הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מי רצח את ארלוזורוב?
  • מי רצח את ארלוזורוב?
    טובי נתן | תרגום: שי סנדיק
    מטר | 2013 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 320 עמ' מודפסים

    מגדה גבלס, רעייתו של יוזף גבלס, מראשי השלטון הנאצי, התאבדה במאי 1945 בבונקר של היטלר, לאחר שהרעילה את ששת ילדיה. לא רבים יודעים כי מגדה גבלס ניהלה פרשיית אהבים סוערת עם חיים ארלוזורוב, האינטלקטואל היהודי, מהמנהיגים הבולטים במדינה שבדרך.

     

    האם ייתכן קשר בין היחסים הללו לבין הירצחו של ארלוזורוב בחוף תל-אביב ב-16 ביוני 1933? אלה הן התעלומות שהרומן ההיסטורי שלפנינו, המבוסס באופן חופשי על דמויות שהותירו את חותמן על דפי ההיסטוריה, עוסק בהן

     

    הספר מי רצח את ארלוזורוב? מתחקה אחר סיפור סבוך ומרתק, שרק היסטוריה טרגית יכולה לברוא את מרכיביו הבלתי נתפשים. בעלילה הנפרשת כסיפור בלשי וכרומן סוער על אהבה חופשית, פרועה וחסרת גבולות, מציע המחבר גרסה משלו לחייו ומותו של ארלוזורוב, וחושף פן לא מאוד מוכר בדמותו הציבורית: גבר כריזמתי, רודף נשים ונרדף על ידיהן.

     

    מעל לכול עוסק הרומן במסלול חייה הפתלתל של מגדה פרידלנדר-קוואנדט-גבלס, אישה יפיפייה, שגברים נפלו שדודים לרגליה, ושטִבעהּ השטני הוביל אותה בנתיב שבין שאפתנות לטירוף. בין תשוקה לרוע.

     

    טובּי נתן המתגורר בצרפת נולד בקהיר ב-1948. במשך חמש שנים הוא שימש כמנהל המכון הצרפתי (L'Institut francais) בישראל. הוא פרופסור באוניברסיטה, סופר ודיפלומט. הוא פרסם כעשרים עבודות בתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה ושישה רומנים.

  • ספר דיגיטלי
     
    37 20.4
    ספר מודפס
     
    95 66.5
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    בליל קיץ הביל

     

    יפו-תל אביב, ליל 16 ביוני 1933

    אף צל לא נראה באותו לילה בחודש יוני. שני הגברים ישבו על הארץ כשגבם שעון על קיר בית החולים. הנמוך מהשניים החזיק בין רגליו בקבוק זְבִּיבּ, אלכוהול חזק בטעם אניס.

    "תן את הבקבוק... יאללה, יא פאוזי, תן לי כבר את הבקבוק!"

    "יא עלי! חשבתי שאתה מוסלמי!"

    "כן, אבל מה שסיפרת לי מוציא אותי מדעתי. הכסף שהבטיחו לך... זה באמת נכון?"

    "בשם אללה הרחום והחנון, מה שאמרתי לך, עלי, זה בדיוק מה שהבטיחו לי הגבר והאישה."

    "לא יכול להיות! אלף לירות! אתה מבין מה אפשר לקנות באלף לירות?"

    "אתה תראה מזה רק חצי, אז תפסיק לחלום!"

    "חמש מאות, אלחמדוליללה! ואתה אומר שדיברת עם האישה..."

    "ואללה, אני נשבע לך בחיי הבן שלי, כמו נסיכה!"

    "ספר!"

    "אינעל אמא שלך, אתה והשאלות שלך, יא בן כלב! כבר אמרתי לך: כמו נסיכה. עם תכשיטים, שיער בלונדיני, ארנק..."

    פאוזי לגם לגימה ארוכה היישר מפיית הבקבוק. אנשים לעגו לעלי מגיל צעיר מכיוון שנראה קצת מפגר. הוא היה גבוה, גבוה מדי, עד כדי כך שאמרו עליו שראשו רחוק מדי מהרגליים ולא מצליח לשלוט בהן. לכן היתה צורת הליכתו משונה, כאילו הוא מדשדש במים. אבל הוא היה חזק, עלי, חזק מאוד! קראו לו "דבּה", הדוב. הוא היה מסוגל לסחוב לבדו שני שקי קמח שמשקל כל אחד מהם עשרים קילוגרמים, אחד בכל יד. ותמיד שאל שאלות, כאילו לא הבין שום דבר. אולי בכל זאת הוא הבין משהו. כשגמרו את הבקבוק, פאוזי התקשה לקום על רגליו. הם צעדו לאורך רחוב ירושלים עד שהגיעו לשעון. זה היה ערב שישי ודממה שררה ברחובות יפו.

    "פאוזי?... פאוזי? למה אתה הולך מהר כל כך?... חכה רגע! תגיד, במה אתה הולך לעשות את זה?"

    "האיש נתן לי אקדח."

    עלי נעצר בבהלה.

    "אקדח? כבר ירית פעם באקדח?"

    "בטח!"

    הוא תפס בכתפו של פאוזי.

    "חכה! תן לראות! אני רוצה לראות אותו!"

    "זוז כבר, חתיכת אידיוט! חמור בן חמור. אתה באמת חושב שאני אוציא פה אקדח, מול המשטרה?"

    וכך צעדו לאורך שפת הים עד תל אביב. כאשר חלפו מול הבית שהורו להם, בשכונות הראשונות של תל אביב, הבחינו בגבר משוטט לבדו ברחוב. פרט אליו היה הרחוב נטוש. הם עקבו אחריו. האיש היה גבה קומה, התהלך בראש גלוי ולבש בגדים מערביים. פאוזי לחש:

    "זה הוא, אני בטוח! אללה איתנו! האיש הראשון שאנחנו פוגשים וזה הוא!"

    "אתה בטוח? איך אתה יודע שזה הוא?"

    "סתום כבר!" לחש פאוזי, "הם תיארו לי אותו. הם אפילו הראו לי תמונה שלו. אני מזהה אותו, אני אומר לך!"

    "איך אתה מזהה אותו, הרי ראינו אותו רק מאחור?"

    האיש שמע את פסיעותיו המגושמות של עלי מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה. פאוזי אחז בקת האקדח בכיסו. עלי ופאוזי נצמדו זה לזה. האיש הסתובב שנית והמתין להם. כאשר הגיעו למרחק שני מטרים ממנו, צעק עליהם בערבית:

    "למה אתם עוקבים אחרי כמו כלבים? אתם יודעים מי אני?"

    "לא, אדוני," אמר פאוזי ברעד, "אין לנו מושג!"

    "מוחמד אבן סולימן אל־שקאקי! אם אתם עדיין לא מכירים אותי, בקרוב תכירו, מטומטמים!"

    והאיש נופף במקלו תחת אפו של פאוזי.

    "אבל..." מלמל עלי, "אבל... אתה ערבי!"

    "ברור שאני ערבי, וגם אתה ערבי, יא אידיוט, וגם אללה הוא ערבי!"

    הם חלפו על פני האיש בלי להשיב לו או אפילו להתנצל. בסמטה הראשונה פנו ימינה והחלו לרוץ כמו מטורפים. הם רצו זמן רב עד שהגיעו למלון "קָטֶה דן".

    "שום דבר לא בטוח, פאוזי," התנשם עלי כשהגיעו לכניסת המלון.

    "לא," השיב חברו בנשימה אחת, "שום דבר לא בטוח... שום דבר חוץ מאללה."

    הם עמדו באפלולית על שפת הים, שעונים על קיר, מוקסמים מאורות המלון. עלי חשב שפאוזי בטח רואה את עצמו בדמיונו כגביר עם נשים ומשרתים, שנער המלון יוצא לקבל את פניהם. ופאוזי באמת חשב על כך ממש. הוא דמיין את עצמו כמלך מצרים, מלכה אוחזת בזרועו, עטויה פרוות ותכשיטים. באותו רגע יצא זוג מהמלון. האיש היה גבוה ובעל מראה אירופי. הוא הרכיב משקפי קרן עבים. האישה היתה נמוכה ממנו. היא עמדה זקופה וסנטרה שלוח קדימה. ניכר עליהם שזה עתה רבו. פאוזי תקע מרפק בבטנו של עלי.

    "שקט!" אמר, "הפעם זה האיש שלנו."

    "את זה כבר אמרת קודם..."

    הם התקרבו אל הכניסה למלון. בחסות החשכה שמעו את בני הזוג מדברים ביידיש. הזוג היסס. האיש אחז בזרועה של האישה והוליך אותה לעבר החוף. כשחלפו במרחק שני מטרים מפאוזי, עלה באפו ניחוח בושם יוקרתי. הם פסעו לאִטם צפונה, לעבר תל אביב, העיר החדשה.

    "מה עושים, פאוזי?" לחש עלי.

    "עוקבים אחריהם, אבל לא על החוף. הם יראו אותנו."

    "דרך הדיונות?"

    "כן! קדימה, מהר! שלא נאבד אותם..."

    שני הגברים עלו ברחוב פרישמן ופנו לרחוב הירקון, בעקבות הדיה הרחוקים של השיחה שנישאה לעברם ברוח. הם הלכו כך שעה ארוכה בנפש טרודה.

    "אתה מפחד?" שאל עלי.

    כשהגיעו לרחוב קרן קיימת, החלו לטפס על הדיונות וחלפו על פני בית הקברות המוסלמי העתיק. משם היטיבו לראות את שתי הצלליות שהתהלכו על חוף הים.

    "אני דווקא מפחד," המשיך עלי. "לא מבני אדם, תבין. לא מבני אדם אני מפחד..."

    "סתום כבר, עלי! אתה תביא לנו צרות."

    "מאללה אני מפחד."

    פאוזי מעד על פחית בנזין שהושלכה ברחוב. הוא בעט בה בחוזקה ולא הצליח להחניק קללה:

    "יימח שמו של הכלב ששם כאן את הפחית המחורבנת הזאת."

    הצלליות נעצרו. הזוג כנראה שמע את הקללות. הגבר והאישה המשיכו ללכת עד קצה החוף, עד לשכונת הירקון החדשה. פאוזי הכיר את המקום היטב. הוא ידע שהם לא יוכלו להמשיך. הם ייאלצו לחזור.

    "אמרתי לך לסתום," מלמל פאוזי.

    "אבל זה אתה! אתה צעקת..."

    בני הזוג מיהרו עכשיו בכיוון ההפוך ושני השותפים הביטו בהם. הם כרעו באפלה מעליהם, סמוך לבית הקברות המוסלמי, במקום שבו ירד שביל אל החוף. מכל צדדיו של עלי היו קברים והוא רעד מפחד. הם שמעו את הגבר והאישה מתקרבים. השניים האיצו את צעדיהם ונצמדו זה לזה. עלי ופאוזי הסתערו קדימה כדי לעקוף אותם וניצבו מולם באפלה. האיש והאישה נרתעו בבהלה.

    "זה אתה, דוקטור ארלוזורוב?" שאל פאוזי בעברית את האיש הממושקף.

    עלי עמד מאחור. הוא חזר בינו לבין עצמו: "ביסמיללה, ביסמיללה..."

    "כמה השעה?" המשיך פאוזי בעברית עילגת.

    עלי שמע את האיש משיב, ומיד לאחר מכן נרתע למשמע שתי יריות שירה פאוזי. האיש התמוטט ואחז בבטנו. האישה החלה לצרוח. עלי פער עיניים והספיק לראות את פאוזי בורח במעלה השביל החוצה את הדיונות. בו ברגע חשב עלי שאם לא יילך בעקבותיו, לעולם לא יראה את הכסף. עוברי אורח ששמעו את זעקות האישה מיהרו לגשת אליה. הוא רץ כל עוד נפשו בו בעקבות שותפו לפשע. הוא האיץ. השניים נבלעו בין השיחים ונעו מזרחה, לעבר שטחים לא בנויים שבהם אבדו עקבותיהם. אולי מישהו כבר יצא לרדוף אחריהם, חשב. הוא האיץ את צעדיו עוד יותר. דמו הלם ברקותיו. ואז לא שמע עוד את צעדיו של פאוזי. הוא היסס, הסתובב, שינה כיוון, נתקל במשהו ונפל ארצה אל השיחים. הוא אימץ את עיניו, ניסה לחדור מבעד לחשכה ומישש את הדמות השׂרועה על האדמה. היתה זו רגלו של פאוזי הקטן; עליה הוא מעד. ידידו פאוזי היה שרוע אפרקדן על החול. הוא התרומם, רכן אליו, אחז אותו בחולצתו וניער אותו. התחושה היתה דביקה לחלוטין. חמה ודביקה. הוא הרים את ידיו מול עיניו. הן היו דביקות מדם שותפו. "בשם אללה," גנח עלי, "בשם אללה... חתכו לו את הגרון..." לפני שנמלט טרח לרוקן את כיסיו של האומלל. האקדח נעלם. הוא מצא רק שלושה שטרות של לירה, כמה פיאסטרים וכן שעון מחובר לשרשרת זהב. הוא שלשל לכיסו את השעון ונמלט הרחק הרחק לתוך הלילה, לעבר השדות.

    • טובי נתן
    • טובי נתן

      טובּי נתן המתגורר בצרפת נולד בקהיר ב-1948. במשך חמש שנים הוא שימש כמנהל המכון הצרפתי (L'Institut francais) בישראל. הוא פרופסור באוניברסיטה, סופר ודיפלומט. הוא פרסם כעשרים עבודות בתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה ושישה רומנים.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות