הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מונעים 2 - מתודלקים
  • מונעים 2 - מתודלקים
    ק. ברומברג | תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
    בוקטיק | ספטמבר 2016 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 489 עמ' מודפסים
    מה קורה כשהאדם שהכי פחות ציפית לו, הופך פתאום לזה שעליו את מוכנה להילחם בכל הכוח, כדי לא לאבד אותו?
    קולטון גנב את לבי. הוא לא היה אמור לגנוב אותו, ואני בטח לא רציתי בכך, אבל הוא התרסק אל תוך חיי, הבעיר בתוכי רגשות שחשבתי שגוועו לנצח, ומאז הוא מתדלק בי תשוקה שכמותה לא העליתי על דעתי.
    ריילי נפלה מתוך המחסן ההוא ישר לתוך חיי. אני חושב שלעולם כבר לא אהיה אותו הדבר. היא ראתה מעט מהאפלה השוררת בתוכי, והיא עדיין כאן. עדיין נאבקת עליי. היא ללא ספק הקדושה ואני החוטא, זה ברור.
    הדבר הזה שאף אחד מאתנו לא רצה – שאף אחד לא ציפה לו באותו ערב גורלי – איך זה שאנחנו נלחמים עליו כל כך?
    הוא עוצר את נשימתי, קוטע את פעימות לבי ומשיב אותי אל החיים, וכל זה בשבריר שנייה, אבל איך אוכל לאהוב גבר שחוסם בפניי את הכניסה אל לבו? שהודף ומרחיק אותי כדי שלא אוכל לראות את הנזק שהותירו הסודות מעברו? לבי שייך לו, אבל יש גבול לסבלנות ולמחילה.
    כיצד אוכל לחשוק באישה שמערערת את שלוותי, מתריסה כנגדי ומאלצת אותי לראות שבתהום השחורה והעמוקה של נשמתי קיים מישהו שראוי לאהבתה? זה מקום שנשבעתי שלעולם לא אשוב אליו, אדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה. לבה המעניק ללא גבול וגופה הסקסי ראויים להרבה יותר ממה שאוכל לתת לה אי-פעם. אני יודע שאני לא מסוגל להיות האדם שהיא צריכה, אז למה אני פשוט לא מצליח לוותר עליה?
     
    אנחנו מונעים מצורך ומתודלקים בתשוקה,
    אבל האם זה יספיק לנו כדי להתרסק לתוך האהבה?
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    קולטון
     
    פאקינג חלומות. פיסות זמן מתערבבות אלה באלה בתת-מודע. ריילי פה. ממלאת אותם. בולעת אותם. ואין לי מושג למה, אבל לראות אותה כל הזמן במקום שבדרך כלל זיכרונות מחרידים מעכירים אותו נוסך בי תחושה של שלווה – של משהו שנדמה לי שאולי הוא תקווה – ומאפשר לי להבין שאולי באמת יש לי סיבה להחלים. סיבה להתגבר על הדברים המעוותים שאורבים לי שם. שאולי התהום השחורה בלבי בכל זאת מסוגלת לאהוב. הנוכחות שלה במקום כל כך אפל מאפשרת לי לחשוב, שהפצעים שקנו אחיזה בנשמתי ותמיד היו מודלקים ומוגלתיים, אולי סופסוף יתחילו להגליד.
    אני חולם – אני יודע שאני חולם – אז איך זה שהיא נמצאת בכל מקום, אפילו בשנתי? היא חומסת את מחשבותיי כל יום וכל רגע, ועכשיו היא הצליחה לחדור אל הפאקינג תת-מודע שלי.
    היא דוחפת אותי.
    מסרסת אותי.
    מכלה אותי.
    מפחידה לי את הצורה.
    היא כמו הרגע הזה בהתחלת כל מרוץ, שעוצר את לבי ומאיץ את פעימותיו בו-זמנית. היא מעוררת בי מחשבות לא רצויות. חופרת עמוק באפלה שבתוכי ומכריחה אותי לחשוב במושגים של מתי, לא אם.
    פאק!!
    אני כנראה באמת חולם אם אני חושב על דברים כאלה. מתי הפכתי לבחורה? בקס יעשה לי את המוות אם הוא ישמע אותי מדבר ככה. זה לא יכול להיות שום דבר מעבר לצורך להיות שוב עמוק בתוכה. לשקוע בתוך הגוף החם שלה ששוכב מתחתיי. הקימורים הרכים. השדיים הזקופים. הכוס הצר. זה הכול. ואז אני אהיה בסדר. הראש שלי יחזור למקום שבו הוא צריך להיות. שני הראשים שלי. ואחרי שאבוא על סיפוקי, אהיה מסוגל להתרכז בדברים אחרים חוץ משטויות חסרות תועלת כמו רגשות ולב פועם, שאני יודע שאינו מסוגל לא לתת אהבה ולא לקבל אותה.
    זו רק העובדה שהיא מייצגת משהו חדש שגורמת לי להרגיש כמו כוסית שפוטה – עד כדי כך שאני חולם עליה ספציפית, לא רק על הגוף המושלם ונטול הפנים שבדרך כלל מככב בחלומותיי. יש בה משהו כל כך מחרמן שאני מאבד שפיות. זה הגיע למצב שאני מחכה בציפייה לזמן שלפני הזיון לא פחות מאשר לזיון עצמו.
    טוב, כמעט.
    בניגוד לאינספור הכוסיות שמשליכות את עצמן עליי בהתנהגותן המינית מדי: כל הציצים בחוץ, עיניים שמציעות לי לעשות בהן כרצוני, רגליים שנפתחות עם הסימן הקטן ביותר – ותאמינו לי, רוב הזמן המוכנוּת שלהן פאקינג באה לי טוב - עם ריילי זה היה שונה כבר מההתחלה. מהרגע שהיא נפלה ממחסן האספקה אל חיי.
    תמונות מבליחות במקומות שונים בחלומות. הזרם שחטפתי בפעם הראשונה שהיא הביטה בי בעיניים הפאקינג מרהיבות האלה. הטעימה הראשונה ממנה נצרבה במוחי, זחלה במורד עמוד השדרה, תפסה לי את הביצים ואמרה לי לא לתת לה ללכת – שאני חייב אותה בכל מחיר. לראות את התחת שלה מתנדנד בדרך החוצה בלי אפילו מבט אחד לאחור, מעיף אותי בקטע שאף פעם לא הייתי חושב שיהיה כזה סקסי. מתריס.
    התמונות ממשיכות להסתובב. ריילי מתכופפת לדבר עם זאנדר, מנסה לשדל את נשמתו הפצועה לצאת ממחבואה; יושבת עליי, לבושה בתחתונים ובחולצה שלי שאני אוהב, אתמול בערב בפטיו; במשרד שלה, בלבול נאבק בכעס על פניה היפות להדהים, לאחר ששמעה את הצעתי הבלתי ניתנת לסירוב; ריילי עומדת מולי, לבושה תחרה סקסית, מציעה את עצמה, נותנת לי הכול בלי לחשוב על עצמה.
    פאקינג תתעורר, דונָבן. אתה חולם. תתעורר וקח מה שאתה רוצה. היא כאן לידך. חמה. מזמינה. מפתה.
    תסכול מציף אותי. אני רוצה אותה כל כך, ולא מצליח לגרש את החלום המעצבן הזה כדי לעשות בגוף הסקסי-בטירוף הזה מה שבא לי. אולי זה בדיוק הקטע איתה. שהיא לא קולטת כמה שהיא סקסית. להבדיל מאינסוף האחרות שהיו לפניה, שמקדישות שעות מול הראי בכל זווית אפשרית, לריילי אין פאקינג מושג.
    תמונות שלה מהלילה הקודם בולעות אותי. מסתכלת עליי בעיניים הסגולות, נושכת את השפה התחתונה העסיסית, וגופה מגיב אליי אינסטינקטיבית, נכנע לי. ניחוח הווניל הייחודי שלה מתערבב בריח השמפו. טעמה הממכר – חטא מתוק. היא כובשת ותמימה וחתולה בעת ובעונה אחת, באריזה חטובה ומפתה.
    עומד לי רק מלחשוב עליה. אני פשוט חייב עוד מנה ממנה. אין לי מספיק. לפחות עד שהחידוש יאבד מקסמו ואני אמשיך הלאה כמו תמיד. אין מצב שאישה תשפיט אותי. למה לי להיקשר למישהי שרק תעזוב אותי בסוף? למישהי שתברח בשנייה שהיא באמת תדע את האמת הפנימית שלי, את הרעל שמזהם את נשמתי. קליל ומזדמן זה בדיוק מה שאני צריך. הדבר היחידי שאני רוצה.
    הדבר היחידי שאני מאפשר.
    אני מרגיש את ידיה זוחלות על בטני, וצולל לתוך התחושה. פאק כמה אני צריך את זה עכשיו. חייב אותה עכשיו. הידיעה שהמקום החם, הצר והרטוב שאני משתוקק אליו נמצא במרחק נגיעה מעירה את הזין שלי. רק עוד כמה שניות ואשקע ברכות של גופה ואשכח את כל השטויות שרצות לי בראש. זקפת הבוקר ממשיכה להתקשות עד כדי כאב כמעט, מתחננת למגע.
    גופי נדרך כשאני קולט שהזרועות העוטפות אותי אינן רכות וחלקות, ואין להן ריח של וניל כמו שלזרועותיה של ריילי יש תמיד. צמרמורת של גועל ובחילה מטפסת על עמוד השדרה והופכת את בטני. אני עוצם את עיניי בחוזקה ודפיקות הלב משתיקות כל צליל אחר, כולל יללות המחאה החלושות שלי.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    אני כל כך רעב, כל כך חלש מתת-תזונה מאז שאימא יצאה לטיול האחרון שלה, שאני אומר לעצמי לא להתנגד. אימא אמרה שאם אני אהיה ילד טוב ואעשה כל מה שאומרים לי, שנינו נקבל פרס – וגם שאם אני עושה את זה בשבילה אז היא אוהבת אותי; היא תקבל ממנו את המנה של "אימא מרגישה טוב", ואני אקבל את התפוח החצי אכול ושני קרקרים עטופים בניילון שהיא מצאה במזל והביאה הביתה. הבטן שלי מתכווצת והפה שלי מתמלא רוק מהמחשבה על לאכול משהו אחרי כמה ימים שלא אכלתי כלום.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    אני רק צריך להתנהג יפה. אני רק צריך להתנהג יפה.
    אני משנן את המנטרה ומרגיש את הזקן שלו על הצוואר שלי מאחורה. אני מנסה לעצור את הבחילה שעולה מהבטן, ולמרות שאין שם מה להקיא, הגוף שלי רועד חזק ומנסה להקיא בכל זאת. חום הגוף שלו על גבי – תמיד על הגב שלי – מוציא מעיניי דמעות שאני מנסה לעצור. הוא גונח באוזן שלי – הפחד שלי מגרה אותו – והדמעות דולפות מבעד לעפעפיים הסגורים חזק. הן זולגות על פניי ונופלות על המזרן המסריח של אימא שלי, שמוטל על הרצפה. כשהדבר העבה שלו לוחץ לי על הטוסיק, אני אומר לעצמי לא להתנגד. אני זוכר טוב מאוד מה קורה כשאני מתנגד. זה כואב בכל מקרה, זה סיוט שתמיד נגמר אותו דבר – מכות לפני הכאב או פשוט לקבל את הכאב בלי המאבק.
    מעניין אם זה כואב למות.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    "אני אוהבת אותך, קולטי. תעשה את זה בשביל אימא ואני אוהב אותך שוב, טוב? ילד טוב עושה הכול בשביל אימא שלו. הכול. אהבה זה לעשות דברים כמו זה. אם אתה באמת אוהב אותי ויודע שאני אוהבת אותך, אתה תעשה את זה בשביל שאימא תוכל להרגיש טוב שוב. אני אוהבת אותך. אני יודעת שאתה רעב. גם אני רעבה. אמרתי לו שהפעם לא תתנגד כי אתה אוהב אותי."
    קולה המפציר מהדהד באוזניי. אני יודע שלא חשוב כמה חזק אצרח, היא אף פעם לא תפתח את הדלת לעזור לי, למרות שהיא יושבת ממש בחדר הסמוך. אני יודע שהיא שומעת אותי – את הכאב, את האימה, את אובדן התמימות – אבל היא כל כך עמוק בתוך ההתמכרות שלה שלא אכפת לה. היא צריכה את הסמים שהוא ייתן לה כשהוא יגמור איתי. זה התשלום שלו. הדבר היחידי שמעניין אותה.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן. ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן. אני אומר שוב ושוב בראשי את שמות גיבורי העל, הבריחה השקטה שלי מהגיהנום הזה. מהפחד שגועש בעורקיי ומכסה את גופי בזיעה, וממלא את האוויר בריחו החזק והברור. אני אומר שוב את השמות. מתפלל שאחד מארבעת גיבורי העל שלי יבוא להציל אותי. להילחם ברשע.
    "תגיד," הוא גונח. "תגיד את זה או שאני אכאיב לך יותר עד שתגיד."
    אני נושך את שפתי ומקבל בברכה את הטעם המתכתי. אני מנסה לעצור את צעקות הפחד והאימה. לא לתת לו את מה שהוא רוצה, את הצרחות שלי לעזרה שאני יודע שלא תגיע לעולם. הוא תופס אותי חזק. זה כואב כל כך. אני נכנע ואומר את מה שהוא רוצה לשמוע.
    "אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך..." אני אומר שוב ושוב, ולא מפסיק והנשימות שלו יותר ויותר מהירות מהריגוש שהוא מקבל מהמילים שלי. הציפורניים שלי חופרות באגרופים הקפוצים, וידיו תופסות ולופתות וממששות את גופי. אצבעותיו הגסות מוצאות את רצועת המותניים של התחתונים הבלויים שלי – מהזוגות הבודדים שיש לי – ואני שומע אותם נקרעים בתנועותיו הנלהבות והפתאומיות. אני שואף ועוצר את נשימתי, גופי רועד כולו, ואני יודע מה עומד לקרות עכשיו. יד אחת חופנת את מפשעתי, לוחצת חזק ומכאיבה לי, ואני מרגיש את ידו השנייה מפשקת אותי מאחור.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    אני לא עומד בזה. אני מת מרעב אבל... זה פשוט כואב מדי. אני מנסה לחמוק ממנו. "לא," מבעבע מבין שפתיי הסדוקות במאבקי להימלט ממה שעומד לקרות. אני משתולל בכל הכוח, פוגע בו ומצליח לקפוץ מהמיטה ולברוח לרגע. הפחד משתלט עליי, חונק אותי. הוא קם מהמזרן המלוכלך ובא אליי, עווית של נחישות על פניו ותאווה בעיניו.
    נדמה לי שאני שומע את שמי ומוחי המוצף מתבלבל. מה היא עושה פה? היא חייבת ללכת. הוא יכאיב גם לה. פאק! לא ריילי. מחשבותיי הטרופות צועקות לה לברוח. לעוף מכאן, אבל אני לא מצליח להוציא את המילים. הפחד נועל אותן בגרוני.
    "קולטון."
    האימה בראשי מתמזגת לאט עם אור הבוקר הרך שמאיר את חדר השינה שלי. אני לא יודע אם להאמין למראה עיניי. מה אמיתי ומה לא? אני בן שלושים ושתיים, אבל מרגיש כמו שהרגשתי כשהייתי בן שמונה. אוויר הבוקר הצונן נמהל במעטה הזיעה שעוטף את גופי העירום, אבל תחושת הקור חדרה עמוק כל כך לנשמתי, שאני יודע ששום חום לעולם לא יצליח לחמם אותי. כל גופי מתוח ודרוך לקראת התקיפה הקרבה, ולוקח לי רגע להאמין שהוא באמת לא כאן.
    אני מסיט את עיניי, הדופק רועם בעורקיי, ונועל את מבטי על ריילי. היא יושבת במיטה המפלצתית שלי, סדין תכלת עוטף את מותניה העירומים ושפתיה תפוחות משינה. אני ממשיך להסתכל עליה, מקווה שזה אמיתי אבל לא בטוח שאני מאמין. "פאק" אני פולט נשיפה רועדת, משחרר את ידיי הקפוצות ומשפשף את פניי בניסיון למחות מהן את הסיוט. אני שמח להרגיש את חספוס זיפי הזקן. הוא מאשר שאני באמת פה. שאני כבר מבוגר ושהוא רחוק ממני.
    שהוא לא יכול לפגוע בי יותר.
    "פאאאאאקקק!" אני מסנן שוב ומנסה להשליט סדר בכאוס המתחולל בראשי. אני שומט את ידיי אל צדי גופי. כשריילי זזה, הראייה שלי מתחדדת שוב. היא מרימה את ידה לאט אל כתפה ופניה מתעוותות בכאב, אבל עיניה מלאות דאגה ולא זזות ממני.
    פגעתי בה? פאק! פגעתי בה.
    זה לא אמיתי. לא יכול להיות. המחשבות משתוללות. אם זה לא אמיתי, למה אני עדיין מריח אותו? איך אני עדיין מרגיש את הזקן שלו על העורף? איך אני עדיין שומע את גניחות העונג שלו? מרגיש את הכאב?
    "ריילי, אני – "
    אני נשבע שאני מרגיש את הטעם שלו בפה שלי עדיין? אלוהים.
    בטני מתהפכת מהמחשבה ומהזיכרון שעולה. "פאק, תני לי שנייה." אני טס לשירותים. חייב להיפטר מהטעם שיש לי בפה.
    אני מספיק בקושי לאסלה, נופל על הברכיים ומרוקן את קיבתי הריקה. גופי רועד כולו ואני עושה כל מה שאני יכול לפלוט מתוכי כל זכר ממנו, למרות שכל הזיכרונות האלה הם במוחי בלבד. אני נשען על הקיר, ואריחי השיש הצוננים נעימים על עורי החם. אני מנגב את הפה ביד רועדת. משעין את ראשי לאחור, עוצם עיניים, ומנסה לגרש את הזיכרונות בחזרה למחבואם, אך לשווא.
    ספיידרמן. באטמן. סופרמן. איירונמן.
    מה קרה פה? כבר יותר מחמש-עשרה שנה לא חלמתי את החלום הזה. למה עכשיו? למה – פאק! פאק! ריילי. ריילי ראתה את זה. ריילי הייתה עדה לסיוט שמעולם לא הודיתי בו. החלום הרע שכולו דברים שאף אחד בעולם לא יודע עליהם. אולי אמרתי משהו? היא שמעה משהו? לא, לא, לא! אסור שהיא תדע.
    אסור לה להיות פה.
    בושה מציפה אותי ונתקעת בגרוני, מאלצת אותי לנשום עמוק כדי לא להקיא שוב. אם היא תדע על הדברים שעשיתי – הדברים שהוא הכריח אותי לעשות, הדברים שעשיתי בלי מאבק – היא תדע איזה מין אדם אני. היא תדע כמה אני דוחה ומזוהם ונגוע ולא ראוי. היא תבין למה לאהוב מישהו, לקבל אהבה ממישהו, זה דבר שהוא פשוט בלתי אפשרי בשבילי. לעולם.
    הפחד העמוק והמושרש שנמצא בתוכי ממש מתחת לפני השטח – שמישהו יגלה את האמת – מבעבע ועולה, פורץ.
    פאק, לא עוד פעם. הבטן שלי משתוללת, וכשעוויתות ההקאה חולפות, אני מוריד את המים ומאלץ את גופי להזדקף. אני צולע אל הכיור ובידיים רועדות מעמיס גוש משחת שיניים על המברשת ומצחצח בתוך פי באלימות. אני עוצם את עיניי ומנסה לשדל את המחשבות לעזוב, ובאותו זמן להיזכר בתחושה של ידיה של ריילי – במקום בכל הנשים הרבות שניצלתי במשך השנים בניסיון לדכא את האימה בראשי – ולגרש את הזיכרון.
    לקבור את הכאב בעונג.
    "פאק!" זה לא עובד, אז אני ממשיך לצחצח עד שאני מרגיש את טעמו הנחושתי של הדם מהחניכיים. אני שומט את המברשת על השיש ורוחץ את פניי במים. אני מתרכז בכפות רגליה של ריילי במראה כשהיא נכנסת. אני נושם עמוק. אסור שהיא תראה אותי ככה. היא חכמה מדי – יש לה יותר מדי ניסיון עם החרא הזה – ואני עוד לא בשל לחשוף את כל השלדים בארון שלי לחקירה צולבת.
    לא נראה לי שזה יקרה אי פעם.
    אני מנגב את פניי, לא יודע מה לעשות. כשאני עוזב את המגבת, אני מרים אליה את עיניי. אלוהים, היא פאקינג יפהפייה שזה לא להאמין. היא פשוט עוצרת נשימה. ברגליים חשופות שמגיחות מתחת לחולצה המקומטת שלי, האיפור המרוח בעיניים, השיער הסתור משינה והפס שהכרית השאירה על לחיה לא גורעים אפילו טיפה מיופיה. כמעט אפילו מדגישים אותו. היא נראית כל כך תמימה, טהורה. אני לא ראוי לה. היא כל כך הרבה יותר ממה שמגיע למישהו כמוני. היא קרובה מדי עכשיו, קרובה יותר ממה שהנחתי אי פעם למישהו להתקרב אליי. וזה מפחיד אותי. והסיבה שאף פעם לא נתתי למישהו להתקרב אליי עד כדי כך היא שזה מצריך שיתוף בסודות וחשיפת העבר.
    וכי זה אומר שאתה צריך מישהו. אף פעם לא הייתי צריך אף אחד חוץ ממני – הזדקקות לאחרים מובילה לכאב. לנטישה. לאימה בלתי נתפסת. ובכל זאת, אני צריך את ריילי עכשיו. כל תא ותא בגופי רוצה ללכת אליה, למשוך אותה אליי ולהיצמד אליה ברגע זה ממש. לשאוב את חום עורה הרך ואת אנחותיה השקטות ולתת מפלט ללחץ המתפשט בחזי. לאבד את עצמי בתוכה כדי שאוכל למצוא את עצמי שוב – ולו לרגע קצר בלבד. ומהסיבה הזו לבדה, היא צריכה ללכת. עם כל כמה שאני רוצה, אני לא יכול... אני פשוט לא יכול לעשות לה את זה. לעשות את זה לעצמי. לחיים שלי ולדרך ההתמודדות שבניתי לי בקפידה.
    עדיף לבד. אם אני לבד, אני יודע למה לצפות. אני יכול למפות מצבים ולמזער בעיות בזמן. פאק! איך אני עושה את זה? איך אני משלח מעליי את האישה היחידה שאי פעם עלה בדעתי להכניס אל חיי?
    עדיף לאבד אותה עכשיו מאשר שהיא תברח כשהיא תגלה את האמת.
    אני שואף נשימה עמוקה לחיזוק ומתכונן לפגוש את עיניה. כל כך הרבה רגשות מציפים את עיניה הסגולות, אבל הרחמים שאני רואה בהן הם מה שמצית אצלי את הפתיל, שמאפשר לי להיאחז בתירוץ העלוב כל כך למה שאני עומד לעשות. ראיתי את המבט הזה כל כך הרבה פעמים בחיי, ואין דבר שמעצבן אותי יותר ממנו. אני לא מקרה צדקה. אני לא צריך שאף אחד ירחם עליי.
    בייחוד לא היא.
    היא אומרת את שמי בקול הזה של לחישת סקס טלפונית שיש לה, ואני כמעט נשבר. "די, ריילי. אני צריך שתלכי."
    "קולטון?" עיניה מחפשות בעיניי, שואלות שאלות רבות כל כך, אבל אף לא אחת מהן בוקעת מבין שפתיה.
    "לכי, ריילי. אני לא רוצה אותך כאן." היא מחווירה. עיניי מטיילות על פניה, ואני רואה את שפתה התחתונה רועדת. אני נושך את שפתי מבפנים והבטן שלי מתהפכת, ואני מרגיש שאני עומד להקיא שוב.
    "אני רק רוצה לעזור..."
    אני מתכווץ מבפנים עם קולה הנשבר, שונא את עצמי על הכאב שאני יודע שאני עומד לגרום לה. היא פשוט כל כך עקשנית, שאני יודע שהיא לא תלך בלי מאבק. היא פוסעת צעד אחד לכיווני, ואני חורק את שיניי בתגובה. אם היא נוגעת בי – אם אני ארגיש את קצות אצבעותיה על עורי – אני אשבר.
    "עופי מפה!" אני שואג, ועיניה מזנקות אליי באי אמון, אבל אני גם מרגיש את נחישותה להתעמת איתי. "פאקינג תעופי לי כבר מהעיניים, ריילי! אני לא רוצה אותך פה! אני לא צריך אותך פה!"
    עיניה נפערות והיא חושקת את לסתה כדי לעצור את הרעד בשפתה. "אתה לא מתכוון לזה."
    התעוזה השקטה בקולה הולמת באוזניי וקורעת אותי בדרכה למקומות עמוקים בתוכי, שלא ידעתי על קיומם. הורג אותי לראות איך אני פוגע בה, ואיך היא מוכנה לעמוד ולשמוע את מה שאני מטיח בה רק כדי לדעת שאני בסדר. היא מוכיחה עכשיו יותר מתמיד, שהיא הקדושה ואני ללא ספק החוטא.
    פאקינג אלוהים אדירים!
    אני אאלץ להרוס אותה עם שקרים רק כדי להוציא אותה מכאן. למנוע מעצמי להתנצל ולהשאיר אותה פה – ולוודא שלא אפתח את עצמי לכל מה שכל חיי הגנתי על עצמי מפניו.
    "אני מתכוון לכל מילה!" אני צועק עליה, זורק את המגבת בתסכול ומעיף כמה בקבוקים. היא מבליטה את סנטרה בעקשנות ונועצת בי את עיניה. לכי כבר, ריילי! שיהיה לשנינו יותר קל! אבל היא לא מורידה ממני את מבטה. אני עושה צעד לכיוונה ומנסה להיראות הכי מאיים שאני יכול, שתלך כבר.
    "זיינתי אותך, ריילי, ועכשיו מיציתי אותך! אמרתי לך שאין בי שום דבר מעבר לזה, מתוקה..."
    הדמעה הראשונה זולגת על לחיה, ואני מאלץ את עצמי לנשום בקצב סדיר, להעמיד פנים שזה לא נוגע בי בכלל, אבל המבט הפצוע בעיני האחלמה האלה הורג אותי. היא חייבת ללכת – עכשיו! אני לוקח את התיק שלה מהשיש ודוחף אותו לידיה בכוח. אני מתכווץ שוב כשהגוף שלה מועד לאחור מעוצמת ההטחה. לגעת בה באלימות כזאת גורם לבטן שלי להתערבל שוב.
    "החוצה!" אני מסנן וסוגר את הידיים לאגרופים כדי למנוע מהן לגעת בה. "את משעממת אותי כבר. את לא קולטת? עשית את שלך. שעשוע מהיר להעביר את הזמן. עכשיו גמרתי איתך. עופי! מפה!"
    היא מסתכלת עליי פעם אחרונה. עיניה הדומעות מחפשות תשובה בעיניי בעוצמה שקטה, ולבסוף בוקע קול בכי מגרונה. היא מסתובבת ובורחת מהחדר. אני נשען על המשקוף ופשוט עומד בלי לזוז, בלב הולם, כאב פועם בראשי, ואצבעותיי כואבות מהכוח שבו אני לופת את המשקוף כדי לא לרוץ אחריה. כשאני שומע את דלת הבית נטרקת, אני פולט נשיפה ארוכה ורועדת.
    פאק!! מה עשיתי?
    תמונות מהחלום שבות ועולות, ויותר תזכורת מזה אני לא צריך. הכול תוקף אותי בבת-אחת ואני נכנס למקלחת ופותח את הברז על המים הכי חמים שאני מסוגל לשאת. אני לוקח את הסבון ומשפשף וממרק את גופי באלימות בניסיון למחוק כל זכר לתחושה של מגע ידיו עליי, מנסה לשטוף את הכאב גם מהזיכרון וגם מהגירוש של ריילי. כשהסבון נגמר אני מרוקן בקבוק שלם של תחליב רחצה ומתחיל מהתחלה בידיים מוטרפות. עורי כואב ועדיין לא נקי מספיק.
    הבכי הראשון שבוקע ממני נמלט מגרוני בהפתעה מוחלטת. פאק! אני אף פעם לא בוכה. ילדים טובים לא בוכים אם הם אוהבים את אימא שלהם. כתפיי רועדות מהניסיון להחזיק את הבכי בפנים, אבל הכול – כל הרגשות, כל הזיכרונות, לראות את כל הכאב בעיניה של ריילי – מהשעות האחרונות, זה פשוט יותר מדי. הסכר נפרץ ואני פשוט כבר לא יכול לעצור את זה.
    • ק. ברומברג
    • ק. ברומברג
      ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
       
      ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.
       
      מתודלקים הוא ספרה השני של ק. ברומברג בטרילוגיית מונעים. הספר הראשון בסדרה הוא מונעים, שזכה לשבחים רבים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מונעים 3 - מתרסקים
    • מונעים - הצד השני של המירוץ
    • השלכות 2 – אמת
    • פרשיית בלאקסטון 1 - עירומה
    • חשופה לעיניך
    • סמיך ממים
    • טרילוגיית שוגר 2 - שוגר ראש
    • האחת שאיתך
    • הגבר הזה
    • להסתבך איתך
    • חמישים גוונים של אופל
    • השלכות