הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מחול ואפר
  • מחול ואפר
    איימי הרמון | תרגום: דפנה לוי
    א(ה)בות הוצאה לאור | 2017 | רומן רומנטי, שואה | 384 עמ' מודפסים
    איטליה, 1943. מרבית המדינה נכבשה על ידי גרמניה וסכנה איומה מרחפת מעל האוכלוסייה היהודית. 
     
    כשאווה רוזלי ואנג'לו ביאנקו היו ילדים, הם גדלו באותה משפחה, אבל הנסיבות והדת הפרידו ביניהם. השנים חלפו, והשניים התאהבו זה בזה, אבל הכנסייה קראה לאנג'לו ולמרות רגשותיו העמוקים כלפי אווה, הוא בחר להיות כומר. 
     
    כעבור למעלה מעשור, אנג'לו הוא כומר קתולי ואווה מוצאת את עצמה אבודה מבלי לדעת למי לפנות. כשהגסטפו מתקרב, אנג'לו מחביא את אווה בין כותלי המנזר ושם היא מגלה שהיא אחת מיהודים רבים שהכנסייה הקתולית מסתירה. 
     
    אבל אווה אינה מסוגלת להסתתר בדממה ולחכות לישועה, בעוד אנג'לו מסכן את חייו כדי להציל אותה. העולם שסביבם נתון במלחמה, ורבים כל כך זקוקים לעזרה – ואנג'לו ואווה מוצאים את עצמם שוב ושוב נאלצים להתמודד עם מצבים קשים, ולקבל החלטות קשות ביותר, עד שהגורל והמזל נפגשים ומעמידים אותם בפני הבחירה הקשה מכולן. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    24 במרס, 1944
     
    אנג'לו כנראה ישן זמן מה בכתם העשב הלח שבצד הדרך, אבל הערב היה קר, הגלימה שלו היתה דקיקה, והוא התעורר כשגופו רועד. כל תנועה קטנה סחטה ממנו אנחה, אבל הכאב החד בצדו הימני לפחות עורר אותו לחיים. היה חשוך, והפה שלו היה כל כך יבש, עד שליקק את הטל מהעשבים שליד פניו. הוא היה מוכרח לזוז כדי להתחמם. הוא היה מוכרח לזוז כדי למצוא מים. הוא היה מוכרח לזוז כדי למצוא את אווה. 
    הוא קם במאמץ על רגליו ועשה צעד אחד ועוד אחד, אומר לעצמו שההליכה לא תכאב כמו השכיבה. כל שאיפת אוויר הבעירה את ריאותיו, והוא היה משוכנע שהצלעות שלו נשברו. החשיכה והרגל הכואבת גרמו לו לצעוד בהיסוס, אבל הוא מצא את התנוחה, שהסבה לו הכי פחות כאב, והצליח לצעוד כמעט בקצב אחיד. בעין ימין הוא כמעט לא ראה דבר, עינו השמאלית היתה נפוחה ועצומה ואפו היה שבור. לא נורא. האף מעולם לא היה האיבר הכי יפה שלו. שלוש ציפורניים חסרו לו בידו הימנית, וזרת שמאל שלו היתה שבורה. בשלב מסוים הוא התנודד ונפל, מצליח לבלום את עצמו בעזרת הזרת המעוקמת שלו. הוא נעמד בזהירות על ברכיו כדי שיוכל לגנוח תפילה למדונה, והתחנן בפניה שתעזור לו רק עוד קצת. היא עזרה. הוא המשיך בדרכו. 
    אנג'לו לא היה רחוק מאוד מכנסיית סנטה ססיליה בטְרֵסְטֶוֶורֵה - שני קילומטרים אולי? אבל הוא נע באיטיות כזו, שייתכן כי תעבורנה שעות עד שיגיע, ולא היה לו מושג מה השעה. החשיכה היתה מבורכת - ולו כדי למצוא מסתור. הוא אמור היה להיות מת, והוא אכן יהיה בטוח יותר אם אנשים ימשיכו להאמין שהוא מת. הוא תיאר לעצמו שהוא נראה נורא - שיער מרוח בדם ובטינופת, גלימה מלוכלכת בדם קרוש ומסריחה מזיעה וממוות. הוא עטה אותה כבר שלושה ימים ונראה כמו שליח מהגיהינום ולא כמו איש צבא האלוהים. 
    הוא ידע שישנה כנסייה נוספת בדרך - לאורך כל אחת מהדרכים ברומא ישנה כנסייה אחת, או חמש. הוא נבר בזיכרונו בניסיון להיזכר בשמו של הכומר, אבל ללא הצלחה. היו שם גם מנזר ובית ספר. הוא הביא מספר פליטים לכל אחד מאלה. ילדים. יהודים. אבל הדרך היתה שקטה. הוא לא ראה נפש חיה מאז שהמשאית, שהובילה חיילים גרמנים, כלי נשק משומשים היטב וארגזים ריקים של קוניאק, התרחקה ברעש, כשהיא מותירה את המחצבה הישנה ואת הקטקומבות מאחור. רוחות רפאים נושנות לא יוכלו שוב לתבוע לעצמן את מערות ארדיאטינה. 
    נצח מלא ייסורים חלף עד שהגיע אל הכנסייה, אבל הוא האיץ כשראה את המזרקה. הוא ממש נפל לתוכה בקפיצת ראש, השתנק מרוב כאב ושאף את לגימת המים במקום לבלוע אותה. המים היו דלוחים ובוודאי יגרמו לו לחלות, אבל זה היה הדבר הטעים ביותר שטעם מימיו. הוא לגם עד שרווח לו, מנסה לא לזעוק, כשקצות אצבעותיו הפצועות התחככו באבן הקפואה. ואז שטף את עצמו כמיטב יכולתו וניקה את הבד ואת הלכלוך משיערו ומעורו. גם אם לא יצליח להגיע אל היעד עד הזריחה, הוא רצה לפחות להיראות ייצוגי ככל האפשר, והמים עזרו לו להתאושש. 
    הוא נרעד בבהלה, כשמעליו הופיע צל, עד שהבין כי מדובר בדמות אדם מאבן. פסל. הפסל השפיל אליו את מבטו בחמלה קפואה, ידיו מושטות אך אינן מסוגלות לעזור לו. אנג'לו לא הכיר את שמו של הקדוש ולא ידע את משמעותו של הפסל - גם בשמה של הכנסייה הוא לא הצליח להיזכר - אבל משהו בו, ההבעה הקודרת, קבלת העגמומיות כפי שהתבטאה בתנוחת גופו, גרם לו לחשוב על פסל ג'ורג' הקדוש של דונטלו ועל היום שבו שמע את הקריאה הקדושה. 
    הוא היה בן שלוש־עשרה, כשג'ורג' הקדוש דיבר אליו. לא בקולו - אנג'לו לא היה טיפש וגם לא נביא. אבל למרות זאת ג'ורג' הקדוש דיבר אליו. הוא התהלך כל היום על קביים, כי רגלו כאבה מכדי לשאת את התותבת שלו. טיול בית הספר התיש אותו, וגם כך לא היה לו עניין להדביק את יתר הבנים. האב סבסטיאנו הביא אותם לפלאצו דל ברג'לו, ואנג'לו רק חצה את הכניסה והבחין מיד  בפסל. 
    הוא ניצב בתוך גומחה מוגבהת, כך שלא יכול היה לגעת בו גם אם רצה. הוא התקרב ככל יכולתו ועמד כשראשו מוטה לאחור, הביט בפסל, בעוד ג'ורג' הקדוש נועץ את עיניו במרחק הנושן בתמימות שלא תאמה את שריונו ובתעוזה שסתרה את קמט הריכוז שבין גבותיו. עיניו היו פקוחות לרווחה וצלולות, וגבו היה זקוף. הוא עמד בעוז מול האיום המתקרב, אם כי נראה כמעט צעיר מכדי להניף חרב. אנג'לו הביט בפניו בעיניים פעורות, מהופנט. הוא נותר לעמוד כך במשך זמן ממושך, מתעלם מהכנסייה המפורסמת, מציורי הקיר ומהוויטראז'ים בחלונות. כל הדרו של המוזיאון והפלאים האצורים בו החווירו לעומת הפסל האחד הזה. 
    כעת, כמעט תריסר שנים לאחר מכן, הוא עמד והביט מעלה אל פסל שלא היה פסלו הנודע של דונטלו, אך למרות זאת הביט בו בתחינה. "עזור לי, סאן ג'ורג'ו," הוא אמר בקול, בתקווה שהשמיים מאזינים לו. "עזור לי להתמודד עם הצפוי."
    אנג'לו הסתובב, התרחק בצעדים כבדים מהמזרקה וחזר אל הדרך שהיתה עתיקה כמו רומא עצמה. הוא חש את עיני הפסל הלא ידוע נעוצות בגבו התשוש. מחשבותיו של אנג'לו נדדו שוב אל אלופו, אל אחר הצהריים של אי־אז, כשהכול היה ברור כל כך, כשחיי נצח נדמו לו כפרס ולא כעינוי מתמשך. כעת כאב לו מכדי שחיי נצח ייראו לו מפתים. המוות היה מזמין פי כמה. 
    באחר הצהריים ההוא, לפני שנים, הצטרף אליו מישהו בהרהוריו על אודות ג'ורג' הקדוש, אבל הוא לא שם לב לכך, עד שהאיש פתח את פיו וסיפר לו את הסיפור שמאחורי יצירת האמנות. 
    "ג'ורג' היה חייל רומאי, סוג של מפקד. הוא לא הסכים להתכחש לאמונתו בישוע. הובטחו לו זהב וכוח ועושר אם רק יסכים לסגוד לאלי האימפריה. אתה מבין, הקיסר לא רצה להרוג אותו. הוא העריך מאוד את ג'ורג' הצעיר. אבל ג'ורג' סירב."
    אנג'לו הסיר את עיניו מפסלו של דונטלו. האיש שעמד לידו היה כומר, כמו האב סבסטיאנו, מבוגר מאביו של אנג'לו אך צעיר מסבו סנטינו. עיני הכומר ברקו, ושיערו היה מסורק בקפידה. פניו היו נעימות וסקרניות, אבל ידיו היו שלובות מאחורי גבו, ויציבתו חמורת הסבר העידה על היותו מתנזר. 
    "האם הוא מת?" שאל אנג'לו. 
    "כן, הוא מת," ענה הכומר בעצב. 
    אנג'לו חשב כך, אבל האמת הכאיבה לו. הוא העדיף שהגיבור הצעיר שלו ינצח. 
    "הוא מת, אבל הביס את הדרקון," הוסיף הכומר ברכות.
    אנג'לו לא הבין, לכן קימט את אפו ובמבט מבולבל חזר להביט בפסל ובמגן העצום שג'ורג' אחז בידו. הוא חשב שזה סיפור אמיתי ושדרקונים אינם קיימים. 
    "הדרקון?" הוא שאל. "הוא נלחם בדרקון?"
    "רשע. פיתוי. פחד. הדרקון הוא סמל לקרב, שבוודאי התחולל בתוכו כשניסה להישאר נאמן לאלוהיו."
    אנג'לו הנהן בהבנה מלאה. שוב השתררה שתיקה, והם הביטו בפסל החייל, שקם לתחייה בידי האמן הגדול. 
    "איך קוראים לך, נער?" שאל אותו הכומר. 
    "אנג'לו," ענה. "אנג'לו ביאנקו."
    "אנג'לו. ג'ורג' הקדוש חי לפני למעלה מחמש מאות שנים. ובכל זאת אנחנו עדיין מדברים עליו. אני חושב שזה הופך אותו לבן אלמוות... מה דעתך?"
    המחשבה הציפה את אנג'לו בדמעות, והוא ניסה למצמץ ולהסתיר אותן. "כן, אבי," לחש. "אני מסכים."
    "הוא סיכן הכול, וכעת הוא בן אלמוות."
    הוא סיכן הכול, וכעת הוא בן אלמוות.
    אנג'לו גנח, והזיכרון גרם לבטנו להתכווץ. הו, איזו אירוניה. הו, איזו אירוניה איומה שלא תיאמן. גם הוא סיכן הכול, ויכול להיות שאבד לו הדבר האחד, שלמענו היה מוכן לוותר על האלמותיות. 
    כשהשחר החל לבצבץ בשמיים ממזרח, ואור חיוור נפל מן הגגות המחודדים וממגדלי הפעמונים על "העיר הנצחית", הגיע אנג'לו סוף סוף לשערי סנטה ססיליה. הפעמונים הקוראים לתפילה החלו לצלצל, כמו היו מברכים אותו על שובו, אבל אנג'לו רק הצליח לאחוז במוטות המתכת ולהתפלל, כי בזכות איזשהו נס ממתינה לו אווה בפנים. 
    האם פרנצ'סקה גילתה אותו מספר דקות לאחר מכן, יושב שעון בגבו אל השער, כאילו משרתי השטן הניחו אותו שם. היא חשבה, כנראה, שהוא מת, משום שזעקה בקול רם ובאימה, ובעודה רצה לקרוא לעזרה הצטלבה. אנג'לו היה תשוש מכדי להרגיע אותה. 
    מבעד לאישוניו הנפוחים הוא הביט במריו סונינו, שהופיע מעליו, בדק לו את הדופק וחילק הוראות בקול רם למספר אנשים אחרים שנשאו אותו פנימה. 
    "זה לא בטוח." אנג'לו התאמץ לדבר. מריו היה בסכנה מחוץ לשער. מריו היה בסכנה גם בתוך התחום המגודר. 
    "מישהו עלול לראות אותך," ניסה אנג'לו להזהיר אותו, אבל המילים שבקעו מבין שפתיו לא היו ברורות. 
    "קחו אותו למעלה, לחדרה של אווה!" הורה מריו. 
    "איפה אווה?" שאל אנג'לו, שהכריח את המילים לצאת מפיו. הוא חייב היה לדעת. 
    איש לא ענה לו. הם פנו במהירות אל המדרגות, ואנג'לו זעק בקול בגלל הכאב שפילח את צלעותיו כשנעו. הוא הונח בזהירות על המיטה וחש מוקף בריחהּ של אווה. 
    "אווה?" שאל שוב, והפעם בקול רם יותר. הוא הציץ מבעד לעין, שהיתה נפוחה פחות, וניסה לראות, אבל הצורות היו מטושטשות והאנשים שמרו על דממה מבשרת רע. 
    "לא ראינו אותה כבר שלושה ימים, אנג'לו," אמר מריו לבסוף. "הגרמנים לקחו אותה."
    • איימי הרמון
    • איימי הרמון
      איימי הרמון, סופרת רבי המכר של ה - ,WALLSTREET JOURNAL, USA TODAY ו- NEW YORK TIMES. 
      עוד בילדותה ידעה איימי, שהיא רוצה להיות סופרת. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא חילקה את זמנה בין כתיבת סיפורים לבין כתיבת שירים למגירה. 
      היא גדלה בין שדות החיטה, באמצע שום מקום, כשאין דבר סביבה פרט לספריה, לשלושת אחיה ושתי אחיותיה, וכך שקועה רוב הזמן בקריאה וכתיבה, פיתחה חוש חד לרכיב היוצר סיפור טוב. היא יודעת לזהות אותו בספרים אחרים ולכתוב בהשראתו את ספריה שלה. 
      בעברה היתה מרצה בתחום העצמה ובניית מוטיבציה. בנוסף, היתה מורה בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים ואת ארבעת ילדיה גידלה בחינוך ביתי. 
      כשהיתה חברה במקהלת SAINTS UNIFIED, זכתה גם בגראמי.
      איימי מספרת שהספר שהכי השפיע עליה היה ג'יין אייר, אותו קראה כשהיתה
      בת 12, ומיד הבינה שהספרות הרומנטית היא האהובה עליה ביותר.
       
      איימי הוציאה עד כה אחד-עשר ספרים, שתורגמו לשבע-עשרה שפות שונות. ספריה רבי מכר בכל העולם. סוג של חלום שהתגשם לילדה קטנה ושובבה מלבין, יוטה.
     
    שילה נעמן
    |
    ביקורת העורך
    |
    23/09/18
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הזמיר
    • אהבה אבודה
    • המכתב האבוד
    • עיר של נשים
    • גן המכתבים
    • המפתח של שרה
    • המתיקות שבשכחה
    • צבעים נמלטים
    • נערה מברלין
    • תימהון
    • שובל של עשן
    • סיפורו של יתום