכות. מעולם לא נישק אותי גבר שהכיר כל זווית קטנה ומגרה בפה, נשיקה שבגללה כמעט איבדתי שפיות. 
    נשכתי את שפתו התחתונה וידיי מיהרו למכנסיו, משחררות את החגורה מכבליה.
    "כדאי מאוד שתגמור את מה שהתחלת." 
    הוא פלט צליל נמוך וזועף מגרונו, אחז בחולצה שלי וקרע את כפתורי הכסף, שהתגלגלו לאורך שולחן העץ הגדול של חדר הישיבות. הוא החליק את ידיו על החזה שלי מערסל בכפותיו את השדיים, אגודליו נעים אחורה וקדימה על הפטמות המגורות. מבטו האפל לא מש מפניי לרגע. ידיו גדולות וגסות כמעט עד כאב, אבל במקום להתכווץ או להרתע, נדחפתי לכפות ידיו, כמבקשת עוד, חזק יותר, קשה יותר.
    הוא נהם, הלחץ באצבעותיו התחזק, וחלפה בראשי המחשבה שבטוח ישארו עליי סימנים כחולים. מעוותת ככל שתהיה המחשבה, לרגע קיוויתי שישארו. רציתי שתהיה לי דרך לנצור את ההרגשה הזאת בה אני בטוחה לחלוטין מה הגוף שלי מבקש, הרגשה מוחלטת של שחרור.
    הוא נשען קרוב מספיק כדי לנשוך את כתפי, ולחש, "טיזרית מזדיינת שכמוך."
    במהירות הפשלתי את המכנסיים שלו ודחפתי לרצפה גם את התחתונים. לחצתי חזק את הזין שלו, והדופק שלו פעם בכף היד שלי.
    הדרך בה לחש את שם משפחתי — "מילס" — היתה אמורה לעצבן אותי, אבל באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: תאווה טהורה. הוא הרים את החצאית שלי אל מעל האגן ודחף אותי אחורה על השולחן. לפני שהצלחתי להגות מילה הוא אחז בקרסוליים שלי. בידו השניה החזיק את הזין הקשה שלו והתקרב, נדחף עמוק לתוכי. לא הצלחתי אפילו להזדעזע מהנהמה שנפלטה מפי — הזין שלו הרגיש טוב יותר מכל דבר אחר.
    "מה זה?" הוא לחש דרך שיניים חשוקות, ירכיו מצליפות בירכיי, מחדירות אותו עמוק פנימה. "מעולם לא זיינו אותך ככה? לא היית כזאת טיזרית, אם היו מזיינים אותך כמו שצריך."
    מי הוא חשב שהוא? ולמה לעזאזל זה הדליק אותי כל כך שהוא צדק? אף פעם לא עשיתי סקס בשום מקום פרט למיטה וזה אף פעם לא היה ככה.
    "היו לי כבר יותר טובים," הקנטתי אותו.
    הוא צחק, בקול לועג. "תסתכלי עליי."
    "לא."
    הוא יצא ממני שניה לפני שגמרתי. בהתחלה חשבתי שהוא באמת ישאיר אותי ככה, אבל הוא תפס את ידיי ומשך אותי מהשולחן בעודו מחדיר את הלשון שלו חזק לפה שלי ומצמיד שפתיי לשלו. 
    "תסתכלי עליי," הוא אמר שוב. וסוף סוף, כשהוא כבר לא בתוכי, הצלחתי. הוא מצמץ פעם אחת לאט, ריסים כהים וארוכים ליטפו את לחיי, ואז אמר, "תבקשי ממני שאגרום לך לגמור."
    הטון שלו לא היה מדויק. זה נשמע כמעט כמו שאלה, אבל המילים שלו היו בדיוק כמוהו — מנוולות עד העצם. 
    רציתי שייתן לי לגמור יותר מכל דבר אחר. אבל העדפתי להחנק לפני שאבקש ממנו משהו. 
    הנמכתי את הקול והסתכלתי עליו במבט חודר.
    "אתה בן זונה, מר ראיין."
    החיוך שלו הבהיר לי שהוא קיבל את מה שהוא היה צריך ממני. רציתי לבעוט לו בביצים, אבל אז לא הייתי מקבלת את מה שהכי רציתי. 
    "תגידי 'בבקשה', העלמה מילס."
    "בבקשה, לך תזדיין." 
    הדבר הבא שהרגשתי היה הזגוגית הקרה על שדיי, הניגוד החד שבין טמפרטורת גופו לטמפרטורה של החלון. בערתי. כל חלק בגופי השתוקק להרגיש את מגעו הגס.
    "לפחות את עיקבית," הוא נהם באוזני לפני שנשך את כתפי ובעט ברגליי, "פשקי רגליים."
    פישקתי, ובלי להסס לרגע הוא משך את האגן שלי אחורה ודחף את עצמו קדימה לתוכי.
    "את אוהבת את הקור?"
    "כן."
    "ילדה ערמומית ומלוכלכת. את אוהבת שמסתכלים עליך, אה?" הוא מלמל, נושך את תנוך אוזני. "את אוהבת שכל שיקגו יכולה להסתכל למעלה ולראות אותך מזדיינת ונהנית מכל רגע, כשהציצים היפים שלך נמעכים על הזכוכית."
    "תפסיק לדבר, אתה הורס את זה." הוא ממש לא הרס שום דבר. אפילו לא קצת. קולו המחוספס עורר בי תשוקות אפלות. 
    הוא צחק באוזני וכנראה שם לב לרעד שחלף בכל גופי,
    "את רוצה שהם יראו אותך גומרת?"
    גנחתי בתגובה. לא הייתי מסוגלת לייצר הברה אחת, והרעד שחלף בי, לחץ אותי חזק יותר לזכוכית.
    "תגידי את זה. את רוצה לגמור, העלמה מילס? תעני לי או שאפסיק ובמקום זאת אגרום לך למצוץ לי," הוא לחש, ודחף את עצמו עמוק עמוק לתוכי, כל דחיפה עמוקה ומרעידה עוד  יותר. 
    החלק בי ששנא אותו החל להתמוסס, כמו סוכר על לשוני, והחלק שבי שרצה את כל מה שיש לו גדל, בער ודרש. 
    "רק תגידי לי." הוא נשען קדימה, מצץ את אוזני בשפתיו ונשך נשיכה חזקה. "אני מבטיח לתת לך את זה."
    "בבקשה," אמרתי, עוצמת עיניי כדי לחסום כל דבר אחר ורק להרגיש אותו. "כן. בבקשה."
    הוא העביר את ידו לכיוון הדגדגן, וחיכך בלחיצה מושלמת, בקצב מושלם. הרגשתי את החיוך שלו נושף בעורפי, וכשפתח את פיו וסגר את שיניו על עורי — זה גמר אותי. חום התפשט במורד עמוד השדרה, עוטף את ירכיי, אל בין רגליי, הודף אותי לאחור לתוך זרועותיו. ידיי היכו בזגוגית, כל גופי רעד מהאורגזמה ששטפה והשאירה אותי משתנקת, משתוקקת לאוויר. לאט לאט הכול נרגע, והוא משך את עצמו החוצה וסובב אותי כדי שאוכל להסתכל עליו. הוא הרכין את ראשו כדי למצוץ לי את הצוואר, את הלסת ואת שפתי התחתונה. 
    "תגידי תודה." הוא לחש.
    העברתי ידיי בראשו, ומשכתי חזק בשיערו. בתקווה שאקבל איזושהי תגובה. רציתי לראות אם הוא בשליטה או שהוא הוזה. מה אנחנו עושים? הוא גנח, השעין ראשו על ידי, מנשק אותי לאורך צווארי, הזיקפה שלו נלחצת על בטני. "ועכשיו, תגרמי לי להרגיש טוב."
    שחררתי יד אחת והורדתי אותה לזין שלו, התחלתי ללטף אותו. הוא היה כבד, ארוך ומושלם. רציתי להגיד לו, אבל אני אמות לפני שאספר לו כמה טוב הוא הרגיש בכף ידי. בתוכי. במקום זאת, התרחקתי משפתיו כדי להתבונן בעיניו המעורפלות מתשוקה.
    "אני עומדת לגרום לך לגמור כל כך חזק, שתשכח שאתה אמור להיות הבן זונה הכי גדול בעולם," נהמתי, החלקתי במורד הזכוכית, והכנסתי את כל הזין הגדול שלו לפה שלי, עמוק עד הגרון. הוא נמתח וגנח, גניחה עמוקה. הבטתי בו מלמטה, כפות ידיו ומצחו נשענו על זכוכית החלון, עיניו עצומות חזק. הוא נראה פגיע והוא נראה יפיפה.
    אבל הוא לא היה פגיע. הוא היה הבן זונה הכי גדול ביקום ואני כרעתי על ברכיי לפניו.
    אין פאקינג מצב.
    אז במקום לתת לו את מה שהוא רצה, נעמדתי, משכתי את החצאית שלי חזרה למקומה, והסתכלתי לו ישר בעיניים. היה לי קל יותר כשהוא לא נגע בי ולא העביר בי תחושות שממש לא היו עניינו.
    השניות תיקתקו ואף אחד מאיתנו לא זע ממקומו. העיניים נעולות — שלי בשלו, שלו בשלי. 
    "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" הוא גער. "תרדי בחזרה על הברכיים ותפתחי את הפה שלך!"
    "לא. אין מצב."
    משכתי את החולצה חסרת הכפתורים ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד שלי, מתפללת שרגליי הרועדות לא יבגדו בי. חטפתי את הארנק מהשולחן שלי, לבשתי את הז'קט, מנסה נואשות לכפתר אותו באצבעות רועדות. מר ראיין עדיין לא יצא מהחדר, רצתי למעלית, מתחננת לאלוהים שאגיע לפני שאצטרך להתמודד איתו שוב.
    לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לחשוב על מה שקרה עד שיצאתי משם. הרשיתי לו לזיין אותי, לתת לי את האורגזמה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים, ואז עזבתי אותו עם המכנסיים למטה בחדר הישיבות של החברה, עם כאב ביצים קשה ביותר. אילו היו אלה חיים של מישהי אחרת, הייתי עכשיו מרימה איתה כוסית לחיים. חבל שלא.
    שיט.
    דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי. לחצתי במהירות על המקשים ועקבתי אחרי מספרי הקומות יורדים. ברגע שהמעלית הגיעה ללובי, רצתי החוצה. ברקע שמעתי את השומר אומר משהו על שעות העבודה שלי, אז נופפתי לו לשלום כשחלפתי על פניו. בכל צעד הכאב בין רגליי הזכיר לי את אירועי השעה האחרונה. כשהגעתי למכונית, פתחתי במהירות את הדלת וצנחתי על הכיסא. הסתכלתי על עצמי במראה.
    מה לעזאזל זה היה??
    • כריסטינה לורן
    • כריסטינה לורן
      כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
      הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
      השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.
     
  • המלצות נוספות