הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מן המדבר והלבנון
    ספר מוגן
     
  • מן המדבר והלבנון
    ידיעות ספרים | 2008 | פרוזה מקור | 222 עמ' מודפסים

    עשהאל לובוצקי בן העשרים ושלוש, בוגר ישיבת הסדר ומ"מ בגולני, מתאר את מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבטו של המפקד בשטח. הוא מנהיג את חייליו, תחילה בחולות עזה ועל חורבותיו של היישוב היהודי שם, ובהמשך בתוך לבנון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. הוא מתאר את הדילמות ואת הקשיים של מפקד צעיר המתמודד עם פחדיהם של חייליו, עם אובדן של חברים לנשק ועם החלטות ערכיות הנעשות בשדה הקרב. בתוך הלחימה בלבנון, כשהוא עומד על מושב ה"אכזרית", כלי רכב משוריין המלווה את הכוחות הרגליים, פוגע בתא המפקד טיל נ"ט. במעבר חד מסתיים קרב אחד ומתחיל מאבק אחר, קשה לא פחות, המאבק על השיקום והחזרה לחיים לאחר פציעה קשה. לובוצקי מספר את סיפורו שלו ואת סיפורם של חבריו לנשק, אלה שנותרו בחיים, הבריאים והפצועים, ואלה שנפלו בקרב, ואת סיפור התמודדותם של החיילים בשטח במלחמה שטרם תועדה מנקודת מבט זו. ''ניתן ללמוד הרבה מקריאת סיפורו של מפקד מחלקה צעיר בצבא ההגנה לישראל של היום: למפקדי המחלקות יש מה ללמוד מניסיונו של עשהאל ולמפקדים הבכירים זו הזדמנות להציץ לעולמם של מפקדים צעירים אלה. לצעירים, ששירותם הצבאי לפניהם, זו הזדמנות ללמוד על הצפוי והמצופה מהם, ולשאר זו הזדמנות להציץ, ללמוד ולהעריך את מה שמונח על כתפיו של מפקד ישראלי צעיר, את השקפת עולמו, דרך חשיבתו והתנהגותו.'' - רב-אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    הוספה למועדפים שלי

  • עזה

    יום א', כ"ט בסיוון תשס"ו-יום ג', כ"ב בתמוז תשס"ו (18.7.2006-25.6.2006)

     


    "מחלקה שלוש, שקט!" אבשלום הסמל פנה לחיילי המחלקה, "אין זמן לדיבורים, לעשהאל יש הודעה חשובה." החיילים עמדו בשקט והקשיבו לדברי. "בוודאי שמעתם על מה שקרה הבוקר ברצועת עזה. מי שלא, אלה הפרטים שידועים לנו בקצרה: מחבלים תקפו עמדות של צה"ל בדרום רצועת עזה. במתקפה נפגעו כמה חיילים, ואחד החיילים נחטף כנראה לתוך הרצועה. בעקבות המצב החדש הגדוד קופץ לעזה!" המולה בקרב החיילים. רוב החיילים מתלהבים מהרעיון: "סוף סוף נעשה פעילות מבצעית אמיתית, לא שמירות ופטרולים אלא כניסות יזומות לעומק השטח, נוריד מחבלים," או "הגיע הזמן שניכנס לעזה ונעשה שם סדר, הטרור ברצועה משתולל." אך יש גם קולות אחרים: "עזה? מה נעשה שם? מה, נעבור בית בית ונדפוק בדלת, חייל אתה פה?" או "איפה המודיעין? איפה חיל האוויר? למה צריך לסכן חי"רניקים?" ויש גם חיילים ממורמרים: "עד שיש לנו שבוע נופש, מיד הקפצה. ככה זה בצבא, יעשו הכול כדי שנעבוד קשה ולא ניהנה."

    מסע הכומתה חתם את תקופת ההכשרה והאימונים של הפלוגה בבא"ח גולני. החיילים זכו לקבל את הכומתה החומה הנכספת, והפכו ללוחמים מן המניין. התכוננו, חיילי הפלוגה ומפקדיה, מחזור נובמבר 2005, לעלות לגדוד 51, גדוד הבוקעים הראשון, בתור פלוגת מסלול, פלוגה ב'. התכנון היה להצטרף לשבוע נופש גדודי באשקלון, אחריו לעבור לשבוע אל"ל (אימון לפני לחימה) ולבסוף לתפוס קו בגזרת "עוטף עזה".
    ישבתי עם גטה ואחיקם, מפקדי מחלקות 1 ו 2, העלינו רשמים ממסע הכומתה ותיאמנו תוכניות לשבוע הקרוב. תכננו שבשבוע הנופש ננוח מעט מתקופת האימון המפרכת, ניכנס לגדוד בצורה הדרגתית באמצעות היכרות עם יתר הפלוגות ונקיים שיחות אישיות עם כל חיילי המחלקה לקראת השינוי מאימון לפעילות מבצעית.
    בבוקר יום ראשון, כ"ט בסיוון (25.6.2006), לפני צאתי לנקודת המפגש בירושלים, ישבתי במטבח בבית הורי לארוחת בוקר קלה. לבשתי מדים, התיק הארוז שכב לידי והנשק שעון עליו. הרדיו בסלון דלק, אך לא הטיתי אוזן לדברים. לפתע נכנסו הורי למטבח, ואבי שאל בקול מודאג, "עשהאל, שמעת מה קרה?"
    "לא," עניתי והגברתי את הווליום ברדיו.
    האזנו לקריין. "בשעות הבוקר המוקדמות חצה כוח של מחבלים את הגדר בדרום רצועת עזה. המחבלים תקפו כמה יעדים והסבו אבדות לכוחותינו. לפחות שישה חיילים נפגעו. אחד החיילים הוגדר כנעדר..." לשמע המילה "נעדר" הצטמררתי.
    "...מצה"ל נמסר כי כוחות גדולים פועלים באזור בניסיון להתחקות אחר המחבלים, והאירוע כולו מתוחקר בשעות אלה. זהותו של החייל הנעדר, שכנראה נחטף, נאסרה לפרסום בשלב זה. כמה ארגונים פלסטיניים לקחו אחריות על האירוע."
    נחטף חייל! תרחיש האימים התממש. כחייל וכמפקד, זהו האירוע החמור ביותר. וכל זה קרה בדרום רצועת עזה - הגזרה שעלינו לתפוס בעוד כמה שבועות. נזכרתי שהגדוד היה אמור לקבל אחריות על הגזרה מוקדם יותר, אך תאריך החלפת הקו נדחה עקב אימון ארוך של הגדוד בצפון. מה היה קורה אילו נחטף אחד מחיילי הגדוד? או אולי מהמחלקה שלי? ניסיתי לא להרהר בכך.
    הורי החליפו ביניהם מבטים. אמרתי להם שיש לי תחושה ששבוע הנופש שלנו ישתבש מעט, ואכן כעבור דקות מספר התקשר גל קרבקי המ"פ. "הוקפצנו לעזה," הוא אמר בקצרה.
    כל הגדוד נסע מירושלים למתקן הנופש באשקלון. בערב קיימנו כל קציני הפלוגה ישיבה ראשונית. גל המ"פ מהמושב עופר שבכרמל חילק לנו את התחקיר המודפס. המתנתי לתחילת הישיבה. בינתיים עיינתי בתחקיר.
    מתחקיר צה"ל (שהתעדכן בהמשך) הסתבר כי סמוך לשעה 05:00 חדרה לישראל חוליה של שבעה מחבלים מרצועת עזה דרך מנהרה. החוליה תקפה שלושה יעדים צבאיים בסמוך לקיבוץ כרם שלום: מגדל תצפית, נגמ"ש הסוואה וטנק. כתוצאה מהתקיפה נהרגו סגן חנן ברק ז"ל וסמ"ר פבל סלוצקר ז"ל, ארבעה חיילים נפצעו וחייל נוסף, רב"ט גלעד שליט, נחטף והועבר לארגוני הטרור ברצועת עזה.
    גל פתח את הישיבה בנוהל השגרתי של דו"ח 1, שבו כל מ"מ מפרט כמה חיילים נמצאים, מי לא הגיע ולמה. בדרך כלל זהו סתם עוד נוהל המוודא שהכול בשליטה ושאנחנו יודעים איפה כל החיילים. ביום שבו התרחשה חטיפתו של גלעד שליט קיבל הדו"ח משמעות אחרת. עברתי על רשימותי והרגשתי כאילו הדו"ח צועק אלי: "תבדוק שוב. תוודא שכולם נמצאים, שלא ישתבש משהו."
    קולו של גל הפסיק באחת את הרהורי, "בישיבת מ"פים, פרש עשור המג"ד את תמונת המצב הידועה לנו עד כה. את תחקיר החטיפה תקראו בעצמכם. לגבי המשימות של הגדוד, בינתיים לא ידוע הרבה, אבל אנחנו מתכוננים להשתתף במבצע רחב היקף על פי ההנחיות של אוגדת עזה. למבצע ארבעה יעדים," גל רכן למחברתו והקריא מתוכה:

    א. החזרת החטוף גלעד שליט או השגת מידע לגביו.
    ב. הפסקת ירי הקסאמים לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי ומניעת פיגועים נוספים.
    ג. גביית מחיר מארגוני הטרור.
    ד. שינוי כללי המשחק - העברת מסר לארגוני הטרור כי אנו מסוגלים לערוך מבצעים נרחבים בעומק הרצועה.

    גל קרבקי הביט בפנינו והוסיף נחרצות, "חשוב מאוד שתעבירו את המסר לחיילים: הסתיימה לה תקופת האימונים בבא"ח, מעתה עוסקים בלחימה. אין זמן להתעסק בשטויות. עליהם לבצע שינוי תודעתי לקראת לחימה. רגע האמת שעליו דיברנו שבעה חודשים הגיע."
    גטה, אחיקם ואני הבטנו זה בזה וידענו כי אנו יכולים לסמוך על חיילי הפלוגה. אמנם נכון, כמו כל פלוגה בגולני, לא חסרו חיילים עם בעיות משמעת, היעדר מוטיבציה או בעיות ת"ש, אך האמנו כי כאשר ניקרא לדגל, ידעו החיילים להתעלות על עצמם ויוכיחו שיש על מי לסמוך.

    כך החלה אצלנו תקופה שארכה כחודש, של אימונים ומבצעים בצפון רצועת עזה במסגרת מבצע "גשמי קיץ". בימים הראשונים קיבלנו פקודות בנוגע למבצע הקרוב, פקודות ששונו תכופות. באחד הימים ישבנו גטה, אחיקם ואני על המפות ולמדנו את האזור. אחיקם, מכפר מחולה שבבקעת הירדן, רכן על אחת המפות. לפתע התעורר הטלפון הנייד שלו לחיים. אחד המ"כים היה על הקו, "אחיקם, הלו, זה נכון שהמבצע נדחה?"
    והנה עוד צלצול, "גטה, החבר'ה מהמסייעת אומרים שלא נכנסים הלילה."
    כך התחילו מ"כים להתקשר בזה אחר זה, לוודא שיש שינוי או דחייה של המבצע. חרושת השמועות בגדוד עשתה לה כנפיים. לעתים העדכון עוד לא הגיע אלינו, המפקדים, אך כבר פשט בקרב החיילים. התקשרתי לחברי עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד ברובאית ג'. עמיחי ענה לי, "בדיוק חכימה המ"פ שלי עדכן אותי שאכן יש דחייה. ככה זה בגדוד, החיילים יודעים דברים לפני הקצינים, בין שהשמועה נכונה ובין שלא."
    בתחילה שהינו במתקן הנופש באשקלון (מאחר שצה"ל ממילא כבר שילם על השבוע, הוחלט שאת ההכנות נערוך שם). כעבור כמה ימים עברנו למחנה אוהלים מאולתר שהקמנו בצמוד לבסיס הקבע זיקים. גם אזור זה היה בטווח הירי של הקסאמים, ולעתים תכופות שמענו את האזעקה "שחר אדום" (שבהמשך שונתה ל"צבע אדום"). חדי המבט אף הצליחו, לפעמים, לאתר את הרקטה במעופה, כנראה לכיוון אשקלון.

    חיילי הגדוד הביאו מהבית ציוד לנופש (בגדי ים ובגדים אזרחיים), ולא היו ערוכים לשהייה ממושכת בתנאי שטח. אבשלום, סמל המחלקה שלי, הסביר לי את חומרת הבעיה, "מרוב שהחיילים התלהבו מהנופש חלקם בקושי הביאו מדי ב', ובטח לא מדים להחלפה. נראה לי שניכנס לעזה בבגדי ים."
    נאמר לנו שבעוד כמה ימים נקבל סיוע מהמערך הלוגיסטי של צה"ל. ואכן, יום אחד, כשחום לוהט בחוץ והחיילים נחים באוהל, הגיעה לפתע משאית עמוסה במדים חדשים. ברגע שהופצה הידיעה קיבלו חיילי הגדוד הרדומים "זריקת מרץ" והתנפלו על המשאית. החייל הממונה על המטען החל צועק, "לעמוד בשני טורים, כל חייל עם זוג מדים להחלפה." צעקותיו נבלעו בהמולה. החיילים כבר מזמן היו בתוך המשאית, נוברים ומחפשים מכנסיים במידה המתאימה וחולצה להחלפה.
    החייל בפתח נראה חסר אונים, "לא לקחת לבד! תזדכו על הזוג המשומש ותקבלו חדש." לא נראה שמישהו התייחס. ואז הגיע הרס"ר. הוא אפילו לא צעק. החיילים יצאו מהמשאית והסתדרו. הרס"ר שלח מבטים חמורי סבר, ומכוחה של התניה הושב הסדר על כנו.
    תנאי המחיה בזיקים לא היו נוחים. האוהלים היו צפופים, החום הכבד העיק. במקום לצאת הביתה ל"חמשושים" נשארנו בבסיס ככוח כוננות, אך המוטיבציה של החיילים להיכנס לפעילות מבצעית בעזה היתה גבוהה. חודשים ארוכים התאמנו, ועתה רצו כולם לחוות את "החוויה האמיתית", פעילות מבצעית בלב עזה. אצל חלק מהחיילים השתלבו הדחף לחוות את הפעילות בשטח עם התפיסה האידיאולוגית של הגנה על המדינה.
    לקראת המבצע כינסתי את חיילי המחלקה והמפקדים. ישבנו באוהל קטן כשהמפות פרושות לפנינו על הרצפה. העברתי פקודה מסודרת הכוללת את דיווחי המודיעין, ניתוח השטח, מטרות המבצע, המשימה שלנו ופרטים חשאיים רבים נוספים. החיילים הקשיבו בדריכות, אך מה שכולם באמת חיכו לו היה הרגע שבו אקריא מי יוצא למשימה. החיילים רצו מאוד להיות בשבצ"ק (שיבוץ קרבי) הסופי של המשימה, אך לא כל חיילי המחלקה צוותו למבצעים. הסד"כ (סדר כוחות) למבצע נקבע על פי שיקולים מבצעיים, דוגמת הצורך שבכל צוות יהיו: נהג, מקלען אכזרית, קלע ולעתים גם נגביסט וחובש. קראתי בשמות החיילים. הבחנתי בזיק בעיניים של כל חייל שזכה להיות בין ה"מאושרים" שיוצאים לפעילות. החיילים שנותרו מחוץ לרצועת עזה התאכזבו. אכזבתם נבעה מתחושה שהם מחמיצים את ה"אקשן" של הפעילות, אך אולי גם מתחושה כי מעדיפים חיילים אחרים על פניהם. חיילים שאכן שובצו למשימה חשו גאווה על כך שהם נבחרו בזכות יכולתם המקצועית, ולמען האמת, לא פעם במידה רבה של צדק.
    היכרותי עם רצועת עזה כללה פעילות מבצעית מועטה. שנתיים קודם לכן תפס הגדוד גזרה במרכז הרצועה. הבנתי שאופי המבצע הקרוב יהיה שונה ממה שהכרתי. אין מדובר במשימות על הגדר או בפעילות נקודתית אלא במבצע רחב. חששתי מעט מהלא מוכר, אך קיוויתי שאעמוד במשימה. להיכרות המבצעית שלי נלוותה זיקה לרצועה מתוך קשר ליישובי גוש קטיף, שחרב כשנה קודם לכן. בשנה האחרונה לקיומו של הגוש הרביתי לבקר ביישובי גוש קטיף. אהבתי את חוף הים הציורי, את הגלים והרוח. נזדמן לי, יחד עם חברי, לסייע בעבודות בחממות, ומאוחר יותר לסייע למשפחות המפונות בהעברת ציוד למגוריהן הזמניים. ידעתי שבמבצע העומד לפנינו נעבור סמוך מאוד לחורבות היישוב דוגית, שהפך לאתר שיגור של רקטות קסאם. אך הידיעה לא הכינה אותי למראה העצוב של עשרות מבנים חרבים, שברי בניין ואף לא נפש חיה אחת (למעט אולי מחבלים משגרי קסאם), עדות אילמת ליישוב הפורח שהיה שם עד לא מכבר.

    התחלתי ללמוד את הגזרה ולהכין את המחלקה למבצע הקרוב. קיבלתי ממדור המודיעין עזרים רבים: מפות קוד, תצ"אות (תצלומי אוויר) בגדלים שונים ועזרים ספציפיים. רמת העזרים היתה גבוהה במיוחד, הם היו מדויקים ועדכניים. רכנתי על המפות ולמדתי את השטח. הסתובבתי בין הקצינים בגדוד כדי לברר מה נתיב התנועה הסופי שלהם ובאילו בתים הם צפויים להתמקם. העזרה ההדדית שהפגינו הקצינים הפיגה חלק מהחששות לקראת המבצע. שינויים קטנים רבים חלו עקב מידע מודיעיני חדש שזרם אלינו. רציתי להיות בטוח שאני נכנס למשימה עם המידע המעודכן ביותר. שרטטתי על התצ"אות את צירי התנועה של כל כוח בצבעים שונים וסימנתי את הבתים שבהם אמורות לשהות כל המחלקות של הגדוד. סימנתי במפות את גבולות הגזרה בין הגדודים ובין הפלוגות כדי שחלילה לא נגיע למצבים של ירי דו"צ (דו צדדי, כוחותינו על כוחותינו). האם בשטח באמת נצליח להקפיד על גבולות אלו? בתכנון הכול נראה מדויק, אך האם גם בחשכה ועם כל הלחץ מסביב נוכל לזהות את גבולות הגזרה?
    נזכרתי בסיפור הקו העירוני בירושלים, ששמעתי מפי סבי איסר לובוצקי שלחם במלחמת העצמאות בחטיבת גולני. בשוך הקרבות במלחמת העצמאות בירושלים ישבו יחד משה דיין, אז מפקד מחוז ירושלים ולימים רמטכ"ל ושר הביטחון, ומקבילו המפקד הירדני עבדאללה א תל. שני המפקדים שרטטו בעפרונות את קווי העמדות. ברבות הימים שימשו הקווים הגבול שביתר את ירושלים. אי הדיוקים שבשרטוט הקווים ואף עובי הקווים עצמם היו מקור לסכסוכים רבים. מי שיער בנפשו שהקווים ישמשו כקו הגבול במשך תשע עשרה שנים, עד למלחמת ששת הימים? המשכתי בשרטוט הקווים, אך השתדלתי לייחס להם חשיבות רבה יותר.

    באחד מימי השהייה בזיקים נסענו לאימון לש"ב (לוחמת שטח בנוי) בבא"פ (בסיס אימון פיקודי) לכיש. בשטחי האש של הבסיס הקימו לש"ביה - שכונה מדומה לתרגול לוחמה במתאר של רחובות פלסטיניים. האימון תוכנן להתחיל בהכשרה קצרה לפריצת דלתות. צוות הנדסי מיוחד (המתמחה בפריצת דלתות בשיטות שונות, ובהן הפעלת אמצעים הידראוליים) היה אמור להעביר את ההכשרה. יכולת טובה ומהירה בפריצת דלתות היא חשובה כיוון שזהו זמן קריטי בלחימה, שבו כל הכוח עדיין חשוף וממתין לכניסה לבית. לבסוף תיאום הזמנים לא צלח, ולצערנו ההכשרה בוטלה.
    בזמן ההמתנה לצוות ההנדסה ישבתי בצלו של עץ גבוה וקראתי מסמך המסכם את העקרונות של "אלמנת קש". עמיחי מרחביה הצטרף אלי.
    "מה אתה לומד? גמרא או חומר צבאי?"
    חייכתי. נזכרתי בתקופה שבה היינו שנינו חיילים במחלקת בני ישיבות. בילינו שעות רבות בלימוד משותף, בשבתות בבית הכנסת ובמהלך השבוע מספרי כיס בשטח.
    "תנחש," עניתי לו.
    עמיחי השלים את מחשבתי, "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". יש זמנים שבהם הכוחות מופנים לפעילות ועשייה, לא ללימוד.
    עמיחי עיין בדברים והוסיף לי כמה טיפים. העברתי למחלקה שיעור תיאורטי בנושא "אלמנת קש". תרגלנו את חיילי המחלקה בשלבי "אלמנת הקש": כניסה, בניית עמדות, שהייה ויציאה. הדגשנו את מאפייני הלחימה של עזה. החיילים היו מתורגלים יותר בלחימה בשטח פתוח. עתה ניסינו להטמיע עקרונות נוספים של לחימה בשטח בנוי. למשל את עקרון "ממד הגובה": בשטח בנוי חייבים גם להביט למעלה, לבתים לחלונות ולגגות, ולא רק קדימה להמשך הרחוב.
    לבסוף ערכנו תרגיל מסכם בחניכה של מ"פים מהגדוד. צוות הסריקה התקדם לעבר הבית. שאר הלוחמים שכבו בחיפויים תוך חיפוש אחר מטרות קרטון. הצוות פרץ את הדלת והחל סורק את החדרים השונים כמו צוות לוט"ר (לוחמה בטרור) מיומן. החיילים עברו פתח פתח והתקדמו בצעקות. בגמר הסריקה נכנסו כל הלוחמים לבית והחלו בבניית העמדות. שמיכות נפרשו ויריעות נמתחו מול החלונות. לפתע חיילי דימוי האויב הגיעו בהתקפה מתוזמנת על הבית. הקלעים פתחו באש בליווי צעקות "אש, אש, אש..." אחד החיילים התקדם מול חלון חשוף. "פול פצוע," צעקתי. הוא נשכב וזעק "חובש, חובש!" קובי החובש גרר אותו למקום מחסה וחבש את ידו. החיילים העמיסו אותו על אלונקה. נתתי פקודה בקשר לפינוי מהיר של הבית. החיילים פירקו בחופזה את העמדות. נחלצנו מהבית והתחלנו בנסיגה מהירה עם אלונקה באוויר עד לנקודה רחוקה ביער.
    הייתי מרוצה מהרמה המבצעית של המחלקה וגם מהמוטיבציה הגבוהה שגילו החיילים במהלך התרגולים המרובים. "מחלקה שלוש," סיכמתי את האימון, "התאמנו הרבה על תרגולת 'אלמנת קש'. גיליתם רמה מבצעית טובה, נראה לי שכבר הבנתם את היסודות. דיברתי עם המפקדים וכולנו הסכמנו שלכל אורך היום השקעתם ועבדתם עם הרבה מוטיבציה ורצון להתקדם. סחטיין!"
    לא שיערנו אז כמה יועילו לנו אימונים אלו בלחימה בצפון.
    "לאוטובוסים," צעק אבשלום אחרי שווידא שכל הציוד חזר בשלמות מהאימון.
    בסופו של דבר, לאכזבתם של חיילי הפלוגה, לא השתמשנו בתרגולת זו בעזה. שהינו באכזריות במהלך כל הפעילות ברצועה. פעילות רגלית או פריקה של הלוחמים מהאכזריות לתוך בתים נתפשו כפעילויות מסוכנות יותר, ולכן גם אטרקטיביות יותר. חיילים קרביים, בעיקר בראשית דרכם, ששים אלי קרב, וחיילים רבים שואפים "לסמן איקס" על הנשק, כלומר לפגוע במחבל.
    לקראת המבצעים היה צורך לרענן את יכולות החיילים והמפקדים בשימוש מבצעי באכזריות. זיוודנו אכזריות מספר רב של פעמים. בכל פעם נשאנו שתי אלונקות עמוסות בציוד של זיווד האכזרית. בפעמים הראשונות לקח זמן ממושך לכל אחד מהחיילים למצוא את מקומו של כל פריט. איך מכניסים את הפריסקופים, איפה שמים את הכבלים ואיך מתקינים את אמצעי התצפית והמקלע של האכזרית. כעבור כמה תרגולים, שרובם היו אילוץ של החלפת אכזריות או שינוי משימות, העסק היה פשוט ומהיר יותר. חזרנו על החומר המקצועי הרלוונטי, ותרגלנו שורה של תרגולות חילוץ מאכזרית. רעננו את יכולותיהם של בעלי התפקידים באכזרית: נהגים, מקלענים ומת"לים (מפקדי תא לוחמים).
    חשוב לא פחות היה לתרגל את המחלקה בשילוב עם כוחות מחילות אחרים. בחניון ליד זיקים חנו כלים של השריון וההנדסה. ביקשתי ממפקדי הכלים להעביר למחלקתי שיעור מעשי קצר על הכלים שלהם. החיילים נעמדו בצורת גורן סביב לטנק המרכבה. קצין השריון החל מסביר על יכולות הטנק ועל הממשקים עם החי"רניקים. חום כבד שרר והשמש צרבה בעיניים. לפתע אזעקת "שחר אדום" קטעה את דבריו. "לתפוס מחסה!"
    החיילים רצו ותפסו מחסה בין הטנקים סביב. שמענו את רעש נפילת הקסאם מרחוק. מאוחר יותר למדנו לדעת כי הוא נפל סמוך לחיילי פלוגה אחרת בגדוד ובנס לא נפגע אף אחד. בעקבות האירוע הפכה ההבנה בנוגע לנחיצות המבצע למוחשית יותר.
    לאחר שלמדנו על יכולות הטנק, למדנו גם על דחפור הדי 9, הפומ"ה והנגמ"חון. וידאתי שכל החיילים יודעים כיצד לפתוח את פתחי הכלים הללו ולהיכנס לתוכם. תרגלנו כיצד, במקרה הצורך, מחלצים פצועים מתוך הכלים הללו, או לחילופין, אם הדבר אפשרי, מכניסים לתוכם אלונקה. קשה להכניס אלונקה לתוך טנק או אכזרית עמוסים בציוד. כל כיתה התאמנה עם המפקד שלה. אבשלום ואני עברנו בין קבוצות האימון ובחנו את החיילים בתרגולות שונות ובזמנים קצרים. היעד היה לבצע את המשימה בזמן הקצר ביותר, אך גם תוך שמירה על גופו של הפצוע. כאשר הפצוע המדומה בתרגיל זעק מכאבים נזפו המפקדים, "תחשבו שזה פצוע אמת! אנחנו אמורים לחלץ אותו מהאזור אבל לא להחמיר את מצבו." מי ידע עד כמה יהיו תרגולים אלה רלוונטיים במלחמה בצפון.
    האימונים היו כרוכים בנשיאת ציוד לחימה על גופנו, כולל וסט (אפוד לחימה) ואפוד קרמי בחום העזתי הכבד. איפסנו נשקים ותרגלנו את החיילים בירי במטווחים במצבים שונים. חשוב היה לתרגל את כולם לירות עם אפוד קרמי, מצב שהחיילים פחות מורגלים בו. לעתים התמרמרו החיילים על אימונים אלו, במיוחד לאור העובדה שיעדי המבצע השתנו ללא הרף.
    המחלקה שלי שובצה בהתחלה לכוח אחר בפיקודו של איתמר כץ, מ"פ מסלול לשעבר בגדוד. היינו חלק מכוח חילוץ חטיבתי שכלל גם כלים כבדים וגם רכבים קלים יותר כמו האמרים ממוגנים. על כוח החילוץ כולו הופקד סמג"ד 51 רועי קליין. הייתי במאהל כשלפתע התקשר אלי קליין, "עשהאל, זה קליין, בוא בעוד חמש דקות למטווח 8 לישיבה."
    "אני במאהל, זה ייקח לי קצת יותר זמן."
    "צא לשביל, אני בא לאסוף אותך," וניתק. אף על פי שהיה עסוק, ידע קליין להתחשב בסובבים אותו. הוא רצה לחסוך לי את ההליכה בחום הכבד.
    יצאתי לשביל. זיהיתי את ענן האבק המתקרב ובתוכו ג'יפ הסופה של קליין. בישיבה עם שאר המפקדים, קליין דיבר נחרצות. הוא בירר מה מצב כל כוח מבחינת הציוד והאימונים. כשהראה לנו במפה את מיקומנו בתחילת המבצע הבחין במבטי האכזבה בעינינו. כמו החיילים, גם המפקדים רוצים להיות יותר עמוק בשטח, להוביל את החיילים למבצע משמעותי, להשפיע באמת על הנעשה. מעבר לזה, מפקדים רבים לא רוצים לאכזב את החיילים. מפקד שמקבל משימה הנחשבת קשה ומסוכנת מצליח להפיח רוח התלהבות ומוטיבציה בקרב חייליו.
    "ציפיתם להיות עמוק יותר? אני מזכיר שאנחנו כוח חילוץ. הלוואי שלא יזדקקו לנו. אבל אם תהיה קריאה, אנחנו נעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר. אתם צריכים להכיר את המשימות ונתיבי התנועה של כולם. מי יודע איפה יצטרכו אותנו."
    קליין נסך בנו ביטחון. מצד אחד, רציתי להיות איתו במשימה. מצד שני, העדפתי לצאת למשימה עם הפלוגה האורגנית שלי, פלוגה ב'. כך או כך, לבסוף השתנו תוכניות המבצע. קיבלנו משימה אחרת, והמחלקה שלי שובצה למשימה עם הפלוגה המקורית, בפיקודו של גל קרבקי.
    באחד הלילות נכנסתי לאחד האוהלים של פלוגה רובאית ג'. חיפשתי את עמיחי שהיה מ"מ בפלוגה. מצאתי אותו רוכן על המפות וממלא פרטים במחברת שלו. הזכרתי לו כי המבצע נדחה למועד בלתי ידוע. "אני יודע," הוא השיב, והסביר כי הוא מנסה להיות מוכן באופן מיטבי. מי יודע באיזו מהירות ישתנו פני הדברים וניכנס בחופזה למשימה. עמיחי סיפר כי כך היה במבצע "חומת מגן". הכול קרה במהירות ובלי שהות להכנות רבות. עמיחי, שכאב את אובדנו של שמואל וייס ז"ל, חברו הקרוב שנפל בקרב בג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן", רצה להגיע למשימה שלנו מוכן ככל האפשר.

    רק כעבור יותר מעשרה ימים התגבש המבצע הראשון, "אלוני הבשן" שמו, לכלל ביצוע. נראה כי פגיעת קסאם בבית ספר באשקלון האיצה את מקבלי ההחלטות לאשר את הפעולה בשכונת אל עטטרה שממנה שוגרה הרקטה. המבצע החל ביום חמישי, י' בתמוז (6.7.2006), והסתיים כעבור יומיים בשבת, י"ב בתמוז (8.7.2006). היה זה מבצע חטיבתי, בפיקוד מח"ט גולני תמיר ידעי. לפיקודו צורפו גם לוחמי שריון, הנדסה, שייטת 13 ויחידות נוספות. היתה זו עליית מדרגה מבחינת היקף הפעילות באזור בשנים האחרונות. הפלוגה שלנו סופחה לגדוד 74 של השריון.
    לפני המבצע נערכו קפ"קים (קבוצת פקודות) במסגרת חטיבתית. הקפ"ק נוהל על ידי מח"ט גולני, וצפו בו מפקד אוגדת עזה, אביב כוכבי, ואלוף פיקוד דרום, יואב גלנט. בזה אחר זה עלו מפקדי היחידות והסבירו את תוכניותיהם, החל במח"ט ולאחריו מפקד פלגה מהשייטת, מפקדי הגדודים ולבסוף מפקדי הפלוגות. לקראת המבצע נסענו לתצפיות רבות, חלקן מעמדות על הגדר וחלקן ממקומות רחוקים יותר בעזרת אמצעי תצפית מיוחדים. עמדתי בעמדת השמירה המבוטנת יחד עם אחיקם וגטה. חייל גבעתי משועמם בעמדה פנה אלינו, "מי אתם? אתם מהמבצע של גולני?"
    כשהבין שאנו מ"מים של חיילים ממחזור נובמבר 2005 השתומם, "מה, נוֹב' 05' נכנסים לעזה?"
    הנהנו בראשינו. היה קשה שלא לחייך בשל מבטי הקנאה ששיגר החייל. נראה כאילו מדובר באיזו חופשה חלומית בחו"ל. החייל כנראה עוד לא ידע, אך בהמשך נכנסו חטיבות גולני וגבעתי לסירוגין למבצעים בעזה. ניחמנו אותו שבתום המבצע של גולני, החטיבה שלו אמורה להיכנס למבצע בעזה.
    הרמתי משקפת והסתכלתי על הדיונות והחולות. מדבר. "זוכר שהיינו כאן בקיץ שעבר?" שאל גטה. מרו גטה ואני למדנו יחדיו בישיבה לפני גיוסנו, התגייסנו יחד וחלקנו חוויות משותפות רבות בשנים שחלפו. זיהיתי את חורבות היישוב דוגית. עצוב לשוב למקום שבו הסתובבנו בעבר באופן חופשי, ואילו עתה אנו מגיעים אליו חמושים, בתוך כלים משוריינים עם מעטפת כבדה.

    בליל המבצע הגיע כל הגדוד לנקודה סמוכה למעבר הגדר בצפון הרצועה. קליין הסמג"ד עבר במרץ בין הכלים ודאג שמיקומם יהיה לפי סדר התנועה במבצע. כל כלי קיבל את הסימון הטקטי שלו. הסימון רוסס על יריעת בד ונתלה בצדי הכלי. כך יכולנו לזהות מי נמצא בכלי לפי המספר והאות שבסימון הטקטי. המתנו במטווחים של בסיס זיקים. ערכנו בדיקות אחרונות שהכול מאורגן ותקין. עברתי פעם נוספת על הרשמ"צ (רשימת ציוד) לוודא שהכול נמצא. רכסתי את השרוכים שלי חזק וטוב. הרגשתי שהכול מוכן. התכוננו זמן רב למשימה, החיילים היו מתורגלים, הציוד נבדק ומצבו טוב.
    חיילי המחלקה ישבו שעונים על הקירות במטווח. המתח וההתרגשות גברו על העייפות. רוח נעימה ליטפה את פנינו, מקלה קצת על החום. האזנתי לקולות מהמטווח הסמוך. מג"ד מהשריון דיבר על רוח הלחימה בצה"ל. חככתי בדעתי אילו מילים אחרונות לומר לחיילי לפני הכניסה לעזה. לדבר על המטרה הכללית של הלחימה או להתמקד בפרטים קטנים? לבסוף בחרתי גם אני באפשרות הראשונה.
    "אני רוצה להתמקד בשני מישורים," אמרתי לחיילי, "האחד, השליחות שלנו. נשלחנו להגן על המדינה ואזרחיה בכלל, ועל תושבי האזור הסובלים מירי הקסאם בפרט. נשלחנו גם כדי לקדם את שחרורו של גלעד שליט. המישור השני הוא המוכנות שלנו למשימה. עברנו הכשרה ארוכה והתאמנו רבות לקראת הפעילות. זה הרגע שבו עלינו לאמץ את כל כוחותינו, לפעול בקור רוח ובמקצועיות. אני סומך עליכם שתעמדו במשימה."
    באמצעות מילים אלה ניסיתי להפיג את חששות החיילים לקראת המבצע, אך נראה כי ההתרגשות אצל החיילים הדחיקה כל תחושה של פחד. רעש והמולה היו סביב, לחץ אחרון לקראת היציאה לפעילות. נכנסנו לאכזריות ובדקנו כי כל הקשרים תקינים.
    קראו לי בקשר, "שלוש בונגלו, כאן משנה אחד."
    "כאן שלוש בונגלו, מה רצונך?"
    "מה עם תפילת הדרך?"
    "צודק. בעוד קטנה."
    פשפשתי בכיסי והוצאתי את הברכון שלי. עליתי בקשר הפלוגתי, "מסגרת בונגלו, כאן שלוש, מקריא את תפילת הדרך":

    יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱ לֹהֵינוּ וֵא לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתִסְמְכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם וְתַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ וְתִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ. כִּי אֵ ל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

    כל מילה קיבלה משמעות מיוחדת לפני יציאה לקרב. קיווינו שאכן כולם ישובו בשלום.

    המבצע החל בפשיטה מהים של לוחמי שייטת 13, שהשתלטו על הקזינו של עזה. לפי המידע המודיעיני, מחבלים חמושים התבצרו בתוכו. לאחר שחיסלו לוחמי השייטת את המחבלים בקזינו הם תצפתו מקומתו העליונה, וסייעו לכוחות היבשה לנוע ולהתמקם באזור. בהמשך הגיעו כוחות רכובים של החטיבה ונכנסו ל"אלמנות קש" בשכונת אל עטטרה. תפקיד הפלוגה שלנו היה לפתוח תחילה את ציר החוף של עזה, ציר "שפיון", מצפון לדרום עד הקזינו, קילומטרים אחדים דרומית לגדר. חצינו את השער בגדר החשמלית. נענו בטור ארוך בשבילים החוליים. שני דחפורי די 9 הובילו את הכוח בתנועה מדורגת עם "כף בקרקע" ברוחב "כף וחצי" כדי לחשוף מטענים. לפי הערכת המודיעין הציר מולכד בכמה מקומות. אחרי הדחפורים נע גל המ"פ בנגמ"חון בשל יתרונותיו בתצפית, שליטה ופיקוד. אחריו נענו, יתר מפקדי הפלוגה וחייליה, באכזריות. לפלוגה שלנו חברה פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) בעלת יכולת לשגר רקטות ריצוף. מדובר באמצעי לוחמה ייחודי, המשגר רקטות דלק המתפוצצות על הקרקע ויוצרות הדף רב הגורם לפיצוץ שדות מוקשים ומטענים. כך ניתן לפתוח ציר באורך של מאה מטרים ברוחב המספיק למעבר רק"מ (רכב קרבי משוריין). הגענו לאזור החשוד במלכוד. עצרנו את הכלים. רחש הגלים נבלע בהמיית המנועים העצומים. שמענו צרורות ירי מרחוק. קרבקי עלה בקשר הפלוגתי, "מסגרת בונגלו, כאן קודקוד. אשרו האזנה."
    לאחר שכל הכוחות דיווחו כי הם בהאזנה המשיך גל, "בעוד מספר קטנות יפתח הברזלן מהאפורים את הדרך בעזרת המיוחד שלו."
    כלומר בעוד כמה דקות הקצין מחיל ההנדסה (בעלי הכומתה האפורה) יפתח ציר בעזרת האמצעי המיוחד שלו - רקטות הריצוף.
    סגרנו את כל המדפים באכזרית. הכנתי את חיילי לפיצוץ קרוב. עקבנו בדריכות דרך הפריסקופים אחר הנעשה. כעבור כמה רגעים שיגר מ"מ ההנדסה רקטות ריצוף מהפומ"ה. ראינו את הרקטה במעופה הקשתי. בום!
    פיצוץ אדיר החריש את אוזנינו. חשנו שהאכזרית זעה וכמעט מתרוממת באוויר על אף משקלה האדיר. הריצוף השיג את יעדו - אם היו שם מטענים הם ודאי התפוצצו יחד עם הרקטה. אולם באופן בלתי צפוי, השיגור גרם לדלקה במנוע הפומ"ה. לוחמי הפומ"ה עמלו לכבותה, אך הכלי הושבת ולא היה יכול לנסוע עוד. דחפור די 9 בא לחלץ את הכלי התקול. לא הועילו מחאות המ"מ מהפומ"ה, והכלי נגרר על ידי דחפור אל מחוץ לתחומי רצועת עזה.

    • עשהאל לובוצקי
    • עשהאל לובוצקי
     
  • המלצות נוספות
    • לא דרכי האחרונה
    • שלוש
    • המנהרה
    • אדל
    • הראיון האחרון
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • הילד הטוסקני