הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מיילו בממלכת החוכמה
  • מיילו בממלכת החוכמה
    נורטון ג'סטר | תרגום: יניב פרקש
    מודן, אריה ניר | אפריל 2017 | ראשית קריאה, ילדים, נוער צעיר | 224 עמ' מודפסים
    היֹה היָה ילד ושמו מַיְילוֹ, שלא ידע מה לעשות עם עצמו... כלום לא עניין אותו – ובפרט דברים שהיו צריכים לעניין אותו.
     
    יום אחד כשחזר מיילו מבית הספר מצא בחדרו מתנה מוזרה: שער אגרה. היות והיה כל-כך משועמם ניגב מיילו את האבק ממכוניתו הקטנה, שלשל מטבע לתוך שער האגרה והחל לנסוע.
     
    וכך התחילה ההרפתקה הגדולה שלו: הוא חצה את ארץ ציפיות המבלבלת, ניצל על ידי הכלב המעורר טק מעצלתיים והגיע לעיר מִילוֹנוֹפּוֹלִיס. לאחר שמיילו נידון למאסר של שישה מיליון שנים בגלל מהומה שנוצרה שלא באשמתו, מצליחים מיילו וטק להימלט מהכלא. בלית ברירה הם יוצאים לשליחות מסוכנת מאין כמוה: להחזיר את הנסיכות כפתור ופרח מן הטירה בשחקים.
     
    האם יגברו מיילו וחבריו על השדים, המפלצות והענקים העומדים בינם לבין הנסיכות, והאם יצליחו להשיב לממלכת החוכמה את השלווה והאושר שאבדו יחד איתן?
     
    "מיילו בממלכת החוכמה" הוא אחד מספרי הילדים האהובים והחשובים שנכתבו במאה העשרים. המבקרים השוו אותו להרוח בערבי הנחל ולאליס בארץ הפלאות – בזכות הדמיון הפרוע, ההומור וההרפתקאות שידברו ללבם של ילדים, אך לא פחות מכך, בזכות משחקי המילים השנונים והמשמעויות הדקות, שיִשְבּו את לב המבוגרים.
     
    נורטון ג'סטר כתב ספרי ילדים רבים שזכו לשבחי הביקורת ותורגמו לשפות רבות. ספריו עובדו לסרטי קולנוע ולמחזות זמר.
     
    "קראתי את הספר לראשונה כשהייתי בת עשר. יומן הקריאה שכתבתי עליו נפתח במילים: 'זה הספר הכי טוב שקראתי בחיים.'" The New York Times
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    74 51.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה
     
    כמו רוב הדברים הטובים שקרו לי בחיי, מיילו בממלכת החוכמה נכתב בזמן שניסיתי להתחמק מלעשות משהו אחר — משהו שהייתי אמור לעשות. יש אנשים כאלה. אני אחד מהם. אסביר את עצמי.
    כשהשתחררתי מהצבא ב־1957 הגעתי לניו יורק והתחלתי לעבוד במשרד אדריכלים כדי לצבור ניסיון שיאפשר לי, יום אחד, להיות אדריכל בעצמי. זה מה שאני בחיים האמיתיים, וכך אני רואה את עצמי. אם תעירו אותי באמצע הלילה ותדרשו לדעת מה אני, אפלוט ״אדריכל״ לפני שאומר ״סופר״ או ״מורה״ או כל דבר אחר. אין זה אומר שאני רואה בכתיבה או בהוראה פעילויות פחותות־ערך. שתיהן חשובות לי מאוד. אבל האדריכלות היא שעיצבה את ראיית העולם שלי ואת האופן שבו אני מתייחס לרעיונות.
    בזמן שעבדתי בניו יורק (1958-1959) התחלתי להתעניין מאוד באופן שבו אנשים רואים וחווים את סביבתם; התחלתי לשאול את עצמי מדוע מקומות מסוימים גורמים לאנשים הרגשה טובה או רעה, ואיך אנחנו בונים את העיירות והערים שלנו. עלה בדעתי שאולי יהיה נחמד ומועיל לכתוב על כך ספר לילדים. שהרי המוּדעוּת והדאגות שלהם הן אלה שישפיעו על הסביבה בעתיד. קיבלתי מִלְגָּה כדי לכתוב ספר על תכנון עירוני ותפישׂה, התפטרתי מהעבודה, והתחלתי לעבוד בהתלהבות על הררי המחקר שנדרשו לפרויקט כזה. מהר מאוד גיליתי כמה נכון הפתגם הישן: ״כשאלוהים רוצה להעניש אותך, הוא מגשים את משאלותיך.״
    אחרי חודשים רבים של עבודה חשתי מותש וחנוק ולכן יצאתי לחופש, נסעתי לים לכמה שבועות, ופשוט צעדתי לאורך החוף. וכמובן, כדי שאוכל להפסיק לחשוב על תכנון עירוני, הייתי מוכרח למצוא לי משהו אחר לחשוב עליו. בזמן שטיילתי חשבתי על שיחה שניהלתי במסעדה כמה שבועות קודם לכן. ישבתי בכניסה וחיכיתי שימצאו לי שולחן, כשילד בן עשר או אחת־עשרה נכנס והתיישב לידי. אחרי רגעים אחדים הוא שאל פתאום, ״מה המספר הכי גדול שיש?״ זו היתה שאלה מפתיעה, מהסוג שילדים מצטיינים בו כל־כך. שאלתי אותו מהו המספר הגדול ביותר לדעתו, ואז אמרתי שיוסיף לו אחת. הוא השיב לי באותה מטבע. המשכנו לשוחח בינינו ובילינו נהדר בשיחה על האינסוף, ועל כך שאי־אפשר פשוט להגיע לשם מפה. המפגש עורר את סקרנותי ושיגר אותי חזרה אל זיכרונות הילדות שלי, ולדרכים שבהן חשבתי בעצמי על תעלומות החיים. וכך התחלתי לכתוב משהו שאמור היה להיות סיפור קטן על מפגש בין ילד אחד למספרים ומילים ומשמעויות ושאר רעיונות מוזרים שאנחנו ״מפילים״ על ילדים.
    ככל שהתקדמתי בכתיבה, כך התחלתי להיזכר בדברים שהרגשתי ובשאלות ששאלתי את עצמי כילד: בשביל מה הכריחו אותי ללמוד כל־כך הרבה דברים שנראו מנותקים כל־כך מחיי באותה עת? כמה התקשיתי להבין את העולם אז, ואת הדרך המוזרה והלא הגיונית שבה הוא פועל. ובעיקר, הזמן הרב שביליתי בילדותי בתחושה שכלל איני רוצה לעשות או ללמוד שום דבר. מבחינתי, בגיל עשר, פשוט לא מצאתי היגיון רב בשום דבר.
    שִׁרבטתי עוד ועוד להנאתי, והסיפור גדל וגדל. ומעל הכול, הוא השכיח ממני את הספר שהייתי אמור לכתוב. כתבתי וכתבתי עד שהיה בידי אוסף של התרחשויות, שיחות ודמויות, מבלי שיהיה לי מושג לאן כל זה מתקדם. פשוט עשיתי חיים. נהניתי מההזדמנות להפוך דברים מלמעלה למטה ומבפנים החוצה ולהתפלש בכל הבדיחות הטיפשיות ומשחקי המילים שלמדתי מאבא שלי כשגדלתי.
    אחרי שכתבתי חמישים עמודים בערך, חברה לקחה אותם לעורך שהכירה. וכעבור כמה שבועות הציעו לי חוזה כדי שאסיים את הספר. אללַי! עכשיו זה היה ספר — והייתי מחויב לסיים אותו. זה כבר לא היה שעשוע. לא אני שלטתי בו; הוא שלט בי! התחלתי מחדש ועשיתי כמיטב יכולתי לשכוח את החוזה. בהדרגה חזר הכיף. אחרי כשישה חודשים הנסיכות שוחררו, סדר כלשהו הושב לעולם (לפחות לזמן־מה) ומיילו וגם אני למדנו כמה דברים.
    כדאי שאומר כמה מילים על האיורים. בתקופה שבה כתבתי את הספר חלקתי עם ג'ולז פייפר דירה דו־מפלסית גדולה ומוזנחת בניו יורק. ג'ולז היה אז רק בתחילת הקריירה שלו. הפסיעות הלוך ושוב ששמע בקומה מעליו סִקרנו אותו, ומדי פעם היה מגיע וקורא קטעים ממה שעשיתי ומציע סקיצות לאיורים. הן היו נפלאות ולכדו את רוח הספר במדויק. החלטנו שהוא יהיה המאייר. אבל התעוררו כמה בעיות. היו, למשל, דברים שהוא פשוט לא אהב לצייר. מפות, למשל. אני מאוד אוהב מפות, ואני חושב שאחת הסיבות לכך שכתבתי את הספר היא המפה שרציתי שתהיה בו, כמו בספרים שכתב ארתור רֶנסוֹם, שאהבתי כל־כך. לכן את המפה עשינו ביחד. ג'ולז גם לא אהב לצייר סוסים. בסצנה לקראת סוף הספר, שבה מיילו והנסיכות נמלטים מן השדים, חיילי הצבאות של ממלכת החוכמה רוכבים על סוסים. בסקיצות הראשונות של ג'ולז הם נראו רכובים על חתולים. עם הזמן זה נעשה מין משחק — הוא ניסה למצוא דרכים לצייר דברים כרצונו, ואילו אני המצאתי המצאות שיַקשו עליו כמה שיותר. בהרי הבּוּרוּת, למשל, יש סצנה שבה המון שדים מאיימים על מיילו, וביניהם ״שילוש שֵׁדֵי הפְּשרה — האחד גבוה ורזה, השני נמוך ושמן, והשלישי בדיוק כמו השניים האחרים״. משום־מה, הם מעולם לא אוירו. אבל ג'ולז נקם בי את נקמתו כשצייר אותי בתור ״החוֹזֶה״ (בעמ' 23 — גוץ שמנמן, מקריח ומטורף למחצה, לבוש טוגה. האיור לא היה הוגן במיוחד, כי כולם יודעים שלעולם איני לובש טוגה.
    בסופו של דבר מעולם לא חזרתי לַספר שהתחלתי לכתוב על התפישׂה האורבנית. אבל למרבה השעשוע, רעיונות רבים שחשבתי עליהם לצורכי הספר ההוא מצאו את דרכם אל תוך מיילו בממלכת החוכמה. אולי עוד אחזור אליו, יום אחד, כדי להתחמק מלעשות משהו אחר.
     
    נורטון ג'סטר
    • נורטון ג'סטר
    • נורטון ג'סטר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הנסיך הקטן
    • המיניונים 2 - ג'וניור נובל
    • ספר הג'ונגל
    • הסוד המופלא של אוון ג'סטר
    • ארץ היצירות האבודות
    • קרנשו
    • מסע בתולעת ספרים
    • שוכישוף 1 - החלולים
    • פיטר פן
    • צמרמורת 4 - אימה ברחוב הלם
    • כלב קו
    • במבי