הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מחברת הלב
    ספר מוגן
     
  • מחברת הלב
    לורי נלסון ספילמן | תרגום: אסנת הדר
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2018 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 356 עמ' מודפסים
    לורי נלסון ספילמן, מחברת "רשימת המשאלות" ו"אבני הסליחה"
     
    בספר חדש שחודר אל הלב
     
    אריקה ובנותיה, אנני וקריסטן, גרות בניו יורק, בדירה המשקיפה על סנטרל פארק. המשפחה חיה חיי רווחה ונחת, הבנות כבר לומדות באוניברסיטה, ואריקה סבורה שהגיע הזמן שתחשוב קצת על עצמה. במשפחה שלה יש מסורת של "משפטי מפתח" שעוברים מדור לדור, מאישה לאישה ונשמרים ב"מחברת הלב". "השלימי עם העבר שלך – עתידך תלוי בזה" - היא מצטטת לעצמה את אחד מהם.
     
    תאונה נוראית טורפת את כל הקלפים ומפזרת את המשפחה לכל רוח, ונדמה שהעננה הכבדה שרובצת עליה תישאר שם לתמיד.
     
    הודעות אי-מייל מוזרות בהן שזורים משפטים מ"מחברת הלב" שולחות אריקה אל האי שבו נולדה. היא נוסעת במטרה לפתור את תעלומת ההודעות, אך מוצאת פתרון לתעלומה לגמרי אחרת. ובדרך, נפתח לבה גם אל האהבה.
     
    בספר מרגש, מותח וסוחף, פורמת לורי נלסון ספילמן תסבוכת משפחתית רבת שנים, בעזרת משפטים חכמים של נשים חכמות שידעו דבר או שניים על עניינים שבלב.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    44
    2 ב-80
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
    אריקה
     
    אם משהו גורם לך להסס, עצרי. זה מה שאמא שלי היתה אומרת. אני מריחה את הלחם המטוגן. אני שומעת את רעש הכלים. אני נעצרת לבדוק מה השעה. עוד לא שש אפילו. קריסטֶן היתה ערה כל הלילה. שוב.
    אבל במקום לעצור ולהתקשר לגָרוּש שלי, כמו שתחושת הבטן שלי אומרת לי, אני רצה במסדרון ומקצרת דרך חדר האוכל.
    השחר מסווה את הקירות הצהבהבים. קרן אור מהמטבח הצמוד נוחתת על התיק של קריסטן שזרוק על השולחן. ארנקה וחפיסת סוכריות מנטה נפלו החוצה. אני רואה רישיון נהיגה של מישהי ששמה אדיסון... או מדיסון? בחייך, קריסטן, אמור להיות לך יותר שכל. אני ניגשת לקחת אותו, אבל באותה מהירות אני מחזירה אותו למקום. היא סטודנטית טיפוסית, מסתובבת עם תעודת זיהוי מזויפת. למה להרוס את הבוקר האחרון שלנו בוויכוח?
    אני ממשיכה הלאה ועוצרת כשאני מגיעה לכניסה למטבח, המסודר בדרך כלל. סירים ומחבתות מפוזרים על דלפקי השיש הלבן, לצד עטיפות חמאה וקליפות ביצים. אבקת סוכר מכתימה את רצפת הפרקט הכהה. היא הקציפה שמנת בקערת הנחושת, וגם מכאן אני רואה את כתמי הקצף הלבן על הכיריים העשויות נירוסטה.
    והנה היא, עומדת ליד האי, עדיין בשמלה הצהובה הקטנה שלבשה אתמול בערב. רוב שערה הבלונדיני נמלט מהקוקו המאולתר שלה, והיא יחפה. ציפורני רגליה צבועות בצבע לבנדר. היא מרכיבה אוזניות אלחוטיות, מזייפת לצלילי איזה שיר היפ הופ ומורחת חמאת בוטנים על פרוסות לחם עבות.
    אני רוצה לחבק את בתי הטיפשונת ולחנוק אותה בעת ובעונה אחת.
    "בוקר טוב, מותק."
    היא מטפטפת דבש על חמאת הבוטנים, מלקקת את אצבעותיה, ואז זורקת את הלחם למחבת עם חמאה מבעבעת וממשיכה להניד בראשה.
    אני חוצה את החדר וטופחת על כתפה הגרמית. היא נחרדת, ואחר כך מפציע על פניה חיוך.
    "הֵיי, אמא!" היא תולשת את האוזניות מאוזניה, והמוזיקה הולמת בחוזקה עד שהיא לוחצת על כפתור בטלפון שלה. "מוכנה לארוחת בוקר?" עיניה הכחולות מרקדות, אבל מאחורי העליצות אני מבחינה בערפל מזוגג, חשוך שינה.
    "את צריכה להיות במיטה, מתוקה. ישנת?"
    היא מרימה את כוס האספרסו הקטנה שלה ומושכת בכתפיה. "שינה זה לתינוקות ולזקנות. היי, חכי ותראי מה הכנתי!"
    אני טופחת על לחייהּ הוורודה ומבטיחה לעצמי להתקשר אחר כך לבריאן. ברגעים כאלה - כשמצבי הרוח של בת התשע־עשרה שלי מתחלפים באותה מהירות כמו הפלייליסט שלה - אני אסירת תודה על כך שהאקס שלי הוא רופא. "אני מקווה שאת מתכננת לנקות פה -" אני מפסיקה כשאני רואה שלט בעבודת יד שמודבק לארונות המטבח.
     
    להתראות, אמא! נתגעגע אלייך! XOXO
     
    לא אכפת לי שידיה דביקות. אני מצמידה אותה אל חזי ושואפת את ניחוח הדבש והחמאה ואת בושם הפְלַאוֶור בּוֹמבּ שלה. "תודה, מתוקה שלי."
    היא נסוגה לאחור ומצביעה על טביעת היד הדביקה שהשאירה לי על הבלייזר. "אופס! מצטערת על זה." היא רצה לכיור לחפש מטלית, ואז מעבירה את המטלית המטפטפת על הז'קט שלי. "את נראית מאוד מגונדרת בשביל נסיעה ארוכה, אמא'לה." לפני שאני מספיקה להסביר את השינוי בתוכניות, היא משליכה את המטלית לכיור ומפנה את תשומת הלב למחבת. "בכל אופן, חשבתי שכדאי להיפרד כמו שצריך."
    להיפרד כמו שצריך. ביטוי שאמא שלי השתמשה בו. אבל אני זאת שצריכה לעמוד במטבח ולהכין ארוחת פרידה לבנותי, לא להפך. לעזאזל עם מר ואנג! שיחת הטלפון שלו מוקדם בבוקר קלקלה את כל התוכניות שלנו.
    קריסטן זורקת את המרית על השיש ומובילה אותי אל השולחן, שכבר ערכה לשלוש. קנקן מיץ תפוזים עומד באמצע ולצדו אגרטל פרחים בצבע ורוד עז, שדומים באופן חשוד לפרחי הפֶּנטַס מהמרפסת, אלה שאנני שתלה באביב הקודם.
    היא מציעה לי כיסא ואחר כך מדלגת למסדרון. "הֵיי, אנני! תזיזי את התחת שלך וקומי!"
    "קריסטן, שקט, בבקשה. את רוצה להעיר את כל הבניין?"
    "סליחה!" היא אומרת ומצחקקת. "חכי עד שתטעמי את זה. לחם מטוגן עם חמאת בוטנים ובננות. אורגזמה מובטחת לפה שלך."
    אני מנענעת בראש כשאנני, בת התשע־העשרה השנייה שלי, מדשדשת למטבח. פניה העגולות והיפות הן בצבע טֶרה קוטה עמוק הודות למורשתה הלטינית ולשמש הקיצית, ושערה השחור והארוך הוא מסה של תלתלים סבוכים. אמנם היא מתנוססת לגובה של 1.75 מטר, אבל היא שוב אנני הקטנה שלי, בפיג'מה מפוספסת ובנעלי בית בצורת פילים. אני קמה ונותנת לה נשיקה.
    "בוקר טוב, מותק."
    "היא שוב היתה ערה כל הלילה?" לוחשת אנני באוזני ומשלבת את זרועותיה על חזה, הרגל מכיתה ג' כששדיה החלו לצמוח, לחַלחלתה.
    "היא מכינה לנו ארוחת בוקר," אני אומרת בחיוך מרגיע, כך אני מקווה.
    אנני גונחת כשהיא רואה את הפרחים הקטופים. היא מתקרבת אל הכיריים, שם שומטת אחותה עוד סנדוויץ' חמאת בוטנים לחמאה הרוחשת, ומסירה רסס של קצפת משערה של קריסטן.
    "מה עשית, קריסי, הפעלת פצצת קצפת?" קולה עדין, כאילו היא מדברת עם מישהי ממש שברירית.
    "זאת ארוחת הפרידה שלי," אומרת קריסטן ומוציאה את הסיבוב הראשון של הלחם המטוגן במרית ובאצבעות. "לך ולאמא."
    "את מתכוונת לאמא," אומרת אנני.
    קריסטן מביטה באנני ומיד מעיפה מבט בי. "אה. כן." היא מלקקת את אצבעותיה. "ארוחת הפרידה שלנו לאמא. כי את ואני נוסעות היום... יחד."
    "מה קורה, גבירותי? מישהי מקווה להאריך את חופשת הקיץ שלה?" אני פונה אל אנני. "את שמחה לחזור לקמפוס, נכון?"
    "כן," היא אומרת ומותחת את ההברה כך שאדע שהיא מעוצבנת. אנני היא יושבת הבית שלי, היא בטח נבוכה מזה שכבר עכשיו היא מתגעגעת הביתה. אני יורדת מהעניין.
    קריסטן יוצקת על הלחם המטוגן שלולית סירופ ומוסיפה קצת קצפת. "ווּאַלָה!" היא אומרת ומחזיקה את הצלחת כאילו היתה מִנחה לאלים. היא מושיטה אותה לאנני. "תעבירי בבקשה לאמא."
    קריסטן מכינה את הצלחת השנייה ומספקת לנו דיווח מפורט על הלילה שבילתה עם חבריה, מנוקד בצחוק ובמחוות נמרצות. קשה להאמין שרק לפני שבוע הילדה הזאת התחפרה בחדרה וסירבה לאכול. אני חושדת שוֶוס, החבר שלה לסירוגין, והיא השלימו, אבל אני לא שואלת. אני לא רוצה לפוצץ את בלון האושר שלה.
    "רקדתי איזה שלוש שעות רצוף!" היא מחוללת מהכיריים אל השולחן עם הצלחת השלישית ואז צונחת לצדי. "מתי אנחנו יוצאות היום?"
    אני מתכווצת. מה אני עושה? הרי בכוונה בחרתי לעבוד בנדל"ן כדי שאוכל לארגן את הלו"ז שלי סביב משחקי כדורגל ומופעי תזמורת ורסיטלים. ועכשיו יום הנסיעה לקולג'. אבל מר ואנג... וקרטר... והתחרות... והדירוג שלי.
    "לגבי זה -" אני פותחת ואומרת, אבל קריסטן קוטעת אותי.
    "אני כל כך שמחה שאני לא צריכה לנסוע ברכבת." היא דוקרת בננה במזלג. "איפה נעצור לצהריים? אני בעד קפה וייט דוג. או אולי פוזיטנו."
    אני מעווה את פני. "אה, אולי במקום זה ניפגש לארוחת ערב?" אני מעבירה את מבטי מבת אחת לשנייה. "אני צריכה להראות הבוקר בית. זה נפל עלי ברגע האחרון וזה אומר שאני לא אוכל לצאת מכאן עד -"
    המזלג של אנני נופל ברעש על צלחתה. "אנחנו לא יכולות. לקריסי יש מועמדות למועדון סטודנטיות אחרי הצהריים."
    קריסטן מושכת בכתפיה. "אני אוותר עליה."
    "לא! את לא יכולה!"
    "סעי הבוקר ברכבת," אני אומרת. "אני אבוא מחר עם הדברים שלך."
    "אולי אבא יכול להסיע אותנו," מציעה קריסטן ומתעלמת מהצעתי. "זה יום שישי החופשי שלו?"
    אנני מתרגזת. "כן, בטח. גם אם הוא לא עובד, הוא יהיה עסוק. זה יהיה משהו ממש חשוב, כמו קרוֹספיט... או תחרות טניס... או איזו בלונדינית חדשה."
    "אנני," אני מזהירה וזוקפת את סנטרי. בנותי יודעות שאני לא מרשה להן לרדת על בריאן. פעם היה קל יותר להגן עליו. אבא שלכן היה בא, אבל יש לו עבודה חשובה. הוא מציל חיים. אבל עכשיו, הודות לרשתות החברתיות, בנותי רואות מה אבא שלהן עושה בזמנו החופשי. ולעתים רחוקות מדובר בהצלת חיים.
    "מצטערת, אבל זאת האמת." אנני משלבת את ידיה ועיניה מתחננות. "בבקשה, אמא, את חייבת לנהוג."
    אני מטה את ראשי. "מה העניין? אף פעם לא היתה לכן בעיה לנסוע ברכבת."
    היא נושפת ברוגז. "כנראה יותר חשוב לנצח בתחרות מלקיים את מה שהבטחת לנו."
    לא יכול להיות שהיא מאמינה בזה. אני חובטת בצחוק בזרועה. "זה לא הוגן, אנני." אני מרימה את הטלפון שלי. "תשכחו מזה. אני אגיד למר ואנג שאני לא יכולה להגיע."
    קריסטן מושיטה את ידה ומכסה את הטלפון שלי. "תפסיקי. אנחנו נסתדר ברכבת, נכון, אנני?" היא משגרת אל אחותה מבט ואחר כך חוזרת אלי. "מה הדירוג שלך השבוע, אמא? את כבר אחת מחמישים הסוכנים הכי טובים במנהטן?"
    אני נושמת לרווחה, מרוצה שלפחות אחת מבנותי תומכת בי. "אני לא יודעת. נדמה לי שאני במקום השישים ושלושה." אני לא מתאפקת ומשוויצה קצת. "אבל בשבוע הבא אני אסגור שתי עסקאות."
    "את תותחית, אמא! את תנצחי בתחרות, נכון?"
    אני מנפנפת אותה, מעמידה פנים אדישות, אבל אני חושדת שהיא קולטת אותי. הזכייה בתחרות הזאת תיתן לקריירה שלי דחיפה רצינית ובנותי יודעות את זה. למזלי, הן לא יודעות שמה שמניע אותי זה טינה כבושה. אם אזכה, סוף־סוף יהיה לי קטע "מה־תגידי־עלי־עכשיו" לעשות לאמילי לאנג, גורו הנדל"ן שלפני תשע שנים כמעט הרסה לי את הקריירה.
    "30 באפריל זה בעוד שמונה חודשים," אני אומרת. "הרבה יכול להשתנות עד אז." אבל בלבי אני חושבת שזה דווקא אפשרי. הודות לפרישה לא צפויה בסוכנות הנדל"ן לוקווד, רשימת הלקוחות שלי - והמכירות - הרקיעו שחקים. וזה קרה בעיתוי מעולה - לפני שנה, כשבנותי עזבו לקולג' ופערו חלל גדול בלבי ובלו"ז החברתי שלי.
    הטלפון שלי מצפצף. זה שוב מר ואנג. אני הופכת את הטלפון.
    "לכי על זה!" אומרת קריסטן. "תיכנסי למועדון חמישים הסוכנים הראשונים."
    לבטל את הפגישה עם מר ואנג? הבטן מתכווצת לי. קרטר יתחרפן אם הוא יגלה שהרסתי עסקה של שמונה ספרות. וכמו שבריאן אוהב להזכיר לי, הבנות כבר לא תינוקות. לפני שנה זה לא היה בא בחשבון. אבל זאת שנה ב'. הן לא ימותו מנסיעה ברכבת.
    אני פונה אל אנני ולוחצת בכף ידי את בִּרכּה. "מה את אומרת, מותק?"
    "מה שתגידי." היא חושפת שיניים לעבר אחותה. "אני כנראה ממילא במיעוט."
    קריסטן צוחקת. "תתגברי, אחותי!" היא פונה אלי. "טוב, אמא, אם את הולכת לנפנף אותנו היום, תנצלי את זה. תבטיחי שתנצחי בתחרות, כדי שבשנה הבאה תהיי כרישת נדל"ן ותגידי לכל מי שינסה לקלקל לנו את התוכניות לנשק לך ב -"
    אני מרימה את ידי וקמה. "טוב, אני אשתדל, אני מבטיחה! אבל היום אני עדיין עובדת אצל קרטר בלוקווד. עובדת שצריכה להגיע לעבודה. אני נורא מצטערת."
    "לכי," אומרת קריסטן. "אה, ואת יכולה להכניס לי עוד כסף לחשבון?"
    "כבר? מה עשית עם הכסף שהפקדתי ביום שני?"
    היא משפילה את ראשה ומרימה את עיניה, מבט ה"בבקשה־אל- תכעסי־לא־יכולתי־להתאפק". "היה איזה זקן ברחוב, והיה לו גור כלבים קטן. הוא היה כל כך רזה ועצוב..."
    "אוי, קריסטן." אני מנענעת בראשי ובוחרת לא להזכיר את סנדלי הטוֹרי בֶּרץ' החדשים שראיתי אותה נועלת אתמול בערב, אלה עם הרצועות שהציגו לראווה את הפדיקור החדש שלה. אחרי הכול, הסיבה שאני עובדת קשה כל כך היא כדי שאוכל לספק לבנותי מותרות שאף פעם לא היו לי. אני קמה מכיסאי. "אני אעביר לך כסף היום אחר הצהריים - להוצאות מחיה, לא לאוכל לכלבים, ברור?"
    היא מחייכת ומזדקפת. "ברור."
    אני מנשקת אותה על לחייהּ. "תודה על ארוחת הבוקר הטעימה. אני אוהבת אותך, פשושית." אנני מתקרבת אלי. אני כורכת זרוע אחת סביבה, ואת השנייה סביב קריסטן. "תהיו טובות," אני אומרת ומנשקת את מצחיהן. "תעשו את המקסימום."
    זאת ברכת השלום הקבועה שלי, אותה ברכת פרידה שאמא שלי היתה משתמשת בה. כשאני פונה ללכת, אני מרגישה את אנני לצדי.
    "אני אלווה אותך."
    אני מחניקה גניחה ומתכוננת להטפה מפי בתי האחראית.
     
    ***
     
    אנני אוחזת בזרועי ברגע שאנחנו מתרחקות מטווח שמיעה. "אמא," היא לוחשת, "ראית אותה? היא, כזה, קופצת משמחה."
    אני כורכת יד סביב כתפה."אני יודעת. נחמד לראות שהיא שוב מאושרת, נכון?"
    "אבל מצבי הרוח שלה לא בשליטה, היא מתנדנדת, רגע אחד למטה ואחר כך שוב בעננים. היא מתנהגת כמו באביב, בשבוע של בחינות הגמר, כאילו היא משוגעת."
    "אהממ," אני אומרת, ואנני נושפת. היא יודעת שאנחנו לא משתמשות בשם התואר הזה כדי לתאר אנשים. היא מרימה את ידיה בכעס ברור.
    "טוב, אז היא מתנהגת כאילו היא דו־קוטבית או משהו כזה. ברצינות, אמא, אני לא מאמינה שאת מכריחה אותה לנסוע ברכבת."
    "קודם כול," אני אומרת, "אל תצמידי לאנשים תוויות." אני מושכת קווצה משערה, בתקווה להפגין ביטחון עצמי קליל, שאני לא מרגישה. "ושנית, בגיל ההתבגרות אמורים להיות מצבי רוח. אבל אני מבינה את הדאגה שלך. אני אבקש מאבא המלצה על פסיכולוג. היא בלחץ בגלל הלימודים, ומועדון הסטודנטיות, והפרידה מווס."
    "פסיכולוג? אני חושבת שהיא צריכה תרופות."
    אני מושיטה יד למפתחות שלי ובוחרת להתעלם מהאבחנה הלא־מקצועית של אנני. "קשה לה עם שינויים. היא תהיה בסדר ברגע שהיא תגיע לקמפוס." אני מנמיכה את קולי. "יש לה תעודה מזויפת. אני חושבת שהיא השתכרה אתמול."
    אנני מטה את ראשה הצדה. "אז... את אומרת לי שהיא רק שיכורה?"
    "או זה או שהיא שתתה יותר מדי קפאין."
    אנני עושה פרצוף. "ברצינות? את חושבת שהבעיה שלה זה קפה?"
    אני משתדלת להיות סבלנית. "אמרתי שאני אתקשר לאבא ואני אעשה את זה. בינתיים, בבקשה תפסיקי לדאוג. היא תירגע. ואת תהיי איתה."
    צל חולף על פניה של אנני ולבי מתכווץ. אני מניחה את ידי על לחייהּ. "אני ממש מצטערת, חומד. בבקשה תנסי להבין. אני פשוט... אני קרועה פה. מר ואנג הוא לקוח חשוב. המכירה הזאת יכולה להיות רצינית."
    היא משפילה את מבטה אל נעלי הבית שלה ומהנהנת, וזרועותיה נותרות משולבות על חזה.
    "בואו הביתה בסוף השבוע הראשון של ספטמבר וניסע לאיסטון."
    פניה של בתי הַרגישה, זו שמגוננת בעוז על אחותה, מצטהלות קצת. "אולי יהיה לנו מזל ושוב תהיה הפסקת חשמל."
    אנחנו מחייכות יחד, ואני חושבת ששתינו נזכרות בנסיעה האימפולסיבית למפרץ צ'ספיק בסתיו הקודם. הגענו לביתנו ברחוב לֶה גֵייטס קוֹב בגשם כבד וגילינו שהחשמל נותק בסערה.
    הבערתי אש באח והדלקנו כמה נרות. התכרבלנו על הספה מתחת לערימת שמיכות כשאנני מצדי האחד וקריסטן מצדי השני. לאור מנורת הנפט קראתי בקול מ"נשים קטנות", ספר הילדוּת האהוב עליהן. ראשיהן של בנותי התערסלו על זרועותי, חום גופן נלחץ אל גופי, וכך קראתי בלחישה עד שלוש לפנות בוקר, כי חששתי שאם אפסיק הן יתעוררו. רציתי לנצור לזמן רב ככל האפשר את השעות היקרות שבהן חיבקתי את שתי הנפשות האהובות עלי יותר מכול בעולם, צמד נערות המתנדנדות בין ילדוּת לבגרוּת.
    האם גם היום היה הופך לזיכרון יקר ערך? אני מעיפה מבט בטלפון שלי. אני יכולה לסמס למר ואנג ולומר לו...
    "כדאי שתלכי," אומרת אנני, כאילו היא מחליטה בשבילי. "וכדאי שאני אבדוק מה שלום קריסי. עכשיו היא בטח מכינה סופלה."
    אני מחייכת וחופנת את לחייה הרכה. "את מוכנה לעזור לנקות את המטבח לפני שתיסעו?"
    אנני טופחת על בטנה. "את מכירה אותי. אני יודעת להעלים את האוכל."
    אנני היא בתי העגלגלה, עם מותניים רחבים וירכיים גדולות כמו החזה שלה - מבנה גוף שתרבויות רבות מהללות. אבל בניו יורק, העיר השורצת דוגמניות בפוטנציה, היא פיתחה דימוי גוף מעוות. אי־שם בגיל ההתבגרות החליטה אנני שהיא המכשפה הדוחה, "הילדה המאומצת, השמנה והכהה, עם האחות הבלונדינית הרזה" - ניסוח שלה, לא שלי. לא משנה כמה ניסיתי, אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותה במה שאני רואה - יופי טבעי פנימי וחיצוני, מתנה שאני עדיין מתפעלת ממנה מדי יום, נערה שבלי קשר לדי־אן־איי, היא בשר מבשרי.
    "אני אוהבת את התיאבון הבריא של הבת המהממת שלי." אני צובטת אותה בצחוק. היא נרתעת ואני אוספת אותה לחיבוק אחרון. "שימי עין על אחותך. סמסי לי כשתגיעו לפילדלפיה."
    אני לוקחת את התיק שלי ממתלה המעילים. "תהיי טובה. תעשי את המקסימום."
     
    ***
     
    אני סוגרת את הדלת מאחורי. קר בפרוזדור, ושקט שלא כרגיל. אני הולכת למעלית, אבל גוררת את רגלי, כאילו זה סוף היום ולא תחילתו. הוא עוקב אחרי ממרחק כמה צעדים, אפל וכבד ומאיים להסתער - רגש האשמה של האם העובדת.
    אני לוחצת על כפתור המעלית. אני לא עושה את המקסימום. אני צריכה לבטל את הפגישה הבוקר. משהו גורם לי להסס. כדאי שאעצור.
    דלת המעלית נפתחת. אני נכנסת לתוכה.
    • לורי נלסון ספילמן
    • לורי נלסון ספילמן

      לורי נלסון ספילמן היא מורה ממישיגן, ארצות - הברית. "רשימת המשאלות" הוא ספר הביכורים שלה. את ההשראה לכתיבתו קיבלה כשמצאה את רשימת המשאלות שכתבה כשהיתה בתיכון, שאחת מהן היתה להיות סופרת. כמו הגיבורה של ספרה, גם ספילמן גילתה שיש חלומות שלעולם אינם מתיישנים. ספרה נמכר לתרגום ל-20 מדינות, הביקורות היללו אותו כ"ספר מהלך קסם" (Kirkus Review) וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לחברת פוקס.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות