הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מיכאל שלי
  • מיכאל שלי
    כתר | 2008 | פרוזה מקור | 300 עמ' מודפסים
    "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו" - כך נפתח מיכאל שלי, מפסגות הספרות העברית החדשה. חנה גונן, גיבורה בלתי נשכחת, מספרת את סיפור אהבתה האוזלת לבעלה מיכאל בעודה שוקעת יותר ויותר בתוך עולמה הפנימי, עולם של נסיכה שבויה המתגעגעת למרחקים שנבצרו ממנה.
     
    מיכאל שלי הוא רומן נדיר ורב־עוצמה המסמן את יצירתו המוקדמת של עמוס עוז ואת גדולתו כמספר מחונן. עוז היה בן עשרים ושש בלבד כאשר כתב את הספר, והחוויה הפרטית שהיטיב לתאר ממשיכה להדהד בכוח אוניברסלי ולהלך קסם על קוראיו.
    מאז ראה אור לראשונה, ב־1968, תורגם מיכאל שלי לארבעים שפות, זכה בפרסים רבים ונמכרו ממנו מיליוני עותקים. אבל בהקדמה שכתב במיוחד למהדורה חגיגית זו מתוודה עמוס עוז שהספר כמעט נכפה עליו:
     
     
    "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים עד כדי כך שהתחלתי לדבר בלשונה ולחלום את חלומותיה בלילות... היא באה מן המקום שממנו באה, נכנסה לתוכי ולא הרפתה ממני."
     
    הספר מלוּוה באחרית דבר אישית ומרגשת של צרויה שלו, קוראת נאמנה שהושפעה רבות מהספר.
     
    עמוס עוז הוא חתן פרס ישראל לספרות, חתן פרס גתה, ושמו מוכר כיום לאוהבי ספרות בכל העולם.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ירושלים, ינואר 1960


    א

    אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.
    אני אישה נשואה בת שלושים שנה. בעלי הוא הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח. אני אהבתי אותו. נפגשנו בבניין טרה-סאנטה לפני עשר שנים. הייתי סטודנטית מחוץ למניין באוניברסיטה העברית, בימים שבהם עדיין נערכו הרצאות בבניין טרה-סאנטה.
    כך נפגשנו:
    ביום-חורף בתשע בבוקר מעדתי במדרגות. צעיר זר אחז במרפקי. ידו היתה חזקה ומתאפקת. ראיתי אצבעות קצרות, שטוחות-ציפורן, אצבעות חיוורות אשר על פרקיהן צמחה פלומת שׁיער שחור. הוא הזדרז להפסיק את נפילתי. אני נשענתי על זרועו עד שחלף הכאב. הייתי מבולבלת מפני שמשפיל הוא למעוד פתאום בנוכחות אנשים זרים: עיניים חוקרות בולשות וחיוכים בלתי-נקיים. והייתי נבוכה מפני שכף-ידו של הצעיר הזר היתה רחבה וחמה. כאשר תמך בי הרגשתי בחום אצבעותיו מבעד לשרוול שמלת-הצמר הכחולה שסרגה לי אמי. חורף היה בירושלים.
    הוא ביקש לדעת האם נפגעתי.
    אני אמרתי כי אולי נקעתי קרסול.
    הוא העיר שהמילה קרסול יפה בעיניו. וחייך. חיוכו היה מבויש ומבייש. אני הסמקתי. גם לא סירבתי לו כאשר ביקש רשות ללוותני אל המזנון שבקומת-הקרקע. רגלי הכאיבה. בניין טרה-סאנטה הוא מנזר נוצרי שהושאל לאוניברסיטה העברית לאחר שנחסמה הדרך אל הבניינים בהר-הצופים. זהו בניין קר: המסדרונות רחבים וגבוהים. הייתי מפוזרת בלכתי אחרי הצעיר הזר שתמך בי. נעים היה לי לציית לקולו. אני לא יכולתי לנעוץ בו מבט ולחקור את פניו. דימיתי לראות כי פניו מוארכים, רזים וכהים.
    הוא אמר:
    ״עכשיו נשב.״
    אנחנו ישבנו בלי להביט זה בזה. הוא לא שאל לרצוני כי אם הזמין על דעת עצמו שני ספלי קפה. את אבי המנוח אהבתי יותר מכל איש אחר בעולם. כאשר הסב מַכּרי החדש את ראשו ראיתי כי שׁערוֹ גזוז בתבנית נמרצת וכי גילוחו אינו אחיד. בעיקר מתחת לסנטרו נראו זיפים כהים. אינני יודעת מדוע היה פרט זה חשוב בעיני, חשוב דווקא לטובתו. חיבבתי את חיוכו ואת אצבעותיו ששיחקו בכפית כאילו יש להן חיים של עצמן ואינן תלויות בו. והכפית אוהבת את אחיזתן. אצבע שלי רצתה חלושות לגעת בו מתחת לסנטרו, במקום שבו היה גילוחו פגום והזיפים בִּצבצו.
    מיכאל גונן שמו.
    הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחוֹלוֹן. ״קר בירושלים שלך.״
    ״ירושלים שלי? מנַיִן נודע לך שאני ירושלמית?״
    הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד כבר להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עיני. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.
    ״ניחוש? הו, לא.״
    הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם גם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני-אדם.
    ״אתה בחור שמח,״ אמרתי אני בשמחה. צחקתי אליו וצחוקי הסגיר.

    אחר-כך הזמין אותי מיכאל גונן להצטרף אליו ולעלות עמו לקומה השלישית של טרה-סאנטה, שם יציגו עכשיו סרטונים מדעיים על ים-המלח ועל הערבה.
    כשעלינו במדרגות ועברנו במקום שבו מעדתי לפני-כן, חזר מיכאל וחיבק את מרפקי בכפו החמה. כאילו מדרגה זו מוּעדת לתקלות. מבעד לצמר הכחול חשתי בחמש אצבעותיו כל אחת בפני עצמה. הוא השתעל שיעול יבש, ואז הבטתי בו. הוא הבחין במבטי ופניו האדימו. אפילו אוזניו האדימו. בחלונות הכה הגשם. מיכאל אמר:
    ״איזה גשם שוטף.״
    ״גשם שוטף,״ הסכמתי עמו בקול נלהב, כמו התברר פתאום מתוך דבריו כי קרובי-משפחה אנחנו.
    מיכאל היסס. אחר-כך הוסיף:
    ״כבר השכם בבוקר ראיתי ערפל ורוח חזקה נשבה.״
    ״בירושלים שלי החורף הוא חורף,״ אמרתי אני בעליצות. והטעמתי: ירושלים שלי, מפני שרציתי להזכיר לו את דבריו הראשונים. רציתי שידבר עוד. אבל הוא לא מצא תשובה מפני שאין הוא איש שנון. לכן חזר וחייך. ביום של גשם בירושלים בבניין טרה-סאנטה על המדרגות שבין הקומה השנייה לבין הקומה השלישית. לא שכחתי.

    בסרטון המדעי ראינו כיצד מאיידים את המים עד שנחשף המלח הצח: גבישים של לובן מבהיק על פני טין אפור. והמינרלים בגבישים כעורקים עדינים דקים ושבירים מאוד.
    הטין האפור הלך והתבקע לנגד עינינו ממש, מפני שהיה זה סרטון לימודי ותהליכי-הטבע הוצגו בו ברציפות מואצת. התמונות היו אילמות. על החלונות נתלו מסַכים שחורים כדי להחשיך את אור-היום. ממילא היה האור בחוץ סגרירי ודלוח. והיה שם פרופסור זקן אשר השמיע מפעם לפעם הערות ופירושים שלא הבינותי אותם. קולו של המלומד היה סדוק ועייף. זכרתי את קולו הטוב של דוקטור רוזנטל אשר ריפא אותי ממחלת הדיפתֶריה בהיותי ילדה בת תשע. פעמים אחדות הצביע הפרופסור במקל דק על עיקרן של התמונות, כדי שלא תוסח דעת תלמידיו מן העיקר. רק אני הייתי חופשייה להבחין בפרטים שאין בהם תועלת לימודית, כמו, למשל, צמחי-ערבה סחופים ועקשניים אשר הופיעו שוב ושוב על הבד לרגלי המכונות המפיקות אשלג. לאורה הרפה של מנורת פנס-הקסם הייתי חופשייה להביט גם במקלו, בזרועו ובתווי-קלסתרו של הפרופסור הישיש, כאילו הוא חיתוך-עץ המעטר אחד מן הספרים הישנים שאהבתי. זכרתי את גילופי-העץ האפלים בספר ״מובי דיק״.
    בחוץ התגלגלו כמה רעמים כבדים וצרודים. הגשם חבט, זועף, בחלונות המואפלים, כאילו יש בפיו שליחות דחופה והוא תובע מאתנו כי נקשיב לו בחרדת-לב.

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קופסה שחורה
    • כמה רחוק את מוכנה ללכת
    • כאב
    • אישה נחה
    • עד מוות
    • הארכיברית
    • זכרון דברים
    • עיין ערך: 'אהבה'
    • חמדת
    • פעמון הזכוכית
    • גאווה ודעה קדומה
    • דיאטלנד