הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מונעים 3 - מתרסקים
  • מונעים 3 - מתרסקים
    ק. ברומברג | תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
    בוקטיק | מרץ 2017 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 496 עמ' מודפסים
    כשהחיים מתרסקים סביבנו, כמה אנחנו מוכנים להילחם - אני בשבילו והוא בשבילי - 
    על מה שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות? 
     
    החיים הם רצף של רגעים.
    רגעים גדולים.
    רגעים קטנים.
    ואף אחד מהם אינו חסר חשיבות.
    כל רגע ורגע מכין אותך לשנייה שתגדיר את חייך. אתה חייב להתגבר על כל פחדיך, להתמודד עם השדים שרודפים אחריך, לטהר את הרעל שדבק בנשמתך, אחרת אתה עלול לאבד הכול.
     
    בשבילי, השנייה הזו הייתה כשריילי נפלה עליי מהמחסן ההוא. היא לימדה אותי להרגיש.
    עשתה אותי שלם כשידעתי שלעולם אהיה חסר.
    הייתה חבל ההצלה שלא ידעתי שאני צריך. 
    כן, היא בהחלט שווה את המאבק...
    אבל איך אני אמור להיאבק על מישהי שאני יודע שאני לא ראוי לה?
     
    אהבה היא עליות ומורדות.
    לפסגות עוצרות נשימה.
    לתהומות מנפצות נשמה.
    ואף אחת מהן אינה חסרת חשיבות.
    אהבה היא מסלול מירוצים של פניות חדות ובלתי צפויות שיש לנהל בתבונה. צריך למוטט חומות, ללמוד לבטוח, להחלים מהעבר, כדי לנצח. אבל לפעמים הכי קשה להיאחז דווקא בצפוי.
     
    קולטון ריפא אותי והשלים אותי, גזל את לבי ולימד אותי שהאהבה שלנו אינה צפויה ואינה מושלמת – היא מכופפת אך לא שבורה. וזה בסדר.
    אבל כשגורמים חיצוניים מעמידים את הקשר שלנו במבחן, כמה רחוק אצטרך ללכת כדי להוכיח לו שהוא שווה את המאבק?
     
    מי שאמר שהאהבה היא סבלנית וטובת לב, לא הכיר אותנו. אנחנו יודעים שהאהבה שלנו שווה את זה – וכבר הפנמנו שנועדנו להיות ביחד. אבל כשהעבר, של שנינו, מאיים לרסק את העתיד, האם ההשלכות יחזקו אותנו או יפרידו בינינו?
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    ווּש. ווש. ווש.
    הכאב המהדהד בראשי פועם בקצב הרעש התוקף את אוזניי.
    ווש. ווש. ווש.
    יש כל כך הרבה רעש – רעש לבן, חזק, מזמזם – ועם זאת גם שקט מוזר ומאיים. ציפייה שקטה לווש הזה.
    מה זה בכלל?
    פאק, למה חם פה כל כך – כל כך חם שאפשר לראות את החום עולה בגלים מהאספלט – אבל אני מרגיש רק קור?
    בן-זונה!
    משהו לוכד את עיני מימין – מתכת מעוקמת, צמיגים קרועים, פיסות רכב – ואני לא יכול לעשות כלום, רק להסתכל. בקס יחנוק אותי, איך הרסתי לו את המכונית. הוא יקרע אותי לגזרים כמו המכונית שמפוזרת עכשיו על המסלול. פאק... מה קרה פה?
    זרם דק של אי נוחות מדגדג בשיפולי עמוד השדרה שלי.
    פעימות לבי מאיצות.
    בלבול מהבהב בשוליים הרחוקים של תת-המודע. אני עוצם עיניים בניסיון להדוף את פעימות הכאב שפתאום משמשות ליווי כלי הקשה למחשבותיי. מחשבות שאני לא ממש מצליח לתפוס. הן חומקות ממני כמו חול בין האצבעות.
    ווש. ווש. ווש.
    אני פוקח עיניים לנסות לראות מאיפה מגיע הרעש המעצבן הזה שמוסיף לחץ לכאב...
    עונג כדי לקבור את הכאב.
    המילים נלחשות בתודעתי, ואני מניע את ראשי בניסיון להבין מה קורה לי, כשלפתע אני רואה אותו: שיער כהה שמזמן כבר צריך תספורת; ידיים זעירות ובהן מסוק מפלסטיק; פלסטר ספיידרמן על האצבע המסובבת את המדחף.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    "ווש. ווש. ווש," הוא אומר בקולו הדק כל כך.
    אז למה זה נשמע כל כך חזק? עיניים גדולות מביטות בי מאחורי ריסים עבים, תום לב מגולם בחִנו הפשוט של הירוק. אצבעותיו מהססות על המדחף כשעיניו פוגשות במבטי, והוא מטה את ראשו הצדה במבט בוחן ונוקב.
    "היי," אני אומר. הדממה מחרישת האוזניים מהדהדת בחלל בינינו.
    משהו לא מסתדר לי.
    משהו פה פאקינג לגמרי לא מסתדר.
    ההבנה צפה לאט אל פני השטח.
    רמזים מהבלתי ידוע מסתחררים בתודעתי.
    הבלבול חונק.
    עיניו הירוקות גומרות אותי.
    החרדה מתפוגגת כאשר חיוך אטי מעקל את זוויות פיו הקטן, המרוח בלכלוך, וגומה יחידה קורצת לצדו.
    "אסור לי לדבר עם זרים," הוא אומר וזוקף מעט את גבו, מנסה להתנהג כמו הילד הגדול שהוא שואף להיות.
    "זה חוק טוב. אימא שלך לימדה אותך?"
    למה הוא נראה לי מוכר כל כך?
    הוא מושך כתפיים בנונשלנטיות. הוא מעביר את מבטו עליי מלמעלה עד למטה, וחוזר לעיניי. הוא רואה משהו מאחוריי, אבל משום מה אני פאקינג לא מצליח לנתק את מבטי מעיניו כדי לראות על מה הוא מסתכל. זה לא רק שהוא הילד הכי פאקינג חמוד שראיתי בחיים שלי... לא, הוא גם מושך ומהפנט אותי ואני פשוט לא יכול להתנתק.
    קמט דק מופיע במצחו, כשהוא מוריד את מבטו ומושך בקצותיו של פלסטר עם גיבור-על אחר שמכסה בקושי שפשוף גדול על ברכו.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    פאקינג סתמו את הפה כבר! אני רוצה לצעוק על השדים בראשי. אין להם שום זכות להיות פה... שום סיבה להסתחרר סביב הילד המתוק הזה, אבל הם ממשיכים במעגלים כמו קרוסלה. כמו שהמכונית שלי הייתה אמורה להקיף את המסלול עכשיו. אז למה אני צועד לכיוון הילד המהפנט הזה, במקום להתכונן לכל הצעקות שבקס עומד להטיח בי, ושמגיעות לי לגמרי לפי איך שהמכונית נראית?
    ובכל זאת אני לא עומד במשיכה הזו.
    אני פוסע עוד צעד לכיוונו, בתנועות אטיות ומכוונות, כמו עם הבנים במשפחתון.
    הילדים.
    ריילי.
    חייב לראות אותה.
    לא רוצה להיות לבד יותר.
    חייב להרגיש אותה.
    לא רוצה להיות שבור יותר.
    למה אני שוחה בים של בלבול? אבל בכל זאת, אני עושה עוד צעד בערפל לעבר קרן האור הבלתי צפויה הזו.
    תהיי הניצוץ שלי.
    "יש לך פצע כואב..."
    הוא משמיע נחרת צחוק. הוא כזה מתוק, ילד קטן עם פרצוף רציני, אף זרוע נמשים ומקומט, מסתכל עליי כאילו אני מפספס משהו.
    "תודה רבה, קפטן מובן מאליו!"
    אז הוא גם אוהב להתחכם. ילד כלבבי. אני כובש צחוק קטן. הוא מסתכל על משהו מאחוריי, בפעם השלישית. אני מתחיל להסתובב לראות מה יש שם, אבל קולו עוצר אותי. "אתה בסדר?"
    מה? "מה זאת אומרת?"
    "אתה בסדר?" הוא שואל שוב. "אתה נראה קצת שבור."
    "על מה אתה מדבר?" אני עושה צעד נוסף לקראתו. מחשבותיי המבולבלות מתערבבות עם הרצינות הקודרת של קולו, והדאגה החרוטה על פניו מתחילה להטריד אותי.
    "אתה נראה לי שבור," הוא לוחש, ובאצבע עם הפלסטר מתחיל לסובב שוב את המדחף של המסוק - ווש, ווש, ווש – ואז מצביע עליי.
    חרדה מזדחלת אל עמוד השדרה שלי, עד שאני מסתכל על חליפת המירוץ שלי ורואה שהיא שלמה. ידיי טופחות על גופי להרגיע את התחושה. "לא." המילים יוצאות ממני במהירות. "אני בסדר, חבר שלי. רואה? לא קרה כלום," אני אומר ופולט אנחת רווחה קטנה. הפרחח הקטן הפחיד אותי לרגע.
    "לא, מצחיקול," הוא אומר ומגלגל עיניים בשילוב עם נשיפה. הוא מצביע על משהו מאחוריי. "תראה. אתה שבור."
    אני מסתובב, תוהה מה פשר הפשטות השלווה של קולו, ומביט לאחור.
    לבי נעצר.
    ווש.
    נשימה נחנקת במרכז החזה.
    ווש.
    גופי קופא.
    ווש.
    אני ממצמץ שוב ושוב, מנסה לגרש את התמונות מעיניי. המראות חודרים מבעד לערפל כבד וסמיך.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    פאק. לא. לא. לא. לא.
    "רואה?" קולו המלאכי אומר לידי. "אמרתי לך."
    לא. לא. לא. לא.
    האוויר נפלט סוף-סוף מריאותיי. אני מאלץ את גרוני, המחוספס כנייר זכוכית, לבלוע.
    אני יודע שאני רואה את זה – את המהומה המתחוללת לנגד עיניי – אבל איך זה יכול להיות? איך אני יכול להיות גם שם וגם פה?
    ווש. ווש. ווש.
    אני מנסה לזוז. פאקינג לרוץ! למשוך את תשומת לבם ולהגיד להם שאני כאן – שאני בסדר – אבל הרגליים שלי לא מצייתות לפניקה היורה ממוחי פקודות לכל עבר.
    לא. אני לא שם. רק כאן. אני יודע שאני בסדר – יודע שאני חי – כי אני מרגיש את הנשימה נעצרת בחזה כשאני פוסע צעד בכיוון ומתקרב. האימה לופתת את גולגולתי בקצות אצבעותיה למראה המחזה שנגלה לעיניי... לא יכול להיות... זה פשוט לא פאקינג אפשרי.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    זמזום המסור העדין שולף אותי מסף הזעם שהייתי בו. הצוות הרפואי חותך את הקסדה במרכז. ברגע שהיא נקרעת לשני חלקים, אני מרגיש שראשי מתפוצץ. אני נופל על ברכיי. הכאב כל כך חזק שכל מה שאני מסוגל זה רק להרים את הידיים אל הראש ולהחזיק אותו. אני חייב להסתכל. חייב לראות מי זה במכונית שלי. לאיזה בן-זונה אני הולך לפרק את הצורה, אבל אני לא מצליח. פאקינג כואב לי מדי.
    ... למות זה כואב?...
    אני קופץ בבהלה למגע ידו על כף ידי... אבל ברגע שהיא נחה לה שם, הכאב נעלם.
    מה נסגר... ? אני יודע שאני צריך להסתכל. אני חייב לראות במו עיניי מי במכונית, למרות שבעצם אני כבר יודע את האמת. קרעי זיכרונות מהבהבים בעיני רוחי כמו רסיסי המראה בבר האפל ההוא.
    המפטי פאקינג דמפטי.
    פחד זוחל בגבי, נאחז, ומהדהד בתוכי. אני פשוט לא מסוגל. לא מצליח להרים את הראש להסתכל. אל תהיה כזה בחורה, דונבן. אני מפנה את ראשי ימינה ומביט בעיניו, בשלווה הבלתי צפויה בסערה הזו. "זה...? אני...?" אני שואל את הילד הקטן, ואז נשימתי נעצרת בגרוני, וההבנה שאני כבר יודע את התשובה משתקת את קולי.
    הוא רק מסתכל עליי – עיניים צלולות, פנים רציניות, שפתיים חשוקות, נמשים מרצדים – ולוחץ קלות על כתפי. "מה אתה חושב?"
    בא לי לנער אותו עד שהתשובה תצא ממנו, אבל אני יודע שלא אעשה את זה. אני לא יכול. כשהוא עמד לצדי באמצע כל הכאוס המסחרר, מימיי לא הייתי שליו כל כך וגם מעולם לא פחדתי כל כך, בו-זמנית.
    אני מאלץ את עיניי להתנתק מפניו השלוות ולחזור אל ההתרחשות. כשאני רואה את הפנים – פאקינג את הפנים שלי – על האלונקה, אני מרגיש כמו בתוך קליידוסקופ של צורות משוננות.
    לבי מתרסק. מתנפץ. עוצר. מת.
    ספיידרמן.
    עור אפור. עיניים נפוחות, חבולות ועצומות. שפתיים רפויות וחיוורות.
    באטמן.
    ההרס נכנע, הייאוש מכלה, החיים נפלטים, אבל נפשי נאחזת עדיין.
    סופרמן.
    "לא!" אני צועק בכל כוחי עד שקולי מצטרד. אף אחד לא מסובב את ראשו. אף אחד לא שומע אותי. פאקינג אף אחד לא מגיב – לא הגוף שלי ולא הצוות הרפואי.
    איירונמן.
    הגוף על האלונקה – הגוף שלי – קופץ כשמישהו עולה על האלונקה ומפעיל לחץ על החזה שלי. מישהו מהדק סד לצווארי. מרים עפעפיים ובודק את האישונים שלי.
    ווש.
    פרצופים מודאגים. עיניים מובסות. תנועות מתורגלות.
    ווש.
    "לא!" אני צועק שוב, ופניקה משתלטת על כל סנטימטר של גופי ונפשי. "לא! אני כאן! כאן! אני בסדר!"
    ווש.
    דמעות זולגות. אי אמון מהסס. אפשרויות נעלמות. תקווה קורסת לתוך עצמה.
    חיי מטושטשים.
    עיניי מתמקדות בידי השמוטה, רפויה וחסרת החיים מהאלונקה – טיפת דם אחת עושה את דרכה לאט מקצה אצבעי, עד שעוד לחיצה בחזי מנתקת אותה והיא נושרת. אני מתרכז בזרם הדם, לא מסוגל להשיב את מבטי אל פניי. אני לא עומד בזה יותר.
    לא מסוגל להמשיך לצפות בחיים המתרוקנים ממני. לא יכול לשאת את הפחד המתגנב אל לבי, את הבלתי ידוע שמטפטף אל תת-המודע שלי, ואת הקור שמתחיל לחלחל אל נשמתי.
    "תעזור לי!" אני פונה אל הילד הקטן, כל כך מוכר לי אבל גם כל כך לא. "בבקשה," אני מתחנן בלחישה מפצירה, בכל טיפת חיים שעוד נותרה בי. "אני לא מוכן עדיין ל..." אני לא יכול לגמור את המשפט. אם אסיים אותו, זה אומר שאני מקבל את מה שאני רואה על האלונקה – את מה שנוכחותו לידי מסמלת.
    "לא?" הוא שואל. מילה אחת, אבל החשובה ביותר בכל הפאקינג חיים שלי. אני מסתכל עליו, נשאב למה שאני רואה במעמקי עיניו – הבנה, קבלה, הכרה – ועם כל כמה שאני לא רוצה לאבד את מה שאני מרגיש כשאני איתו, השאלה שהוא שואל אותי – הבחירה בין חיים למוות – היא ההחלטה הקלה ביותר שהיה עליי להחליט אי פעם.
    ובכל זאת, ההחלטה לחיות – לחזור ולהוכיח שאני פאקינג ראוי לזכות לבחור – זה אומר שאני איאלץ לעזוב את הפנים המלאכיות שלו ואת השלווה שנוכחותו מביאה לנפשי המעונה.
    "אני אראה אותך שוב?" אני לא יודע מאיפה השאלה הזאת באה, אבל היא יוצאת מפי לפני שאני מספיק לעצור אותה. אני עוצר את נשימתי ומחכה לתשובתו, רוצה לשמוע גם כן וגם לא.
    הוא מטה את ראשו הצדה וצוחק. "אם זה מה שאמור לקרות."
    ומי פאקינג מחליט? אני רוצה לצעוק עליו. אלוהים? השטן? אני? מי פאקינג מחליט? אבל הדבר היחידי שאני מצליח להגיד זה, "מה שאמור לקרות?"
    "כן," הוא משיב בניד ראש קל, מסתכל על ההליקופטר שלו ושוב עליי.
    ווש. ווש. ווש.
    הצליל חזק יותר עכשיו וגובר על כל שאר הרעשים סביבי, ואני עדיין יכול לשמוע את הנשימות שלו. עדיין שומע את הלמות לבי באוזניי. עדיין יכול להרגיש את אנחת השלווה הראשונה שעוטפת את גופי כמו לחישה, כשהוא מניח את ידו על כתפי.
    פתאום אני רואה את המסוק, מסוק חילוץ והצלה, נוחת בשטח האצטדיון, ושומע את רעש המדחפים הבלתי פוסק – ווש, ווש, ווש – הוא מחכה לי. האלונקה נוטה מעט קדימה כשהפרמדיקים מתחילים לנוע איתה לעבר המסוק.
    "אתה לא צריך ללכת?" הוא שואל אותי.
    אני מנסה לבלוע, מביט לאחור אליו ועונה לו בתנועת ראש קלה, בהשלמה. "כן..." כמעט בלחישה, והפחד מפני הבלתי ידוע כבד בקולי.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    "היי," הוא אומר, ופניי שוב מתמקדות בפניו הפאקינג מושלמות. הוא מצביע על ההתרחשות מאחוריי. "נראה לי שגיבורי-העל שלך בכל זאת הגיעו הפעם."
    אני מסתובב בבת-אחת, לבי נתקע בגרוני וערפל ממלא את ראשי. אני לא רואה את זה בהתחלה, כי הטייס בגבו אליי, עוזר להעמיס את האלונקה, אבל כשהוא מסתובב לחזור אל מושב הטייס ואוחז במוט ההיגוי, זה ברור כשמש.
    לבי נעצר.
    מתחיל לפעום שוב.
    אנחת רווחה מהוססת מהבהבת בנשמתי.
    הקסדה של הטייס צבועה.
    באדום.
    עם פסים שחורים.
    וסימן ההיכר של ספיידרמן טבוע בחזית.
    הילד הקטן שבי מריע. המבוגר מרפה את גופו בהקלה.
    אני מסתובב להיפרד מהילד הקטן, אבל לא מוצא אותו בשום מקום. איך, לכל הרוחות, הוא ידע על הגיבורים שלי? אני מחפש אותו במבטי – חייב תשובה – אבל הוא נעלם.
    אני לבד לגמרי.
    חוץ מנוכחותם המנחמת של מי שחיכיתי חיים שלמים לבואם.
    ההחלטה נפלה.
    גיבורי-העל הגיעו סוף-סוף.
    • ק. ברומברג
    • ק. ברומברג
      ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
       
      ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.
       
      מתודלקים הוא ספרה השני של ק. ברומברג בטרילוגיית מונעים. הספר הראשון בסדרה הוא מונעים, שזכה לשבחים רבים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מונעים 2 - מתודלקים
    • מונעים - הצד השני של המירוץ
    • סמיך ממים
    • האחת שאיתך
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש
    • הגבר הזה
    • להסתבך איתך
    • השלכות
    • חמישים גוונים של אופל
    • להסתבך איתך שוב
    • השלכות 2 – אמת
    • חזק אותי