הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מועמדי פרס גפן 2012
  • מועמדי פרס גפן 2012

    פרס גפן 11. הסיפורים המועמדים לפרס גפן, 2012. פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות ביותר שראו אור בעברית בשנה זו, במטרה לקדם תחום ספרותי זה בישראל ולהעניק את ההערכה הראויה ליצירות האיכותיות שהתפרסמו בז'אנר. הפרס מוענק מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה וקרוי על שמו של עמוס גפן ז''ל – מתרגם, עורך, מחלוצי המדע בדיוני בארץ וממייסדי האגודה. אסופה זו מאגדת את סיפורי המדע הבדיוני והפנטסיה שזכו לעלות לרשימת המועמדים הסופיים לפרס בשנת 2012. ניתן להצביע לסיפור האהוב עליך באתר פרס גפן  http://geffen.sf-f.org.il/?p=358. הסיפורים: קֶרַע/ קרן לנדסמן פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2011. חורף בקאסטור/ רותם ברוכין פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2011. תחתית/ יעל פורמן פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2011. ואז היה חורף בעולם/ הדס משגב פורסם לראשונה באתר בלי פאניקה. לבד, בחושך / קרן לנדסמן פורסם לראש בפרויקט ''העולם של סוזן" באתר כנס מאורות 2011.

  • ספר דיגיטלי
     
    15
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • קֶרַע / קרן לנדסמן

     

    פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2011.

    קרן לנדסמן היא אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. חולקת את חייה עם שני ילדים, בנזוג, חתולה וענני אבק.

     

    "ואז מה עשית?"

    "מה זאת אומרת מה עשיתי?" קולה של האישה עלה, גובל כמעט בהיסטריה, "מה אתה חושב? זרקתי אותה... זרקתי אותה ו... ו..." הקול הגבוה נשבר בבכי.

    האישה לעלעה. הפקיד הושיט לה כוס מים, והיא דחתה אותה ביד אחת. בידה האחרת ניגבה את פניה. היא המשיכה בקול שקט יותר, "זרקתי אותה. השארתי אותה שם."

    הפקיד הנהן. העט שלו נזנח ליד חבילת הדפים הצהובים. הוא הפסיק לרשום את דברי האישה זמן רב לפני כן, קצת אחרי שהיא התחילה לדבר על היצורים.

    "ניסית לחזור?"

    האישה נדה בראשה, "פעם אחת... פעמיים... אולי שלוש." היא נאנחה. "אבל הם לא יודעים מי היא. אתה מבין?" היא הישירה את עיניה לעיניו של הפקיד. "הם לא מזהים אותה. הם דומים מדי אחד לשני. אתה מבין? זה בגלל הקרע."

    הפקיד הנהן. הוא הושיט את ידו לאישה.

    "אני יודע, כבר סיפרת לי."

    ידיה של האישה נחו לפניה על השולחן ללא ניע. רק עיניה התרוצצו על פני הפקיד. לפתע היא חייכה. חיוך דק, כשל חיה בכלוב המתכוננת לנשוך את המטפל שלה. "אתה לא מבין. אבל זה בסדר. אתה עוד תבין. הם יגיעו גם הנה."

    הפקיד חייך קלות ונעמד. האישה נעמדה אחריו. הוא הוביל אותה לדלת ללא מילה. היא נעצרה ליד הדלת, הסתובבה אליו וחייכה שוב. "אולי עליך הם יחוסו. אולי. אבל הקרע... הוא יגיע. וגם הם."

    האישה יצאה. מחוץ לדלת המתין המטפל שלה שליווה אותה במורד המסדרון. נשען על הקיר, ליד הפקיד עמד רובן. הפקיד לא ידע האם היה לרובן תפקיד מוגדר. רק שם.

    "עוד אחת?"

    הפקיד הנהן, "כן."

    "מעלה השמונה?"

    הפקיד נד בראשו. "קרת."

    רובן הושיט לפקיד מסטיק טבק אחד.

    "אני לא מעשן."

    "גם אני לא." חייך רובן והכניס את המסטיק לפיו.

    "היא אמרה שהקרע יגיע לכאן בקרוב."

    רובן משך בכתפיו. "היו עוד שאמרו את זה היום."

    הפקיד נד בראשו. "היא... היא נשמעה שונה. בטוחה יותר בעצמה."

    רובן הוציא מפיו את המסטיק ומעך אותו על הקיר. מאפרה נפתחה וקלטה לתוכה את השארית. "עזוב," הוא טפח על כתפו של הפקיד, "היא מטורפת, כמו השאר."

    הפקיד בהה במורד הפרוזדור. הוא אמר, כמעט לעצמו, "היא לא מוכנה לאכול."

    "יש כאלה." רובן השתתק והמשיך, "חבל. איזה בזבוז. דוקא כמעט נראית יפה."

    המטפל חזר עם אישה אחרת. גבוהה מהקודמת. עיניה התרוצצו על פני הגברים, ונעצרו על פניו של הפקיד.

    "בואי," הוא החווה לתוך החדר, "בואי תספרי לי הכול."

    האישה הנהנה, והשניים נכנסו לחדר.

    "אתה רוצה להצטרף?" הפקיד שאל את רובן.

    רובן הניד בראשו. "יש לי עוד עבודה להיום." הוא לא הוסיף שהאישה רק תחזור על סיפורן של שלוש הנשים שקדמו לה, שרואיינו שוב ושוב בימים האחרונים, ושיש גבול אפילו לסבלנות שלו. הפקיד הנהן והדלת נסגרה מאחוריהם. מבפנים בקעו קולות היסטריים ככל שסיפורה של האישה התקדם.

     

    רובן גישש בכיסו אחרי הפנקס השחור הקטן שלו. סירין, בת זוגו, הפתיעה אותו ליום הולדתו בפנקס "אמִתי" כהגדרתה. הוא לא התממשק עם השולחן שלו, וכל רשומה היה צריך להכניס ידנית. מצד שני, הוא לא הצריך טעינה בכל בוקר. הוא הכיל רשימת קניות, הודעות להעברה לסירין, תאריך פגישתם מוקף בעיגול גדול, וחמישה שמות, שלושה מהם היו מחוקים. ליד השם החמישי נכתב "שוחררה בצהריים לביתה, הסכימה לפגישת המשך".

    רובן מחק את השם הרביעי, נאנח לעצמו, החזיר את הפנקס לכיסו, הוציא את מסטיק הטבק האחרון, הביט בו, והחזיר אותו לכיס. "לעזאזל," אמר לעצמו ופנה במעלה המסדרון.

    המסדרון נגמר בדלת ברזל גדולה. רובן נופף את ידו לכיוונה, והיא נפתחה. בחוץ היה חושך, שמים שחורים תחת כסות עננות קבועה. רובן הסתכל לשמים ואמר שוב, "לעזאזל." על הדלת מאחוריו נכתב "המוסד לבריאות נפשית".

    הוא הצמיד יד לאוזנו, חייג במהירות ומלמל, "עדן אלאורון."

    קול זמזם נשמע באוזנו של רובן, והוא ניתק את השיחה. הדלת נאטמה מאחוריו, מחניקה את שארית ההיסטריה הגואה בנשים שהשאיר מאחור. לרגע רצה לחזור, להצטנף עם הנשים המכונסות בתאיהן נטולי האור ומלאי גז השיכוך. אבל הייתה לו עבודה, כרגיל.

    "לעזאזל." הוא פנה אל הרחפנית הנמוכה. מחזירי האור לאורך גופה המעוגל בהקו בכתום התקני של חס"ד, חיל הסדר והדמוקרטיה. הוא נכנס אליה והתיישב על כורסת התאוצה, הכרית קלטה את גופו והתאימה את עצמה בשלמות אליו.

    "קרת", אמר לחלל הרחפנית. נקודה מהבהבת ירוקה הופיעה מול עיניו, מציינת את מקומה של העיר על מפת המושבה. "מאשר," אמר, והרחפנית החלה לנוע. הוא ניסה להחליט מה הדרך הנכונה להתחיל. במאחז מעלה השמונה הוא היה יכול להסתובב באין מפריע, וממילא כל הנשים שהגיעו לדווח על היעלמות ילדיהן הגיעו לאותו מקום. אבל קרת גדולה. מציאת ביתה של האישה החמישית עלול להיות אתגר גדול לניווט הידני אותו חיבב. הוא לא אהב את האוטומטיזציה של המושבה.

    רובן נאנח שוב. הוא הוציא את המסטיק מכיסו. שלט אדום הבהב מול פניו, "נא לא לזרוק פסולת". הוא החזיר את המסטיק למקומו באנחה. הוא יכול היה לעמוד בפני כל צבאות הגיהינום כדי להגן על המושבה, אבל לא רצה להסתבך עם כללי הניקיון של הרחפנית. היא הייתה יכולה לנטוש אותו באמצע המדבר אילו היה מסרב לה.

    הוא המשיך להעסיק את עצמו במחשבות תועות על הביורוקרטיה שניכסה כל קוביית חופש לעצמה, כדי לדחוק את הדבר שהטריד אותו לשולי מוחו הרחוקים ביותר. אמהות מטורפות צורחות בחדרים סגורים שילדיהן נעלמו. איש לא ידע מדוע, איש לא יכול היה להסביר זאת, ובעיקר – איש לא הצליח לשכנע אותן שהילדים שלהן עדיין חיים, בריאים ושלמים במושבה.

     

    קרת הייתה מקום סואן. זו המילה שרובן היה בוחר, לו ביקשו ממנו לתאר אותה במילה אחת. על מאות אנשיה המתרוצצים לכל מקום, הילדים הנדחפים בין רגלי המבוגרים, צעקות המכירות הפומביות, וכמובן, הצפירות האינסופיות של נוסעי הרחפניות, על-אף שהנהיגה הייתה אוטומטית. היה למנהג זה הסבר תרבותי שהוא ידע פעם, אולם כעת הוא בעיקר התגעגע למעלה שמונה השקט, שבו צופרי הרחפניות נוטרלו.

    דלת הרחפנית התמוססה סביב רובן, מאפשרת לו לצאת ממנה, וכלי הרכב שט למקום בו רחפניות מאוחסנות עד שיהיה בהן צורך. כשבנו, גאיד, היה צעיר הוא סיפר לרובן כי הרחפניות מדברות זו עם זו במרכזי האחסון שלהן. הסיפור היה כל כך מפורט עד כי רובן ניגש לבדוק בעצמו את מחסן הרחפניות. המקום היה שקט מלבד תקתוקי תקשורת אקראיים שזימנו רחפניות להגיע למקום בו נזקקו לשירותיהן. ובכל זאת, מאז הסיפור של בנו, רובן הפסיק לעבור במרכזי האחסון והחל להזמין לעצמו רחפנית מראש. הוא קרא לזה "תזמון נכון", וקיווה שבמחלקה לא ישימו לב לתוספת התקציב הזעירה בדו"ח התחבורה שהגיש בסיום כל חודש.

    דירתה של האישה החמישית ברשימה שכנה במרחב הבניינים החדשים במערב קרת. הם היו פתרון שיכון מהיר עבור האנשים שהגיעו בספינת הדורות התועה, והכילו רק את הנדרש לקיום – כיור, מיטה מתקפלת, שירותים. כל השאר היה משותף. התכנית המקורית הייתה לשכן שם את אנשי הספינה עד שיימצאו להם בתים ברחבי המושבה, אולם רובם לא הסכימו לעזוב את חבריהם למסע והפתרון הזמני הפך לקבוע.

    המתחם היה מוקף בגדר נמוכה שבה היו משובצים חלקי מתכת מבהיקים. ריחות בישול עלו מאזור המטבח המשותף. רובן לא הצליח לדמיין לעצמו מגורים בדירה ללא מטבח, חדר רחצה אישי או מיטה רחבה. אבל אנשי הספינה היו שונים. שונים מאוד.

    "עדן אלאורון", אמר לדלת הכניסה. אור אדום הבהב עד שנתקבל אישור מבעלת הדירה, והדלת נפתחה באוושה. נתיב אורות בהק על הרצפה והוביל אותו דרך מבוך מסדרונות אל דלת חסרת ייחוד שאור לבן הבהב מעליה כאשר הוא נגע בידית.

    הדלת נפתחה לאחר רגע. במרכז החדר הקטן והאפור עמדה אישה, מעט גבוהה ממנו, לבושה בבגדים הסגולים האחידים של רשות הדואר. על הרצפה ילד חום תלתלים הטיס הלוך ושוב חלליות במסלולים מסובכים ובלתי אפשריים. ניכר היה שמדובר בשלושה צבאות לפחות שנלחמו על ארבעה כפתורים וכדור פינג-פונג כחול.

    רובן פסע פנימה והושיט את ידו. "רובן בן-עשת," אמר, "סגן מנהל משרד העל לתיאום בין סוכנויות מגע וחקר של תרבויות זרות וחוצניות, אגף שמונה, חס"ד."

    האישה הושיטה את ידה ללחיצה. "עדן." היא השתתקה לרגע והוסיפה, "אלאורון".

    "נעים להכיר."

    היא הנהנה. "אתה יכול לקרוא לי עדן. אני מעדיפה שלא להשתמש בייחוס המשפחתי שלי בחיי הפרטיים." רובן זיהה את פגם הדיבור הקל של ילידי ספינת הדורות. בעיה שהייתה אמורה להיות מתוקנת לאחר העברת החוק לשוויון שפתי, אולם אנשי הספינה סירבו לתיקון. גם פניה גילו תווים של ילידי אפס-כבידה.

    "כמובן," ענה רובן. הוא ניסה ללא הצלחה לתאר לעצמו את הילדה הראשונה שנולדה לאחר שספינת הדורות הגיעה למערכת השמש של המושבה מתחמקת מהייחוס שלה.

    היא החוותה לאחור, לאוסף כריות בפנית החדר, "תרצה לשבת?"

    הילד הסיט את מסלולי החלליות כך שהן לא הפריעו לרובן לחצות את החדר ולהגיע אל הכריות. עדן התיישבה מולו. רובן שלף את הפנקס השחור שלו ועלעל בו. הוא ידע שלא יהיה שם דבר חשוב, אולם נראה שאנשים התרשמו מהפנקס. הוא פתח דף אקראי שבו גאיד צייר את עצמו יורה ברובה במפלצות דמיוניות.

    "אפשר לשאול אותך לגבי הימים האחרונים?"

    עדן הנהנה. רובן התרווח לאחור, אצבעותיו מוכנות מעל המקלדת המוקרנת של הפנקס.

    "חומד שלי," היא פנתה אל הילד, "אתה מוכן ללכת לנאנא לקצת?"

    החלליות נפלו לרצפה והילד קם מיד. "כן אמא!" הוא הותיר את ערמת החלליות במקום שבו נפלו ושעט מהחדרון.

    "ילד מחונך," העיר רובן לאחר שהילד יצא. "הבן שלי לא מוכן לעזוב את הצעצועים שלו, בייחוד אם הוא באמצע קרב אווירי."

    עדן נשכה את שפתה התחתונה. "הוא לא היה ככה," אמרה. "לפני שבוע הוא לא היה מוכן להתקרב לשכן שלנו. הוא אמר שיש לו ריח מוזר. אין לו ריח מוזר, יש לו ריח של מטילי חלבון. הוא מבשל כל היום, אין לו דרך להוציא את הריח מהבגדים."

    עדן השתתקה. רובן המתין. היא הרכינה את ראשה ומרטה את גדילי הכרית עליה היא ישבה. "זה בגלל הטיול."

    רובן הפסיק להעמיד פנים כאילו הוא מקליד את דבריה לפנקס.

    היא הרימה את ראשה. "אתה יודע על הטיול, נכון? כי לפחות ההורים האחרים שדיברתי אִתם אמרו שהם דיווחו על... על..."

    רובן הנהן. הוא לא רצה שהיא תבכה. הוא דיבר עם מספיק אמהות בוכיות ליום אחד.

    עדן הרכינה את ראשה שוב. "ביום של הטיול הוא לא רצה ללכת. הוא רצה להישאר אִתי בבית ולאכול גוגיות." היא חייכה לעצמה. "אמרתי לו שנכין ביחד אחרי שאחזור מהעבודה. השכן שלנו," היא הרימה את ראשה והצביעה על הדלת.

    "זה עם הריח?"

    עדן חייכה, חיוך שדמה יותר לקפיצת שפתיים. "כן, הוא. הוא הסכים לקחת את סהר לבית הספר באותו יום. זו הפעם הראשונה שסהר הסכים ללכת אליו בלי לרטון."

    "כי הבטחת לו גוגיות." רובן תהה האם היא תסביר את העיוות המילולי הזה. מצד שני, לכל משפחה היו את המונחים הפרטיים שלה. גאיד אהב את ה׳מחבתות׳ של תחילת השבוע.

    עדן הנהנה. "הוא הלך, ואחר כך יצאתי לעבודה, וכשחזרתי הביתה הוא היה כאן, אבל הוא לא היה הוא." היא השתתקה. רובן לא עודד אותה להמשיך. הוא ניהל את השיחה הזו עם אמהות אחרות בימים האחרונים.

    עדן משכה באפה. "הוא שיחק בחלליות שלו, את אותו משחק שהוא שיחק בבוקר."

    רובן עדיין שתק.

    "אתה לא מבין, נכון?" היא לא המתינה לתשובה. "הוא לא המשיך את המשחק, הוא שיחק את אותו משחק. בדיוק את אותו משחק. הוא חזר על אותם קרבות, פיזר את אותם אוצרות באותה דרך."

    רובן הנהן בצורה כללית למדי.

    עדן מחתה את עיניה בגב ידה. "מאז הטיול הוא מוכן ללכת לנדרנא, השכן שלנו."

    "זה נאנא?"

    עדן הנהנה. "כשהוא היה קטן סהר לא הצליח להגיד את השם הנכון, ומאז ׳נאנא׳ התקבע.״ היא משכה באפה והמשיכה, "הוא לא מקטר ולא צועק ולא נשכב על הרצפה ובוכה. הוא לא מתעכב בהכנות של הבוקר. הוא יוצא מהבית, וחוזר הביתה, ומכין שיעורים ומשחק בחלליות שלו והולך לישון."

    רובן ניסה להבין מה לא בסדר בילד שלא בוכה ומכין את שיעורי הבית שלו בזמן. הוא היה שמח אם במקום מריבות גאיד היה פשוט מתיישב ליד השולחן ועובד.

    עדן נעצה את מבטה בעיניו. "הוא משחק בדיוק באותו משחק. אם אני אומרת לו לעשות משהו, הוא עושה אותו, בדיוק כמו שהוא עשה את מה שביקשתי ממנו ביום של הטיול."

    רובן הנהן.

    "הוא עושה את זה, אבל בלי לבקש גוגיות, ובלי לנסות עסקאות, ובלי לעשות שום דבר חריג. הוא לא מנסה להרוויח עוד חצי שעת צפייה בסרטים מצוירים או עוד כמה דקות במיטה בבוקר."

    חלקים הסתדרו במקומם במחשבתו. רובן חזר בזהירות, "הוא מתנהג כמו אוטומט?"

    "לא," ענתה עדן. "הוא מתנהג כמו שסהר שלי היה מתנהג אילו הוא לא היה הילד שלי, אלא רק דוגמה של ילד."

    רובן נשען לאחור. הוא עדיין לא הבין לגמרי, אבל חוט דקיק החל להיטוות. ילד שעושה מה שאומרים לו הוא לא בעיה. ילד שכל הזמן עושה מה שאומרים לו הוא בעיה גדולה. "האמהות האחרות אמרו שהילדים שלהן ריקים." הוא אמר לבסוף.

    עדן הנהנה, "כן, זה גם מה שאני חושבת. חסר בהם מה שהופך אותם לעצמם."

    "אבל האבות, הדודות, השכנים, המטפלות – אף אחד לא דיווח על משהו חריג."

    עדן משכה בכתפיה, "אולי הם עדיין לא שמו לב. אתה יודע איך החיים במושבה כאן. יש ילדים שלא רואים את ההורים שלהם במהלך השבוע. גם לי לקח זמן להבין שסהר לא בסדר."

    "שלושה ימים," אמר רובן, והיא הנהנה. הייתה רק אם אחת שהגיעה להתלונן על הילדה שלה ביום הטיול, ושפיותה הייתה כל כך מעורערת שילדתה הועברה לטיפול שיקומי, שכן לא היו לה קרובי משפחה נוספים במושבה. כל השאר הגיעו במהלך השבוע שעבר מאז. הוא לא היה צריך לבזבז כל כך הרבה זמן בתחקור שלהן, הוא היה צריך להגיע ישר אל עדן.

    "מה אתה מתכוון לעשות?"

    רובן הסיט את מבטו אל השטיח וחלקי החלליות שעליו. "העדות שלך עוזרת מאוד. אנחנו נראיין את המורה המלווה, כמובן, נחזור על הריאיון עם..."

    "זה לא מספיק טוב." פסקה, וקולה התחדד. "אתה צריך ללכת לשם. למסלול."

    "בדקנו את המסלול." רובן הניח את ידו על ידה. "אין שם דבר יוצא דופן."

    עדן נדה בראשה. "לא בדקתם מספיק טוב. יש שם משהו."

    "סרקנו אותו בכל טווח התדרים האפשרי, חזרנו על המסלול..."

    "לא." היא משכה את ידה משלו. "אתם לא עושים משהו כמו שצריך." היא נעמדה והחלה להסתובב בחדר, "אתם מדלגים על משהו, אתם... אתם לא רואים משהו חשוב..."

    רובן נעמד מולה ואחז בפרקי כפות ידיה. "אנחנו לא מדלגים על כלום. המסלול שהילדים עברו נסרק במלואו. החלק שבו חמשת הילדים שלכן התפצלו מהאחרים נבדק שוב ושוב. אין דבר שהחמצנו, אני מבטיח לך."

    עדן עמדה מולו, ידיה בשלו, ודמעות דוממות החלו לזלוג במורד לחייה.

    "אני מצטער," אמר בשקט. "אני יודע שעובר עליכן, עלייך, דבר נורא. אני לא יכול לדמיין את עצמי מתמודד עם..." הוא המשיך לשפוך מילים נטולות משמעות. אותן מילים שאמר לאמהות האחרות בשבוע האחרון. הם יעשו הכול כדי להבין מה הבעיה עם הילדים, המושבה לא תנטוש את ההורים בשעתם הקשה ומילים חסרות ערך נוספות. ידיה של עדן נחו בשלו נטולות חיים. הוא סובב אותן. צלקת דקה עיטרה את אחד מפרקי כף היד. לאורך הזרוע, לא לרוחבה.

    עדן הבחינה במבטו ומשכה את ידיה.

    "זה היה ניסיון לא מוצלח." אמר.

    "הוא היה מאוד מוצלח," היא ענתה. "הפריעו לי באמצע."

    היא לא פירטה, ורובן לא המשיך לשאול. הצלקת הייתה בת ימים אחדים, כלומר האישה שמולו ניסתה לחתוך את פרק כף ידה מעט אחרי ששוחררה לביתה. ׳אני לא מסוגל לדמיין מה עובר עלייך׳ כבר לא היה משפט חסר משמעות. הוא באמת לא הצליח להבין מה היא עברה בימים האחרונים.

    הוא חשב על האמהות האחרות שהיו כעת תחת השגחה. ברגע שישחררו אותן – אי אפשר לדעת מה הן יעשו. אחת מהן עלולה אפילו לנסות לפגוע בילד שלה. המושבה לא יכלה להתמודד עם הורים מטורפים, בייחוד לא הורים שיספרו לכולם שהילדים שלהם חזרו "ריקים" מטיול פשוט לשדות התבואה. אנשי הספינה יטענו שזו עוד דרך של המושבה לכפות עליהם... משהו. הם תמיד טענו שאנשי המושבה מנסים לכפות עליהם דברים. אנשי המושבה, בעיקר אלה שהגיעו בשנים האחרונות, יחששו לחיי ילדיהם. התסריט הגרוע ביותר שהוא היה יכול לדמיין כלל נטישה המונית של המושבה, כמו אחרי רעידת האדמה והשבר בכיפה לפני שנתיים. המושבה עדיין לא התאוששה מהנטישה ההיא.

    הוא היה צריך למצוא דרך להרגיע את האמהות הללו, לשכנע אותן שהילדים שלהן בסדר. "הממשל" לעולם לא יצליח לעשות זאת. אבל אחת משלהן אולי תצליח.

    "את רוצה לבוא לבדוק את המסלול אִתי?"

    עדן הסתכלה בו, עיניה בוהקות מדמעות שלא נשרו.

    רובן נשם עמוקות. הוא יצטרך להסדיר זאת עם המשרד. אישור יוצא דופן להוצאת אזרחית מהכיפה. "אני אצא בעצמי לבדוק את המסלול שהילדים עברו. את רוצה להצטרף?"

    עדן הנהנה במהירות וניגבה את עיניה. היא פנתה אל הדלת. "אני אודיע לשכן שלי שישמור על סהר עד מחר. זו לא תהיה בעיה."

    רובן לא הספיק לעצור אותה. הוא לא התכוון לצאת ברגע זה. המשפחה שלו חיכתה לו לארוחת ערב. הוא נאנח. אם הוא יצליח לפרום את התסבוכת הזו הוא יבקש שלושה ימי חופש.

    רובן הפעיל את הממשק בכף ידו ושלח הודעה לסירין ולגאיד ולאחר מכן למנהל שלו ולרחפניות. מבלי להמתין להודעת תשובה, כיבה את הממשק.

    עדן חזרה לדירה לאחר דקות ספורות. "יוצאים?"

    רובן הבחין כי הדלת לדירת השכן פתוחה, אולם לא בקעו מהדירה קולות מחאה. הוא הנהן. הרחפנית שהזמין צריכה כבר להגיע. אזור האחסון שלהן היה קרוב למתחם הספינה.

    עדן הוליכה אותו במסדרונות הארוכים במהירות של אדם המכיר את המבוך שבו הוא לכוד בכל יום. הרחפנית אכן חיכתה להם מחוץ לבניין. רובן נכנס אחרי עדן לרחפנית. הוא העביר את השליטה ברחפנית לידנית. אם עדן הופתעה מכך, היא לא הראתה זאת. היא נשענה לאחור בעת שההגאים התמצקו מתחת לידיו של רובן.

    הוא פנה בחדות לימין והשתלב בתנועה. הייתה לו שאלה אחת, והוא תהה האם לשאול אותה עכשיו. או בכלל לא.

    "למה בחרת להשתחרר מבית החולים?"

    השתררה שתיקה ולאחר מכן עדן נשמה עמוק ואמרה, "כי אין מישהו אחר שיגדל את הילד שלי."

    "אבל אמרת שזה לא הילד שלך."

    היא לא ענתה. רובן ויתר על השיחה.

    הם יצאו מקרת. מעט לאחר היציאה התפצל כביש הגישה למנעל האוויר. רובן מצא חניה קרובה לתחנת חלוקת החליפות. כאשר הרחפנית נעצרה עדן אמרה בשקט, "זה אולי לא הילד שלי, אבל אני עדיין האמא שלו."

    רובן לא ענה. בתחנה הם אספו להם שתי חליפות תקניות. הוא חתם על הטופס וקיבל אותן לידיו. כשפסעו מחוץ למנעל האוויר עדן אחזה בידו. הוא הפעיל את הרדיו הפנימי.

    "את בסדר?"

    "כן." דבר אחד הוא יכול היה להגיד לזכות אנשי הספינה, הם ידעו שאי-אפשר להנהן בתוך חליפת לחץ.

    "אנחנו נלך במסלול של הילדים, עד לנקודה שבה הם התפצלו מהאחרים, בסדר?"

    "כן." ידה עדיין הייתה מונחת בידו.

     

    הוא לא היה צריך לבדוק את הרשימות שלו. בימים האחרונים הוא סרק את המסלול כל כך הרבה פעמים עד שהיה יכול לחזור עליו בשנתו. הוא הוביל את עדן מהכיפה לעבר שדה התבואה שנפרש הרחק אל האופק.

    השדה מחוץ לקרת נראה כמו כל שדה תבואה בתמונות הפרסומת שנשלחו מהמושבות לכדור הארץ ולספינות הדורות. כדורי מזון לא מעובד ארוזים היטב בשקיות ריק, מחוברים לקרקע בחוט דקיק אדמדם.

    עדן עמדה לימינו של רובן, כדורי התבואה התלפפו סביב קרסוליה. כשהיה ילד שיננו לרובן שוב ושוב שאסור לקטוף את הכדורים, משום שכל כדור מספק מזון לחמישים אנשים. משגדל הוא גילה כי לא מדובר בסתם מספר אלא בנתון מדויק. קטוף כדור, וכל המושבה תסבול בשל הקצאות מזון חדשות. כמובן שעתה, ככל שהשתלטו על כוכב הלכת החדש, הקצאות המזון לא היו חמורות כבעבר, אך תחושת האיום המרחף תמיד הקיפה אותו כשהסתכל על שדות תבואה.

    עדן הפעילה את השריקה השקטה של הלחצן בחליפה שלה. כדורי התבואה פינו לה דרך. "מאיפה נתחיל?"

    רובן סקר את האופק. השדה היה רגוע ושקט. השתקפות של האור תפסה את תשומת לבו. הוא לא הבחין בה בפעמים הקודמות שסרק את המסלול.

    "מצפון," אמר.

    "משם תיפתח הרעה?" עדן חייכה. רובן תהה מתי בפעם האחרונה ׳חיוך׳ היה עבורה יותר מחשיפת שיניים.

    " יש שם חלקה רמוסה." הוא הצביע. הם החלו ללכת לכיוונה. משהגיעו התברר כי שלושים המטרים הרבועים של החלקה עצמה הושמדו כמעט לחלוטין. שקיות הריק הקרועות התנודדו ברוח, כדורי המזון שכבו על האדמה פרוצים ונוזל אדום בוהק נוטף מהם. הנוזל האדום שנשפך מכדורי המזון הרמוסים נספג באדמה, ויצר ביצה שבה צפו חלקיקים ורודים, יוצרים צורות ערטילאיות.

    "מה יכול לעשות את זה?" עדן נשמעה מזועזעת. קיצוב מזון בספינה בוודאי היה אפילו משמעותי יותר על מאשר במושבה. "הילדים?"

    "השלולית הזו לא נמצאת במסלול הטיול שלהם, או בחלק שבו הם נפרדו מהשאר." רובן כרע. חלקיקי המזון לא נראו כיוצרים תבנית מסוימת. הוא בחש באצבעו את הביצה. הבוץ הצטבר על שולי הכפפה שלו. עדן כרעה לידו.

    "מוזר,." אמרה. "חשבתי שכלום לא יכול להידבק לכפפות האלה."

    רובן הנהן. "מוזר," אמר. הוא נעמד וניקה את שאריות המזון על מכנסי החליפה שלבש. עדן נעמדה אחריו.

    "מה עכשיו? יש לכם נהלים, אתה הולך להזעיק מישהו? לחקור?"

    רובן תהה לגבי האפשרויות הללו בעצמו. אין לו את מי להזעיק. כדורי תבואה הרוסים לא היו סיבה לערב את הדרגים הגבוהים יותר במשרד. אולי את ענף החקלאות. אבל כבר מונה חוקר, הוא עצמו, ובקשת עזרה תידחה בשל מחסור בכוח אדם, כרגיל.

    עדן המתינה ומשלא ענה החלה להתרחק ממנו, שורקת על מנת להסיט את כדורי התבואה מדרכה.

    רובן הסתכל אל השמש. היא הייתה אדמדמה וקטנה וצבעה את ענני המתאן הקלים בוורוד מלאכי. לא הצבע שהכיר מסרטי כדור הארץ. יעברו שנים עד שבני אדם יוכלו להלך על האדמה מחוץ לכיפה בלי חליפות, אם בכלל. פעם סיפר לו אסטרופיזיקאי שההתערבות החביבה עליהם היא אם הביורוקרטיה הכרוכה בתהליך ההארצה תסתיים לפני שהשמש תהפוך לענק אדום.

    משהו נצנץ בקצה השמאלי של שדה הראייה שלו. "עדן, כבי את מגן הפנים בבקשה, הוא מסנוור אותי."

    "הוא כבוי," אמרה.

    רובן הסתובב אליה. היא עמדה פסיעות אחדות לימינו.

    "אתה יודע, זה מאוד לא..."

    רובן הרים את ידו. היא השתתקה. בני הספינות היו מורגלים בציות מהיר. הוא הרים את עיניו לשמש, משחזר את הליך מחשבתו. שמש-אדומה-אסטרופיזיקאי...

    הנה זה. שוב. נצנוץ בקצה השמאלי של שדה הראייה שלו. כשהפנה לשם את מבטו, לא היה שם דבר. הוא, כמובן, ידע שלא יהיה שם כלום. זה היה מעל השלולית אותה בדק לפני רגע.

    "עדן, מה את רואה?"

    "כלום," אמרה. הוא תהה האם שמע בקולה מתח או שהוא רק דמיין זאת. "מה אתה עושה?"

    רובן נשך את שפתו. "תעמדי כאן לידי, בבקשה." הוא שמע אותה שורקת עד שנעמדה כמוהו.

    "עכשיו תסתכלי למעלה, מגן פנים כבוי." היא צייתה.

    "מה את רואה?"

    "שמש," אמרה, "ואת מגן הפנים שלך."

    "המגן שלי כבוי," אמר.

    עדן הסתובבה אליו. משראתה שמגן הפנים שלו אכן כבוי רק אמרה, "אבל הנצנוץ..."

    רובן הנהן.

    "מה זה?" לחשה.

    "אני לא יודע." הוא התאפק לא ללחוש גם הוא. אחרי הכול, אילו מה-שזה-לא-יהיה שמנצנץ לידם היה מגיב לרעש, כבר מזמן הוא היה פועל.

    "בואי נראה אם אפשר לראות את זה מרחוק יותר, עכשיו שאנחנו יודעים מה לחפש." הוא אמר בביטחון רב מכפי שחש.

    הם הלכו במעגל מסביב לשלולית, רומסים כדור תבואה מפעם לפעם כשאלה לא סרו מדרכם מהר מספיק. הנצנוץ נראה רק מהנקודה שבה עמדו בתחילה. מכל מקום אחר הבהייה בשמש לא הניבה תוצאות פרט לזהרורי אור תועים בשדה הראייה. הם חזרו לעמוד ליד השלולית. עדן עמדה מול רובן והביטה בו, ממתינה שיאמר דבר-מה נוסף, אך אזלו לו הרעיונות. הוא המשיך לשתוק ולהביט בשמש, מנסה לאפיין את הנצנוץ שבקצה שדה הראייה שלו. הוא קיווה שהוא נראה מהורהר ולא אובד עצות.

    עדן נאנחה. "הגב שלי," אמרה ורכנה לפנים, כשהיא מותחת את זרועותיה לצדדים ומנופפת בהן. התנועה נראתה משעשעת בחליפה המסורבלת.

    כף ידה הימנית נעלמה.

    "עדן!" צעק רובן.

    היא התמתחה ונעמדה. "מה?" ידה הייתה שלמה לחלוטין.

    "היד שלך..." הוא לא היה מסוגל לסיים את המשפט. זה נשמע מטופש. היד שלך נעלמה ואז הופיעה מחדש.

    עדן הסתכלה על היד שלה, "מה אִתה?"

    "את יכולה לחזור על מה שעשית קודם?"

    עדן מתחה את ידיה. כלום לא קרה.

    "תתכופפי." רובן יכול היה להרגיש את הזיעה נוטפת במורד גבו.

    עדן התכופפה.

    "תמתחי את הידיים."

    היא עשתה זאת. רובן נשף באטיות. כף ידה נעלמה.

    "את מרגישה את היד?"

    עדן החלה להתרומם.

    "אל תזוזי!" הוא השתלט על קולו והמשיך בשקט, "אל תזוזי, בבקשה. רק תסתכלי ימינה."

    עדן הסתכלה ימינה. היא שתקה במשך זמן ארוך למדי ואז אמרה, "אני מרגישה אותה."

    רובן התקרב אל עדן. הוא הקיף אותה, אך לא הבחין בדבר. אפילו הנצנוץ לא נראה בצורה ברורה. לבסוף הוא כרע כך שפניו היו מול פניה. עיניה היו עצומות.

    "את רוצה לנסות לזוז?"

    עדן נדה בראשה. שניהם שתקו. היא נאנחה וזזה מעט ימינה. אמת היד נעלמה עד לאמצעה. היא פקחה את עיניה.

    "רובן?" רעד נשמע בקולה.

    "אני חושב שכדאי שתפסיקי. אני חושב שכדאי שנזעיק מישהו, ונשאיר את החקירה..." הוא לא הצליח להפסיק לפלוט משפטים חסרי משמעות.

    עדן הסתכלה לימינה בריכוז, כאילו היא יכולה לראות משהו מעבר לידה שנעלמה. "רובן?" חזרה, ורובן השתתק. "אני חושבת שיש שם משהו," היא כמעט לחשה. "אתה מתכוון לבוא אִתי?"

    רובן כרע לשמאלה ואחז בידה. עדן החלה לצעוד. או לקרטע. הוא לא היה בטוח איך לתאר את ההליכה שלה. הוא ניסה לחקות אותה כמיטב יכולתו. כאשר כל זרועה ורגלה הימנית נבלעו היא הסתכלה אליו. הוא חייך אליה, בהבעה שקיווה שתהיה נעימה ונינוחה ולא הפגינה את הפלצות שחש. עדן הנהנה והסתכלה שוב לאזור שבו חצי מגופה נעלם. היא השתהתה. האחיזה בידו התהדקה ועדן משכה אותו לכיוונה. רוב גופה נעלם, ולאחר מכן נותרה רק כף ידה השמאלית האוחזת בידו.

    הוא רצה לעזוב, לברוח, להתחבא באזור נידח של המושבה, אבל היד נטולת הגוף המשיכה לאחוז בו, ורובן כשל אחריה.

    כף היד נעלמה לגמרי, ואִתה אצבעותיו השלובות באצבעותיה של עדן. הוא לא חש דבר שונה. כף היד שלו נעלמה. הוא המשיך לקרטע מבלי להביט באדמה. האחיזה בידו לא נחלשה, והוא נשם עמוקות, כמו עדן. הוא שלח צפצוף רדיו המכיל את מיקומו למנהל שלו, כיבה את הרדיו הפנימי והמשיך ללכת אחרי היד שלא הייתה קיימת יותר.

    כאשר ראשו עבר הוא ניסה להבין מה נמצא סביבו, אולם ראייתו הייתה מעורפלת מכדי להפריד בין הצבעים והצורות שהתערבלו מולו באפלת דמדומים. הוא לא יכול היה לראות את ידה של עדן, אך עדיין חש את אחיזתה. הוא המשיך לקרטע, עד שכל גופו עבר.

    משהו היה לידו ואחז ב...

    העולם כבה ונדלק מחדש.

    זו לא הייתה יד. זה היה משהו שונה. הוא ניסה להגדיר את הדבר שהשתלשל מגופו.

    "אמרתי לך שיש כאן משהו." זה לא היה קולה של עדן, אך הייתה לו התחושה הנכונה.

    "העברה הושלמה."

    רובן לא מצא את מקור הקול. היו דברים מסביבם. אדומים-ירוקים-חומים. הצבעים שלהם נעו על פני ה... מעטפת? הוא לא היה בטוח.

    לצדו עמד יצור חום-אפרפר שלו מעטפת נוזלית. חוט כלשהו קשר בינו לבין רובן. רובן ניסה לעקוב בעיניו אחרי החיבור אך לא הצליח לראות אותו, רק לחוש בו. הוא קיווה שזו הייתה עדן, כי הם עדיין היו מחוברים. פאניקה החלה לטפס בגרונו. היצור שלידו לא נע. ההיגיון אמר לו שזו עדן. עיניו אמרו משהו שונה. הוא הזכיר לעצמו שכנציג ממשלתי עליו להישאר רגוע ונטול פניות. זה לא עזר.

    אחד הדברים מולו קרן. אור פנימי שהתיז על פניהם. "אל תיבהלו."

    קול באחורי ראשו צרח ולא חדל. היו תנועות שהוא היה אמור להיות מסוגל לעשות. לכחכח בגרונו, למחות את הזיעה ממצחו, לרעוד. הוא לא היה יכול לעשות דבר. הוא אפילו לא הצליח לנשום. גופו היה נוזלי. הוא לא הרגיש כמו עצמו. הוא ניסה לעבור חלק-חלק ולבחון אותו בצורה קרה, להתחיל מהחיבור לאדמה ולהמשיך למעלה, אך הבהלה רק המשיכה לגאות ולהחניק כל אפשרות למחשבה הגיונית.

    היצור שלידו, זה שהיה אמור להיות עדן אך לא היה עדן, קרן בסגול בוהק ממרכז גופו.

    היצורים שמולם קרנו בצבעים משתנים, מסתחררים, מתערבלים, ורובן לא הצליח לעקוב אחריהם. הוא היה צריך לנשום עמוק ולהשתלט על עצמו, אבל הוא לא יכול היה לנשום. הוא הסתכל למטה, לאדמה, המקום הבטוח, היציב.

    גוף אנושי בחליפת לחץ שכב למרגלותיו. המעטפת הנוזלית שלו ליחכה את מגפי החליפה. רובן התרכז. היה שם משהו דמוי אדם. זה היה דבר מוכר. הוא יכול היה להתמקד רק בו, לחסום את כל הגירויים האחרים. הוא בחן את החליפה, והתעלם מההבהובים, מהנוזל שעל גופו, מהצרחה באחורי ראשו שלא הצליחה להתפרץ.

    מגן הפנים של הגוף היה מורד. הוא יכול היה להתבונן באדם שבתוך החליפה.

    זה היה הוא. רובן צרח.

    הכול השחיר שוב.

    "העברה הושלמה".

    רובן עמד. הוא היה בטוח שהוא עומד. היצורים שמולו לא השתנו. הגופה שתחתיו...

    זו לא הייתה גופה. הגוף בחליפה נשם. גם רובן נשם. לא נשם, בעבע. זו הייתה התחושה. בעבוע של המעטפת שסביבו. רובן הסתכל ביצורים שמולו.

    "אל תיבהלו," הבהב אחד היצורים שמולו.

    יצור אחר הבהב, "אתם חיים. הגוף שלכם לא מסוגל לחיות כאן." המשפט היה מורכב יותר, אבל זה מה שרובן הצליח להבין ממנו.

    אחד אחר קרן, "הם גדולים יותר". קשת הצבעים שקרנה ממנו הייתה עמוסה יותר, והוא עצמו נראה נמוך יותר.

    הראשון קרן אליו בתשובה, "זה משתנה, אתה יודע."

    "כבר עבר אחד גדול," קרן שלישי. רובן חשב שהוא שלישי. הוא גם הניח שזה "הוא". מערבולת הצבעים שהלכה והתייצבה מול עיניו ומקור הקרינה הפנימי היו הסימנים המזהים היחידים של יצורים אלה. הם היו נוזליים, וכל הזמן חלקים מהם צמחו ונעו על פני המעטפת שלהם. מצד שני, ההרגשה הייתה שזה "הוא". ההתמקדות ביצורים עזרה לו. הוא הפסיק להתרכז בתחושותיו והחל לבחון אותם כאנתרופולוג. או זואולוג. הוא לא ידע מה הכינוי המתאים לחוקר חייזרים. לא חייזרים. אסור לחשוב על כך שהם חייזרים. הוא פשוט יתייחס אליהם כאל חיות תבוניות, שנמצאות באזור מרוחק של המושבה זה הכול. הבהלה לא שככה, אולם היא דעכה ללהבה שניתן להשתלט עליה.

    שלושה יצורים עמדו מולו. הראשון קרן, "ההתאמה טובה יותר?"

    האמצעי השיב, "יציבים יותר עכשיו."

    רובן היה מודע בצורה קלושה לגבולות הגוף החדש שלו. מתחתיו הייתה שרועה חליפת הלחץ ובתוכה גופו האנושי, שעדיין נשם. הוא הסיט את מבטו מהר ככל שהיה יכול מהגוף הזה. ליד החליפה הזו הייתה חליפה ארוכה יותר, כנראה של עדן, וממגפי החליפה התרומם יצור חום בהיר. אם הוא היה הוא, הרי שהיצור לידו היה עדן. היא הזכירה לו מסטיק טבק לעוס היטב בצורת דמעה בצבע חום בהיר. גם ממנה קרן אור פנימי בצבעים מסתחררים שעומעם מדי פעם. היא נראתה ערפילית יותר מהאחרים.

    הוא רצה להושיט לה יד, לגעת בה, אבל הגוף החדש לא נענה לו.

    היצור הקיצוני בשורה קרן אליהם באדום, "אתם נמצאים בצד השני. אתם חיים."

    אבל הגוף שלנו לא, חשב רובן. מרכז גופו הואר בזהרורים ירקרקים.

    "אתם חיים," הבהב מולו היצור האמצעי, "והגוף שלכם חי, רק לא יכול לתפקד כאן."

    היצור שלידו הבהב בפרצי צבעים מסחררים, "מה אנחנו?"

    זו הייתה עדן. הייתה ליצור את התחושה הנכונה של עדן, אפילו שהוא נראה כמו מסטיק לעוס בצבע מכוער שלא הזכיר ולו במקצת את אשת הספינה שעברה עם רובן.

    הראשון שקרן אליהם הבהב, "אורחים."

    השני הבהב, "לא יפגעו בכם."

    רובן חש שהיה דבר מה מעבר להבהובי האורות. רמז לכך כי בעבר כן נפגעו "אורחים", וכי ההגדרה המקובלת של "אורח" לא מקבילה בדיוק למצבם האמִתי.

    "יש עוד כמונו?" הוא קיווה שהשאלה הועברה לשפת האורות בצורה נכונה.

    היצור השמאלי הבהב אל רובן ועדן, "יש קטנים. הם עברו מזמן."

    "וגם גדול!" התפרץ היצור הימני.

    "וגם גדול," חזר היצור השמאלי. "אבל הוא חזר לצד שלכם."

    רובן סרק את זיכרונו. הייתה אם שטענה שעברה את הקרע ולא הצליחה למצוא את בתהּ. היא אמרה שהשאירה אותה בצד השני של הקרע. היא הייתה שבורה, מטורפת.

    "הדבר שאנחנו לובשים..." הוא לא ידע איך להסביר את מה שהוא חש. הוא עדיין היה רובן, בתוך הגוף הזה, מעורבל הצבעים, שגם מבפנים החל לחוש כמו מסטיק לעוס היטב.

    "פרד." אמר השני שקרן אליהם.

    אלה גופות עקרים, אם כך. לא שרובן תכנן להזדווג עם מי מהנוכחים.

    "התאמנו את הפרדים ככל האפשר," המשיך היצור השמאלי בהבהובים צהובים מהירים. "אנחנו עדיין מתאימים אותם."

    אלו היו ההחשכות, רובן שיער. ניסיונות ׳להתאים׳ אותם לגוף הזה. הוא הדחיק לפינה אפלה בזווית מוחו את הפחד מפני ה׳התאמות׳ שעשו להם.

    היצור שלידו קרן בוורוד בהיר, "הקטנים שלנו. הם כאן?" רובן היה יכול לדמות לעצמו את קולה של עדן מבעד להבהובים, שקט ובטוח. הוא אפילו הצליח לשוות להבהובים את שמץ המבטא שלה. ממוקדת. הוא גם צריך להתמקד.

    "אנחנו ניקח אתכם אליהם." הבהב בכחול היצור האמצעי.

    רובן רצה להנהן, אבל כל שקרה הוא שאור לבן ניתז ממרכז גופו. היצורים שמולם קרנו בהתאמה והסתובבו. תנועתם נראתה כשל חלזונות מגודלים מרובי גפיים. הפרד של רובן נשא אותו מהמקום דרכו נכנסו והלאה. הוא קיווה שתנועתו חיננית כשל האחרים. הוא ידע שלא כך הוא הדבר.

     

    מסטיק לעוס א' ומסטיק לעוס ב' הובילו אותם דרך העיר המפותלת שבה שיכנו את הילדים. רובן העניק להם את השמות במהלך הזחילה הארוכה לעיר. הפחד מהחייזרים והפליאה מהעולם הזר התחלפו בעייפות מהשימוש בגוף הזר, שדמה לשימוש בחליפת לחץ מתוצרת גרועה, כאשר ידיך לא מצליחות להפעיל את הכפפות בגלל הפרעות בהעברת האות והמגפיים דורכים רק בשלוליות בוציות.

    ה"עיר" הייתה מורכבת מכדורים חומים כהים, חלקם בצברים וחלקם פזורים בודדים בשטח. מסטיק לעוס ג׳ עזב אותם כשהגיעו תוך כדי הבהוב תירוץ קלוש לגבי גודל החבורה המורשית להיכנס לעיר. רובן הכיר את התירוצים האלה. הוא עצמו השתמש בהם כאשר היה עליו להסתלק ולעדכן את המנהל שלו פנים אל פנים.

    הוא היה יכול לשאול את המסטיקים שליוו אותם לאן בדיוק ג׳ הלך, אבל הוא הניח שהם רק ימציאו תירוצים קלושים נוספים. עדן הייתה שקועה בשיחה נמרצת עם מסטיק לעוס ב׳. היא דלתה מידע לגבי העולם אליו הגיעו, האוכלוסייה, הגוף אותו לבשו ועוד ועוד דברים. רובן לא טרח להקשיב. היה לו ברור שאו שימנעו מהם לחזור למושבה ולכן המידע יהיה חסר ערך, או שהמידע שניתן להם שקרי ולפיכך חסר ערך. במקום זאת הוא התבונן וחשב.

    מכיוון שלא נכנס שום מסטיק לעוס למושבה, התנועה בקרע חד-כיוונית כנראה. אבל אחת האמהות הצליחה לחזור. כלומר, לפחות עבור בני אדם התנועה דו-כיוונית. רק שהאם חזרה מטורפת. או שלא?

    רובן חכך בדעתו. מצד אחד, היא נשמעה מטורפת כשהוא דיבר אִתה. מצד שני, אנשים מעטים יישמעו נורמליים כשהם מנסים לתאר מה שהוא ראה כמסטיקים לעוסים ששולפים את התודעה של בני האדם מגופם והופכים אותם לחייזרים.

    הוא רצה להיאנח, אבל הניח כי הדבר רק יגרום להבהוב כלשהו, ולא יהיה מספק כמו אנחה אמִתית מקרב לב.

    הם נעצרו מול אחד מצברי הכדורים הגדולים.

    "הקטנים שלכם כאן," הבהב א׳.

    עדן פרצה בשטף צבעים שרובן תרגם לעצמו כהוקרת תודה.

    מסטיק לעוס ב׳ פנה אל רובן, "אל תשכחו להחליף את הפרד בכניסה".

    הוא לא היה צריך לציין שהם יחכו להם. רובן הניח שלא יניחו להם לשוטט לבד. עדן הודתה לשניים בפרץ צבעים נוסף. רובן פנה אל צבר הכדורים. לא נראתה כניסה ברורה, אולם הפרד שלו המשיך ללכת. הוא קיווה שזה יודע מה לעשות. הפרד של עדן עקב אחריו. שניהם המשיכו לצעוד ישר אל הצבר, עד שנעמדו מול הקיר האטום שמולם.

    "מה עכשיו?" השאלה ניתזה מהקיר שמולם בכתום קלוש.

    כעת, כשהיו קרובים מספיק, רובן הבחין שהקיר מולם זרם, כמו הפרדים שלהם. ספירלות חומות כהות התערבבו זו בזו, פורצות ומערבלות את הסדר המעגלי. רובן רצה להושיט יד ולחוש את הזרמים. המחשבה התגבשה למעשה לפני שהספיק לעצור בעצמו, ושלוחה הגיחה מגופו ונגעה בקיר. הוא ניסה לנתק אותה, אולם לא הצליח.

    לידו הבחין שגם עדן שלחה גשושה לכיוון הקיר. הוא רצה להבהב אליה לחדול אולם לא הספיק.

    רובן הרגיש כיצד חלק מגופו נספג לתוך הקיר ומתערב בו. הוא ניסה למשוך את עצמו ולהתנתק. הוא פקד על הפרד שלו לנוע לאחור. הוא חשב את זה בצורה הבהירה ביותר שהצליח אולם דבר לא עזר. לידו, עדן נספגה גם היא במבנה שמולם. הוא נאבק בכוח כנגד ההיטמעות. הוא ניסה לצעוק, לצרוח, אך הפרד המשיך להתאחד עם הקיר כנגד רצונו. הוא איבד עוד ועוד מעצמו, מתקלף מרגשות, מרצונות, מכל מה שייחד אותו, עד שנותר רק שביב מודעות קטן.

    כשרק מעט ממנו נשאר מחוץ לבניין, נפער פתח לפניו. חלק כה גדול ממנו כבר התמזג בקיר עד שהוא לא ראה את הפתח אלא רק חש אותו בשארית ההכרה שנותרה בו. שינוי בלחץ האוויר, מעין הקלה. רובן הרגיש כאילו הוא עבר בבת אחת לגוף גדול יותר. משהו הזרים אותו בפתח, ולאחר מכן נסגר מאחוריו.

    גופו נוצר מסביבו מחדש. רובן חזר להיות הוא עצמו. הוא הסתובב. חלק ממנו נותר מאחור, מתמזג לאטו עם הספירלות שבקיר. עדן התעבתה לידו, המרכז המבהיק שלה הולך ומתעמם ככל ששכבות נוספות של הפרד זרמו מהקיר אליה.

    הוא רצה לצרוח, שוב, אבל התאפק. הוא לא יכול להתפרק בכל פעם שהעולם הזה עושה לו משהו מוזר. בקרוב הוא יחזור הביתה, מכיוון שבני אדם יכולים לחזור בקרע. הוא יחזור אל גאיד ושניהם ישחקו בחלליות שלו, ורובן יספר לו על עולם אחר ומשונה שבו שולטים מסטיקים, וגאיד יצחק.

    הם עמדו במרכז הכדור, וסביבם נאספו מסטיקים לעוסים, קטנים משני המסטיקים שליוו אותם עד לצבר הכדורים. לא צבר, רובן הבין, אלא חלקי פרדים שיצרו את המבנה הגדול בצירוף משהו דמוי פרד שיצר את המבנה הבסיסי.

    המסטיקים הקטנים לא הפסיקו להבהב, ולרובן היה קשה לעקוב אחרי כולם. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא במסיבה שיצאה מכלל שליטה, כשעל התאורה אחראי בן עשרה מסומם ועיוור צבעים. אחד מהם שלח פרצי אור סגולים חזקים. עדן התמקדה בו, פלטה פרץ קשתות, ולאחר רגע הפרד שלה שעט לכיוונו. עבר רגע לפני שרובן הצליח לפענח את מה שהמסטיק הלעוס צעק. אילו היה יכול להכות על מצחו הוא היה עושה זאת.

    הפרד שהיה עדן התמזג עם הפרד הקטן כשני חוטים המתלפפים זה סביב זה. ילדי המושבה, כלואים בגוף חייזרים חום התגודדו סביב עדן ובנה. רובן שיער שהם שואלים איך היא הגיעה לשם, אולי אף מבקשים מידע לגבי הוריהם. אחד הילדים נעמד ליד רובן ופלט אור אפרפר, חיוור.

    "אתה אבא של גאיד. נכון?"

    רובן הוצף ברגשות. מולו עמד ילד שנקרע מהמושבה ומחפש את חברו. הוא רצה לחבק את הילד, או לפחות להניח יד מנחמת על ראשו. גופו פלט אור בגוון צהוב דלוח, "איך אתה יודע?"

    הילד הבהב בסגול, "כי גאיד אמר שאתה הבלש הכי טוב במושבה, אז ברור שישלחו אותך למצוא אותנו. זה מה שכולנו אמרנו כשהגענו הנה, שרק צריך לחכות שתגיע."

    אי-שם, במעמקי הגוף החייזרי, חמימות פשטה בלבו של רובן.

    "הוא חייב לי שלושה קלפי ׳גיבור הפרא׳,״ הבהב הילד. "ניצחתי בהתערבות."

    החמימות נעלמה. גם הרחמים.

    "איזו התערבות?" אילו היה בגופו הישן, רובן היה כורע לצד הילד, בוחן את העיניים המשוטטות, אולי אפילו מקליט אותו לניתוח סימני קול מאוחר יותר. אי-אפשר לדעת מה יהיה חשוב בתחקיר.

    "הוא אמר שאי-אפשר לקפוץ מהרחפנית ולהגיע ישר לעיגול הזוהר."

    "העיגול הזוהר בשדה?" רובן הניח שהילד מדבר על הקרע דרכו הוא ועדן עברו לעולם הזה.

    הילד פלט קרן אור אותה ניתן היה לפרש רק כשרבוב שפתיים מלא בוז למבוגרים. "בבית ספר!" הוא הסתובב אל שאר הילדים והבהב בעודו מתרחק, "בכל מקרה, הוא חייב לי, שלא יחשוב ששכחתי."

    "חכה רגע!" הפעם רובן הצליח לווסת את צעקת הקרן הסגולה כך שתפגע רק בילד הזה. הילד הסתובב.

    "רציתי לשאול הבהב רובן, בוחר את מילותיו בזהירות, כך שיתורגמו בצורה המיטבית האפשרית, "איך הגעת לכאן." הוא לא היה צריך להחוות. קרן האור האחרונה התרחבה והצטמצמה בצורה ברורה.

    הילד לא ענה. הוא פלט גמגומי אור ולבסוף הבהב, "אני לא זוכר." רובן המתין, והילד המשיך, מהבהב לאט יותר מההבהובים בהם דרש את החוב המגיע לו מגאיד. "חזרנו מהטיול. ראינו עוד פעם את העיגול הזוהר בבית הספר."

    רובן עצר את הסיפור בהבהוב לבן אחד, "עוד פעם?"

    שלוש שלוחות נמתחו מקודקודו של הילד כלפי מעלה וצנחו חזרה לגוף. רובן התפעל מחינניות התגובה, הילד ללא ספק הסתגל במהירות לגוף הזה. "ראינו אותו כבר בבוקר, לפני שיצאנו. אז גאיד התערב אִתי."

    "ואחרי שקפצתם לעיגול מה קרה?"

    הילד הבהב באדום, "היה חושך, ואז היינו כאן."

    רובן המתין, אך נראה שהילד לא יכול לספר עוד. או שלא רצה. "אני אמסור את מה שאמרת לגאיד."

    הילד הבהב באור בוהק, "שלושה קלפים, אל תשכח!"

    הילד התרחק ממנו. רובן עבר על הנתונים במחשבתו. לא נמצא דבר יוצא דופן במסלול הטיול של הילדים, אבל איש לא חשב לבדוק את בית הספר. כולם ידעו שחמשת הילדים שהשתנו היו חברים טובים, וכולם הניחו כי הם תעו במהלך הטיול. איש לא העלה בדעתו שיכול להיות שהשינוי שההורים דיברו עליו לא קרה בזמן שיצאו לטיול משלהם, אלא כשכבר היו במושבה עצמה.

    עדן עדיין עמדה והבהבה אל הבן שלה, ילדים אחרים מתגודדים סביבם.

    הקרע זז. האישה המטורפת צדקה. לא, לא מטורפת, אלא אישה אמיצה, היחידה שיצאה לחפש את בתהּ כשכולם טענו שהיא אינה שפויה. רובן היה זקוק למנוחה. לשבת ולחשוב על כל הדברים באופן מסודר, בשקט. אבל שקט מעולם לא היה בנמצא כאשר הוא היה זקוק לו. במקום זאת הוא זרם דרך הקיר אל החוץ האדמדם, שם חיכו לו שני המסטיקים הלעוסים.

    "סיימתם? אתם רוצים לחזור?" שאלו המסטיקים ביחד. רובן חש שהם משתוקקים לתשובה חיובית.

    "למה פתחתם את ה..." רובן חשב ׳קרע׳. הפרד תרגם זאת ל׳מחילה׳.

    המסטיק הימני הבהב, "חשבנו שנמצא מקום להתרחבות, אבל העולם שלכם בהיר מדי."

    זו הייתה בעיה תרגומית. "בהיר?" השאלה של רובן תורגמה לפרץ אור לבן.

    שלוחה יצאה מגופו של המסטיק השמאלי, התארכה והתקצרה שלוש פעמים ולאחר מכן נספגה חזרה. רובן תהה האם מדובר בהנהון, גירוד, או סתם תנועה לא רצונית. אי-אפשר היה לפרש את המסטיקים הארורים האלה.

    "העולם שלכם בהיר. קרוב מדי לשמש".

    "אה." רובן תהה איך הפרד יתרגם את המענה המקוצר הזה. הוא לא תורגם. לפחות לא הייתה סכנה שהמושבה שלו תוצף במסטיקים חומים לעוסים. הוא יצטרך להודיע על כך לצבא, כמובן. משמר תמידי בסביבה בה הקרע מופיע.

    "המחילה זזה." האור מגופו של רובן היה ירוק-דלוח.

    החייזרים החליפו ביניהם הבהובים מהירים שוב. ההבהובים היו מהירים בהרבה מיכולתו של רובן לקלוט אותם.

    הימני פנה אליו לבסוף, "חשבנו שיהיו אזורים חשוכים."

    זה היה שקר. למרות הגוף הזר והאורות רובן הצליח להבין את זה. הם הזיזו את הקרע מסיבה אחרת. הוא לא יכול היה לשער למה. ייתכן שהחלקה הרמוסה באזור בו מצא את הקרע הייתה גשושה או אפילו חייזר שניסה לחצות וחזר לאחור. אולי כדורי התבואה היו רעילים ליצורים הנושמים דרך עורם.

    "זוז!" האורות של שני החייזרים סנוורו אותו. הדחיפות הניעה אותו ממקומו. רובן כשל לפנים. קול יניקה מאחוריו זירז אותו. הרחש שהשמיע הגוף החלזוני שלו במגע עם האדמה היה מחליא. שילוב של אבנים נגרסות וריר.

    הוא הסתובב לאחור וראה את עדן נפלטת מצבר הכדורים ואחריה חמשת הילדים, בלתי מובחנים זה מזה במעטפותיהם הנוזליות.

    עדן התקרבה אליו. "חוזרים?"

    רובן כמעט היה יכול לדמיין את החיוך שעל פניה. "חוזרים," ענה. הוא ראה בעיני רוחו את התהלוכה המנצחת החוזרת למושבה.

    שני היצורים הובילו את השיירה. רובן הלך לידם. עדן מעט מאחוריו ואחריה כל הילדים. השתקפויות האורות המהבהבים ניתזו מהקרקע הכהה סביבם. השקיעה עדיין נמשכה. החייזרים לא ניסו לתקשר אִתו, או עם כל אחד אחר בשיירה. הילדים מילאו את הערב מאחוריהם בהבהובים צווחניים, כמו שעשו כאשר עדן ורובן הגיעו לצבר הכדורים.

    מעט אחרי היציאה מהעיר הדביק אותם מסטיק ג'. הוא לא הסביר את היעדרותו, ורובן לא שאל. ממילא הוא יקבל רק שקרים. הוא התרכז כעת בבידוד השאלות עליהן היה חייב לקבל תשובה. איך פועלת העברת החומר שלהם, ואיך הם שולטים על הקרע? וחשוב מכל – האם יש דרך לסגור את הקרע? הסגירה חייבת להיות מוחלטת, כמובן. גם עם משמר צבאי סביב הקרע, הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו חי תחת האיום שגאיד יקפוץ יום אחד לעיגול זוהר בגלל התערבות עם חברים.

    "אתם מחזירים גם את הקטנים?" שאל מסטיק ג'. אולי הוא צריך לקרוא לו בשם אחר, אבל שום כינוי טוב יותר לא עלה בראשו של רובן, ומכיוון שהם היו בתנועה הוא לא היה יכול להתייחס אליהם על פי מיקומם.

    "כן," ענה רובן בפרץ כחול. "אנחנו צריכים אותם."

    "מה אתם עושים אִתם?" זה היה המסטיק שלימינו.

    רובן ניסה להבין מה הנימה שבה נשאלה השאלה כדי לדעת מה לענות. הוא לא הצליח. צבעים ונימות קול לא התאימו זה לזה. לבסוף הוא החליט שהפשטות היא הטובה ביותר. "מגדלים אותם," ענה.

    "כמובן," אמר מסטיק ג׳.

    רובן דמיין את הכורסה שלו בפינת הסלון, את האוכל מתחמם במטבח ואת גאיד משיט כדורים בשדה האל-כבידה שקיבל ליום הולדתו האחרון. "לא ראיתי קטנים אצלכם." זו הייתה קביעה מטופשת, והוא ידע זאת.

    שלושת החייזרים החייזרים שרבבו שלוחה מחלקם העליון, סובבו אותה פעמיים ואז ספגו אותה לגופם. לרובן לא היה מושג מה המחווה הזו אמורה לסמל. משלא ענה הבהב היצור שלשמאלו, "אין כאלה כאן."

    "אה." הפרד שוב לא תרגם הברה זו. רובן תהה האם להמשיך לשאול לגבי ילדים בכוכב הזה נחשב לחדירה לפרטיות.

    "חוץ מהפרדים, כמובן," אמר המסטיק שלימינו.

    פרדים. הם השוו את הילדים שלהם ליצורים חסרי בינה שכל תפקידם היה ליצור מחושים בלתי ברורים ולתרגם את המחשבות שלו להבהובים.

    "פרדים?" הוא הבהב בירוק.

    "אנחנו מגדלים אותם. בדיוק כמו אצלכם. הם קטנים בהתחלה," אמר מסטיק ג'.

    "הם שלולית בהתחלה," תיקן אותו החייזר שמימין.

    "ואז הם קטנים, ואז הם גדולים, ואז אפשר להשתמש בהם," המשיך מסטיק ג'. "בדיוק אותו הדבר." הוא הסתובב אל רובן, ורובן דמיין שהוא קורץ לו. "בדיוק כמו אצלכם."

    האזור אליו התקרבו נראה לרובן מוכר. סלעים פזורים שצורתם דומה לסלעים שראה כשהגיעו. לא היו סימנים מזהים, כמובן. לא היה שלט שאמר ׳למושבה, זחל בכיוון זה׳. הוא ציפה לראות את הגופים שלו ושל עדן. רובן הניח כי גופי הילדים היו קרובים. למה שהחייזרים יזיזו אותם?

    "לא," אמר רובן, נזהר שלא להעליב את המארחים שלו, "הקטנים שלנו הם לא פרדים."

    לאחר שתיקה הימני הבהב בחזרה, "אתה בטוח?"

    רובן החניק צחוק. מושבה מלאה בילדים כלואים בגופי פרדים המדמים בני אדם עלתה במחשבתו והצחוק נעלם. הוא ניסה להעביר את הרעיון בצורה הפשוטה ביותר שהיה יכול. "ילדים הם לא פרדים קטנים." הוא ידע שהוא אטי, הוא ידע שהוא לא מצליח להתרגל לפרד שלו כמצופה, ובכל זאת הוא הסביר, "ילדים משתנים. הם הופכים לגדולים." התרגום כשל. הפרד לא הצליח להעביר את שאר המחשבה לאורות.

    הפעם היה תורו של מסטיק ג׳ להיעצר. שני החייזרים שאחריו נעצרו מיד. אילו חייזרים היו מקללים, רובן היה שומע אותם עושים זאת עכשיו. במקום זאת הם עצרו, וכל השיירה נעצרה מאחוריהם. הם הבהבו ביניהם בפראות, ורובן לא הצליח לעקוב. עדן והילדים הצליחו להימנע מהתנגשות למרות העצירה הפתאומית.

    מסטיק ג׳ פנה אל רובן. ההבהובים היו איטיים ומודגשים, "הקטנים שלכם, הם לא פרדים?"

    רובן רצה להניד בראשו בראשו. "לא."

    "הם גבישים?"

    "לא." גבישים?

    המסטיקים חזרו להבהב ביניהם. עדן התקרבה אל רובן. זחילתה הייתה חיננית משל החייזרים שנולדו בעולם הזה.

    "מה הבעיה?" האור שלה היה חיוור וחלש, שווה ערך ללחישה.

    "יש להם בעיה עם הילדים, אני חושב." הוא קיווה שההבהוב שלו מתפרש אצלה כשקול ורגוע. הוא התעלם מהחרדה האוחזת בו. לא יכולה להיות בעיה עם הילדים. החבר של גאיד סמך עליו שיחזיר אותו הביתה.

    הם עקבו אחרי החלפת האורות. מסטיק ג׳ פנה אליהם שוב. הוא היה הבכיר בין השלושה, ללא ספק. "אני מתנצל," הבהב. החלק החיצוני שלו החל להתקלף ממנו. לא להתקלף, לנזול. המרכז הבהיר נעשה בהיר יותר ויותר עד שרובן כמעט הסתנוור מעוצמת האור הפנימית. זה היה גביש, בהיר וחד. הוא ניצב במרכז שלולית חומה, שהייתה הפרד של מסטיק ג' עד לפני רגעים אחדים. עדן ורובן בהו בגביש. רובן כבר לא חש בהלה, זה היה חמור בהרבה, נטול מילים ואופף-כול.

    לאחר רגע השלולית התמצקה מחדש והזדחלה מסביב לגביש. מסטיק ג׳ חזר לצורתו. הוא הבהב לאט, מעניק לכל שבב אור את החשיבות הראויה לו. "הקטנים שלכם, הם גבישים או פרדים?"

    "הילד שלי הוא לא פרד!" התשובה הסגולה של עדן הייתה מהירה וחריפה.

    רובן לא הצליח לגבש את מחשבתו למילים. לגבש. מילה מצחיקה. החייזרים האלה, היצורים שהוא זלזל בהם ופחד מהם היו... היו... הם היו חייזרים. שונים כל כך עד שהוא לא היה מסוגל לתאר לעצמו את ההבדל.

    האור הבוהק של עדן אילץ את רובן להתעשת. הוא היה נציג המשרד. הוא היה נציג המושבה כולה, והוא צריך להחזיר אם אחת וחמישה ילדים למושבה.

    "אנחנו לא גביש ופרד." ענה רובן. האור שלו היה חלש משל עדן. שלושת המסטיקים הסתכלו אליו. "אנחנו גביש ופרד מעורבים." זו הייתה הדרך היחידה שהוא יכול היה לחשוב עליה כדי לתאר לחייזרים מהו אדם.

    "הקטנים?"

    "גביש ופרד מעורב. אבל קטן," ענה רובן.

    המסטיק הימיני הבהב באדום. "אבל אתה גדול."

    "הגביש והפרד גדלים ביחד," ענה רובן.

    המסטיקים החליפו ביניהם הבהובים מהירים שוב. עדן הבהבה לרובן, "הם לא מבינים." היה פחד מוסתר היטב מאחורי ההבהובים האלה. רובן לא ידע אם היא פחדה לעצמה, לבנה או בשל הדבר שכרגע ראו.

    "הם יבינו." הם היו חייבים להבין.

    המסטיקים החזירו את תשומת לבם אל רובן ועדן. מאחוריהם הילדים החלו במשחק מורכב בו כל ילד היה צריך להבהב בצורה מסוימת, והאחרים היו לחזור אחרי ההבהובים עד שהדפוס נעשה מסובך מדי והיה צריך להתחיל מההתחלה. ילדים ימצאו משחקים בכל מקום.

    מסטיק ג' הבהב אל רובן, "החזרנו פרדים."

    "פרדים". רובן הבהב בחזרה, מרגיש אטי משהיה אי-פעם בחייו.

    החייזר ענה, מהבהב לאט כדי שרובן יוכל לעקוב אחריו. "אצלנו הפרדים גדלים עד שאפשר להשתיל בהם גביש. הם עושים את כל הדברים הרגילים, שלא מחייבים מחשבה עמוקה."

    מחשבה איומה החלה להשתחל לדעתו של רובן, "עד שהוא גדל מספיק לקבל אישיות."

    מקצוות גופם של כל החייזרים השתלחו קנוקנות מסולסלות. זה היה "כן". או "אולי". או "לא". רובן לא הצליח לפענח את שפת הגוף החייזרית.

    "והחזרתם לנו פרדים." רובן הבהב בחוּם. הפעם במקום לשלוח קנוקנות לכל עבר, החייזר המוביל פשוט הבהב פעם אחת. כן.

    "אבל אתם יכולים להחזיר אותם." אמר רובן. זו לא הייתה שאלה. לפחות אישה אחת עברה כבר. הבהוב שלו הקיף את הילדים המשחקים.

    הם לא ענו. הם אפילו לא החליפו ביניהם הבהובים. רובן יכול היה לדמיין אותם משפילים את מבטם ומתרכזים בקצות נעליהם. אילו היו להם נעליים.

    "אתם יכולים להחזיר אותם." ההבהוב הירקרק שלו היה חזק יותר הפעם.

    החייזר השמאלי שלף קנוקנת והבהב בכתום, "לא."

    "כן," הבהב החייזר הימני, מהר מדי.

    מסטיק ג' הבהב, "פרדים שאין בהם צורך ממוחזרים."

    הם השמידו את הגוף של הילדים. הכעס השתלט עליו, ורובן היה צריך להזכיר לעצמו שהוא לא יכול לירות בחייזרים.

    "אבל לקטנים שעברו יש מחשבות, יש להם אישיות!" האור הסגול של עדן היה מסנוור. חלק מהילדים הפסיקו ממשחקם, והסתכלו על המבוגרים המתווכחים.

    "חשבנו שאלה שאריות מהגביש שרכב עליהם." ענה מסטיק ג׳. ללא גווני קול רובן לא ידע האם הוא אומר זאת בהצטדקות או בכנות. לא שזה שינה. הוא החל להבין את המסקנה. הם חשבו שהתודעות שעברו בקרע היו של פרדים בלבד. בצד שלהם החייזרים הכניסו להן גביש כדי שהפרד יעבוד עד שהגביש שלו יגיע, אבל לצד של המושבה הם שלחו פרדים ריקים. האמהות צדקו, הילדים שלהן חסרו את הרכיבים שהפכו אותם לשלהן.

    "אנחנו יכולים לגרום לפרד להיראות כמוכם הבהב מסטיק ג׳ בכחול עמוק. "אבל גביש לא משתנה. רק פרד. אם נחזיר אותם עכשיו..."

    "הם לעולם לא יגדלו המשיך רובן את המשפט.

    החייזר השמאלי הבהב, "נצטרך להעביר אותם לגבישים גדולים יותר. אחרת הם לא יוכלו להשתנות." רובן תרגם במחשבתו "לגדול". או להתבגר. או לצבור ניסיון חיים, או כל הדברים שילדים עושים עד שתודעתם מתקבעת במסלולים חסרי הייחוד של המבוגרים.

    עדן הסתובבה אל רובן. "אני לא חוזרת בלי הילד שלי." האור שלה היה אדום וחד.

    "הם ייראו כמו הקטנים שלכם," אמר מסטיק ג׳.

    "אבל גדולים." אמר החייזר הימני.

    רובן ניסה לדמיין זאת לעצמו. גביש גדול בפרד גדול שיעבור למושבה, אחרת אין מקום לשינוי. האמהות יקבלו את הילדים שלהם בגוף של מבוגרים אבל בעלי מחשבה ילדותית שצריכה להדביק את התפתחות הגוף. הוא דמיין את הצורך להסביר לאנשי המושבה מאיפה הופיעו לפתע חמישה מבוגרים. אפילו אנשי המשרד המוכשרים ביותר לא יוכלו להסתיר זאת. הוא ראה בבירור את הצעקות, את הבכי, את מרי אנשי הספינה.

    "אתה צריך למצוא דרך להחזיר את הילדים," אמרה עדן. כאילו שרובן מסוגל במו ידיו לתקן את הבעיות שהחייזרים האלה גרמו.

    הוא רצה, כל כך רצה להגיד לה שהוא ינסה. אבל זה היה בלתי אפשרי.

    "יש כאן חמישה ילדים! יש להם הורים! יש להם משפחות! אתה לא יכול להשאיר אותם." עדן הבהבה במהירות, קשת הגוונים שלה עוברת מסגול בהיר לוורוד צווחני.

    "אבל בצד שלנו הם יהיו מבוגרים." רובן קיווה שהיא מסוגלת לשמוע את החמלה באור שקרן מגופו. "הם לעולם לא יצליחו להשתלב מחדש. וההורים שלהם... הם יהיו שבורים." והמושבה תתפרק. אבל את זה הוא לא אמר בקול.

    "אז... אז..." עדן השתתקה, ולאחר רגע האירה באור בהיר, "אז תגיד להורים האחרים שהילדים שלהם כאן."

    רובן שתק. להביא עוד בני אדם לכוכב הזה? מי ירצה לחיות את חייו כשהוא זוחל על שלולית בצבע חום?

    עדן ניחשה את מחשבותיו כנראה. היא המשיכה, "רק תגיד להם. שהם יבחרו מה לעשות. תגיד שאני מטפלת בילדים שלהם, ושכאשר הם יגדלו מספיק נמצא דרך להחזיר אותם. אבל אם הם רוצים, אז שיבואו בכל זאת. למבוגרים אין סכנה במעבר, נכון?"

    את השאלה היא כיוונה אל המסטיקים שעמדו ושתקו כל זמן הוויכוח.

    "אנחנו נגבה את הגבישים שלכם בצורה המיטבית האפשרית." ענה מסטיק ג׳. רובן דימה לשמוע נימה חגיגית באור הזהוב שהוא כיוון אל עדן.

    "הנה, אתה רואה? אף אחת לא תשתגע יותר, אף ילד לא ילך יותר לאיבוד. פשוט תגיד לאמהות שאנחנו כאן."

    רובן רצה להנהן. הוא רצה לגעת בעדן. הוא רצה להרגיש דמעות חונקות את גרונו לנוכח ההחלטה האמיצה שלה. אבל כל מה שהוא היה יכול לעשות זה להבהב. "כן."

    המסטיקים הובילו אותו לצד הקרע שלהם. הם פטפטו כל הדרך לגבי אפשרויות גיבוי. רובן השתדל שלא לחשוב על כך. בעיקר הוא השתדל לא לחשוב על הטעויות שייפלו בהעתקה החוזרת שלו לגופו.

    הם הגיעו לקרע.

    הפעם עדן לא אחזה בידו אלא עמדה בצד, מוקפת בקטנים שניסו לתפוס זה את זה בקרני אור.

    הילד שדרש ממנו את חובו של גאיד הבהב לו מרחוק. רובן הבהב חזרה, "אני זוכר." הוא קיווה שלגאיד יש את שלושת הקלפים המובטחים. הילד הבהב באור בהיר וחזר לשחק עם שאר הילדים.

    רובן פסע אל הקרע. על האדמה מאחורי הקרע הייתה שלולית חומה גדולה שנראתה דביקה. חומר גלם לפרדים. לצדם היו מוטלים גבישים מוכנים לקבלת תודעות שעוברות בקרע. הגופים שלו ושל עדן נשאר על הקרקע.

    "אתם יכולים לסגור את זה?" הוא שאל את מסטיק ג', "שאף קטן לא ייכנס לכאן בטעות יותר?"

    מסטיק ג' הבהב באור ורוד, "אנחנו יכולים להפעיל מסנן כניסה, אם לזה אתה מתכוון."

    רובן רצה להיאנח. למה החייזרים האלה לא מסוגלים לענות תשובה פשוטה? "המסנן ימנע מקטנים לעבור?"

    "כן."

    רובן הסתכל אל הקרע, "יופי." הוא לא הסתכל לאחור אלא פסע אל האזור שמול הקרע. הוא לא ראה את הנצנוץ המוזר. אבל הוא לא ראה כבר שעות. לא בעיניו, בכל מקרה.

    "ואתם יכולים להשאיר את זה במקום? שזה יפסיק לטייל?" הוא רצה להגיד ׳שהקרע המחורבן הזה יפסיק להסתובב במושבה שלי׳, אבל הניח שהפרד לא יוכל לתרגם זאת כראוי.

    "כן," ענה המסטיק הימני.

    רובן התקרב אל הגוף שלו. הוא לא ידע מה לעשות, אבל כאשר הגיע לעולם הזה הוא צמח מרגלי הגופה שלו. לא גופה, גוף. זה עדיין נשם. רובן נגע בגוף המוטל על האדמה השחורה. הפרד שלו נמס לאט לשלולית. הוא חש את עצמו מתקרב אל האדמה, את גופו נפרש, ואז חושך ושוב אור, והוא הביט אל העולם מלמטה, שלולית של חומר חום דלוח סביבו.

    הוא נעמד. החייזרים היו נמוכים ממנו. הוא לא היה מסוגל להבחין ביניהם כעת, או לזהות מי היא עדן. הוא רק הרים את ידו לברכת שלום כללית. הם הבהבו, אך ללא הפרד הוא לא היה יכול לנחש אפילו מה הם אמרו. "דרך צלחה"? "נתראה בקרוב"? "לך מכאן, יצור מוצק"?

    הוא הסתובב אל הקרע. בצד הזה קווי המתאר שלו היו ברורים יותר. הוא הלך לאט, נזהר שלא לדרוך שוב בשלולית של החומר שהיה הוא. הוא התעלם מהגביש הבוהק שנותר בצד השלולית.

    הוא עבר בקרע. לא היה נצנוץ, או הליכה משונה. לא הייתה תחושה של תנועה. רק מחנק ולאחר מכן, האור המסנוור של השמש האדומה הנפלאה שלו במרומי השמים. מחוונים מוקרנים על פנים קסדת החליפה התפרעו. נקודות שחורות נצנצו בשדה הראייה שלו. הוא מצמץ. הוא עבר בצהרי היום הקודם. הוא בילה שעות על פני כוכב לכת זר מבלי למלא את מכלי החמצן שלו. אף-על-פי שגופו נטול התודעה היה מעולף, הוא צרך כמעט את כל החמצן. הוא הפעיל את אזעקת המיקום. היא לא פעלה. הסוללות התרוקנו, או שהרכיב הזול שנקנה בתקציב ממשלתי נהרס. זה לא משנה.

    הוא הסתכל אל השמש. יפהפייה ואדומה היא נתלתה בשמיים בדרום. זריחה. הוא הבטיח לגאיד שייקח אותו לראות את הזריחה מהחלל. הוא הבטיח לו חמש זריחות בטיסה אחת, כמו שאמרה מודעת הפרסומת.

    הנקודות השחורות העמיקו. ריאותיו שיוועו לאוויר. הוא נמנע מנשימה במכוון. בעוד מספר שניות הוא יאבד את השליטה על גופו. הוא ספר לאחור. יש לו שלושים שניות. אולי ארבעים. הסיפורים הבטיחו שכל חייו יעברו מול עיניו, אולם במקום זאת המחשבה האחרונה שלו הייתה קשורה למסטיק הטבק שהיה בכיסו האחורי ושהוא לעולם לא יספיק ללעוס.

    רובן איבד את הכרתו.

     

    הוא התעורר במיטת בית חולים, פניו מכוסים במסכת חמצן דקיקה. רופא במדים ירוקים עמד לידו.

    "חנק, פעילות מוחית מואטת, כנראה כתוצאה מטראומה קשה, וכמובן, אלרגיה לתבואה. באמת הגיע הזמן שהאנשים שלכם יפסיקו להסתובב בשדות."

    "כמובן." זה היה המנהל שלו, צורן. רובן מעולם לא ידע מה שמו הפרטי. הניחושים במשרד נעו בין שמות רגילים לשמות גיבורים מהעבר. רובן לא יכול היה לראותו אבל את קולו הוא היה מזהה מתוך שינה.

    "הייתם יכולים להזהיר אותנו לפני התרגיל הזה." הרופא נשמע כמתלונן.

    "אבל אז לא היינו יכולים לתרגל מצב חירום אמִתי, נכון?"

    הרופא דפק על לוח הכתיבה שלו בציפורנו, "אני לא חושב שסיכון חייו של אדם מצדיק..."

    "אנחנו נחליט מה מצדיק הרים צורן את קולו, "ואנחנו החלטנו שראוי לבדוק את היכולת של קרת להיערך לאפשרות של אדם בודד הנעלם מחוץ לכיפה!"

    הרופא השפיל את מבטו. "כן, אדוני."

    "עכשיו, האם אוכל לדבר עם החולה שלך?" מבלי להמתין לתשובה צורן התקרב למיטה של רובן. רובן מעולם לא שמח כל כך לראות אותו.

    הרופא מלמל, "כמובן," מאחורי גבו של צורן, ולאחר רגע נשמעה האוושה שהעידה על סגירת הדלת.

    צורן הפנה את מבטו לאחור ולאחר מכן הסתכל על רובן.

    "צפצוף אזהרה אחד ואחר כך יום וחצי של שקט," אמר.

    "יום וחצי?" הזמן נדמה קצר יותר בעולם השני.

    "שקט מוחלט. שמנו לב לשלולית הרמוסה של כדורי תבואה, והחלטנו לעקוב אחריה. ההוצאות של ערכת ההחייאה ינוכו מהמשכורת שלך, כמובן," אמר צורן. עיניו סרקו את פניו של רובן.

    "כמובן." זה היה איום סרק. הוא היה עובד ממשלה, משכורתו הספיקה לשכירת דירה ולארוחה תקנית פעמיים ביום.

    צורן חייך, חיוך דק בשפתיים מהודקות. לאחר שנות עבודה רבות רובן הבין כי זו דרכו להראות ידידות.

    "מתי התחקיר?"

    "בעוד שעתיים," ענה צורן, "בהנחה שתצליח להיכנס למדים שלך מבלי להיעלם."

    רובן הנהן. תחקיר של הצבא, אם כך. ההיעלמות שלו לא מספיק חשובה בשביל להצדיק את זה. עדן, לעומת זאת, הייתה חשובה דיה כדי להוציא את צורן ממשרדו ולהביא את רובן לעמוד לתחקיר שעתיים לאחר שהתעורר.

    צורן אחז בידו. "טוב שחזרת," אמר, הרפה ממנו ועזב. זו הייתה הבעת הרגשות הנסערת ביותר שרובן אי-פעם ראה אצלו.

    רובן שכב לבד בחדרו. מכשירים רפואיים תקתקו לימינו ולשמאלו. הכול היה בצבעים אמִתיים, ללא זוהר, ללא מסטיקים חומים. הוא לא היה יכול לדמיין מה עדן עושה עכשיו. מסתובבת עם פרדים קטנים וממתינה שהוא יחזור עם האמהות האחרות, מן הסתם.

    הוא חשב עליהן, על הכלואות במוסדות בקרת ובמעלה שמונה. חלקן עם ילדים נוספים שהגיעו בשעות הביקור, אוחזים בפרחים וממתקים. הם היו מביאים אִתם כרטיסי ברכה מאוירים בעפרונות צבעוניים ומבקשים שיספרו להם על האנשים האחרים במוסד. בני הזוג היו שותקים. הוא לא ידע כמה מהן יסכימו לעבור אִתו בקרע רק כדי להיות עם ילדיהן שלבשו צורה חייזרית. אבל הם היו קרובים יותר לילדים האמִתיים שלהן מאשר הפרדים שהסתובבו במושבה, אחרת עדן לא הייתה נשארת עם הבן שלה.

    הוא לא רצה לחשוב על עדן. הוא התרכז בספירת טפטופי הנוזלים.

    האמהות. הוא צריך לספר לאמהות. שיוכלו לבחור אם להישאר או לעבור. זו הייתה בחירה נוראית, כמובן, אבל הוא לא יכול היה לבחור במקומן. אחרי התחקיר הוא יעבור על הרשימה שלו ויחזור לתאים ויספר להן. שיש כוכב רחוק ואפשר להגיע אליו והילדים שלהן מחכים להן שם.

    הוא חשב על ההשלכות. תאים במוסדות מתרוקנים מיושביהן. זו הייתה תוצאה חיובית. טפיחה על השכם מצורן לכבוד פתרון התעלומה. גם זו הייתה תוצאה חיובית. אולי העלאה במשכורת. זה יהיה מאוד נחמד. יהיה צורך להיפטר מהילדים הריקים, כמובן. ניתוח פלסטי מקיף וטיפול פסיכולוגי עמוק יוכלו לשנות אותם. אולי ישמרו אותם כתורמי איברים לעתיד. איש לא צריך לדעת שהילדים הריקים לא היו הילדים האמִתיים. המשרד יטפל בכך.

    רובן שקע לאחור בכרית. הוא הריץ את התסריט בראשו. האמהות הצוהלות, האיחוד עם ילדיהן המסטיקים (הוא יזהיר אותן מראש, כמובן), האורות בצד השני של הקרע, ההסברים למנהלי המוסדות.

    ההסברים. הוא הזדקף במיטה, מתעלם מהסחרחורת הפתאומית. ההסברים למשפחות. ההסברים למשפחות שיחליטו להישאר כאן. מישהו ידבר. המידע על הקרע ידלוף.

    הוא חשב, הולך באטיות בדרך בה רעיונותיו הובילו אותו. הוא יספר לאמהות. חלקן יבחרו להישאר מאחור. הן יספרו לחברותיהן. הסיפור יאומת. יש ילדים שהתרוקנו. יש קרע במושבה. חייזרים.

    הסיפור יתפשט. גם אם המשרד יצליח לשלוט בו הוא ידלוף. אנשי המושבה יגלו שיש חייזרים שיכולים לקרוע פתח אל הבית שלהם, לחטוף את הילדים שלהם. הוא ראה את הכותרות בעיתוני הבוקר, את המידע מסתובב ברשת העולמית.

    הוא חשב על בהלה. הוא חשב על אנשים הנוטשים את בתיהם ונסים למקום בטוח. זו לא הייתה הפרזה, זאת הוא ידע. בכל פעם שהמושבה איבדה מיציבותה אנשים נטשו אותה למושבות מבוססות יותר, מוארצות יותר. בגלל זה הם היו תלויים עדיין באנשי הספינות שהגיעו למושבה. ספינת הדורות הצילה אותם אחרי שרעידת האדמה חיסלה מחצית מהכיפה ורוב התושבים ברחו.

    זו הייתה המושבה שלו, הבית שלו. היא תפורק אם יישארו פחות מאלף נפשות. זה היה המספר המזערי המורשה לקיום מושבות שנקבע על ידי כדור הארץ. יפזרו את המושבה שלו, יקרעו אותה בין מושבות אחרות והוא לעולם לא יכול לטוס עם גאיד לראות חמש זריחות מסביב לכוכב הלכת שלהם.

    הרופא נכנס לחדר. "מר בן-עשת?"

    רובן הנהן.

    "אתה מוכן בבקשה להתלבש? מסרו לי שיבואו לאסוף אותך בקרוב." מנימת קולו של הרופא השתמע כי הוא היה מעדיף להשאיר את רובן תחת השגחתו ולא להניח לו להתרוצץ מחוץ למיטה.

    רובן הנהן שוב.

    הרופא הנמיך את קולו, "אתה יודע שאם אתה לא מרגיש מספיק טוב אני יכול להרדים אותך, שתנוח עוד."

    "זה בסדר." רובן כחכח בגרונו. בצורה מוזרה, דיבור נראה לו פחות הגיוני מאשר לקרון אור ממרכז גופו. "אני אסתדר."

    הרופא נשך את שפתו. לבסוף הוא התרחק מהמיטה, והטפטוף לידו של רובן הפסיק.

    "אם תצטרך משהו, רק תגיד."

    "כמובן."

    הרופא השתהה עוד כמה רגעים, התבונן בצגים, בלוח הכתיבה שלו, ולבסוף ברובן עצמו, ואז הסתובב ויצא מהחדר.

    רובן ירד מהמיטה. על הכיסא המתינו לו מדיו. הוא התלבש, לאט, גופו מתרגל מחדש למשיכות ולמתיחות שהוא כפה עליו. נשמעה נקישה בדלת.

    "כן?"

    צורן נכנס, "אתה מוכן?"

    רובן חשב על עדן, מוקפת בילדים, ממתינה לו שיחזור עם הוריהם. הוא חשב על המושבה שלו, ריקה, על המחויבות שלו לעצם קיום המושבה, והוא חשב על גאיד ועל מה הוא היה עושה אילו בנו היה נעלם מחייו ללא זכר. ואז ענה, "כן."

    • סופרים שונים
    • סופרים שונים
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מועמדי פרס גפן 2006
    • מועמדי פרס גפן 2007
    • האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים
    • פוסטר, אתה מת וסיפורים אחרים
    • סיפורה של הזדונית
    • השופט סן משחק גולף
    • נשיפה
    • אל תשאיר בלגן
    • כל הסיפורים
    • חמישייה צרפתית
    • בשר
    • רביעייה אנגלוסקסית