הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מיכאלה
    ספר מוגן
     
  • מיכאלה
    כנרת זמורה-דביר | אפריל 2018 | פרוזה מקור | 320 עמ' מודפסים
    אלכוהוליסטית חסרת כול מובלת בידי שוטרים באישון לילה אל סף ביתה של אחותה, אישה שלמראית עין יש לה הכול. האחות האמידה והמוצלחת משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרהּ, בתנאי שתיגמל מאלכוהול. בהמשך מצטרפת אל הסוררת אימן של השתיים, ששהתה שנים בבית חולים לחולי נפש בעקבות רומן סוער שניהלה עם אלוהים.
    שתי האחיות עוברות כברת דרך משמעותית במהלך הרומן. הפסאדה של האחות המוצלחת נסדקת, ועולמה הבורגני - המושלם לכאורה - כמעט מתמוטט עליה. ואילו האחות הסוררת, שהתהדרה באדישות קרה כלפי כל הסובב אותה, נכפית להתמודדות רגשית עם גבר, עם אימהּ ועם הילדים של אחותה, מה שמערער את עמדת התצפיתנית הניטרלית שאימצה לעצמה.
    גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש.
    יגאל שוורץ
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    מיכאלה אחותי היא יועצת זוגית. שניים שניים, זכר ונקבה, גבר ואישה הם באים אליה בשעה נקובה ויוצאים כעבור שישים דקות. יש לה קליניקה מרשימה עם כניסה פרטית ושביל מרוצף בצדו האחורי של הבית. היא וערן רכשו את הקומה התחתונה כולה, חיברו שתי דירות של מאה מטר כל אחת והקצו שטח מרוּוח לקליניקה, גם עשו יחידת אירוח שלעת עתה אני מוציאה בה את ימַי אחרי שהמשטרה הניחה אותי על שטיח הקש שעל מפתנם ואמרה להם, קחו אותה.
    מיכאלה אומרת שאילו ההורים שלנו היו פונים בזמנו לטיפול זוגי, החיים שלנו היו נראים אחרת, במיוחד החיים שלי. היא עדיין מבכה אפשרויות שלא התממשו. אני לא. אני מאמינה שאנחנו מה שיכולנו להיות, לא יותר ולא פחות, וממילא המזל, שלוּחוֹ ההפכפך של אלוהים, הוא שאומר את המילה האחרונה, ואם כבר המזל, אז גם כלום כמו נעל שנעלתְ ביום מסוים עלול לשנות את מהלכו, וזה מניסיון אישי.
    לנעליים הסגורות שנעלתי כשישבנו שתינו על ספסל באגף הרווחה לפני עשרים ושבע שנים, היה חלק לא מבוטל במזל שלי. חיכינו שם לדודה חדווה, היחידה שהסכימה לקחת אותנו, הנעליים שלי דפקו ברגלו של הספסל וכשדודה חדווה הגיעה הגברתי את הדפיקות וזה עשה עליה רושם קשה, מה גם שלא ישבתי זקופה כמו מיכאלה ולא קלעתי צמות מדויקות כְּשלה. היא חתמה על ניירות, לקחה אותנו ואת החבילות שלנו לביתה וכשנכנסנו אמרה בטלפון למי שאמרה, הגדולה בסדר גמור, הקטנה? חסרת מנוחה, לא יושבת רגע בלי לדפוק בנעליים, זה משגע לי את השכל, כל הזמן תק תק תק, אבל אתה יודע, זה לא חתונה קתולית, נראה מה יהיה... טוב טוב, לא טוב לא טוב.
    לא ידעתי מה זה חתונה קתולית, הייתי בת שמונה, אבל הבנתי שהסיכויים שלי התחרבנו בגלל נעליים. מיכאלה היתה בת שלוש־עשרה, כבר הלכה בצעדים מדודים וחרישיים, החזירה כל דבר למקומו והניחה את הצלחת בכיור אחרי הארוחה. דודה חדווה לא התלבטה הרבה בענייננו ומהרגע הראשון התייחסה אלינו לפי השיטה הבינארית, אחת ואפס. יופי מיכאלה, תני דוגמה לרונה, אוּף רונה, שוב את?
    זה שעה ציפור משוגעת צווחת מנטרה מעצבנת בצמרת הפיקוס ועושה לי חור בראש, לו תקעו לידי שזה לא בגלל עלבון או שְכוֹל של גוזל, הייתי מזמן מיידה בה אבן. שכבתי פרקדן מתחת לעץ ולצעקות, פשוטת איברים בתוך ערסל פשתן שתלוי בין שני הפיקוסים בחצר של מיכאלה. רבבות עלים ירוקים כהים מעלי וקרעי שמים ביניהם. במבט אופקי שטוח בקו ישר מבהונות הרגליים שלי ראיתי גבר ואישה נכנסים לחצר, צועדים על שביל הגישה שעוקף את הבית ומוליך לקליניקה, באים לעשות טיפול עשרת אלפים לזוגיות הצולעת שלהם. מיכאלה תנסה לרהט להם מחדש את הגיהינום, את זה תזיזו הצידה, בזה אל תיגעו, את זה תעיפו, תרווחו, תעשו מקום אחד לשני... בלה בלה בלה. האישה משכה במצילה שעל הדלת והדנדון העדין הקפיץ חתול בדשא, מיכאלה אומרת שהדנדון הענוג הוא אסוציאציה של מרגוע, גדיים מתרוצצים באחו, שוַוייץ לעניים. היא פותחת להם דלת וחצי חיוך, שיניה לבנות, חולצת הבורדו מסוגננת, מחרוזת הפנינים דקה. מדויקת להפליא החזיקה להם את הדלת עד שנבלעו פנימה וסגרה אחריהם.
    היא בסדר גמור ומכל הבחינות ממש כמו שדודה חדווה אמרה עליה לפני עשרים ושבע שנים, ואם כבר הדודה ההיא, אז כשדיברה עלי היא אמרה, אבל הנַמְבֶּר טוּ זו אוֹפֶּרה אחרת, הנמבר טו שרטה, הנמבר טו לא התרחצה, לא הורידה את המים...
    הייתי בת שמונה ולא הבנתי חצי מילה באנגלית. בבית הספר לבנות שאמא רשמה אותנו אליו לא לימדו אנגלית, שם דיברו עם אלוהים בשפתו ושמרו על ערוץ פתוח עם השמים.
    בינתיים הציפור בצמרת הפיקוס קלטה שזה העולם וצעקות לא יעזרו והשתתקה. המחוג הגדול השלים הקפה שלמה והזוג כבר סיים להציג את שבריו למיכאלה וכבר הספיק לאסוף אותם חזרה כי שוב נשמע הדנדון השווייצרי הרוגֵע והשניים כבר יוצאים. קודם היו בגבם אלי, עכשיו ראיתי את פניהם, בני ארבעים ומשהו, האישה מטופחת ונאה, רק הפה כמו פגימה עגומה לזכר החורבן, שני קווים חוטיים מקבילים וליפסטיק אדום משוח כמו גרפיטי על קיר. הגבר רזה ופניו נראים כמו אחרי טיפול שיניים, העוויה שבין כאב לאנחת רווחה. הגיעו לאמצע השביל והוא כרע לקשור שרוך שנפרם ונראה היה שהוא מארגן לו מחטף זריז, בריחת בזק מרצף מוכני של פעולות מתגלגלות. היא התקדמה ורחקה וכבר היתה קרובה ליציאה אל הרחוב, וכשהבחינה שהוא לא בעקבותיה נעמדה ואמרה, נו אבי, מה קורה, והוא פרם וחזר וקשר, התרומם ופסע אל סבלותיו.
    מיכאלה נעלה את הקליניקה שלה, התעכבה ליד הערסל ואמרה, יש המון כביסה לקפל, אם בא לָךְ.
    זהו, נגמרו לך הפציינטים להיום? התעלמתי מעניין הכביסה.
    לא, בשש צריך להגיע עוד מישהו, אני אעמיד מרק בינתיים. ומה איתך? סגרת מוקדם היום, מה?
    כן, היה לי כאב ראש אטומי, אמרתי, אף על פי שלא היה לי שום כאב ראש.
    מיכאלה אחותי וערן גיסי מתאמצים לביֵית אותי, להשחיל אותי במסלול מתוקתק של עולם מסודר שיוצא לעבודה בבוקר וחוזר גמור בערב. הם שכרו עבורי חלל של מטר וחצי על שניים בין שירותים ציבוריים וחנות פרחים ברחוב הכי מטונף וסואן של העיר הזאת, העמידו שם דוכן שאמכור בו סיגריות, מציתים וסוכריות על מקל. לא התנגדתי, אמרתי אין בעיה, ממילא אין לי משהו יותר טוב לעשות אחרי שעשיתי כבר סיבוב שלם על החיים ולא ראיתי משהו שצופן סיכוי גדול יותר לאושר, מה גם שכל זמן שאני מתגוררת אצלם ההגינות מחייבת שאעשה משהו, עלוב ככל שיהיה, למחייתי.
    מה הבעיה שלהם? האמת, הגבר נראה די שָבוּז... אמרתי כדי להעביר נושא.
    מה שנראה לא בהכרח משקף את האמת, ענתה ואחרי רגע אמרה, תגידי, את לא מתכוונת פעם להוריד את זה? הצביעה על ה־הֶבל הֲבָלים הכול הבל שמקועקע לי בצד הפנימי של האַמָּה. אם את רוצה יש מרפאת לייזר טובה שתי תחנות מכאן.
    למה להוריד? זה נכון היום בדיוק כמו שזה היה כשעשיתי את זה.
    הצמות של מיכאלה הן הסמל המסחרי שלה, ברונטיות שכבר מפציעים בהן פסים בודדים כסופים, מקיפות את ראשה כמו נזר, היא נראית בת אצילים מהמאה של נָטָשָה ואנה קארנינה, גם סריג הבורדו שמבליט ומבליע את גזרתה הדקה, גם העור החיוור. עור עדין כמו שהיה לאמא לפני שנעשתה בית קיבול לתרופות שמאפירות לה את הפנים ולפני השריטות השיטתיות שהיא עושה לעצמה עם ציפורניים שבורות.
    טוב, אני הולכת להעמיד מרק, זה יהיה נחמד אם תעזרי לי עם הכביסה.
    היא מאוד זהירה איתי, לא אומרת לי, נו בחייך, את חיה על חשבוני אז תעזרי לפחות עם הכביסה, היא לוקחת בחשבון שהנמבר טו לא לגמרי צפויה וחוששת להעיר ולעורר. היא לא מודה בזה אבל המודל של אמא מפחיד אותה עד מוות. דאגות רבות היו נחסכות ממנה לו הבטיח לה מישהו שאלה לא הגֵנים שעשו את אמא שלנו משוגעת עם קבלות, שאלה נסיבות החיים שעשו לה תיק רפואי כבד ומיטה בחדר מספר שתיים ב'ארזים', בית חולים פסיכיאטרי. ארזים עאלק, מטפלים באזובי קיר וקוראים למקום ׳ארזים׳.
    החיים של מיכאלה הם חלומה של כל אם יהודייה. יועצת זוגית, בעלה פסיכיאטר מבוקש, דוקטור ערן להב. גם נראה טוב, גם אוהב אותה, אם לשפוט לפי המדדים החיצוניים של האהבה, נשיקות, מחמאות, מתנות וכל זה. יש להם ארבעה ילדים, שלושה די מוכשרים ונסבלים ואחד עם תסמונת בעלת שלוש אותיות שאני לא זוכרת מָהן.
    חמישים וחמש דקות יש לה עד שיגיע הזוג הפתולוגי הבא, לא תהיה לה ברירה, היא תבשל את המרק בסיר לחץ. בבוקר הכינה שלושה סנדוויצ'ים מושקעים לילדים, רצועות גמבה צהובות ואדומות שתי וערב על גבינת שמנת, ולאליקו שלא רוצה כלום חוץ מפריכיות אורז בגלל התסמונת שלו, ארזה שבע פריכיות. אחר כך קנתה סֵיפנים לילכיים שיהיו תואמים למפה הסגולה שעל השולחן, הכול תואם והולם, הגיוני והרמוני כמו שחיים שפויים אמורים להיות, שושנה אדומה למשל, היתה הורסת את כל הקומפוזיציה. היא השלימה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, למדה לפרק את הנפש האנושית לגורמיה ושְׁמה הולך לפניה, יש לה רשימת המתנה של מטופלים שמוכנים לשלם הרבה ומחכים להתקבל. רק בנפשה שלה, שיכולה ליהנות מטיפול חינם, היא לא נוגעת, פוחדת לפתוח ולגלות שם את אמא.
    אדים מהמרק הבריא שלה כבר משייטים מחלון המטבח אל החצר ומתערבבים בעשן הסיגריה שלי, טינופת וּויטמינים דואים יחדיו והיקום סובל הכול.
    אם את מעשנת אז לא בבית ולא על יד הילדים, גם עישון פסיבי הורג.
    זה היה התנאי שהעמידה לי כשנאספתי מהרחוב אל יחידת האירוח שמחוברת לדירה שלהם ואני עושה כמיטב יכולתי לעמוד בזה, קרה כבר שפיספסתי אבל היא לא עשתה מזה עניין. עם הזמן והצרות היא קלטה שגם בחומרים הניקוטיניים והנרקוטיים ישנה היררכיה של מסוּכָּנוּת וסיגריות הן ממש תופינים על יד כל מה ששאפתי ושתיתי לפני שהונחתי על פתחם עם שני תיקים מתפקעים וראש כבד וחלול, כל רכושי עלי אדמות.
    שתי הקטנות שלה, זוהר ושָני, מציירות פיות זהובות כנפיים בחדר עם וילון פרחוני וכיסויי מיטה תואמים. עידו, הבכור שלה, עוד לא חזר מהחוג לקרטה ואליקו מלקט מחטים של אורן מתחת למרפסת ובונה מהן פגודות. החצר שקטה, השמש נמוכה, שני השלישים העליונים של הפיקוסים לא יפגשו אותה עד מחר, קרניים אופקיות כתומות מוורידות את עשן הסיגריה שלי, ולפי שעה אני ריקה מרצונות ומעשים וטוב לי ככה.
    היום לא הלכתי ל'ארזים' לבקר את אמא, גם אתמול לא. שלשום התקוטטנו כהוגן. אמרתי לה, די נו אמא, תתנתקי רגע מאלוהים, תסגרי את הסידור, באתי אלייך, תהיי קצת איתי, אלוהים לא יברח לך.
    מתי תביני רונה, שהרבה מהדיבור שלי עם אלוקים הוא למענך? היא שאלה מופתעת. החלוק הירוק הארוך שמיכאלה קנתה לה רכוס מהצוואר עד הקרסוליים, כובע מטופש צהוב בולע את קרקפתה ויורד עד גבותיה וכולה מתנועעת קדימה ואחורה כמו חמנית נבולה שהרוח מכה בה.
    מה יש לך לדבר למעני? התעצבנתי.
    מה יש לי לדבר? להתחנן אליו שלא יכניס אותך לגיהינום אחרי מאה ועשרים.
    אל תדאגי אמא, אני אסתדר, הייתי כבר בכמה גיהינומים, לא פיקניק אבל מסתדרים.
    היא הפנתה אלי פנים כמושים עם שריטה טרייה עבה בלחי השמאלית, הסתכלה עלי ואמרה בלחישה,
    נשבעת לך רונה, לא רציתי שזה מה שיקרה אבל זה מה שיצא. היו לי תוכניות אחרות לחיים...
    זה ההבדל בינינו אמא, לי אף פעם לא היו תוכניות, מה שמציל אותי מאכזבות.
    אני אשמה, היא אמרה, אוחזת את הסידור הפתוח והאגודלים עם הציפורניים המנוסרות עד הבשר מתופפים בעצבנות על הדפים הפתוחים.
    את יודעת מה זה שהילדה שלך גדֵלה בלי תוכניות, בלי תקוות, כאילו מראש יודעת שהעולם מחורבן, את יודעת מה זה שילד שלך לא מחכה לכלום? זה שיא הכישלון, רונה.
    היא היתה צלולה מאי־פעם, כאילו אי־שם בתוך התוהו ובוהו שבגולגולתה נשאר פלח מוח סמוי שחמק מהסופה. חשבתי שזה תלוי בהטיה של הראש, במנח של הגולגולת, מצדי לקבע לה את הראש שיישאר מוטה ימינה והצידה, אבל לא, מיד התברר שזה לא תלוי בתנוחה. היא יישרה את הצוואר והרכינה את הראש, הניעה אותו ימינה ושמאלה בתנועה של לא לא לא ופנתה אלי צלולה כמקודם,
    אכלת כבר משהו היום? הצדיקות של חב"ד באות הנה כל יום ומביאות לי דברים. יש לי בחדר שזיפים מיובשים, וַפלים, רוצה משהו?
    האגודלים שלה תופפו במרץ על הסידור, ממשיכים להתפלל בלעדיה, ואז צל גדול נפל על הספסל שישבנו עליו ומישהי אמרה,
    סמדי, אחותך או הבת שלך?
    האגודלים של אמא נעצרו, היא חשקה את פיה ושתקה, כבשה עיניה בנעלי הבית שלה ואחרי רגע אמרה,
    תני לנו פרטיות, אנט.
    מאיפה היא הביאה את הסמדי הזה. השם של אמא הוא סמדר וכל חייה היא שומרת עליו בקנאות שלא יקוצר ולא יעוות ועכשיו היא שותקת ולא מעירה למטורללת המגודלת בטרנינג האדום, והבחורה הגדולה שאיבריה מפוצצים את חליפת הפוּטֶר המרופטת, מחייכת כאילו אמא החמיאה לה או משהו,
    אפשר חיבוק, סמדי?
    האוזן שלי נעשתה חידודים חידודים, הסמדי הזה היה כמו שריטה של מזלג על סיר. היא התכופפה אל אמא, כרכה זוג ידיים דוביות סביבה והדביקה לה נשיקה רטובה על הלחי השרוטה. אמא הדפה אותה בעדינות ואמרה לה,
    אנט, תתרחקי מכאן עכשיו, אני בשיחה פרטית.
    הפה הרטוב שלפני רגע נישק והותיר טביעת רוק רטובה על לֶחייה של אמא נקמץ על אגודל מבוגר ושמן ומצץ אותו בעלבון תינוקי. עוד יתומה של המזל שחיפשה לה כאן אמא ואימצה את אמא שלי. בבת אחת ניצת המרעום ההישרדותי שלי והתלקחתי, מי היא התינוקת המגודלת הזו שתחלוק עמי את הַבְּקושי אמא שהיתה לי עד גיל שמונה. מי היא שתבוא ותגרד שיירי הורות עלובים שנותרו באישה שילדה אותי. הטרנינג האדום בהק לי מול העיניים ועשה אותי שור בזירה,
    אומרים לך שתזוזי מכאן אז תזוזי, צעקתי בעצבים וקמתי וגם עשיתי תנועת גירוש עם היד. הבכי שנצווח ממנה היה כמו געייה של פרה שחוטה. בזה אחר זה כמו זרדים למדורה התגודדו חולים סביבה וליבו את הבכי, מסוממים מתרופות ומוטרפים מחוליָים אמרו, מה קרה אנט, מה קרה. נגעו בה, הביטו בה מלמטה למעלה, בכייה נופל עליהם מהמטר תשעים שלה, קוביות קוביות של בכי עבה, ומנגד שורות של יושבי ספסל אדישים בהו בדשא המצהיב קפואי פנים ושותקים.
    אמא הזדקפה בחדות והשלטר של אזור השפיות שלה ירד במכה אחת.
    מה עשית לבת שלי? נעצה בי עיניים שטֵירופה, תרופותיה ושרידי יופייה הריצו בהן הבזקים זוהרים.
    היא לא הבת שלך. מה קרה לך, אני הבת שלך. שכחת?
    אם את הבת שלי, למה זרקת אותי לכאן?
    זה לא אני אמא, הרופאים החליטו לאשפז אותך. היה לך הכי רע שבעולם, אוי כמה רע היה לך, שכחת איך התחננת קחו אותי מכאן, נו כבר בחייכם קחו אותי מכאן? איך היית על הקָאנטים? איך דפקת את הראש בקיר של הסלון? איך הראש התנפח לך כמו אבטיח? שכחת שהייתי אז רק בת שמונה? שכחת שילדה בת שמונה אפילו ארנב לא יכולה לאשפז?
    היא הליטה את הפנים בסידור הפתוח, הצמידה את הסידור ללחיים, נבלעה בו ועשתה אותו חומה בינה וביני,
    באמת? היית בת שמונה? לא יכול להיות. לדויד השם אורי וישעי, ממי אירא השם מעוז חיי, חבל, אם היית נשארת ללמוד בבית יעקב ההוא לא היית מתלבשת היום כמו זונה. בכול אשם המשומד ההוא, אבא שלכן, אל נקמות השם, אל נקמות הופיע ולמלשינים אל תהי תקווה...
    סרט נע של פסוקים שבורים התגלגל מפיה, היא הורידה את הסידור אל הירכיים וגילתה את הפנים, שלחה יד רזה וצוננת אל הסנטר שלי, הפכה את פני אליה והביטה בי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה ואני, שהייתי במרחק אגרוף ממנה, ראיתי איך הרזון אכל כל חלקה בפנים היפים שהיו לה פעם, הלחיים שפעם היו בוהקות וגבוהות, שדופות עכשיו וריקות כאילו מישהו שאב מהן את כל התוכן, מצץ כל גרם של שומן ולחלוחית, גרע חתיכה אחרי חתיכה והעביר את הכול למיכאלה. רק בעיניים התרוצצו והבליחו נצנוצים זוהרים קלושים של פעם, גם הקימור העדין של הגבות החזיק רמזים עלובים מעברה. מזל שאני לא בחורה יפה, לא יהיה הבדל גדול בין איך שאני נראית היום לאיך שאיראה אם אשתגע פעם ואיאלץ להתאשפז.
    בואי אנט, שבי על יד אמא, היא אמרה לגוֹעָה המגודלת בשידול רך ומפתה, התרחקה ממני וריווחה מקום לישבן גדול בינה וביני, אבל אני זינקתי ונצמדתי אל החלוק הירוק שלה וסתמתי את הרווח שפערה בינינו.
    זוזי רונה, תעשי מקום, הילדה רוצה לשבת על ידי.
    אני הילדה שלך ואני אשב על ידך.
    תקראו לרַמזי שיבוא להזיז אותה, היא שיוועה לחלל החצר וצעקה, רמזי, רמזי...
    אח רחב כתפיים לבוש מדים כחולים, פדחת גלוחה ועורף עבה צעד לעברנו ואמא שלפה חיוך מתחטא ממצולות שיגעונה ואמרה לו,
    תוציא אותה, היא לא נותנת לילדה לשבת, בחייך רמזי, תוציא אותה...
    שמע, אני בחיים לא אתן לבחורה הזאת לתפוס את מקומי, אמרתי לו, ולא מעניין אותי מחלת נפש או לא מחלת נפש. שתלך ותטפס על עץ אחר. זאת אמא שלי בין אם היא מודה בזה כרגע ובין אם לא.
    רקעתי ברגלי כמו ילד שתובע צעצוע שנחטף ממנו, הנעל שלי הרימה אבק על נעלי הספורט הלבנות של האח, הוא מחה נעל מאובקת בשוקי המכנס, הניח יד כבדה על כתפי וניסה עלי דברי כיבושין כאילו אני והוא מצויים באותו צד של המתרס ובתור הבריאים היחידים בסביבה שׂוּמה עלינו להבין לנפשם המשובשת של כל השאר ולוותר. לא קניתי מילה ממה שאמר ופניתי אל אמא ואמרתי לה, תקשיבי לי טוב אמא, לא מעניינת אותי המחלה שלך, לטוב ולרע את אמא שלי ואני לא זזה מילימטר ולא מפנה מקום לבכיינית שאימצת לך.
    בשם אלוקים, תסלק אותה רמזי, אמא פשטה את צווארה מפתחו הרכוס של החלוק הירוק, פיתלה את הצוואר לעברו והתחננה והנימה המתיילדת שלה הרתיחה אותי והזרימה לי דם לראש,
    אל תערבי את אלוהים, צעקתי. ביום שצירפת את אלוהים למשפחה שלנו הבית שלנו נחרב. אבא ברח, את בגדת בו עם אלוהים ומרוב אלוהים שכחת שאת אמא לשתי ילדות, הכול שכחת. רק אַת ואלוהים, קמה איתו בבוקר ונכנסת איתו למיטה בלילה. עזוב רמזי, אל תטרח, הנה אני קמה ומסתלקת.
    לקחתי את התיק שלי, קמתי מהספסל ואמא, בקול רך כחמאה, כאילו לא נבקע הים לפני רגע, אומרת לי,
    להתראות רונה, כשאת באה מחר תביאי לי גרביים, הלכו לי שני זוגות בכביסה.
    לא הלכתי אליה אתמול, גם היום לא ולא ממש מזיז לי אם קר לה ברגליים. גם מיכאלה לא הלכה. מאז שהוצנחתי בבית הזה מיכאלה הפחיתה את ביקוריה בהנחה שאני אשלים את החסר. היא עמוסה מעל הראש, כל ילד עם הסנדוויץ' הנכון, הבגד הנכון ותשומת הלב המדודה, והבית והעבודה והחברים, וישנן כמובן גם כל האקסטרות שהחיים מקפיצים, קופת חולים, ילד משתעל, יום הולדת, תקלה במדיח ומכרסמי שגרה אחרים שזוללים את החיים בענק.
    שלושה חודשים מאז שנאספתי בעל כורחי ובעל כורחה לביתה של אחותי ואני כבר בקיאה לגמרי בלוח האירועים שלהם, במספר הפתיתים בקורנפלקס הבריאותי של הבוקר, בקפוצ'ינו המוקצף מהמכונה, אחד לו אחד לה, בנשיקת הבוקר היומית של ערן שני סנטימטרים מעל הגבה הימנית של מיכאלה וידה הענוגה המרפרפת על חזהו, בנקישות הפתיחה של מנעולי הדלת הראשית ובריחיה, ב־לְהית' הגברי הקולני ונקישת הדלת הנסגרת ודלת המכונית הנפתחת ונטרקת בחבטה, בפיהוקים והקיטורים של הילדים שנפלטים ממיטותיהם אל המטבח בזה אחר זה, בצחוקים ובבכי, בכעסים המדודים וקריצות האהבה התכופות והחוזרות על עצמן, במנוד הראש המדויק של מיכאלה ושרבוב השפתיים של ערן. אין מה לומר, השניים האלה מנהלים את חייהם מחושב ומדוד כמו לוח זמנים של רכבת.
    אבל החיים לא פראיירים, שָנים ישבו בשקט ונתנו להם מנוחה ואז בלילה אחד קמו עליהם והקפיצו להם ישות מופרעת שהתפרצה בסערה לתוך חייהם. הרבה מהלילה ההוא אני לא זוכרת, רק את מיכאלה שהלבינה כמו קמח, קלטה שלא לעולם חוסן ותפסה את זרועו של ערן באחיזת הצילו. אחות שיכורה זה הדבר האחרון שהיה חסר לה בחייה אחרי כל מה שאכלנו מאישיותה המוטרפת של אמא. השיגעון הוא אקדח הַתָּמיד שמוצמד לרקתה, שש שנים השקיעה בלימוד המדוזה החמקמקה והערמומית הזו שנקראת נפש, דע את האויב, כמו שאומרים. גם ערן למד ונהיה רופא, קיבל תעודה שמסמיכה אותו לתת מיני כימיקלים לבנים וּורודים שיאפסו את הנפש. למדו, למדו, למדו, ובסוף מה? שנות הלימודים הרבות של שניהם יחד לא הכינו אותם לרגע שיניחו להם שיכורה על מפתנם באישון לילה כמו כלבה זנוחה שנאספה על ידי צער בעלי חיים. אוסישקין, אמרתי לשוטרים, אחותי גרה באוסישקין, יריקה מהירקון, אמרתי להם, האלכוהול דפק לי את המוח ולא זכרתי את מספר הבית אבל זיהיתי את הפיתוחים הבארוקיים של השער. אני לא זוכרת הרבה מהלילה ההוא, הייתי אאוּט לגמרי, האור הצהוב שהפיצה הנורה שמעל המשקוף פוצץ לי את הראש ומיכאלה אמרה פעמיים, יואו, מזל שהילדים ישנים, יואו, מזל שהילדים ישנים. בקומה השלישית של הבניין הופיע ראש בחלון ואולי היו שניים ומישהו שאל מה המשטרה עושה אצל הלהבים. מיכאלה רחצה אותי כנראה או רק העבירה עלי סמרטוט רטוב, הלבישה לי תחתונים מפוּנפָנים שלה וכותונת נקייה שלה ועד הצהריים של יום המחרת ישנתי ולא ידעתי מי אני ומה אני.
    ציפורים מתקבצות עכשיו בהמוניהן בצמרות הפיקוסים, אכסניית הלילה שלהן, בלי סדין, בלי שמיכה, בלי תודה וסליחה וכמה ולמה. מאתיים גרם של בשר ועצמות עפים מכאן לשם, בלי עבר, בלי עתיד. ואפרופו גרמים, שקלתי פחות מארבעים ושמונה קילו, ערן הרים אותי על הידיים מהמקום שהמשטרה הניחה אותי ונשא אותי אל יחידת הדיור הזאת, הייתי שפוכה לגמרי, לא במצב של לעמוד על הרגליים וללכת בכוחות עצמי בלי לדפוק את הראש בקיר ולשבור אף או לפתוח סנטר.
    עכשיו שש בדיוק, שמעתי את השער נפתח ונסגר, התרוממתי בערסל להציץ על הזוג שבא לטיפול אבל לא היה זוג, הנכנס היה גבר בגפו. מישהו שראיתי פעם ולא זכרתי איפה ומתי. עשיתי עיסוי נמרץ למצח, מאין אני מכירה אותו לעזאזל? גב ארוך, מתעגל ונכפף בכתפיים, כיפה שחורה על סבך שיער שחור מאפיר בצדעיים, פנים גסים, גבריים, דוחים ומושכים באותה מידה. עוד מכה במצח וטלטול של כמה נוירונים ונזכרתי, ראיתי אותו ב'ארזים', ישב שם על ספסל ליד קשיש מצומק ומרַיֵיר והושיט לו מגבוני טישו שיספוג את שרוכי הרוק שזלגו לו משני צדי פיו. הנה לך, עוד אחד עם היסטוריה של הורה משוגע, פלא שהוא נזקק לשירותיה של מיכאלה? ולמה אשתו לא באה איתו?
    הגבר הזה, למה הוא בא לבדו? שאלתי את מיכאלה אחרי שהלך,
    עזבי, סיפור מסובך. נראה לי שאני הולכת להיכשל במקרה הזה. לא מצליחה לא איתו ולא איתה.
    אם לא ילך לך איתם תחזירי להם את הכסף?
    מיכאלה הסתכלה עלי כאילו קיללתי או אמרתי דבר שטות, זָקפה גבות וכתפיים,
    מה פתאום? במקצוע הזה ההצלחה לא מובטחת, מצד שני הכישלון הוא אף פעם לא טוטלי. הם קיבלו כאן טיפול, הם בטוח לקחו איתם משהו מכל מה שהם עברו כאן.
    היא לא שיתפה אותי, שמרה על סודיות מקצועית. לא אוהבת שאני מציצה על הבאים וההולכים, עכשיו התלבטה אם להוסיף על מה שאמרה או לשתוק. אבל אני לא התאפקתי, הוא נראה מאלה שאם לא תחזירי לו את הכסף הוא יכניס לך בוקס בשיניים.
    שטויות, אמרה ועשתה תנועת ביטול, הוא רק נראה כמו גורילה אבל הוא לא, הוא בן אדם מורכב.
    אליקו עזב את הפגודות שלו ובא אליה, אמא מיץ אדום. מיץ אדום. מיץ אדום. הוא נמרח עליה ומשך לה בחצאית, מיץ אדום, מיץ אדום...
    בדלת של המקרר למטה, לך תיקח לך. התאמצה לשחרר את החצאית מאגרופו.
    לא, אַת, לא, את, לא, את... טירטר כמו דיסק שנתקע ומיכאלה נשאה עיניים אל צמרת הפיקוס, יודעת שזה לא הולך להיגמר לא עכשיו ולא אף פעם.
    נו, אז מה הפסדתי שאין לי ילדים? כל העניין הזה של יצירת בני אדם חדשים הוא פּוֹקֶר אחד גדול, לכי תדעי מה ייצא לך מערבוב הגנים שלך עם גנים של איזה מישהו. האיברים של אליקו תקינים אבל הגוף לא מספיק מפותח בשביל ילד בן עשר. אחרי שהם פנו לכל המרפאות להתפתחות הילד, המתינו וישבו על אינספור ספסלים באינספור מסדרונות, קיבלו שם של תסמונת, הגדרה וכותרת. הוא יגדל מעט ולאט ולא יתפתח בהתאם לעקומות הסטטיסטיות והטבלאות למיניהן. מיכאלה אומרת, במובן מסוים הוא חריג אבל הוא ילד סוּפֶּר אינטליגנטי. גם עלי שמו מדבקה כזאת, לא עשיתי את הדברים כמו כולם ולא הגעתי לאן שהגיעו כולם. והיו לי דווקא נתוני פתיחה נורמליים לחלוטין. כל האיברים שלי היו בגודל הנכון. טונוס השרירים היה תקין, הגידים, העצבים, היקף הגולגולת תאם את המשקל, המרפס היה פתוח וגם צינורות הקליטה והפליטה וכל הנקבים החיוניים לקיומי, אפשר לומר שהצנרת האנטומית היתה פרפקט, פתוחה לגמרי, העניין הוא שחוץ ממנה כמעט הכול היה סגור.
    עצתי לעובָּרים שטרם נולדו, אם יתברר לכם בשלבי התהוותכם שהוריכם מתקוטטים על כן אלוהים, לא אלוהים, וַתרו על החוויה, התפוגגו ברחם. שום דבר לא יכין אתכם למערכות הגוג ומגוג שיחכו לכם בחוץ. יצורי טרום־קיום חביבים, רצוי שתדעו מראש ששום צד לא פראייר במלחמה הזאת, יהרגו אחד את השני ולא ייסוגו מילימטר.
    כשהורינו התחתנו היחסים שלהם עם אלוהים היו כמו עם קרוב רחוק, דתיים לַייט, מה שנקרא, שניהם היו בעד הדלקת נרות שבת, תפילין, טוהרת המשפחה אם מסתדר ואם לא אז לא, מטבח כשר וכיפה בגודל בינוני מינוס. את מיכאלה רשמו בגיל שלוש לטרום־חובה דתי. המחויבות המוגבלת שלהם לתרי"ג היתה נוחה להם ומקובלת על שניהם, ואז ביום קֵיצי אחד היא החליטה שנגמר לה מהלַייט הזה. שדחוף לה פתאום לצרור את שערה הגולש ולכסותו במטפחת. הוא שאל אותה אם השתגעה ומה נפל עליה ובעיקר צחק. לא עברו ימים רבים וגובה המכפלת צנח אל השוקיים ואורך השרוול נהיה לה פרוץ מדי ותפרה לו טלאי הארכה, ופתאום היא מברכת אשר יצר אחרי כל ביקור בשירותים ומודה לאלוהים על הנקבים והחלולים. בשלב הזה הוא כבר אסף את צחוקו,
    סמדר, מה הקטע?
    אני מתחזקת, אמרה, בוא תתחזק גם אתה.
    הלך לדוכני יודאיקה וחיפש כיפה שקוטרה קטן משישה סנטימטרים כמו שחובשים הדתל"שים, בחר אחת שצבעה בהיר כצבע שערו הדבשי, שתיבלע בבלוריתו. הוציא את התפילין בבוקר, כרך על זרועו מילמל מלמול קצר ומיד פרם וגילגל והחזיר לשקית, ואחר כך כרך ולא מילמל ואחר כך כבר לא כרך. והיא? רואה את קליפות האמונה האחרונות נושרות ממנו ומחזירה קונטרה של כאשר יענו אותו ומתחזקת ביתר שאת ורוצה להוציא את מיכאלה מהגן המעורב ולהעבירה לגן של ילדות עם גרבי ברך ושמלות רכוסות עד צוואר, והוא אומר, על גופתי. מיכאלה תחבה את שתי הקמיצות שלה לאוזניה הקטנות ואטמה אותן, הם צועקים והיא תוחבת אצבעות ומותחת אותן פנימה אל עור התוף. הכול כבר היה מקולקל ביניהם אבל אסונם הגדול היה אהבתם. הלהט שבו רצו להרוג אחד את השני היה אותו להט שבו אהבו אחד את השני ולא היה להם מושג איך יוצאים מהפלונטר הזה. אמא הציעה שיעשו תינוק חדש כי תינוקות הם דבק מצוין, הוא חשב שזה רעיון לא רע וקיווה שבן אדם חדש בבית ירגיע אותה, ייתן לה עניין לענות בו ויוריד אותה מהסולם התלול אל אלוהים.
    אמרו ועשו. תשעה חודשים ונולדתי, ואיש לא הגיד לי שאני אמורה להיות דבק ולהוריד אנשים מסולמות. צרחתי, ינקתי, ישנתי וטינפתי חיתולים כדרך כל התינוקות. הוא אמר נקרא לה רונה, שם שמח, נקי מאלוהים, עַם והיסטוריה, אבל היא לא ויתרה על אלוהים ואמרה, אם כבר אז רוניה. הם לא הגיעו לעמק השווה, התווכחו, רבו ובסופו של דבר התפשרו על שני שמות ורשמו רונה־רוניה במרשם האוכלוסין ולימים אימצתי את שני השמות, רונה שם פרטי, רוניה שם משפחה. עשרות שנים אחרי שהוא נעלם ביערות גורדי העל באמריקה והיא בבית משוגעים אני עדיין רונה־רוניה.
    לידתי לרוע המזל לא הרגיעה את הרומן של אמא ואלוהים ושמונה שנים אחריה משפחתנו פוזרה לכל רוח ומאז דודה חדווה טירטרה לי השכם והערב תלמדי ממיכאלה, תלמדי ממיכאלה, ולא למדתי מאחותי דבר. כשמלאו לי שלוש־עשרה דודה חדווה ודוד איציק בעלה החלו לחשוש מהצרות שיביא עליהם גופי המתפתח אף על פי שהתפתח מעט ולאט מדי, והתחילו החיוגים לָרווחה. איציק אמר להם, הגיעו מים עד נפש. עשינו כמיטב יכולתנו. לא, עם הגדולה הכול פיקס, זה רק הנַמְבֶּר טוּ, היפראקטיבית, מופרעת, צריכה מקום עם מסגרת קשוחה, הקניית הרגלים, סדר יום מובנה. איציק ידע איך מדברים עם הרשויות, הוא היה קצין משטרה בדרגה בינונית עם קול של רב־ניצב. דודה חדווה עמדה על ידו וליחששה לו, תגיד להם בעיה נפשית, תגיד גֵנים דפוקים, תגיד מי יודע אם לא איחרנו כבר את המועד. עמדתי מטר מהם אבל הם לא סָפרו אותי.
    מדברת לי על מועד, צעקתי, הלוואי שתגיעי כבר לבֵית מועד לכל חי.
    באותם ימים כבר התחצפתי חופשי, ברצותי אמרתי להם מילים מלוכלכות כמו כוס אמכם וחרא עליכם וברצותי הפגזתי אותם במילים של שבת. בינינו, כמה ילדות בנות שלוש־עשרה יודעות להגיד בית מועד לכל חי? איך שגמרו לדבר עם הרווחה היא נעמדה מעלי עם מגב וצעקה, הרטבת את המקלחת, תנגבי! ואני במקום לפצוח בסצנות הרגילות, בעיטות וטריקת דלתות וכל זה, עמדתי מולה ושרתי,
    יש לנו דודה, לדודה יש מַגָב, ולה ארבע רגליים, וגם זנב בַּגָב,
    היא נשתלה במקום, לקח לה רגע להסדיר את הנשימה ואז הסתכלה עלי כמו על פרי רקוב ואמרה, איזה זבל. עיכבה עלי עיניים חצי עצומות ואמרה,
    אבא שלכן עשה בשכל, הסתלק בזמן מכל הזבל הזה.
    עד היום, עשרים ושבע שנים, היא מגוננת על אחיה, לא מתחשבנת איתו על שברח לאמריקה, נטש אותנו באמצע קריסתם של החיים שלנו והשאיר לה לנקות אחריו.
    אבל זה היה אז, ועכשיו יש לנו את עכשיו. אליקו לא חדל לבקש מיץ אדום ומיכאלה נכנעת לו, אין לה עצבים לסצנות עקרות שלא יניבו שום לקח, היא נועצת עיניים בגדר או בכלום, נושמת עמוק, משחררת את החצאית מידו, מסתובבת ופונה הביתה והוא פוסע אחריה בהליכה שאין בה שמחת מנצחים.
    נשארתי בערסל. בעוד שעה או שלוש שעות או כשיהיה לי קריר מדי אכנס ליחידה שלי, אישן או אדפדף בחוברות קומיקס או אעמוד בחלון ואבהה בחצר, כל שפע הלא כלום הזה שיכול להרשות לעצמו מי שידיו ריקות ואין לו איש ובית.
    אבל תמיד יצוץ איזה משהו שיעכיר את שמחת הערירות הזו וכרגע זה הגבר עם הכיפה והפנים החזקים שבא אל מיכאלה לבדו לטפל בזוגיותו הצולעת. מה לי ולו? כלום. אפס בריבוע. אבל משהו בי אמר לי ששתי היתקלויות הכלום החטופות שנתקלתי בו הן לא סוף פסוק. בבוקר אגיד למיכאלה שתרים ידיים ותגמור עם הזוג הזה, די להסתכל על הטיפוס הזה ולראות שהוא לא בנוי לטיפולים פסיכולוגיים. לימודַי הממושכים בקמפוס של החתולים בפקולטה של מדעי הרחוב חידדו את טביעת העין שלי והכשירו אותי לזהות את מי שלעולם לא ייַשֵר קו.
    היי רונה, עידו, הבכור של מיכאלה חזר מלימודי המלחמה שלו. מה העניינים? שאל, לא התעכב לשמוע ונכנס הביתה. שומעים כבר חוטים מתכתיים במוך הילדותי של קולו, דקה מגיל ההתבגרות. בינתיים הוא עושה מה שהם אומרים לו, מיכאלה אוסרת עליו לגלוש במחשב כשדלתו סגורה אז דלת החדר שלו פתוחה. כללי הבית אומרים שמותר להם להפתיע אותו ולהציץ במסך מעבר לכתפו, פעמיים ראיתי את מיכאלה מפזילה אל מעשיו מאחורי גוו, לפחות פעם אחת חמק לו חיוך זחוח. קוטר הכיפה שלראשו כמו מכסה של קופסת נס קפה, אפשר להניח שבעוד ארבע שנים או פחות תיעלם כליל או שתתקמר ותגדל לממדיה של קערת מרק מצויה.
    עם כיפה או בלי כיפה, הוא בָּבַת עינה של מיכאלה, הוא ושלושת אחיו הקטנים, מה שמבטיח שאם חרדותיה יתגשמו והיא תחלה ותאושפז אי־פעם, יהיו מי שיביאו לה גרביים, וגם זה משהו.
    • מירה מגן
    • מירה מגן

      מירה מגן (נולדה ב-1950) סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005.

      נולדה בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן. את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. 
      כתיבתה מתאפיינת בפיוטיות נוגה ומרבה לתאר את המצוקה שבחיים מצדדים שונים. הידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1988 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". אחדים מספריה תורגמו לגרמנית. 
      מגן בוגרת מדעי ההתנהגות וסיעוד, ועסקה בהוראה וסיעוד.
     
  • המלצות נוספות
    • המנהרה
    • יד אחות
    • היה היתה
    • רצח בבית האדום
    • אחותו של הנגר
    • וודקה ולחם
    • מלאכיה נרדמו כולם
    • פרפרים בגשם
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • האחרות
    • הכריש