הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מלח אל הים
  • מלח אל הים
    רותה ספטיס | תרגום: מרב זקס־פורטל
    עם עובד | נובמבר 2018 | פרוזה תרגום, שואה | 381 עמ' מודפסים
    חורף, 1945, המערכה האחרונה במלחמה.
    דרכיהן של ארבע נפשות צעירות מצטלבות במסע אל החופש. כל אחת ממולדת אחרת, כל אחת רדופה ונרדפת, לכל אחת סוד אפל. בלב המהומה ואימת הסוף הקרב מתעוררת רוח נעורים, עולות תשוקות ותקוות, עולה רצון להתגבר ולחיות.
     
     
    יואנה, אחות מתלמדת שמשפחתה מליטא, מטפלת בפצועים ומנסה להשקיט את מצפונה; פלוריאן, אומן גרמני צעיר ומרדן, מבריח חבילה יקרה ומסתורית; אמיליה, נערה חולמנית מפולין הכבושה, בורחת מעברה, וסודהּ פועם תחת מעילה; ואלפרד, חייל נאצי מעורער ואכזרי, מעמיד פני גיבור בשירות הרייך. כולם בורחים אל המזח, אל האונייה וילהלם גוסטלוף, שאמורה להביא אותם ואת אלפי פליטי המלחמה אל חוף מבטחים. האם הם יהיו אמיצים מספיק לבטוח זה בזה? האם יהיה להם הכוח לשרוד, להתבגר ולהתאהב כשעולמם קורס סביבם?
     
    הרומן מֶלח אל הים שופך אור על פרק לא ידוע במלחמת העולם השנייה, על אחת המערכות הימיות הגדולות בהיסטוריה. כתיבתה העשירה והסוחפת של רותה ספטיס זכתה לשבחים נלהבים, ריתקה אלפי קוראים ברחבי העולם ועוררה עניין מחודש בצעירי התקופה ההיא. סרט על בסיס הספר יֵצא לאקרנים בשנה הבאה. 
     
    "רומן משובח בארבעה קולות, מסופר ביד אומן", וול סטריט ג'ורנל
     
    "את הרומן הזה, שהוא פנינה של ממש, אי אפשר לשכוח", בוקליסט
     
    "ספרה של רותה ספטיס, המסופר במיומנות ומעוצב ברגישות, חושף פיסה לא מוּכּרת של היסטוריה ומרגש עד דמעות", סקול לייבררי ג'ורנל
  • ספר דיגיטלי
     
    37 22.2
    ספר מודפס
     
    88 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • יואנה
     
    האַשְמָה היא צַיָד.
    המצפון שלי לגלג עליי וכמו ילד רגזן רק חיפש סיבות לריב.
    הכול באשמתך, לחש הקול.
    הגברתי את קצב ההליכה שלי והשגתי את החבורה הקטנה שלנו. חשבתי לעצמי שאם הגרמנים ימצאו אותנו שם, על דרך העפר, הם יסלקו אותנו ממנה. רק לצבא מותר לנוע בדרכים. כל עוד לא התקבלה הוראה רשמית לפינוי, כל מי שבורח מפרוסיה המזרחית נחשב לעריק. אבל מה זה חשוב? אני הפכתי לעריקה לפני ארבע שנים, כשברחתי מליטא.
    ליטא.
    עזבתי ב-1941. מה קורה עכשיו בבית? האם יש אמת בשמועות האיומות שנלחשות ברחובות?
    התקרבנו לתלולית שבצד הדרך. הילד הקטן שהלך לפניי פלט יבבה והצביע עליה. הוא הצטרף אלינו יומיים קודם לכן, אחרי שיצא מהיער לבדו, התחיל לשוטט ועקב אחרינו בדממה.
    "שלום, קטנצ'יק. בן כמה אתה?" שאלתי אותו.
    "שש", הוא ענה.
    "עם מי אתה?"
    הוא השתתק והרכין את ראשו, "עם אוֹמִי שלי".
    הסתובבתי לכיוון היער כדי לראות אם סבתא שלו באה בעקבותיו. "איפה אוֹמִי שלך עכשיו?"
    הילד המשוטט הרים את מבטו אליי, ועיניו הבהירות היו פקוחות לרווחה. "היא לא התעוררה".
    וכך הצטרף אלינו הילד. לעיתים קרובות הוא הלך לבדו לפנינו או קצת מאחורינו, ועכשיו הוא נעמד והצביע על פיסת צמר כהה שבלטה מתחת לשלג דמוי קצפת.
    סימנתי לחבורה שתתקדם, ואחרי שכולם המשיכו הלאה רצתי אל התלולית המכוסה שלג. הרוח העיפה מעליה שכבה של פתיתי שלג קפואים וחשפה פנים כחולות של אישה מתה, כנראה בשנות העשרים שלה. העיניים והפה היו פתוחים לרווחה, כאילו קפאו מפחד. חפרתי וחיפשתי בכיסיה הקפואים, אבל מישהו כבר הקדים אותי. בבטנת המעיל שלה מצאתי תעודת זיהוי. דחפתי אותה למעיל שלי מתוך מחשבה שאמסור אותה אחר כך לצלב האדום, ואז גררתי את הגופה מהדרך אל השדה הסמוך. האישה הייתה מתה, קפואה לגמרי, אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה על טנקים שידרסו אותה בעוברם.
    חזרתי בריצה אל הדרך ואל החבורה שלנו. הילד המשוטט נעמד באמצע הדרך, והשלג ירד סביבו.
    "גם היא לא התעוררה?" הוא שאל בשקט.
    נדתי בראשי ולקחתי בידי את ידו העטויה כפפה.
    ואז שנינו שמענו את זה מרחוק.
    בום.
    • רותה ספטיס
    • רותה ספטיס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות