הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מילים אחרונות
    ספר מוגן
     
  • מילים אחרונות
    מייקל קוריטה | תרגום: מעין זיגדון
    סלע ספרים | מאי 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 291 עמ'
    "מייקל קוריטה מחייה את התפאורה האפלה, הלחה והמקפיאה של המערה בצורה טובה כל-כך, עד שקל לחלוק את הקלסטרופוביה והחזיונות המשונים שעוברות הדמויות" (ניו-יורק טיימס)
     
    זמן קצר אחרי מות אשתו בנסיבות מסתוריות, נשלח הבלש מארק נובאק למה שאמורה להיות משימה שגרתית בעיירה גריסון המושלגת, הרחק מביתו בפלורידה. בגריסון מחכה לו רידלי בארנז, שעשר שנים קודם לכן הוציא ממערה מקומית את גופתה של הנערה שרה מרטין, ומיד נחשד ברציחתה. למרות שהחשדות נגדו לא הובילו לכתב אישום, בארנז הוא זה שהזמין את נובאק לעיירה במטרה לגלות אחת ולתמיד מה באמת קרה באותו יום מתחת לפני האדמה.  
     
    על אף שהרצח של שרה מרטין הוביל את גריסון לשפל כלכלי ולסכסוכים בין התושבים, נדמה שאף אחד חוץ מרידלי בארנז לא ממש רוצה שנובאק יחטט בעבר. יש גם מי שפועל לעצור אותו בכל דרך אפשרית ודואג להכניס אותו למערה הקפואה והמורכבת. האם מארק נובאק יצליח לצאת החוצה? ואם כן – האם יגלה מי הכניס אותו פנימה? ולמה? ומי רצח את שרה מרטין? והאם יש קשר בין המקרה למותה של אשתו? 
     
    מייקל קוריטה, הנחשב בעיני רבים לאחד מכותבי המותחנים המובילים של זמננו, מתאר חרטה וצער ברגישות יוצאת דופן, בזמן שהקורא צולל לסצנות עוצרות נשימה בתוך המערה העצומה. 
     
    מילים אחרונות הוא ספרו השלישי של מייקל קוריטה שרואה אור בעברית בסלע ספרים. קדמו לו הנביא ועד במנוסה שהפכו לרבי מכר וזכו לשבחי המבקרים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • סנט פטרבורג, פלורידה. 
    13 בספטמבר, 2012
     
    ״אל תביכי אותי עם החרא הזה״ היו המילים האחרונות שאמר לה. ימים לאחר מכן, חודשים, שנים, אמר לכל מי ששאל, ולפעמים גם לאלה שלא, שהמילים האחרונות משפתיו לאוזניה היו ״אני אוהב אותך״. לפעמים, בלילות חסרי שינה, הוא כמעט הצליח להאמין בזה בעצמו.
    אבל כשיצאו מהבניין שבו התגוררו לתוך שמש פלורידה הקופחת בבוקר ספטמבר ההוא, מארק נובאק אפילו לא הסתכל לאשתו בעיניים. הם נעו במהירות, למרות שאף אחד מהם לא באמת איחר. זה פשוט הקצב שבו אנשים הולכים כשהם להוטים להתרחק זה מזה בהקדם האפשרי.
    ״זאת תמונה שהודלפה,״ אמר. ״היא יודעת שני דברים ואת שניהם אפשר לדעת רק באמצעות הדלפה של תמונה אחת ויחידה.״
    ״אולי. אבל אם זה המצב, לא כדאי לדעת איך היא השיגה אותה?״
    ״היא לא תודה בזה. היא תדבר שוב על כל הבולשיט העל־טבעי הזה.״
    ״אתה צריך לפתוח את הראש,״ אמרה לורן. ״אתה צריך לשקול לקבל את האפשרות שזה עולם מורכב.״
    ״ואת צריכה להיות מסוגלת להבחין ברמאות כשאת נתקלת בה.״
    ״אולי היא רמאית, אבל לא אדע את זה עד שלא אבדוק את הנושא.״
    ״אף אחד לא מונע ממך לבזבז את הזמן שלך.״
    היא הסתכלה עליו אז, הפעם האחרונה שבה הסתכלו זה על זו, אבל כל סיכוי לחילופי מבטים נחסם על ידי משקפי השמש שכיסו את עיניה.
    ״מארק,״ היא נאנחה, עדיין סבלנית. ״התובנות האישיות שלך לגבי העולם לא הופכות את כל התובנות האחרות לפסולות.״
    אלו היו המילים האחרונות שאמרה לו כשעמדו ליד רכבה, קופה אינפיניטי, שחנתה רחוב אחד קרוב יותר לבניין מאשר הג׳יפ שלו. כאן הייתה לו הזדמנות לתת לה נשיקה, או לפחות להניח יד על כתפה, ליצור קשר עין. ברגע הזה הייתה לו ההזדמנות להגיד ״אני אוהב אותך״, אבל הוא בחר לומר, ״אל תביכי אותי עם החרא הזה״.
    ידו הייתה על עיניו, משפשפת את הפנים. קולו עייף ומיואש. בחלוף הזמן שעבר מאז, ובעזרת כמה פחיות בירה, הוא נוטה להאמין שאולי היא לא שמעה את מה שאמר.
    עד שהיה מאחורי הגה הג׳יפ שלו, לורן כבר הייתה בקצה הרחוב, ממתינה לפנות שמאלה לשדרה החמישית ומשם לכביש הבין עירוני. התפר שנוצר בתנועת המכוניות איפשר לרכבו להשתלב בדיוק מאחורי שלה. הם המשיכו זה בעקבות זו שני רחובות, לפני שנשאבו לתוך כביש A275. גובהו של הג׳יפ איפשר למארק להסתכל על המכונית שלה, הקטנה יותר, להעיף מבט על עורה השזוף ועל שיערה הבלונדיני. עיניה היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש, אז הוא לא ידע, לא יכול היה לדעת, אם הציצה במראה כדי לראות אותו נוהג מאחוריה. הוא אוהב להאמין שכך עשתה, ושהבעת פניו הייתה חביבה באותו הרגע.
    כך זה נמשך עוד כמה מאות מטרים, הוא ממש מאחוריה, ואז הכביש התפצל. מחלף אחד התקלף ימינה, צפונה לכיוון טמפה, והשני שמאלה, דרומה לכיוון סרסוטה. האינפיניטי החליקה צפונה, הג׳יפ פנה דרומה.
    לורן ומארק ידעו שעבודה משותפת תגרור ויכוחים שיעיבו על חיי הנישואים שלהם, אבל איש מהם לא יכול היה להגיד לא להצעה להיות חלק מ״חפּוּת בע״מ״ — העשייה המשפטית הפרו־בונו הטובה ביותר במדינה. זו שנלחמת בתא הנידונים למוות ומשחררת את אלו שהואשמו שלא בעוונם. בשלוש השנים האחרונות השיגו שבעה־עשר זיכויים.
    לורן שיחקה בדרגים הגבוהים יותר — לפניה ניצב בית המשפט האמיתי — בעוד שמארק היה חלק מצוות החקירה. ההפרדה הזאת מעולם לא הייתה מוקד לסכסוכים, אלא הריאיון שאליו נסעה עכשיו. היא דרכה בטריטוריה שלו.
    לורן נהגה לקאסהדגה כדי לדבר עם מדיום בעיני עצמה על חזון שהיה לאישה, ושהיא חשבה שיהיה רלוונטי למקרה שבו טיפלו ועמד בפני הוצאה להורג. האישה ידעה שני דברים שלא הייתה יכולה לדעת מהדיווחים בתקשורת: צבע הגרביים שגרבה הקורבן בליל מותה והעובדה שהקורבן לא גילחה את רגליה במשך מספר ימים.
    מארק ביקש מלורן לא לבצע את החקירה הזאת, ולמרות שהמילים האחרונות שלו — ״אל תביכי אותי עם החרא הזה״ — היו אנוכיות, הוא לא חשב שהנימוק שלו אנוכי. ג׳ף לונדון, הבוס שלהם, המנהל של כל ההצגה הזאת, לא סבל את החרא הזה. רוב האנשים רואים ידעונים, מדיומים ורואי עתידות כהפרעה על הרדאר שלהם. את ג׳ף הם מחרפנים וחוסמים לו את כל שדה הראייה.
    האמת, מארק לא ידע את זה בוודאות. רואי עתידות חסמו לו את שדה הראייה, זה נכון, אבל אולי לא את של ג׳ף, וזה היה החלק הלא ישר, אולי אפילו שקרי, של הטיעון שלו. הוא חשב שאם ידבר על עצמו, זה יחליש את הטיעון שלו. הניסיון שלו הרי מגיע מנוכלים שמשחרים לטרף על האנשים החלשים והנואשים ביותר — המתאבלים — ולורן תזדרז לציין בפניו את הדעות המוקדמות שלו. מהסיבה הזאת הוא השתמש בבוס שלהם במקום.
    הוא נהג דרומה על גשר סאנשיין סקיי־וויי, שעמד בציפיות שהציב שמו: קרני השמש נשברו על מגן השמש של הרכב, משתקפים ממפרץ מקסיקו בעוצמה. מארק מישש עם ידו, מחפש את משקפי השמש, אבל לא הצליח להגיע אליהם וכמעט פספס את הנתיב שלו. צפירה נשמעה, והוא תיקן את עצמו במהירות ולא כעס על האצבע המשולשת שהציב בפניו הנהג השני. הם היו על סף תאונה, וזאת הייתה אשמתו של מארק. תאונת דרכים לא תעזור לחגיגה שתכנן לערב, וגם ככה הכול מדשדש.
    בדלפק האגרה הוא הצליח סוף סוף לתפוס את משקפי השמש שלו, ולחבר את הטלפון למטען. לרגע אחד שקל להתקשר לאשתו ולהפציר בה, בואי פשוט נהנהמסוף השבוע ותוכלי לחשוב על זה בינתיים. נוכל לדבר על זה. ואם עדיין תרצי לעשות את זה, סעי ביום שני בבוקר.
    אבל הוא לא התקשר. הוא ידע שהם יפתרו את זה אחר־כך. יש להם את כל סוף השבוע לפניהם, והם שכרו בית חוף בסייסטה קיי, מפלט שלא יכלו להרשות לעצמם אבל החליטו להתפרע. טיול צלילה ציפה להם באופק, הפעילות שהביאה אותם זה לזרועות זו. למעשה, בפעם הראשונה שראה את אשתו לעתיד היא הייתה מתחת למים.
    ״לעזאזל עם זה,״ אמר מארק והאיץ דרומה. שתלמד על בשרה את הלקח, ובינתיים הוא ילמד לסתום את הפה. לא קל לעבוד עם בן הזוג שלך, אבל קל יותר כשהעבודה היא לא פרויקט נשמה. היו הרבה יותר ימים טובים מרעים, ורוב הזמן הם הצליחו להשאיר את העניינים שלהם במשרד. בסוף השבוע הזה הוא יוודא שכך יעשו.
    * * *
    הוא ניקה וסידר את בית החוף, כך שבשעות אחר הצהריים הכול כבר היה מוכן לבואה של לורן. זה היה מקום מדהים, עם כביש גישה של צדפים גרוסים, מוצל על ידי דקלים מוצקים ועבים. הדק האחורי השקיף על החול הלבן והמים הבוהקים של המפרץ שנמתח עד אין קץ, פרטי באופן שהתאפשר במעט מאוד מקומות בחופי פלורידה. מארק התיישב על השזלונג שעל הדק וחשב שיהיה מושלם לשכב עליו עירומים אחרי סקס ולבהות בכוכבים. הדק יתקרר עד הערב, בעיקר עם הבריזה שנושבת מעל המים, הדקלים ישמרו על הפרטיות שלהם, וצליל הגלים יהיה בדיוק המוזיקה המתאימה.
    לא הייתי צריך להגיד את זה, חשב. לא הייתי צריך להסתכן ולהרוס לילה מושלם עם הערה מגעילה כזאת.
    אבל הוא יפצה אותה. הוא יסתום את הפה בזמן שהיא תספר לו על האישה המשוגעת מקאסהדגה, והוא יתנצל על דברי הפרידה שלו. במקום המדהים הזה היא לא תצליח לכעוס עליו יותר מדי זמן.
    הוא ישב לקרוא על הדק, נרדם, והתעורר בחמש כשהשמש בעיניו. בדרך לבקתה מארק עצר בסרסוטה לקנות אוכל וכמה בקבוקי יין, ועכשיו החל להכין את ארוחת הערב, כי לורן הבטיחה להגיע לשם בשש, לכל המאוחר. הוא הכין סלט קפרזה, האהוב עליה, פתח את בקבוק היין, ובעשרה לשש הפעיל את הגריל, כדי שיתחמם בינתיים. הוא אפילו הניח חפיסת סיגריות ומאפרה על הדק. מחוות התנצלות ברורה, מכיוון שתמיד הפציר בה שתפסיק לעשן והתלונן בפניה על ריח הסיגריות.
    ליד הסיגריות והמאפרה הוא הניח דיסקית קטנה מפלסטיק — רישיון הצלילה שלה מהמסע הראשון שלהם יחד לפארק הימי הלאומי סאבא באיים הקריביים, שם לימדה אותו לצלול. היא שכנעה את אבא שלה להביא אותו, מתעקשת שמארק יהיה מדריך מעולה יום אחד. באותו סוף שבוע הם התנשקו בפעם הראשונה. הוא שלף את הרישיון מהתיק שלה בסוף הטיול ושמר אותו כל השנים. סנטינמטליות מוגזמת? ברור. אבל זה מה שהיא גרמה לו להיות, על אף שחשב שאף אחד לא יצליח. כשעבר מהמערב, שם בילה את רוב חייו, הוא לא לקח איתו שום דבר.
    חוץ מהתגית הישנה, המאפרה הכבדה שמרה גם על שני כרטיסי טיסה הלוך ושוב לפארק סאבא, אבל הוא היה משוכנע שתג הצלילה הישן ירגש אותה יותר מכל. בזמנו הוא לקח את התג בגלל שלא האמין שיוכל לשמור את לורן לעצמו. הוא לא חשב שיש לו סיכוי לזכות בה, ורצה משהו מוחשי שיזכיר לו שלפחות לסוף שבוע אחד היא הייתה שלו.
    כל זה היה לפני חמש שנים.
    * * *
    בשעה שש לורן עדיין לא הגיעה, ומארק לא רצה להתחיל לצלות את הסטייקים על הגריל כל עוד היא מתעכבת. הוא התקשר אליה, לברר מה זמן ההגעה המשוער שלה, אבל השיחה הגיעה ישר לתא הקולי.
    ״הבית יפה וגם את. מתי תהיי פה?״ אמר לתא הקולי בראשונה מבין עשרות הודעות שישאיר לה בשעות הקרובות.
    הוא התקשר שוב בשש וחצי, ואז בשבע. תא קולי, תא קולי. בהודעה השלישית הוא לא הצליח לשמור על טון רגוע, והעצבנות חדרה לקולו.
    ברבע לשמונה הוא הניח סטייק על הגריל ואכל אותו בגפו על הדק. לבשר היה טעם של כעס. זכותה להתעלם מהעצות שלו, להיעלב מהדברים שאמר, אבל לתת לכל אלה להרוס לילה שאמור להיות מיוחד?
    בשמונה וחצי התחילה השמש לשקוע מאחורי המים, והכעס שגאה בו התחלף בדאגה. לורן מעולם לא נטרה טינה ותמיד רצתה לדבר על הרגשות שלה — הרגל שהיה מנוגד לסגנונו של מארק. גם אם המשוגעת בקאסהדגה עיכבה אותה, היא הייתה מתקשרת להודיע שתאחר.
    משהו לא היה בסדר.
    הוא התקשר בכל חמש דקות עד עשר בלילה. תא קולי, תא קולי, תא קולי. לפעמים השאיר הודעה, לפעמים לא. רצף השיחות הזה ינקה אותו מאוחר יותר מכל חשד שהיה מעורב בביצוע הזוועות שכבר התרחשו במחוז וולוסיה, אבל הוא לא ידע את זה בשעתו. כל מה שידע זה שהתחושות שלו השתנו לגמרי — מעצבנות, לדאגה, לאימה.
    הוא מצא את שמה של מגדת העתידות מקאסהדגה, אבל לא היה לה טלפון. חוץ מלנסוע אליה, השם לא הועיל לו בכלל. הוא שלח סמ.ס לג׳ף לונדון, מנסה להישמע רגוע.
    ״היי ג׳ף, יש סיכוי שקיבלת איזה דיווח מלורן הערב?״
    ״לא. חשבתי שאתם אמורים להיות בסופשבוע רומנטי. היא מצאה משהו טוביותר?״
    ״יכול להיות. אני חי בפחד נצחי״.
    ״בצדק, מארקוס״.
    מארק התיישב על אותו השזלונג שתכנן לחלוק עם לורן. הכול היה בדיוק כפי שדמיין. הכוכבים זהרו בשמיים, הבריזה הייתה רעננה וחמימה, צמרות הדקלים התבדרו ברוח, הגלים התנפצו בעדינות אל החול. הכול היה במקום — למעט אשתו.
    ״בבקשה תתקשרי,״ לחש בקול שדמה לתפילה יותר מאשר לכל דבר אחר. הוא רוקן את הסוללה של הטלפון הסלולרי שלו, בודק את התצוגה שוב ושוב, כאילו שהיא עתידה להתנגד לדממה ולהראות, פתאום, שיחה שלא נענתה. ״בבקשה, לורן.״
    היא לא התקשרה.
    הוא ניסה, שוב, ואמר ״אני אוהב אותך״ לתא הקולי שלה. אז זה נכון לגבי המילים האחרונות שלו: הוא אומר אותן. הוא רק לא ידע באותם רגעים שהמילים נאמרות לטלפון סלולרי ששכב בקרקעית תעלה מלאת מים, ושהקליע הראשון חדר למוחה של אשתו לפני למעלה משלוש שעות.
    כשניסה לעמוד ולרדת במורד החוף היה פיו יבש, רגליו לא יציבות. הוא נשם נשימות עמוקות, טועם את הבריזה המלוחה, אומר לעצמו שהכול יהיה בסדר. יש איזה סיפור, כנראה פנצ׳ר בצמיג או תקלה אחרת ברכב, אבל הכול יהיה בסדר. הם צעירים ובריאים וכמובן שהכול יהיה בסדר, כי זה מה שהובטח להם, לא? יש להם עוד זמן. יש להם עוד ימים.
    קרן אור החרידה את האפלה וצמיגים מעכו את כביש הגישה המרוצף בשברי צדפים. תחושת ההקלה שטפה אותו, הוא כמעט נפל לברכיו. תודה, תודה, תודה.
    הוא עלה במהירות במדרגות הדק ודרך הבית, חושב לעצמו ששום דבר לא משנה, לא הוויכוח ולא ארוחת הערב שנהרסה. שום דבר לא משנה למעט העובדה שהוא עומד לאסוף אותה לזרועותיו.
    אבל כשפתח את דלת הכניסה ראה שהמכונית שממתינה שם היא לא הקופה אינפינטי של אשתו. זו הייתה הניידת של שריף מחוז סרסוטה.
    • מייקל קוריטה
    • מייקל קוריטה