הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מחסיר פעימה
  • מחסיר פעימה
    מודן | פברואר 2018 | רומן רומנטי | 361 עמ' מודפסים

    כנגד כל הסיכויים, יונתן מקבל הזדמנות שנייה. הוא חוזר אל מיכאלה, השוכבת בבית החולים רגע אחרי ששלחה יד בנפשה. אלא שעד מהרה הוא גם חוזר לדפוסי התנהגותו הישנים - הצורך לשלוט, לכבוש, ויותר מכול לאטום את הלב ולא לאפשר למיכאלה דריסת רגל בחייו, אינם מרפים ממנו.

    אלא שמיכאלה כבר לא מוכנה לחיות בצילו. חייה החדשים מזמנים לה הזדמנות לעצמאות ולהתפתחות אישית וכלכלית, הזדמנות להכיר את עצמה מחדש ולממש את רצונותיה וכישרונותיה שאותם הדחיקה במהלך חייה המשותפים עמו.

    למרות ניסיונותיו העקשניים להחזיר את מיכאלה לחיקו, ולמרות המשיכה הבלתי ניתנת לריסון ביניהם, דומה שדרכיהם עומדות להיפרד.

    האם היצמדותו העקשנית של יונתן לעברו תגרום לו לאבד שוב את מיכאלה, והפעם לצמיתות? האם מנתח הלב המפורסם מסוגל לשנות את דפוסי ההתנהגות שאימץ לעצמו ולפתוח את ליבו? האם מיכאלה מסוגלת לסלוח לו, או שכבר מאוחר מדי עבור שניהם? ואולי הגורל שוב יתערב ויטרוף את כל הקלפים?

     

    'מחסיר פעימה', ספר ההמשך של 'עוצרת נשימה', חושף את סיפורו של יונתן אביב, השדים מעברו שעליהם הוא מנסה להתגבר, והבחירה בין היצמדות לעבר לבין הזכות להזדמנות נוספת. שרית חיים, מידענית, נשואה ואמא לשלושה. התאהבה במילה הכתובה בגיל ארבע. מאז ומתמיד נמשכה לסיפורי אהבה.כשהתוודעה לז´אנר הרומנטי התמכרה - ואז התחילה לכתוב.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר 
    יונתן
     
    25 באוקטובר 2006
     
    דממה מוחלטת שררה בחדר. הדבר היחיד שהפר אותה היו משיחות המכחול ורחש ערבוב הצבעים. לרגע אחד הרמתי את המכחול מבד הקנבס שלפני, וסקרתי את עשרות האמנים שהצטופפו יחד איתי בחלל הסטודיו - חבורה מגוונת של גברים ונשים שהתקבצו יחד מכל קצוות העולם - במטרה להתקבל לתכנית הלימודים בבית־הספר לאמנויות ברומא.
    ״Non va bene״ לחישה זועמת פילחה את האוויר. הכרתי את הקול הזה, זה היה רוברטו, אמן איטלקי מקומי שחלק איתי חדר בחמשת הימים האחרונים. ״Non va bene״ הוא חזר שוב ושוב. המבטים שלנו נפגשו מעל לראשים הסובבים אותנו. הוא הביט בי במבט מיוסר והניד את ראשו לצדדים בייאוש. לרגע התלבטתי אם לגשת אליו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הכול קרה תוך שניות ספורות - רוברטו אחז בחוזקה במכחול והחל להצליף בו בזעם על הקנבס. הוא הפסיק רק כשעל הקנבס התנוסס כתם שחור ענק שכיסה לחלוטין את היצירה שלו.
    סנאפ! שמעתי את קול פיצוח המכחול לשניים וכעבור רגע הוא פגע בקרקע. לפני שהספקתי לזוז ממקומי, הוא כבר יצא מהחדר בטריקת דלת. רוב האמנים התעלמו מההתרחשות והמשיכו לעסוק בשלהם. חוץ מצ׳אנג מיי, בחורה קטנטונת ממוצא יפני. היא בקושי הצליחה להחניק חיוך קטן של שמחה לאיד, והרצינה רק כשהבחינה שאני מביט בה. חמישה ימים יחד באותו סיר לחץ, והגֶן התחרותי התעורר לחיים. גם אם לא דיברנו על זה בקול רם, כולנו ידענו שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו להוכיח שאנחנו ראויים לזכות במלגה. כפי שהובהר לנו בתחילת הסדנה, התמודדנו כולנו על שלושה מקומות פנויים בלבד.
    העפתי מבט בשעון הגדול שהיה תלוי על הקיר - עוד שעה אחת בלבד, והכול יהיה מאחורינו. עוד שעה אחת ואהיה כבר בדרך הביתה, לקרן. טפחתי על כיס מכנסי הדגמ״ח שלי. הקופסה ובה הטבעת חיכתה שם בסבלנות. באותו בוקר, לפני שיצאתי לכאן, התכוונתי להציע לה נישואין, אבל ברגע האחרון החלטתי לחכות לחגיגות השנה להיכרות שלנו. החלטה שהתכוונתי להפר ברגע שאכנס הביתה.
    חייכתי לעצמי כשעלו במוחי סצנות מהחיים המשותפים שלנו ברומא. קרן שוכבת על המיטה שלנו, עירומה, מחייכת אלי את החיוך הקסום שלה, מביטה בי בזוג העיניים הירוקות המהפנטות שלה ומושיטה לי יד כדי שאצטרף אליה; קרן מבשלת במטבח הזעיר שלנו פסטה ברוטב עגבניות, בזיליקום ושום שקנינו בשוק הסמוך, טובלת את האצבע שלה ברוטב וקוראת לי לבוא ללקק ולטעום אם התבשיל מספיק מלוח.
    בחמשת הימים האחרונים עשיתי הכול כדי לא לחשוב עליה, מהפחד שלא אעמוד בפיתוי, שאעזוב הכול וארוץ אליה. דיברנו רק פעם אחת ביום, וגם זו הייתה שיחה קצרה. הכרחתי את עצמי להתרכז במשימות. הייתי חייב להתקבל. מבחינתי, לא הייתה שום אפשרות אחרת. רציתי להוכיח להורים שלי שהייעוד שלי להיות צייר, לא רופא... ואפילו יותר מזה. אמנם האהבה שלנו מילאה אותי בשמחה ולא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, אבל העיסוק בציור מילא אותי באושר צרוף.
    הסתכלתי על הקנבס שניצב מולי וחייכתי בשביעות רצון. עם כל הצניעות, יכולתי להישבע שזו אחת היצירות הטובות ביותר בחדר. הנחתי את המכחול ונשמתי עמוק. אפשר להירגע, עשיתי את זה! לא היה לי ספק שאהיה בין שלושת הנבחרים.
    אלא שבדיוק אז התחילו המחשבות להכות בי, כאילו חיכו שאפנה להן סוף־סוף מקום. נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם קרן אתמול בערב. המון זמן עבר עד שהיא ענתה לטלפון, וכשהיא כבר ענתה, היא נשמעה מרוחקת, אדישה… עצובה. במהלך השיחה וגם אחריה הצלחתי לשכנע את עצמי שכנראה הערתי אותה מהשינה, שזו הסיבה היחידה לחוסר החשק שלה לדבר איתי. הייתי חייב להדחיק את המציאות, כדי שאוכל לעבור את היום. אבל עכשיו כבר לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהציקה לי וגירדה לי בכל הגוף. משהו קרה, ולא רק אתמול. משהו קרה בשבועות האחרונים.
    ככל שחשבתי על זה, כך נלחצתי יותר. לא יכולתי לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הייתי חייב להגיע אליה, לוודא שהכול בסדר, להוכיח לעצמי שזה רק הדמיון שלי שמתעתע בי. ברגע שהתבקשנו לסיים ולהניח את המכחולים, אספתי במהירות את הציוד שלי, אמרתי שלום חפוז ויצאתי מהבניין בסערה.
    עצרתי את המונית הראשונה שראיתי. לפני שהיא נעצרה סופית, כבר זרקתי לעבר הנהג שטר ורצתי לתוך בניין הדירות שלנו. בחדר מדרגות התחלתי לחפש את מפתחות הדירה, ורק כשטיפסתי לקומה הרביעית נזכרתי שלא לקחתי אותם איתי בכלל.
    נקשתי על הדלת וחיכיתי. ספרתי עד עשר, ואז עד עשרים, וכשלא שמעתי דבר, נקשתי שוב, הפעם חזק יותר.
    ״קרן, זה אני, תפתחי את הדלת!״ קראתי בקול רם. חיכיתי לשמוע את הצעדים שלה, או לפחות את הקול שלה שמודיע שהיא מיד פותחת, שהיא רק שמה על עצמה משהו, אבל שום דבר לא קרה.
    המשכתי לדפוק על הדלת, אפילו ניסיתי לפתוח אותה. הנעתי את הידית למעלה ולמטה, אבל היא המשיכה בעקשנות להתנגד לי.
    עצמתי עיניים לרגע, הסדרתי את הנשימה והוצאתי את הטלפון שלי כדי לחייג אליה. רק אז גיליתי שהוא כבוי, שלא פתחתי אותו מהבוקר.
    רגע לפני שלחצתי על החייגן המקוצר ראיתי אותן.
    שלוש־עשרה הודעות טקסט.
    כולן מקרן.
    רפרפתי עליהן במהירות, כל הודעה שקראתי האיצה את דפיקות הלב שלי, זיעה קרה כיסתה אותי.
    ״קרן…״ הפעם קראתי בשמה בלחישה, לא בצעקה.
    נשענתי על הדלת ובכוח שלא ידעתי שיש בי התחלתי להדוף אותה בעזרת הכתף, עד שהיא נכנעה לי ונפרצה.
    עמדתי בחוץ לשנייה אחת, משהו בי היסס ומנע ממני להתקדם, כאילו ידעתי שברגע שאכנס לדירה, העולם שלי כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
    צעדתי צעד אחד לתוך הדירה…
    • שרית חיים
    • שרית חיים
     
  • המלצות נוספות
    • עוצרת נשימה
    • סלבטורה
    • שלושה בליינד דייטים
    • סדרת גיבורים אמיתיים 1 - כבולים באזיקים
    • משחק אליפות
    • הצייד שלי
    • מגדלנה 2 - נוסקת
    • רויאל 3 - ארמון מעוות
    • ברבור מנייר
    • הסודות שהולכים איתנו
    • הכול באשמת הכאב
    • לב שקוף