הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מלחמת יום הדין
  • מלחמת יום הדין
    ידיעות ספרים | 2013 | עיון | 290 עמ' מודפסים

    מלחמת יום הכיפורים היוותה קו שבר בתולדות מדינת ישראל ועוררה מאז ויכוחים ציבוריים קשים. בספר, המבוסס על מחקר יסודי ועל ראיונות עם כלל גורמי ההנהגה הישראלית, הצבאית והמדינית גם יחד, מביא חיים הרצוג סקירה מעמיקה של ההתפתחויות שהובילו למלחמה, תיאור מפורט של מהלכה וניתוח מקיף של השלכותיה הצבאיות והפוליטיות. הוא חושף כיצד הכו צבאות ערב בהפתעה את הממסד הישראלי, למרות סימני האזהרה הברורים, ומתאר בצורה מרתקת איך הפך צה"ל את הקערה על פיה והוביל לניצחון גדול.

     

    למהדורה זו נוספה הקדמה חדשה מאת בנו של חיים הרצוג, תא"ל (במיל') מיכאל הרצוג, הבוחנת את המלחמה בפרספקטיבה היסטורית.

     

    האלוף (במיל') חיים הרצוג (1918-1997), מי שכיהן כנשיאה השישי של מדינת ישראל בשנים 1983-1993, נולד באירלנד ועלה לארץ בהיותו נער. כאן למד בישיבה ובמקביל שירת בארגון ההגנה. אחר כך למד משפטים באוניברסיטאות לונדון וקיימברידג', ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי והשתתף כקצין קרבי בפלישה לאירופה. החל ממלחמת העצמאות שירת בצה"ל במגוון תפקידים, ועם פרישתו משירות פעיל כראש אמ"ן, נעשה לאחד הפרשנים הצבאיים המקוריים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם. בשנים 1975-1978 שימש כשגריר ישראל באו"ם, ועם שובו משליחות זו כיהן כחבר הכנסת העשירית.

     

    מלחמת יום הדין היה לקלאסיקה על מדף הספרים של מלחמות ישראל, תורגם לשפות רבות ונלמד כספר חובה בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

    תפיסה אסטרטגית חדשה

     

    משך שלושה שבועות בחודשי מאי ויוני 1967 נתנסו תושבי ישראל בחוויה טראומטית שלא בנקל ישכחוה. צבאות ערב נקבצו על גבולות מדינתם וכוח החירום של האו"ם, שמאז מערכת סיני שימש חיץ בין הישראלים ובין המצרים, נצטווה על ידי הנשיא נאצר לפַנות את נקודות הביקורת שלו לאורך הגבול ובשארם א־שייח'. המזכיר הכללי של האו"ם, אוּ תאנט, בלי שאף ייוועץ במועצת הביטחון או בעצרת, פינה את הכוח ללא מחאה. גייסות מצריים זרמו לחצי האי סיני. צבאות ירדן וסוריה התרכזו לאורך גבולן המשותף עם ישראל. יחידות עיראקיות וכווייתיות ויחידות של מדינות ערביות אחרות נעו לעבר גבולות ישראל. מדינת ישראל הוקפה כטבעת בצבאות ערביים, שעדיפים היו עליה במספר חייליהם, מטוסיהם והטנקים שלהם. ברית המועצות מילאה באו"ם את תפקידה הציני הרגיל, בהמעיטה בערך ההסלמה - שלעדותו של הנשיא נאצר, היתה במידה רבה יוזמתם של הסובייטים, שהעבירו לסורים דיווחי כזב על ריכוזי כוחות ישראליים בגבולם.

    משגברה ההיסטריה של הערבים, וכלי התקשורת שלהם הבטיחו לתושבי ישראל מטף ועד זקן טבח, הרס והשמד, קמו ועלו בתודעה היהודית אימי השואה הנאצית. העם היהודי ידע, כי אין אלו מילות סרק. היטב זכר כיצד אומות שניזונו על עיקרי הנצרות נטלו חלק בטבח הדמים, או למִזער עמדו מנגד. העולם אכן עמד מנגד כשהוא אחוז שיתוק ובלתי־מסוגל לנקוט פעולה.

    ישראל הלמה בבוקר ה־5 ביוני. בתוך שישה ימים מיגרה את מרב הכוח שאיים עליה וכבשה את חצי האי סיני, את רצועת עזה, את הגדה המערבית של נהר הירדן ואת רמת הגולן. השינוי ממעמד של קורבן בכוח למנצח מזהיר, יצר אווירה של התרוממות נפש, שחוללה מהפכה בישראל. הניצחון הישראלי שלא ייאמן, על רקע החששות הקודרים מלפני ימים ספורים, עורר בכל רחבי העולם היהודי תגובה שמדינת ישראל לא ידעה כמותה מעודה.

    משמעות מרחיקת לכת נודעה לתוצאותיה של מלחמת ששת הימים על שני הצדדים לעימות. בישראל הביאו לתמורות ניכרות בחיים החברתיים והפוליטיים ולשינוי החשיבה האסטרטגית. בעולם הערבי פעלו כזָרז והביאו להערכה מחודשת של מעמדה הצבאי של מצרים.

    המצרים הסיקו מסקנות מגורמי מפלתם אחד לאחד וניגשו לערוך בדק בית בצבאם, בסיועם הפעיל של הסובייטים. הישראלים טיאטאו אל מתחת לשטיח את כל הליקויים שנתגלו בשורותיהם במהלך המלחמה. הם נבלעו בשיכרון הניצחון, קידשו בתודעתם את התפיסות הצבאיות שהביאו לניצחון זה ונערכו לקראת המלחמה הבאה כאילו תהיה מלחמת היום השביעי.

    עד יוני 1967 היה מצבה הצבאי של ישראל, בשל קווי שביתת הנשק של 1949, הרה סכנות. כנופיות הפדאיון שוטטו על פני הארץ והיוו איום אף לאזורים המאוכלסים בצפיפות. רצועת עזה, שנתפסה בידי המצרים ב־1948, היתה כחרב המתהפכת, שלהבהּ ניצב לעומת ריכוזי האוכלוסייה שבדרום הארץ ובשפלת החוף. בירושלים המחולקת היה בניין הכנסת שבעיר היהודית כמטחווי רובה מעמדות הצבא הירדני, ואם יתקדם זה אך כחמש מאות מטרים באזורים שלאורך הפרוזדור, ינתק את עורק החיים של בירת ישראל. מגבעות קלקיליה יכלו היחידות הירדניות להשקיף על תל אביב רבתי; ומטול כרם יכלו לראות את נתניה, המרוחקת אך כ־16 קילומטרים, אף ידעו כי די בגיחת שריון לבתר את ישראל במותן הצרה הזו. ממרומי רמת הגולן השפילו כוחות סוריים מבטם אל היישובים היהודיים שבעמק והטרידום ללא הרף באש.

    מצב זה הביא את הפיקוד הישראלי למסקנה, שכל אימת שמאיימת סכנת התלקחות צבאית לא תוכל ישראל להניח את היוזמה בידי הערבים, כי משמעה של יוזמה כזו עלול להיות חורבן. היה ברור, כי די בתנופת ההתקפה הערבית לבתר את הארץ באזור נתניה, לנתק את הכביש הראשי לירושלים, לכבוש יישובים שעל גבול רצועת עזה ולסכן את חלקו הצפוני של הגליל המזרחי. הנה כי כן, כל מצב של הידרדרות העלול להוביל למלחמה אילץ את הפיקוד הישראלי אוטומטית לתכנן התקפת מנע. בישראל אין די עומק להיערך בו; ומכאן שכל היערכות בשעת מלחמה חייבת להיעשות בשטח האויב. תפיסה זו הביעו מנהיגים ישראלים תכופות בהתווֹתם את מדיניות ההגנה של ישראל.

    ב־1956 נעשו פשיטות הפדאיון הפועלים מתוך רצועת עזה בלתי־נסבלות והביאו לתהליך של הסלמה לאורך הגבולות. משנוכחה ישראל לדעת כי מלחמה היא בגדר אפשרות ממשית - וכשלקחה בחשבון את מה שנראה אז כתנאים בינלאומיים חיוביים - פתחה בהתקפה על מצרים.

    ושוב ב־1967, כאשר היה ברור כי מלחמה על הסף, גמלה ההחלטה בקרב הפיקוד הישראלי, שאין להניח לכוחות הערביים לעשות את הצעד הראשון, הואיל ועצם מספריהם ודאי שיקנה להם הישג ראשוני - וזאת אין ישראל יכולה להרשות לעצמה. כך, בהיעדר אופציה אסטרטגית - ולמרות שיקולים מדיניים בינלאומיים, שפעלו הן אצל ממשלת ישראל והן אצל הנשיא נאצר, כששני הצדדים אינם שׂשׂים להמיט על עצמם כתם תוקפנות - לא נותרה לישראל ברירה אלא ליטול לידיה את היוזמה.

    בעקבות מלחמת ששת הימים זכתה מדינת ישראל, תודות לשטחים שכבשה, בפעם הראשונה בתולדותיה לעומק אסטרטגי וכך גם לאופציה אסטרטגית. ריכוזי האוכלוסייה שלה רחוקים היו עתה מטווח פגיעתם של הכוחות המצריים ומכשול מדברי שרוחבו כ־240 קילומטרים הפריד בינה ובין תעלת סואץ, שאף היא עצמה מכשול טבעי בעל ממדים לא מבוטלים. מפקד מצרי המתכנן עתה לתקוף את ישראל ייאלץ לתכנן לא רק את המשימה האדירה של צליחת התעלה לנוכח התנגדות, כי אם גם של פיתוח מִתקפה רבתי על פני מדבר סיני. הערים אשר תיפגענה עתה בשעת מלחמה לא ערי ישראל תהיינה, כי אם הערים המצריות שלאורך תעלת סואץ - פורט סעיד, איסמעיליה, סואץ - שאוכלוסייתן מונה למעלה משלושת רבעי מיליון נפש. כך אפוא נראה לישראלים, ששיקולים כבדי משקל כל כך יכריעו נגד פתיחה במעשי איבה בקו החדש.

    הוא הדין בחזית הירדנית. ירושלים היתה עתה מאוחדת - והרחק מחוץ לטווח הארטילריה הירדנית. בעוד שבעבר יכול הצבא הירדני להשיג הישג בהתקדמות של כמה מאות מטרים, בעיר ירושלים או במבואותיה, ובהתקדמות של כ־16 קילומטרים יכול לבתר את ישראל, עתה יהיה עליו לפתח מתקפה רבתי לצליחת נהר הירדן ולפריצת דרך במדבר יהודה, בשטחים הרריים הנוחים להגנה, מרחק כ־64 קילומטרים. גם בחזית הסורית זכתה ישראל למידה של עומק, אמנם מוגבלת, אך כתוצאה מכך יכלו יישובי צפון הגליל, שהשתחררו מאימי הפגזות בלתי־פוסקות ומן הצורך לגדל את ילדיהם במקלטים, לנשום לרווחה.

    במצב חדש זה היתה בידי הפיקוד הישראלי, בעומדו לנוכח אפשרות מלחמה, הברירה שלא היתה בידיו קודם: לפתוח בהתקפה מקדימה, או להניח לאויב להלום ראשונה - על כל התוצאות השליליות שצעד כזה יגרור נגדו בזירה המדינית הבינלאומית - ולאחר מכן לנצל את העומק האסטרטגי שמקנה מדבר סיני כדי לתמרן, לרכז כוחות ולעבור להתקפת נגד; יתר על כן, המרחק בין שדות התעופה המצריים ובין מרכזי האוכלוסייה של ישראל גדל במידה ניכרת וכך עמד עתה זמן ההתרעה האלקטרוני שבידי ישראל על כשש־עשרה דקות, לעומת ארבע דקות לפני מלחמת ששת הימים.

    המצב האסטרטגי החדש היה גורם ראשון במעלה בשכנוע העצמי של ממשלת ישראל ומנהיגיה, שפחותה הסכנה שיחודשו פעולות האיבה במלחמה כוללת נגד ישראל. למסקנות הצבאיות שנבעו מהערכת המצב היה משקל רב בהטיית דעת הקהל בישראל מכל מחשבה, שצבאות ערב עשויים לפתוח במתקפה מעבר לתעלת סואץ אל תוך סיני.

    תוך כדי עיון ביתרונות שהביא המצב החדש לישראל נשכחה העובדה, שחצי האי סיני בשעה שהיה בידי המצרים שימש גורם התרעה ממעלה ראשונה, מבחינתם של הכוחות הישראליים. כל תזוזה של כוחות מצריים מעבר לתעלת סואץ אל תוך סיני היתה בחינת אות אזעקה וכך נתאפשר גיוס בעוד מועד. הדבר חזר ונשנה פעמים מספר ובייחוד ב־1967. במצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר שני הצדדים ניצבים פנים אל פנים משני עברי התעלה ורוב־רוּבּו של הצבא המצרי נמצא במגע כמעט ישיר עם הכוחות הישראליים, נתבטל כמעט כליל הגורם החשוב של התרעה. במצב זה היה בידי הכוחות המצריים המרוכזים לאורך התעלה לעבור להתקפה מתוך היערכותם כפי שהיא בזמן הקצר ביותר.

    אכן התקצרות זמן ההתרעה בעקבות קווי החזית החדשים היתה הסיבה לגידול הניכר בכוחות שישראל נאלצה להחזיק לאורך גבולותיה בהשוואה למצב שלפני יוני 1967; ודבר זה גרם להארכת שירות החובה לגברים משנתיים וחצי לשלוש שנים. התנהלו משחקי מלחמה רבים, לצורך בחינת גורמים שונים - טקטיים ואסטרטגיים - של הקווים החדשים. כל המשחקים הללו התבססו על זמן התרעה קצר ביותר, בעוד חיל המצב הסדיר בולם את ההתקפה עד לגיוס כוחות המילואים בתוך כשבעים ושתיים שעות.

    שבועות ספורים מתום מלחמת ששת הימים פרצה התקרית הראשונה בחזית התעלה. הכוחות המצריים הנערכים על הגדה המערבית החלו להטריד באש את הכוחות הישראליים שמנגד. קרבות פרצו בראס אל־עייש, בין פורט סעיד וקנטרה. העמדות הישראליות הוקמו בחיפזון ולא היה בהן כדי להעניק מחסה.

    כשנה ומחצה מתום המלחמה כבר חשו המצרים - שצבאם שוקם וחוּמש מחדש על ידי הרוסים - חזקים דיים לפתוח במלחמת התשה. בנובמבר 1968 פתחו בהתקפת ארטילריה גדולה, שבאה על הכוחות הישראליים במפתיע ומצאה אותם מחוסרי הגנה למעשה. בהרעשה אחת בלבד נהרגו 18 חיילים ישראלים.

    ישראל הגיבה בפשיטת קומנדו לנאג' חמאדי שבעומקו של עמק הנילוס, שם חובלו מתקני חשמל. בהלם פעולה זו, שהפגינה את הפגיעות הבסיסית של מצרים לנוכח כוחות ישראליים ניידים, השתכנע הנשיא נאצר כי עדיין אין הוא מוכן דַיו למלחמת התשה ודחה את ניהולה למועד מאוחר יותר. במשך השהות שהעניק לה נאצר בהחלטתו, ריכזה ישראל את מאמציה בבניית קו אשר יהיה בו כדי לענות על התנאים של מלחמת התשה.

    ראש המטה־הכללי, רב אלוף חיים בר־לב, מינה את האלוף אברהם אדן (בּרן) לעמוד בראש צוות בין־חיילי שהוטל עליו להביא לפני המטה־הכללי הצעה ליצירת מערך הגנה בסיני. בבעיות ההגנה של חצי האי כבר התחבט לא מעט אלוף פיקוד הדרום, האלוף ישעיהו גביש, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת ששת הימים. לנוכח האבדות שגרמו ההרעשות המצריות היה ברור לגביש, שלכוחות המחזיקים בקו יש להעניק מחסה בעמדות מוגנות היטב. ברם, השאלה העיקרית שניצבה לפניו היתה, אם יש להוסיף ולהחזיק את הכוחות על קו המים או שמא מוטב לעורכם במערך עומק, הרחק ממימי התעלה. החזקת כוח ניכר על קו המים פירושה שורת מטרות נייחות הנתונות לתצפית מצרית, אך באותו זמן היא מעניקה יתרון תצפית גם לכוחות הישראליים ואפילו אפשרות לטפל מיד בכל ניסיון צליחה מצרי. גביש הגיע למסקנה, שעדיפוֹת עמדות על קו המים, בייחוד באותן נקודות העשויות להתאים לצליחה. דעתו היתה, שהמצרים לא יתקשו לצלוח את התעלה בנקודות לאורכה ועל הישראלים להיות מוכנים לענות על אפשרות כזו.

    במשחק מלחמה שניהל האלוף גביש ב־1968 שימש בתפקיד המפקד המצרי האלוף מרדכי (מוטה) גור. כוחותיו של גור התפרשו וצלחו את התעלה באותו האופן שבו יעשו זאת כוחותיו של הנשיא סאדאת חמש שנים מאוחר יותר. הכוח צלח לכל אורך הקו והתקדם בכל צירי ההתקדמות העיקריים אגב הנחתת כוחות מוסעים ממסוקים בעורף המערך הישראלי. הנה כי כן, האפשרות של התקפה מצרית רחבה הופיעה בשיקולי הפיקוד הישראלי והובאה על ידיו בחשבון כבר ב־1968.

    האלוף אדן ניגש לתכנן קו הגנה לאורך תעלת סואץ. בהסתמכו על הניסיון שקנה בנעוריו בקיבוץ נירים על גבול רצועת עזה, הוא הִתווה תוכנית לבניית מעוזים באופן שיאפשר מידה מרבית של תצפית, מצד אחד, וחשיפה מעטה של האנשים לאש האויב, מצד שני. המחשבה הראשונית היתה לבנות קו של מעוזים שיאפשרו תצפית טובה לאורך קו המים בשעות היום; בשעות הלילה תיעשה התצפית באמצעים אלקטרוניים. המעוזים נועדו לקום במרחק של עשרה קילומטרים זה מזה ותכליתם היתה לשמש מערך התרעה מקדים. הם לא תוכננו כקו הגנה, ומכאן המרחק הגדול ביניהם, חיל המצב הזעיר שנקבע להם (כ־15 אנשים בממוצע למוצב) ואמצעֵי ההתגוננות המוגבלים בהם. גביש קיבל את תוכניתו של אדן, אך הוסיף לה תיקון: בגזרה הצפונית של התעלה יכוסו כל נקודות הצליחה האפשריות במקבצי מעוזים. ההגנה בסיני נועדה להתבסס על שורה זו של עמדות־תצפית־והתרעה לאורך קו המים, על כוחות שריון ניידים המסיירים בין המעוזים ועל ארטילריה ושריון הפרושים מאחור ומוכנים לנוע קדימה ולסכל כל ניסיון צליחה מצרי.

    התוכנית הובאה לאישור המטה־הכללי. האלוף אריאל (אריק) שרון, ראש אגף ההדרכה במטה־הכללי, והאלוף ישראל טל, המסופח למשרד הביטחון, התנגדו לה. הם הציעו פרישה של שריון בלבד במרחק מסוים מקו המים ופעילות של כוחות שריון ניידים לשליטה על התעלה. לימים הסביר גביש בפומבי את עמדתו בשאלה זו. את קו המעוזים בעת מלחמה ראה כְּשוּרה של עמדות תצפית וביצורים לאורך כל צירי ההתקדמות האפשריים, שישהוּ את האויב בטרם יגיע למערכי ההגנה של החי"ר שלאורך קו המעברים, ממעבר המיתלה בדרום ועד בלוזה בצפון; כוח מרוכז של שריון יפעל בהתבסס על מערכי חי"ר אלו. בעִתות של מלחמת התשה - או הפסקת אש - ישמשו המעוזים כעמדות תצפית וכמחסה מפני הארטילריה וכמו כן יהוו מרכזים להפעלת ציוד ההתרעה והבקרה האלקטרוני ובסיסים לסיורי השריון. גביש יזם, כחלק ממערך ההגנה לאורך התעלה, מערכת של מתקני דלק שבהפעלתם מתוך המעוזים יכסו באש את התעלה.

    מאז ומתמיד גרס גביש, כי אם מתייחסים אל התעלה כאל מחסום פיזי, אין מנוס אלא ליצור נוכחות פיזית לאורכה; שכן, לדעתו, סכנה רבה תהיה נשקפת לישראל אם ייעשה ניסיון פתע מצרי להשיג מִדרס רגל ממזרח לתעלה, זעיר ככל שיהיה, ובעקבותיו מאמץ להשיג הפסקת אש מיידית בעזרת גורמים בינלאומיים. יתר על כן - לאור התפיסה האסטרטגית הישראלית הגורסת בכל מצב הנחתת התקפת נגד בשטח האויב - חשוב שכוח גדול יֵשב על התעלה, תחת מצב המצריך לחימה כדי להגיע אליה. בוויכוח שהתפתח לא הועלתה הצעה לנטוש את התעלה והדיון הצטמצם בצורת ההתפרשות, כשהאלוף שרון תומך בשיטת ההגנה הניידת.

    רב אלוף בר־לב הכריע לטובת המעוזים, וצוות התכנון בראשותו של האלוף אדן ניגש לפקח על הקמת הקו. אדן השלים את המלאכה ב־15 במרס 1969. באותו חודש פתח נאצר במלחמת ההתשה. המערכת כולה הועמדה במבחן במלחמה זו, כאשר במשך ימים על ימים המטירו המצרים אש תופת על הכוח הישראלי המחופר לאורך התעלה. אין ספק שאלמלא המעוזים היו האבדות במלחמת ההתשה כבדות הרבה יותר משהיו ואולי אף היו מגיעות לממדים מסוכנים ביותר.

    המעוזים לא היו אלא מרכיב אחד במה שאחר כך יתקרא "קו בר־לב", שכן לא היה זה קו הגנה קדמי יחיד. כל מעוז חלש על שטח בן קילומטר אחד עד שניים משני אגפיו, ואת השטח הנותר כיסו בין מעוז אחד למשנהו נקודות תצפית וסיורים. במעוזים שבנקודות מפתח, כגון השניים שמשני קצותיו של הקו, ובאלה המבודדים, הוצבו טנקים דרך קבע. מאחורי המעוזים היו ריכוזי טנקים. מחלקות טנקים הוצבו בשטח המעוזים. והרַמפּוֹת שמהן פעלו הוצבו להנחית אש אַנפילָדית על התעלה. רמפות כאלו הוקמו במספר רב, ובאו בנוסף לאלו שהותקנו מאחורי המעוזים, כשני קילומטרים, ונועדו לחפות באש על המעוזים ועל דרכי הגישה לתעלה. הוקמו גם תשתית כבישים, מפקדות תת־קרקעיות, מערכות מים, מערכות קשר, מתקני תחזוקה ומחסנים.

    במהלך מלחמת ההתשה נעשה נוֹהל, שבשעת חירום מחליפים חיילי הכוחות הסדירים, או חיילי מילואים של יחידות הצנחנים, את חיילי המילואים שבקו. באותו זמן הוגדל תקן הכוחות בעמדות לכדי שלושים איש בקירוב למעוז; במעוזים מבודדים, כמו מעוז המזח בפורט תאופיק, הוצבו כשמונים-תשעים איש. על המעוזים המבודדים הופקד קצין שדה בדרגת רב־סרן ומעלה, בדרך כלל מכוחות המילואים של חיל הצנחנים. ראש המטה־הכללי, רב־אלוף בר־לב, הכניס זאת כנוהג, שבעיתות מתיחוּת יעשו יחידות מילואים באופן קבוע באימונים בשטחי סיני. הוא דאג להחזיק על קו המים כוח המונה שתי חטיבות משוריינות ושלישית בעתודה; על אלה נוספה בעיתות מתיחות חטיבה רביעית, בדרך כלל מכוחות המילואים המתאמנים בשטח.

    מלחמת ההתשה שמצרים פתחה בה במרס 1969 נחשבת כאירוע חולף, אך למעשה היה זה עימות רב ממדים. המצרים פתחו במלחמה זו בכוונה מוצהרת ליצור מצב שיאפשר להם לצלוח את התעלה ולהחזיר לעצמם בכוח את חצי האי סיני. ישראל מצדה היתה נחושה בהחלטתה למנוע התפתחות כזו ובתוך כך להביא לחידושה של הפסקת האש. בבוחרם במלחמת התשה ביקשו המצרים לנצל את היתרונות שמקנה להם מצב צבאי סטטי, שבו ערוכים שני הצדדים לאורך תעלת סואץ משני עבריה. פירושו של הדבר היה, שייבצר מישראל להביא לביטוי את עליונותה, שאינה מוטלת בספק, בתמרון ובניידות שריון. תעלת סואץ מונעת תנועה בקנה מידה גדול ולמעשה מגנה על הצבא המצרי מפני כושר התמרון הישראלי. כך, מן המחסות שלהם שמאחורי התעלה, ינסו המצרים בראש וראשונה להתיש את הישראלים ולקפח את רצונם להמשיך בלחימה.

    הקמת קו בר־לב בממדיו המסיביים - בעקבות הרעשות הארטילריה של אוקטובר 1968 - היתה גורם רב משקל בהחלטת המצרים לפתוח במלחמת התשה. המצרים ראו כיצד מוקם והולך לנגד עיניהם מערך קבע בלתי־חדיר, העשוי רק להביא להנצחת הסטטוס קוו בצמצמוֹ בבת אחת את הסיכויים לשינוי המצב לאורך התעלה. ניתוח ההתפתחויות אך ידגיש את גודל האירוניה במצב שבו גוברים חששותיהם ופחדיהם של המצרים לנוכח קו ביצורים שבעצם פעולותיהם הביאו להקמתו.

    התוכנית המצרית שהתווה נאצר בהכריזו על פתיחת מלחמת ההתשה, היתה אמורה להתבצע בארבעה שלבים. בשלב הראשון תופעל אש ארטילריה כדי להרוס את קו בר־לב ככל האפשר. השלב השני יחל משיוחרב חלק גדול של המעוזים הישראליים ובו ייערכו פשיטות מוגבלות של חיילי קומנדו, שיצלחו את התעלה וישהו בעברה המזרחי פרקי זמן קצרים. בשלב השלישי תבצענה יחידות מצריות פעולות נרחבות יותר, בחדירה עמוקה מעבר לתעלה. השלב האחרון כולל מבצע צליחה בקנה מידה גדול, במטרה להשתלט על שטחים בגדה המזרחית וכך לשבור את הקיפאון המדיני השורר באזור מאז 1967.

    בחודשי מרס-אפריל 1969 הרעישה הארטילריה המצרית באופן אינטנסיבי את העמדות הישראליות. במאי הכריז הנשיא נאצר, כי שישים אחוזים מקו בר־לב נהרסו באש הארטילריה; יתר ארבעים האחוזים, כך דיווח לו שר המלחמה שלו, מחמוד פאוזי, יחוסלו בקרוב. למעשה עמד קו בר־לב בהצלחה במטר ההרעשות והצדיק את ציפיות מתכנניו.

    באמצע אפריל החלו יחידות קומנדו מצריות לחדור דרך שגרה אל הגדה המזרחית של התעלה ולהתקיף מעוזים. ישראל הגיבה בהרעשות נגד ובפשיטות תגמול של צנחנים וחיילי קומנדו על המערך המצרי. חלה הסלמה במלחמה לאורך התעלה, ולמעשה לאורך מפרץ סואץ, שכן הישראלים תקפו מטרות גם במפרץ עצמו ובתוככי מצרים. בחודשים אלה של אפריל-יולי הגיעו האבדות הישראליות לממדים מדאיגים. ב־20 ביולי החליטה ישראל להטיל למערכה את חיל האוויר שלה. היוזמה עברה לידי ישראל ומלחמת ההתשה הפכה למלחמה של התשת נגד.

    חיל האוויר הישראלי פעל נגד מערכי הטילים של המצרים לאורך התעלה ובמהלך החודשים הבאים השמיד סוללות רבות של טילי קרקע־אוויר סאם־2. עד מהרה נותר הצבא המצרי בלא אמצעים מספיקים להגנה אווירית. התקפות חיל האוויר התפשטו לאזור מפרץ סואץ.

    לעת הזאת זנחו המצרים את רעיון השלב השלישי, שבמסגרתו היו יחידות אמורות לחדור לסיני. כל מעייניהם נתונים היו עתה בעמידה למול התקפת הנגד הישראלית.

    בינואר 1970 החל חיל האוויר הישראלי בהפצצות בעומק מצרים. באותו חודש נחתו כוחות קומנדו ישראליים על האי שדואן שבמפרץ סואץ. בשלב זה במלחמת ההתשה עמד המזרח התיכון לפני נקודת מִפנה הרת תוצאות. הנשיא נאצר חזר מביקורו החשאי במוסקבה, ובעקבותיו החלו מגיעים למצרים ציוד וצוותים סובייטיים.

    באפריל חדל חיל האוויר הישראלי מן ההפצצות בעומק מצרים ובכך נכנסה מלחמת ההתשה לשלב האחרון. את המרחב האווירי של מצרים נטלו עתה הרוסים תחת חסותם, וכך יכלה מצרים לרכז את כל כוחותיה באזור העימות הישיר עם ישראל לאורך התעלה. המצרים תקפו באוויר ובקרקע בעוצמה רבה. התקפות הכוחות הישראליים גברו. קו החזית התלהט.

    ברור היה עתה למצרים, כי התשובה לבעייתם טמונה בפרישה מחודשת של מערך טילי הנ"מ. בהצבת טילי סאם־2 בעורפה של התעלה יוכלו לפגום בפעילות חיל האוויר הישראלי בתוך ארצם. אך בקידומם ובפרישתם באזור התעלה עצמו תיפגם פעילותו אף בתחומי הקו הישראלי עד כעשרים קילומטרים בתוך סיני - כטווח הפגיעה של הטילים. הדבר אף יגביר בבוא העת את יכולת המצרים לצלוח את התעלה בכוח. התקפות הנגד הישראליות לסיכול ניסיונות המצרים לקדם את טיליהם אל התעלה הוכתרו בהצלחה. אך לאורך התעלה גדל והלך מספר האבדות. עד מהרה החלה ישראל מאבדת מטוסים למערך הטילים המצרי.

    ביולי הודיע הנשיא נאצר על הסכמתו להפסקת אש בת תשעים יום. בדברים שנשא בוועידת האיחוד הסוציאליסטי הערבי שנערכה באותו חודש רמז, כי הסכמתו להפסקת האש לא באה אלא כדי לאפשר את קידום מערך הטילים אל התעלה. השלב הבא והסופי, הכריז באותו מעמד, יהיה הקמת ראש גשר מעבר לתעלה בחסותה של מטריית טילים, שתנטרל את חיל האוויר הישראלי. מעטים שתו לבם להכרזה זו.

    הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב־7 באוגוסט 1970. ומיד חברו המצרים והרוסים יחדיו לקדם בחסותה את מערך הטילים ולהניח את היסוד הצבאי לצליחת התעלה. יסוד צבאי זה פירושו היה מטריית טילים שתכסה את הגדה המזרחית של התעלה.

    מבחינתה של ישראל נסתיימה מלחמת ההתשה מבלי שתימצא תשובה מכרעת לבעיית הטילים. התשת הנגד הישראלית אכן הוכיחה את יעילותה ואף על פי כן יכלה ישראל לברך על הפסקת האש, שפטרה אותה מן הברירה להוסיף ולהשחית את כוחה האווירי לאורך התעלה, או להביא להסלמה נוספת בקרבות ובתוך כך לקרוא תיגר על ברית המועצות.

    מלחמת ההתשה לא היתה מלחמה קלה לישראל, כשמדי בוקר נשקפות במסגרות שחורות תמונות הנופלים של יום אתמול. היתה זו מלחמת עצבים בעיקרה, ולציבור שהורגל במלחמות בזק ובהכרעות חד־משמעיות לא היה במצב כדי לחזק את המוראל. הפסקת האש נתקבלה בישראל בתחושת רווחה ובהרגשה, שצה"ל הצליח למנוע בעד המצרים מלהשיג את מטרתם המוצהרת.

    במבט לאחור נראה, כי נאצר אכן התכוון לממש את השלב הבא בתוכניתו ולנסות להשתלט, בחסות מטריית הטילים, על חלקים של הגדה המזרחית. הנשיא המצרי מת ב־28 בספטמבר, ובאותו חודש עצמו חלו באזור התפתחויות חדשות, שהשפיעו על המצב הצבאי ואף היתה להן השלכה ישירה על החשיבה הצבאית הישראלית.

    פטירתו של המנהיג הכריזמטי של העולם הערבי, שהצליח ללכד מאחוריו את העם הערבי כולו במאבק נגד ישראל, משמעה היה היעלמו של גורם ראשון במעלה בסכסוך - מנהיגות יעילה. נאצר הקדיש מאמצים רבים לגיוס העולם הערבי נגד ישראל והיה המניע העיקרי בגיבוש מדיניות ערבית אנטי־ישראלית. במקביל לכך התמיד בניסיונותיו לחסל את הנוכחות של מעצמות המערב במזרח התיכון ויותר מכל אדם אחר הוא האחראי לנוכחות הסובייטית באזור. הוא הותיר אחריו מדינה הנתונה בבעיות פנימיות חמורות והנהגה שנראה היה שהיא נטולה כליל כושר מנהיגות.

    התגובה האמריקנית לבקשת ישראל לתוספת אספקה צבאית היתה, זו הפעם הראשונה, גלויה וחד־משמעית. לנוכח העולם הערבי והגוש הסובייטי פנה ממשל ניקסון לקונגרס וביקש את אישורו למכירת ציוד לישראל בשוֹוי של חצי מיליארד דולרים מן הסוג המתוחכם ביותר שסיפקה ארצות הברית למדינות זרות. עובדה זו לא נעלמה מעיני הערבים, וּודאי לא מעיני הרוסים, ובחשיבה הישראלית נתנה גורם נוסף להרגשת ביטחון.

    במלחמת האזרחים שפרצה בירדן בספטמבר 1970 דיכא המלך חוסיין ביד חזקה את התקוממות הפלסטינים. בגבול ישראל-ירדן שרר עתה השקט. זאת ועוד, התגובה החד־משמעית של ארצות הברית לניסיונם של כוחות סוריים לפלוש לירדן בעיצומה של מלחמת האזרחים הפגינה את נכונות האמריקנים לקיים את מאזן הכוחות באזור ולבלום את ההתפשטות הסובייטית.

    כל הגורמים הללו חברו יחדיו ליצור בישראל הלך רוח של ישיבה לבטח. בבוא העת תרם הלך רוח זה את חלקו בסירובה העיקש של המנהיגות הפוליטית והצבאית להאמין, כי ייתכן מצב שבו ייטול לידיו העולם הערבי את היוזמה הצבאית ויקום על ישראל.

    את תשעים הימים של הפסקת האש החליט הפיקוד הישראלי לנצל לשיקום העמדות שנפגעו במלחמת ההתשה ולחיזוק הביצורים בקו כולו. כאלוף פיקוד הדרום נתמנה זה לא כבר האלוף שרון, ועתה הוחל במפעל בנייה רב ממדים. שרון סבור היה, כי בקו הקיים אין כדי מחסה ראוי לארטילריה ולשריון ולפי הצעתו הוקם קו ביצורים שני, מרחק כשמונה עד עשרה קילומטרים מקו המים. הקו החדש כלל 11 עמדות, שנקראו תעוזים. נוסף על כך הוגבהה סוללת העפר שעל גדת התעלה, לעתים כדי 25 מטרים, לעשותה בלתי־עבירה לרכב משוריין; הונחו שדות מוקשים נרחבים ונמתחו גדרות תיל; נסללו דרכים, לרבות בשטח הביצות הטובעניות שבגזרה הצפונית של התעלה, והורחבה תשתית הכבישים; וכמו כן שופרו שדות התעופה ונוספו מפקדות תת־קרקעיות ומאגרי דלק. בסך הכול הושקעו בביצור חצי האי סיני כשני מיליארדי ל"י; מתוכם הושקעו במעוזים כ־150,000,000 ל"י. כך, במאמץ משותף ואחרון, הושלם קו הביצורים שנתייחד לו השם "קו בר־לב".

    פעולות השיקום והבנייה המוגברות בסיני לא היו לרוחו של האלוף ישראל טל, שעוד בשלבי התכנון של מערך ההגנה בסיני התנגד לתפיסה המונחת ביסודו. באוקטובר, בשליש הראשון של הפסקת האש, נתן טל ביטוי להסתייגויותיו. הוא הצביע על כך, שהמעוזים הוכחו כבלתי־יעילים; מכל מקום לא מנעו בעד יחידות מצריות מלחצות את התעלה. לדעתו, הפכו לשורת מטרות נייחות שצירי ההספקה שלהן גלויים לעין ומזמינים התקפה. אין להם שום משקל ככוח לוחם, שכן ניתן לנטרל אותם באש ארטילריה ולעוקפם. במצב הטוב ביותר אין הם אלא מחסוֹת מאש, וכיוון שאין הארטילריה הישראלית חזקה דיה לסייע להם, אף יהיו פגיעים לאש שטוחת מסלול. אין במעוזים אלה לתרום להגנה, כי הם מבודדים ואינם מסייעים הדדית, נתונים לתצפית מתמדת ומהווים מטרה נוחה לארטילריה של האויב, ואף לא יהיה בכוחם למנוע צליחת התעלה - לאור היום או בחשיכה. טל ציין עוד, כי מכלל 498 הנפגעים שהיו לצה"ל בסיני בתקופה שבין 1 בינואר ו־28 ביולי נפגעו 382, בתוכם 62 חללים, במעוזים גופם או בהקשר ישיר עמהם.

    טל הציע מערכת הגנה הכוללת סיורים של כוח שריון בסיוע ארטילריה ונשק נגד מטוסי, וטנקים הניצבים בנקודת תצפית לאורך קו המים. כוח זה ישמש תגבורת למעוזים - שהואיל וכבר הוקמו מוטב שייעשה בהם שימוש. הוא הציע כי הלחימה תהיה בטווח אש הארטילריה המצרית, אך החיילים יהיו מחוץ לטווח אש האויב.

    הצעתו של טל נתקלה בהתנגדות. החולקים, ובהם שר הביטחון וראש המטה־הכללי, טענו כי כל ניסיון להחזיק את קו המים ללא נוכחות פיזית לאורכו בהכרח יעודד תהליך של הזדחלות קדימה של המצרים, שבסופו של דבר יעמיד את הכוחות הישראליים במצב קשה ביותר. קבלת התוכנית המוצעת תביא, כך טענו, להיווצרות שטחים שלכוחות הישראליים לא תהיה כל שליטה עליהם. אותם שטחים באזור התעלה שלא הוחזקו דרך קבע על ידי כוחות ישראליים, נתפסו לא אחת במהלך מלחמת ההתשה על ידי כוחות מצריים, אם גם לפרקי זמן קצרים. פעמים אחדות השתלטו כוחות מצריים על מעוזים נטושים באזור שבין גשר פירדאן והאי אל־בלח. הם קיימו בהם אימונים, הניפו עליהם את הדגל המצרי, ומיקשו את נתיבי הגישה אליהם. אחוז רב מכלל האבדות במלחמת ההתשה נגרם על ידי מארבים ומיקוש, לבד מפגיעות הטילים והארטילריה. המצב יחמיר שבעתיים אם תקוים הנוכחות שלא על בסיס המעוזים.

    בינואר 1972, עם מינויו של רב־אלוף דוד אלעזר (דדו) לראש המטה־הכללי, שב הנושא והתעורר. אלעזר צידד בשיטת המעוזים, אך עד מהרה נמצאה מעין פשרה. במהלך התקופה של הפסקת האש קיבלה פשרה זו ביטוי מוחשי ביותר ועל ביצועה הקלו, מבחינה פסיכולוגית ועובדתית כאחת, היעדרן הגמור של פעולות איבה לאורך התעלה. חוסר הפעילות הצבאית בחזית התעלה נטה לשכך הרהורי הסתייגות לנוכח צמצום מספר המעוזים והקטנת חיל המצב בהם. הדבר תאם את תחושת הביטחון הגוברת ואת ההתבטאויות בציבור בדבר הנטל הכבד מדי של תקציב הביטחון והצורך לחפש דרכים לצמצומו. רמת החי"ר במעוזים הוקטנה. מתוך 26 מעוזים נסגרו כעשרה ומולאו בחול, באופן שיידרשו שבועות מספר כדי להפעילם מחדש. שניים או שלושה חיילים היו נשלחים בזחל"מ לאייש מעוזים נטושים אלו בשעות היום, כדי לנטוע במצרים את הרושם שעודם מוחזקים בפועל; לעתים קרובות היו חיילים מצרים מתייצבים על הגדה שמנגד ומצביעים בלגלוג על שעוניהם, לרמז כי השעה 18:00 והגיע זמנם של החיילים הישראלים לחזור אל מוצב האֵם שלהם. במקומות שבהם היו מקבצי מעוזים נותר רק אחד בפעילות. במעוזים הפעילים הוחזק עתה מספר חיילים מִזערי: שני קצינים, תריסר חיילים לוחמים וקומץ אנשי שירותים - בסך הכול כעשרים איש למעוז.

    כך, בהדרגה ובעקבות פשרה הנוגדת כל תפיסה צבאית, ניטשטש והלך קו הגבול בין ייעודו של קו בר־לב כמערכת התרעה ובין ייעודו כמערכת הגנה שבכוחה לבלום התקפת אויב. חוסר בהירות זה עתיד לגבות את מחירו הכבד בשעות הראשונות ללחימה לאורך תעלת סואץ.

    • חיים הרצוג
    • חיים הרצוג

      חיים הֶרְצוֹג (17 בספטמבר 1918 י"א בתשרי ה'תרע"ט - 17 באפריל 1997 י' בניסן ה'תשנ"ז) היה הנשיא השישי של מדינת ישראל, שגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל, חבר כנסת ועורך דין ישראלי. כהונתו כנשיא ארכה בין השנים 1983 - 1993.

      חיים הרצוג נפטר ב-17 באפריל 1997, י' בניסן ה'תשנ"ז, בגיל 79. הלוויתו נערכה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, שבירושלים. הותיר אחריו את אשתו אורה (אחותה של סוזי אבן - אשתו של אבא אבן) ואת ארבעת ילדיו: יואל (הנשוי לבתו של המיליארדר נסים גאון מז'נבה), תא"ל מיכאל (מייק) (לשעבר מזכיר צבאי לשר הביטחון מופז וראש המטה של אהוד ברק), יצחק (חבר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ושר בממשלות ישראל) ורונית (פסיכולוגית קלינית).
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עדות מן הבור
    • מראה סדוקה
    • המסע לאוטופיה
    • מלחמת יום הכיפורים ולקחיה
    • ילדים בסדר גמור
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • לא נרדם בלילות
    • צבעוני ארבע
    • הטנק
    • תיאום כוונות
    • חלום בתכלת-שחור