הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מנדלה - סיפור חייו של נלסון מנדלה
  • מנדלה - סיפור חייו של נלסון מנדלה
    עם עובד | 2014 | ביוגרפיה, נוער בוגר | 176 עמ' מודפסים

    "הזמרים, הזמרות והלהקות המפורסמות ביותר בעולם ישירו לכבוד יום ההולדת שלך." אמר מנהל הכלא לאסיר עולם נלסון מנדלה. "הקונצרט ישודר בתחנות הטלוויזיה בשישים ושבע מדינות. אתה מאמין? יותר מחצי מיליארד בני אדם יקראו לשחרורך מהכלא! מובן שהטלוויזיה של דרום אפריקה לא תשדר את הקונצרט. עבורנו, אתה עדיין האויב."

    "ובעיניך, אני אויב?" הפתיע מנדלה את מנהל הכלא בשאלה ישירה.

    "תשמע," אמר בהיסוס מנהל הכלא, "כשאתה מכיר מישהו - הוא מפסיק להיות האויב שלך."

    "עכשיו אתה מבין למה המצאתם עשרות חוקים כדי להפריד בינינו?" שאל מנדלה והֵישיר מבט אל מנהל הכלא, ומיד ענה: "הפרדתם בין שחורים ללבנים כי פחדתם לגלות שאנחנו בני אדם בדיוק כמוכם!"

     

    נלסון מנדלה נאבק כל חיו למען שוויון בין המיעוט הלבן השולט לרוב השחור הנשלט. בגלל דעותיו אלו נשפט למאסר עולם וישב בכלא עשרים ושבע שנים. העולם כולו עמד לצדו עד יום שחרורו! כששוחרר מהכלא בוטלו כל החוקים המפלים לרעה את השחורים, ומנדלה נבחר לנשיאהּ של דרום אפריקה. נשיא אהוב של לבנים ושחורים כאחד.

     

    תמר ורטה-זהבי נולדה בירושלים ב-1959. זמן רב גרה בפריז, שם כתבה עבודת דוקטורט על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, צעירים ומבוגרים. בין ספריה: רים הילדה מעין-חוד (1999, הקיבוץ המאוחד) חלומו של יוסף (2003, עם-עובד) *שני הספרים נכתבו בשיתוף עם עבד אל סלאם יונס, בעברית ובערבית. ספרם הראשון זיכה אותם בפרס מרתה לעידוד הסובלנות בירושלים. שרוטה (2007, עם-עובד), תורגם לגרמנית. סלטה לאחור (2008) מרטין (2010) גנדי (2011) לפחד יש ריח (2012) ואנגרי (2013) מנדלה (2014) ורטה-זהבי כותבת גם סיפורים קצרים למבוגרים, ובשנת 2006 זכתה בתחרות "הסיפור הקצר של הארץ". מתגוררת בירושלים עם בעלה האמן ועם שלושת ילדיהם.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    69 55.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון

    רוֹליהְלָאלָה רק בן חמש וכבר רועה צאן

     

    גאור סקר במבטו את חבורת הילדים שעמדה סביבו. "מחר הקרב הגדול," אמר והצביע לעבר הגבעות הרחוקות, "אם לא נתאמן, נפסיד גם השנה." כולם עמדו זקופים ודרוכים. מנהיג הילדים חייך לעצמו. יותר משרצה לנצח את ילדי הכפר השכן רצה לשלוט בילדי כפרו. הוא השתהה בבחירת הזוג הראשון עד שרוֹליהְלָאלָה הקטן מלמל: "נו כבר," ואז בחר בזוג הראשון, שרק שריקה קצרה, והשניים נלחמו זה בזה. המנצח היה מי שהפיל את יריבו לאדמה ונגע במקלו בבטנו של היריב.

    ממרומי הצוק התגלתה דמות גבוהה שהלכה והתקרבה אליהם. זה היה אבא של רוֹליהְלָאלָה. הוא התיישב בצל אחד העצים והתבונן בילדים, שעודדו בקולי קולות את הלוחמים.

    "הזוג הבא הוא... הזוג הבא..." הגביר גאור את המתח בקרב הילדים הדרוכים, "הזוג הבא: רוליהלאלה ו..." רוליהלאלה התפלל בלבו שיבחר ילד בן גילו, בן חמש, אבל גאור הכריז שקופאנו בן השבע יילחם מולו.

    "איזה מין יריב גאור בחר לי? הרי בתוך דקה אני אשכב על האדמה והמקל שלו יילחץ אל בטני," חשב רוליהלאלה והביט בתמיהה בגאור. גם קופאנו לא הבין מדוע נבחר להילחם מול ילד חלשלוש בן חמש. אבל גאור היה המנהיג ועם מנהיג לא מתווכחים. רוליהלאלה וקופאנו עמדו זה מול זה במרכז הזירה וחיכו לשריקה.

    פתאום הבחין רוליהלאלה בזווית עינו באביו היושב מתחת לעץ הצפצפה. "מה הוא עושה שם?" נבהל, ומיד הבין מדוע בחר גאור יריב כה קשה מולו. "הוא רוצה לבייש אותי לעיני אבא שלי," חשב.

    השריקה נשמעה והקרב החל. בתחילה היה נדמה לכולם שקופאנו עומד להביס את רוליהלאלה בקלות, הוא היה גבוה בראש מרוליהלאלה ומכות המקל שלו היו חזקות הרבה יותר.

    אביו של רוליהלאלה נשך את שפתיו בדאגה. הוא נזכר בזמנים שהתאמן עם חבריו בקרב מקלות ורצה לייעץ לבנו כיצד להילחם בתבונה. "לפעמים דווקא הנמוכים והחלשים מנצחים את הגבוהים והחזקים," רצה לצעוק לו, אבל לא הוציא מילה מפיו. למרות זאת, היה נדמה לו שרוליהלאלה קולט את מחשבותיו, כי פתאום הוא נעשה זריז כגדי שובב. במקום להדוף במקלו את מכות המקל של קופאנו, הוא הצליח להתחמק מהן, וכך, מדי פעם בפעם איבד יריבו את שיווי המשקל.

    הילדים, שבתחילה עודדו את קופאנו, החלו לעודד את רוליהלאלה, מלווים את קריאותיהם בדפיקות קצביות במקלותיהם. קופאנו כעס על יריבו הצעיר ממנו, אזר את כל כוחותיו, הרים את מקלו והתכונן להנחית אותו על רוליהלאלה, אבל רוליהלאלה זז הצִדה בזריזות וקופאנו נפל. רוליהלאלה ניצל את רגע המבוכה ונגע במקלו בבטנו של קופאנו. גאור הכריז על המנצח, והילדים הריעו לרוליהלאלה כאילו היה המצביא הגדול של השבט שלהם, שבט הק'וזה.

    רוליהלאלה הושיט יד לקופאנו ועזר לו לקום. "נלחמת מצוין, פשוט היה לי מזל," אמר בצניעות ופנה לעבר עץ הצפצפה כדי לברך את אביו, אבל קול נעירת חמור הסיח את דעתם.

    "חמור פרא!" צעק גאור ובקפיצת בזק התיישב על גב החמור. החמור השתולל וניסה להפיל את גאור בלא הצלחה.

    "גם אני רוצה! גם אני רוצה!" צעקו כל הילדים, ורוליהלאלה ביניהם. גאור ירד בקפיצה מגב החמור ובחר ברוליהלאלה. הוא ידע שזרועותיו של רוליהלאלה קצרות מכדי לחבק את צווארו של החמור, ולכן ייפול מיד מגבו.

    "אל תעלה על החמור! הוא יפיל אותך, הוא יבעט בך, הוא ירמוס אותך!" רצה אביו לצעוק לו, אבל נזכר שבילדותו אהב להשתולל גם הוא עם חמורים ולכן שתק. רוליהלאלה זינק והתיישב על גב החמור. הוא ניסה להיאחז בעורפו, אבל החמור העיף אותו היישר אל שיח קוצני, והוא נשרט בכל גופו לקול צחוקם של הילדים. דמעות חנקו את גרונו של רוליהלאלה, ולא מפני שנשרט עד זוב דם. אביו קם אליו ממקומו מתחת לעץ, אך מיד חזר והתיישב. הוא ידע שחבריו של בנו ילעגו לו אם יטפל בו כבתינוק. בינתיים טיפסו כל הילדים על גב החמור בזה אחר זה, על פי תור. היו ילדים ששרדו על גבו והיו שהושלכו לשיחים הקוצניים. רוליהלאלה הריע לשורדים. לנופלים הוא לא לעג.

    לבסוף הצליח החמור לברוח מן הילדים השובבים, וגאור הכריז שעכשיו כולם הולכים לשחות בנחל ולדוג דגים. רוליהלאלה הביט לעבר עץ הצפצפה, אך אביו כבר לא ישב שם.

    הילדים המשיכו לשחק עד שגאור ראה ממרומי הסלע את אש המדורות שהדליקו אמוֹתיהם. "רוצו לארוחת הערב, להתראות מחר," אמר, והילדים חזרו בריצה לכפר. כל אחד מהם פנה לקראל, המתחם של משפחתו (בקראל של כל משפחה היו כמה בתי בוץ, גן ירק, מכלאה לעדר ושדה תירס). בקראל של רוליהלאלה דלקה מדורה, ועל רשת הברזל שמעליה היה מונח סיר ובו תבשיל מהביל. רוליהלאלה בירך את אביו ואמו והתיישב מול האש. אחרי שסיים לאכול, נכנס לבית הבוץ, ניער את המחצלת שלו כדי לוודא שאין מתחתיה עקרב או נחש ושכב לישון. הוא עצם את עיניו וכמעט נרדם, כששמע את אביו אומר לאמו: "היום התבוננתי ברוליהלאלה משחק עם שאר הילדים. הוא נולד להיות מנהיג!" רוליהלאלה התיישב על המחצלת וזקף את אוזניו. "הילדים שיחקו עם חמור סורר. כשילד נפל מגב החמור לקוצים צחקו כולם, חוץ מרוליהלאלה. הוא הבין שכאשר אתה נופל אתה מרגיש מושפל, וכאשר כולם צוחקים לך אתה מרגיש מושפל עוד יותר. כמו מנהיג חכם, רוליהלאלה הקטן הבין שאסור להשפיל את המושפל." רוליהלאלה חייך לעצמו והמשיך להקשיב: "ומלבד זה, ראיתי אותו בקרב מקלות. כשניצח את היריב, הוא הושיט לו יד ועזר לו לקום. את מבינה? הוא התגבר על היריב שלו אבל לא פגע בכבודו. כך מתנהג מנהיג!"

    רוליהלאלה שמע את אביו לוגם מכוס התה שלו וציפה בקוצר רוח להמשך דבריו. "מחר תיתני לרוליהלאלה להוציא את העדר למרעה. הוא רק בן חמש, אבל את יכולה לסמוך עליו."

     רוליהלאלה התמלא גאווה. "הוריו של גאור נותנים לו לרעות פרה אחת ולי נותנים לרעות עדר שלם," חשב לעצמו. הוא חייך בסיפוק והקשיב לקולות הלילה.

     

    *

     

    רוליהלאלה כבר היה רועה מנוסה. הוא הלך מאחורי העדר, פתח את השער, וידא שכל הפרות הגיעו בשלום ונכנסו, שוב ספר אותן וסגר את השער. עייף ורעב התיישב מול אביו וחיכה לארוחת הערב.

    "מחר לא תצא לגבעות הירוקות. מחר תלך ללמוד בבית הספר," הודיע לו אביו.

    "לבית הספר?" התפלא רוליהלאלה.

    "כן, מחר תלך לבית בעל הגג המשולש שמאחורי הגבעה הגבוהה," השיב אביו. רוליהלאלה הביט באמו. הבעת פניה הבהירה לו שהיא מתנגדת להחלטתו של אביו, אבל מצייתת לו.

    "החברים שלי לא לומדים בבית הספר, למה דווקא אני?" רצה לשאול את אביו, "ומי ירעה את העדר? ומה עושים שם בכלל? ובשביל מה זה טוב?" המון שאלות התרוצצו בראשו, אבל הוא לא העז להשמיע אותן. הוא ידע שאביו יראה בהן שאלות מחוצפות. רוליהלאלה שתק, השפיל את מבטו וקיבל בעצב את גזר הדין.

    "אינך יכול ללכת לבית הספר לבוש כך," הפר אביו את השתיקה והביט בבנו, שכמו שאר הילדים בכפר, היה כל מלבושו בד עבה קשור סביב כתפו ומהודק בסיכה למותניו. אביו נכנס לביתם וחזר כשבידיו סכין וזוג מכנסיים שלו, הוא חתך את המכנסיים בגובה הברכיים והושיט אותם לרוליהלאלה. "תלבש אותם," אמר.

    רוליהלאלה לבש בזריזות את המכנסיים ומיד הם גלשו ממותניו. אביו לקח חבל, ליפף אותו סביב מותניו והידק את המכנסיים בעזרת קשר. עכשיו לבש רוליהלאלה מכנסיים אמִתיים. גם את הבד העבה חתך אביו וקיצר לחולצה. כל החששות מפני בית הספר נמוגו בזכות הבגדים החדשים. גם כששכב לישון לבש את המכנסיים. למחרת בבוקר הוציאה אמו את העדר למרעה, ואביו ליווה אותו לבית הספר.

    "רוליהלאלה, לעולם אל תשכח שאתה בן למשפחת מדיבה! לעולם אל תשכח שאתה שייך למשפחת המלוכה של עם הטמבו! לעולם אל תשכח שאתה שייך לשבט הק'וזה, השבט של הלוחמים האמיצים ביותר באפריקה!"

     "לא אשכח," הבטיח רוליהלאלה לאביו, אף שלא הבין מדוע הוא מבקש ממנו לזכור את מה שלעולם לא ישכח.

    "בבית הספר הם ילמדו אותך לדבר, לכתוב ולקרוא באנגלית. בבית הספר הם ילמדו אותך סיפורים על גיבורים לבנים ולא על הלוחמים שלנו. בבית הספר הם ינסו לעשות אותך אנגלי יותר ואפריקני פחות. אבל אתה תזכור תמיד מי אתה," אמר אביו, וטפח על שכמו.

    "אז למה אתה שולח אותי לשם?" רצה לשאול, אבל שתק.

    "אני שולח אותך לבית הספר כי אני מאמין שיום אחד אתה תנהיג את העם שלך, וכדי להסתדר עם הלבנים־האנגלים ועם הלבנים־הבּוּרים (לבנים ממוצא הולנדי) צריך לדעת לקרוא, לכתוב ולדבר בשפה שלהם," אמר אביו, כמו ענה על השאלות שרוליהלאלה לא העז לשאול, "אתה מבין?" סיים אביו את דבריו ושב על עקביו.

    "מבין," ענה רוליהלאלה והמשיך בדרכו לבית הספר.

    כשהגיע לבניין האבן נכנס לחדר גדול. על הרצפה היתה פרושה מחצלת גדולה, וילדים, מבוגרים, ואפילו איש זקן אחד ישבו עליה. מולם עמדה מורה, שהיתה אף היא בת לעם הטמבו.

    "מה שמך?" שאלה אותו המורה.

     "רוליהלאלה," ענה לה.

    "איזה מין שם זה, רוליהלאלה?" שאלה המורה בלעג. "אתה יודע שפירוש השם שלך הוא 'עושה צרות'?"

    "כן, אני יודע," לחש רוליהלאלה.

    "מהיום נקרא לך נלסון!" פסקה המורה, "בבית הספר שלנו לא קוראים לתלמידים בשמות אפריקניים, כי אנגלים ובורים אינם יכולים לבטא את השמות האלה. את בית הספר הקימו אנגלים, ולכן התלמידים מקבלים שמות אנגליים. אתה יודע מי היה נלסון?" שאלה בהתנשאות.

    "לא, אינני יודע מי היה נלסון," לחש רוליהלאלה והביט לעבר הדלת, מתכנן להימלט מן המקום הנורא הזה.

    "נלסון היה גנרל אנגלי גיבור וחשוב. אולי יום אחד גם אתה תהיה למישהו חשוב מאוד־מאוד." המורה חייכה אליו, ולרגע בית הספר נראה לו מפחיד קצת פחות. היא נתנה לו מחברת ועיפרון, ומיד התחיל לכתוב את האותיות בשקידה.

    ביום שנתנה לו המורה ספרון קטן לקריאה והוא הצליח לקרוא את כולו, רץ רוליהלאלה לביתו כדי לקרוא מן הספר באוזני אביו. כשהתקרב לקראל עלה קול מוזר מבקתת השינה. הוא הציץ פנימה וראה את אביו שוכב על גבו ומשתעל בלא הפסקה.

    ימים ארוכים לא הפסיק אביו להשתעל. אמו של רוליהלאלה טיפלה בו ושלוש נשותיו האחרות באו גם הן לעזור. הן השקו אותו שיקויים שונים ועטפו את חזהו במשחות חריפות, אבל דבר לא עזר. ערב אחד ביקש מאחת הנשים שתמלא טבק במקטרתו ותצית אותה. אביו עישן את מקטרתו, וכשכבתה עצם את עיניו.

    "הצ'יף של עם הטמבו יאמץ את רוליהלאלה," אמר אביו בעוד עיניו עצומות, ומת. נשותיו של אביו של רוליהלאלה פרצו בזעקות בכי.

     בימים הבאים התמלאה חצר הקראל מנחמים ומנחמות. נשות הכפר בישלו והגישו להם ממטעמיהן. רוליהלאלה ישב בין המנחמים והקשיב לדברי השבח על אביו.

    "רוליהלאלה, אתה ודאי יודע שלפני שנולדת היה אבא שלך ראש הכפר מְוֵזוֹ שנמצא על גדות הנהר מְבָּאשֶׁה. אתה ודאי יודע שלפני שנולדת היה אבא שלך עשיר מאוד, בעל עדר גדול ואדמות רבות. הקראלים של הנשים שלו היו רחבי ידיים. אתה יודע את כל זה?" אמר לו אחד הזקנים המכובדים.

    רוליהלאלה ידע מדוע אביו ירד מנכסיו, אבל אהב לחזור ולשמוע את הסיפור, כי כל אחד סיפר אותו קצת אחרת. "תספר לי, בבקשה," אמר ומזג לזקן כוס אָמָסִי (חלב מוחמץ) והתיישב לצדו.

    "לפני שנים רבות האשים אחד מבני הכפר את אביך בגנֵבת שור. אביך, שהיה אדם הגון, אמר לו שלא גנב ממנו. בן הכפר לא השתכנע והלשין על אביך באוזני המושל האנגלי ששלט על האזור שלנו. המושל שלח שליח לקרוא לאביך. אביך היה ראש כפר גאה ואמיץ, ולכן אמר לשליח למסור למושל האנגלי שאם הוא מעוניין לדבר אתו שיבוא הוא אליו. המושל כעס מאוד ושלח שוב את השליח כדי שימסור לאביך לבוא ולהישפט לפניו. הפעם מסר לו אביך שמושל אנגלי, שרק לפני זמן קצר הגיע לדרום אפריקה, אינו יכול לשפוט את ראש הכפר, כי ראש הכפר הוא נצר למשפחת המלוכה של עם הטמבו ושבט הק'וזה, שחי באפריקה מאז בריאת העולם! אביך ידע לשמור על כבודו." הזקן חיבק את כתפיו של רוליהלאלה ואמר: "אביך לא התרפס בפני המושל האנגלי כמו שאפריקנים רבים עושים."

     רוליהלאלה מילא בשנית את כוסו של הזקן. הזקן לגם ממנה והמשיך בדבריו: "כששמע המושל את תשובתו של אביך, מיד גזר עליו עונש קשה. הוא החרים את כל רכושו וגירש אותו, את ארבע נשותיו ואת ילדיו מהכפר. למזלם, קרובי משפחה של אמך בכפר טוּנוֹ קיבלו אותם בזרועות פתוחות." הזקן לגם את שארית המשקה, ורוליהלאלה חשב בפעם האלף אם טוב עשה אביו ששמר על כבודו אבל איבד את מעמדו ורכושו. אולי היה עדיף שיעמוד למשפט בפני המושל האנגלי.

    בבוקרו של היום הראשון לאחר תקופת האבל העירה אותו אמו ואמרה לו בעצב: "רוליהלאלה, תארוז את בגדיך, היום אתה עוזב את טוּנוֹ." רוליהלאלה לא שאל אותה למה עליו לעזוב והיכן יגור, הרי ילדים אפריקנים מחונכים מצייתים להוריהם ואינם שואלים שאלות. הם אכלו ארוחת בוקר חפוזה ויצאו לדרך. כל כמה צעדים הפנה רוליהלאלה את ראשו לעבר הבית שנשאר מאחוריו, לעבר עדר הפרות שטיפל בו במסירות, לעבר הגבעות הירוקות שהיו מגרש המשחקים שלו ושל חבריו.

    "למה אמא לא אפשרה לי להיפרד מהחברים שלי, מהמורה שלי, מכל נשות הכפר שהיו לי כאמהות?" חשב. הוא רצה לרוץ בחזרה לכפר, אך המשיך לצעוד עם אמו בשביל. הם לא החליפו מילה כל הדרך. שתיקה מעיקה ועצובה עטפה אותם. שניהם ידעו שכשיגיעו לכפר החדש ייאלצו להיפרד זה מזה.

    • תמר ורטה-זהבי
    • תמר ורטה-זהבי

      תמר ורטה-זהבי נולדה בירושלים ב-1959. זמן רב גרה בפריז, שם כתבה עבודת דוקטורט על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. היא מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ומנחה קבוצות דיאלוג בין יהודים לערבים, צעירים ומבוגרים. בין ספריה: "רים הילדה מעין-חוד" (1999, הקיבוץ המאוחד) ו"חלומו של יוסף" (2003, עם-עובד) שנכתבו בשיתוף עם עבדאלסלאם יונס, בעברית ובערבית. ספרם הראשון זיכה אותם בפרס מרתה לעידוד הסובלנות בירושלים. ספרה השלישי "שרוטה" (2007, עם-עובד), תורגם לגרמנית. עוד ראו אור בהוצאת עם עובד ספריה "סלטה לאחור" (2008), "מרטין" (2010). תמר כותבת גם סיפורים קצרים למבוגרים, ובשנת 2006 זכתה בתחרות "הסיפור הקצר של הארץ". מתגוררת בירושלים עם בעלה האמן ועם שלושת ילדיהם.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בעוז ובהדר סיפורו של מנחם בגין
    • סודות
    • נתניהו ביוגרפיה
    • בגוף ראשון
    • אריק חייו של אריאל שרון
    • לורנס בחצי האי ערב
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • ברק: מלחמות חיי
    • הקנצלרית
    • הרצל
    • מארז אורי אבנרי
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית