הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מוניטין מפוקפק
    ספר מוגן
     
  • מוניטין מפוקפק
    ג'ון גרישם | תרגום: נורית לוינסון
    מודן | ינואר 2016 | מתח ופעולה | 213 עמ'
    סבסטיאן ראד הוא לא עוד עורך דין טיפוסי. אין לו משרד, אין לו שותפים והוא נועל מגפיים מעור תנין. הוא עובד מהוואן שלו, והעוזר שלו, המכונה "פרטנר", הוא גם הנהג ולעיתים קרובות גם שומר הראש שלו. 
     
    סבסטיאן מגן על אלה שעורכי דין אחרים אפילו לא מתקרבים אליהם. על נאשם ברצח אכזרי של שתי ילדות קטנות, שהציבור כבר הרשיע עוד לפני שהמשפט החל; על מי שירה, פצע והרג לוחמים של הכוחות המיוחדים שפרצו אליו הביתה באישון לילה בעקבות טעות בזיהוי; ואפילו על בן טיפוחיו, לוחם אומנויות לחימה משולבות שהכה למוות את השופט שהכריז על מנצח אחר. כי יותר משהוא שונא להפסיד - הוא שונא חוסר צדק. והוא שונא גם את הממשל המושחת. ואת התאגידים הגדולים, ואת הבנקים, ואפילו את מערכת המשפט והעמדת הפנים המתחסדת שלה. ובדיוק בגלל זה הם מוכנים לעשות הכול כדי להיפטר ממנו - ואם אפשר לתמיד.
     
    ג׳ון גרישם חוזר עם דרמת בית משפט - ובגדול. דמויות צבעוניות, עלילה מפותלת ומפתיעה וגיבור שובה לב. תענוג אמיתי - לא למעריצים בלבד.
     
    ג׳ון גרישם הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ‘סחיטה’, ‘ההודאה’, ‘שדרת השקמים’, ‘הרי הפחם׳ ועוד רבים אחרים שיצאו לאור בהוצאת מודן. 
     
    “מקסים ומהנה.“ יו.אס.אי טודי
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • שמי סבסטיאן ראד. אני עורך דין ידוע, אבל לא תראו את שמי מתנוסס על שלטי חוצות ועל ספסלי אוטובוסים או צועק אליכם מדפי זהב. אני לא משלם כדי להיראות בטלוויזיה, אם כי לעיתים קרובות רואים אותי שם. שמי לא רשום בשום ספר הטלפונים. אני לא מחזיק משרד בצורה המקובלת. יש לי אקדח ברישיון, כי שמי ופנַי נוטים למשוך תשומת לב מבני־אדם שנושאים אקדחים גם הם ולא אכפת להם להשתמש בהם. אני חי לבדי, בדרך כלל ישן לבדי, ואין לי סבלנות והבנה הדרושים לשמירה על קשרי חברות. החוק הוא כל חיי, תמיד סוחף ומפעם לפעם גם מספק. לא הייתי קורא לו ״פילגש קנאית״, כפי שמישהו פעם כינה אותו. הוא יותר דומה לרעיה שתלטנית המחזיקה אצלה את פנקס הצ'קים. אין אפשרות לברוח.
    בלילות האחרונים אני מוצא את עצמי ישן בחדרי מוטלים זולים, המשתנים מדי שבוע. אני לא מנסה לחסוך כסף, אלא להישאר בחיים. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לחסל אותי ממש עכשיו, ואחדים מהם אמרו זאת בפירוש. בלימודי המשפטים לא מספרים לך שיום אחד אולי תמצא את עצמך מגן על אדם שהואשם בפשע כל כך זדוני, עד שאזרחים רודפי שלום מתפתים לאחוז בנשק ולאיים להרוג את הנאשם, את עורך דינו, ואפילו את השופט.
    עלי כבר איימו בעבר. זה חלק מהווייתו של עורך דין נכלולי, תת־התמחות במקצוע שאני פחות או יותר התגלגלתי אליו לפני עשר שנים. כשסיימתי את לימודי המשפטים, היו בשוק מעט מאוד משרות פנויות. בעל כורחי קיבלתי על עצמי משרה חלקית במשרד הסנגוריה הציבורית של העיר. משם עברתי למשרד קטן ולא רווחי שטיפל רק בהגנה על פושעים פליליים. אחרי כמה שנים המשרד הזה נסגר, ואני נשארתי לבד ברחוב, עם רבים אחרים כמוני הנאבקים לצוף מעל המים.
    מקרה אחד שם אותי על המפה. אני לא יכול לומר שהוא הפך אותי למפורסם, כי איך, בכל הרצינות, אפשר לומר על עורך דין שהוא מפורסם בעיר של מיליון תושבים? הרבה סוסי עבודה ותיקים חושבים שהם מפורסמים. הם מחייכים משלטי החוצות בעודם מנסים להפוך אותך לפושט רגל, ומתנשאים בפרסומות בטלוויזיה בהציגם ארשת מודאגת מאוד בגלל צרותיך האישיות. אבל הם נאלצים לשלם תמורת הפרסום שלהם. לא אני.
    המוטלים הזולים מתחלפים מדי שבוע. אני בעיצומו של משפט בעיירה עלובה, נידחת וענייה בשם מילוֹ, שעתיים נסיעה מהמקום שבו אני גר. אני מגן על מפגר בן שמונה־עשרה שנשר מבית־הספר והואשם בהריגת שתי ילדות באחד הפשעים המרושעים ביותר שראיתי, וראיתי הרבה. הלקוחות שלי כמעט תמיד אשמים, לכן אני לא מבזבז יותר מדי זמן בשאלה אם הם מקבלים את מה שמגיע להם. במקרה הזה, בכל אופן, גארדי לא אשם, לא שזה משנה משהו. זה לא משנה. מה שחשוב במילו בימים אלה זה שגארדי יועמד לדין, יקבל גזר דין מוות ויוצא להורג בהקדם האפשרי כדי שהעיירה תרגיש יותר טוב ותמשיך בחייה. תמשיך לאן בדיוק? תהרגו אותי אם אני יודע, או אם אכפת לי. המקום הזה הולך אחורה כבר חמישים שנה, ועוד גזר דין גרוע לא ישנה את מסלולו. קראתי ושמעתי את הטענה שמילו זקוקה ל״סגירת מעגל״, יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. רק אידיוט יכול להאמין שהעיר הזאת תגדל איכשהו, תשגשג ותהיה סובלנית יותר אחרי שגארדי יקבל את הזריקה.
    תפקידי מורכב ומסובך, ובו בזמן גם פשוט מאוד. המדינה משלמת לי כדי שאספק הגנה ברמה גבוהה לנאשם שנתבע בגלל רצח מדרגה ראשונה, וזה דורש ממני להיאבק, לשרוט ולעורר מהומה באולם המשפט, שבו אף אחד לא מקשיב. גארדי הורשע בעצם ביום שבו נעצר, ומשפטו הוא רק הליך רשמי. השוטרים המטומטמים והנואשים המציאו את ההאשמות וזייפו את הראיות. התובע יודע את זה, אבל אין לו אומץ, והוא משתוקק להיבחר מחדש בשנה הבאה. השופט ישן. המושבעים נחמדים בעיקרון, אנשים פשוטים, קרועי־עיניים מן התהליך וכמהים להאמין לשקרים שהרשויות הגאות שלהם מספקות על דוכן העדים.
    בעיר מילו יש כמה וכמה מוטלים זולים, אבל אני לא יכול ללון שם. היו עושים בי לינץ', פושטים את עורי או מעלים אותי על המוקד, או אם היה לי מזל, צלף היה יורה בי בין העיניים והכול היה מסתיים בן רגע. משטרת המדינה מספקת הגנה במהלך המשפט, אבל אני מתרשם שלבחורים האלה ממש לא אכפת. הם רואים אותי כמו שרוב האנשים רואים. אני קנאי נכלולי ארוך שיער, חולני במידה מספקת להיאבק על זכויותיו של הורג ילדים ושכמותו.
    המוטל שאני שוהה בו עכשיו הוא 'הֶמפְּטון אין' שנמצא במרחק עשרים וחמש דקות ממילו. הוא עולה 60 דולר ללילה, והמדינה אמורה להחזיר לי את הכסף. החדר הסמוך הוא של פרטנר, בחור גדול וחמוש היטב, שלובש חליפות שחורות ולוקח אותי לכל מקום. פרטנר הוא הנהג, שומר הראש, איש הסוד, העוזר המשפטי, נושא הכלים וחברי היחיד. הרווחתי את נאמנותו כשחבר מושבעים זיכה אותו מאשמת הריגת שוטר סמוי במחלק הסמים. יצאנו מבית־המשפט שלובי זרוע, ומאז לא נפרדנו. לפחות בשני מקרים ניסו שוטרים שלא בתפקיד להרוג אותו. במקרה אחד הם רדפו אחרַי.
    אנחנו עדיין בחיים. או יותר נכון, מצליחים להתחמק.
    2.
     
    בשעה שמונה בבוקר פרטנר מקיש על דלתי. זה הזמן לצאת. אנחנו אומרים זה לזה בוקר טוב ונכנסים לרכב שלי, ואן שחור גדול מבית פורד שנבנה לפי הזמנה מיוחדת כדי לספק את צרכיי. מכיוון שהוואן הוא גם המשרד, המושבים האחוריים הוצבו מחדש סביב שולחן קטן מתקפל שצמוד לדופן. יש שם ספה, שעליה אני מבלה לעיתים קרובות את הלילה. כל החלונות כהים וחסיני כדורים. יש בו טלוויזיה, מערכת שמע, אינטרנט, מקרר, בר, שני אקדחים ובגדים להחלפה. אני יושב מלפנים עם פרטנר ואנחנו אוכלים לחמניות עם נקניקיות כשאנחנו עוזבים את מגרש החניה. מכונית משטרה לא מסומנת נעה לפנינו ומלווה אותנו למילו. עוד מכונית נוסעת מאחורינו. האיום האחרון על חיי הגיע לפני יומיים באי־מייל.
    פרטנר מדבר רק אם פונים אליו. לא קבעתי את הכלל הזה אבל אני מעריץ אותו. הוא בכלל לא מוטרד מן השתיקות הארוכות בין השיחות, וגם אני לא. אחרי שנים שבהן כמעט לא אמרנו דבר, למדנו לתקשר בהנהוני ראש, בקריצות ובשתיקה. במחצית הדרך למילו אני פותח קובץ ומתחיל לרשום הערות.
    הרצח הכפול היה כל כך מזעזע, שאף עורך דין מקומי לא היה מוכן לגעת בו. אחר כך עצרו את גארדי. מבט אחד עליו מספיק כדי להבין שהוא אשם. יש לו שיער ארוך צבוע שחור, אוסף מדהים של פירסינג מעל הצוואר וקעקועים מתחתיו, עגילי פלדה תואמים, עיניים בהירות קרות, וגיחוך שאומר: ״נכון, עשיתי את זה, אז מה?״ כבר בכתבה הראשונה תיאר אותו העיתון של מילו כ״חבר בכת השטן בעל עבר של התעללות בילדים.״
    איך זה בתור דיווח הוגן ואובייקטיבי? הוא מעולם לא היה חבר בכת השטן, וההתעללות בילדים אינה כפי שהיא נראית. אבל מאותו רגע גארדי היה אשם, ואני עדיין מתפעל מן העובדה שהגענו עד היום. הם רצו לתלות אותו כבר לפני כמה חודשים.
    מיותר לומר שכל עורכי הדין במילו נעלו את הדלת וניתקו את הטלפונים שלהם. אין מערכת סנגוריה ציבורית בעיירה – היא קטנה מדי – והתיקים של מעוטי היכולת מחולקים על ידי השופט. יש כלל לא כתוב שעורכי הדין הצעירים בעיר מקבלים את התיקים שהתשלום עליהם נמוך כי א', מישהו צריך לעשות את זה; ו־ב', הוותיקים עשו את זה כשהם עצמם היו צעירים. אבל איש לא הסכים להגן על גארדי, ולמען האמת, אני לא יכול להאשים אותם. זו העיר שלהם, ואלה החיים שלהם, והתחככות עם רוצח מעוות כזה יכולה לגרום נזק ממשי לקריירה.
    בתור חֶברה, אנחנו דבקים באמונה כי גם לאדם המואשם בפשע חמור מגיע משפט הוגן, אבל חלק מאיתנו מתפתלים כשזה נוגע למינוי עורך דין מיומן שיערוב למשפט הוגן. עורכי דין כמוני חיים עם השאלה: ״אבל איך אתה מייצג חלאה כזאת?״
    אני עונה משהו כמו, ״מישהו צריך לעשות את זה,״ והולך משם.
    אנחנו באמת רוצים משפט הוגן? לא, זה לא נכון. אנחנו רוצים צדק, ומהר. וצדק הוא מה שנראה לנו כצדק, והוא נקבע לגבי כל מקרה לגופו.
    באותה מידה אפשר לומר שאנחנו לא מאמינים במשפטים צודקים, כי אנחנו לגמרי בטוחים שאין כאלה. ההנחה המוקדמת שכל אדם הוא חף מפשע התחלפה בהנחה מוקדמת של אשמה. נטל ההוכחה הוא בדיחה גרועה, כי ההוכחה היא לעיתים קרובות שקרים. אשמה מעבר לכל ספק סביר פירושה שאם הוא כנראה עשה את זה, בואו נסלק אותו מהרחובות.
    בכל אופן, עורכי הדין התפזרו לכל עבר ולגארדי לא היה מי שיגן עליו. בתור הדגמה, עצובה או ההפך, למוניטין שלי, תוך זמן קצר הגיעה אלי שיחת טלפון. במצב הזה, כידוע היטב בחוגי המשפט, אם לא תצליח למצוא מישהו אחר, צלצל אל סבסטיאן ראד. הוא יגן על כל אדם!
    כשגארדי נעצר, הופיע אספסוף מחוץ לבית המעצר ודרש צדק. כשהמשטרה הכניסה אותו לניידת כדי להסיע אותו לבית־המשפט, האספסוף קילל אותו והשליך לעומתו עגבניות ואבנים. על כך דווח בהרחבה בעיתון המקומי, ואפילו בחדשות הערב בטלוויזיה המקומית. דרשתי שינוי מקום, התחננתי לפני השופט להעביר את המשפט למקום המרוחק לפחות מאה וחמישים קילומטרים ממילו, כדי שנוכל למצוא מושבעים שלא השליכו שום דבר על הילד או לפחות לא קיללו אותו בארוחת הערב שלהם, אבל בקשותינו נדחו. כל הפניות שנעשו קדם המשפט נדחו.
    אני חוזר ואומר, העיר רוצה צדק. העיר רוצה סגירת מעגל.
    האספסוף לא מקבל את פָּנַי ואת המכונית שלי כשאנחנו חונים בשביל הגישה הקצר מאחורי בית־המשפט, אבל כמה מן השחקנים הרגילים נמצאים כאן. הם מתגודדים מאחורי מחסום משטרה לא רחוק משם ומחזיקים בידיהם שלטים האומרים דברים חכמים כמו ״לתלות את הורג התינוקות״, ״השטן מחכה״, ו״להעיף את ראד המגעיל ממילו״. יש כתריסר אנשים כאלה, שרק מחכים לצעוק עלי, וחשוב מזה, להראות את שנאתם לגארדי, שעומד להגיע למקום בעוד חמש דקות בערך. בימים הראשונים של המשפט, הקהל הקטן הזה משך מצלמות וכמה מן האנשים האלה נראו בעיתונים, יחד עם השלטים שלהם. זה, כמובן, עודד אותם, ומאז הם מגיעים הנה כל בוקר. סוזי השמנה מחזיקה את השלט של ״ראד המגעיל״ ונראית כאילו היא רוצה לירות בי. בוב ״הקליע״ טוען שהוא קרוב של אחת הילדות המתות, והוא צוטט כאומר משהו על כך שהמשפט הוא בזבוז זמן.
    הוא צדק בקשר לזה, לצערי.
    כשהמכונית נעצרת, פרטנר ממהר אל הדלת שלי, שם פוגשים אותו שלושה שוטרים צעירים בערך בגודל שלו. אני יוצא, מוגן היטב, ואז אני מועבר במהירות לדלת האחורית של בית־המשפט כשבוב ״הקליע״ קורא לי זונה. עוד כניסה בטוחה. אני לא מכיר שום מקרה בתקופה המודרנית שבו עורך דין פלילי נורה בשעה שנכנס לבית־המשפט בעיצומו של משפט. למרות זאת, אני מודע בהחלט לאפשרות שאני יכול להיות הראשון.
    אנחנו עולים בגרם מדרגות אחורי צר, שלא פתוח לאיש מלבדנו, ואני מובל לחדר קטן בלי חלונות שפעם החזיקו בו אסירים שחיכו לראות את השופט. כעבור כמה דקות גארדי מגיע בריא ושלם. פרטנר יוצא וסוגר את הדלת.
    ״מה שלומך?״ אני שואל כשאנחנו לבד.
    הוא מחייך ומשפשף את פרקי ידיו, ששוחררו מאזיקים לכמה שעות. ״בסדר, אני חושב. לא ישנתי הרבה.״ הוא גם לא התקלח, כי פחד להתקלח. הוא מנסה מפעם לפעם להתרחץ, אבל הם לא מוכנים לחמם את המים. אז גארדי מסריח מזיעה מעופשת ומסדינים מלוכלכים, ואני שמח שהוא מספיק רחוק מהמושבעים. הצבע השחור יורד לאט משערו ומדי יום הוא מתבהר, ועורו מחוויר. הוא משנה צבעים לנגד עיני המושבעים, עוד סימן מובהק ליכולותיו החייתיות ולנטייתו השטנית.
    ״מה הולך לקרות היום?״ הוא שואל בסקרנות כמעט ילדותית. יש לו מנת משכל של שבעים, גבולית בקושי להעמיד אדם לדין ולשפוט אותו למוות.
    ״ימשיכו כמו קודם, גארדי, לצערי. זה יהיה המשך של אותו דבר.״
    ״אתה לא יכול להגיד להם להפסיק לשקר?״
    ״לא, אני לא יכול.״
    למדינה אין ראיה ממשית הקושרת את גארדי לרצח. שום דבר. לכן, במקום לתת משקל להיעדר הראיה ולבחון מחדש את המקרה, המדינה עושה את מה שהיא עושה לעיתים קרובות. ממשיכה הלאה עם השקרים והעדות הבדויה.
    גארדי בילה שבועיים באולם המשפט, הקשיב לשקרים, עצם את העיניים והניע לאט את הראש. הוא מסוגל להניע כך את הראש שעות בכל פעם, והמושבעים כנראה חושבים שהוא מטורף. אמרתי לו להפסיק, לשבת זקוף, לקחת עט ולשרבט משהו על בלוק נייר, אם יש לו שכל והוא רוצה להיאבק ולזכות. אבל הוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה, ואני לא יכול להתווכח עם לקוח שלי בבית־המשפט. אמרתי לו גם לכסות את הזרועות והצוואר שלו כדי להסתיר את הקעקועים, אבל הוא גאה בהם. אמרתי לו להוריד את כל קישוטי הפירסינג, אבל הוא מתעקש להיות מי שהוא. האנשים החכמים שמנהלים את בית המעצר במילו אוסרים על פירסינג מכל סוג, אלא אם כן אתה גארדי, ואתה נמצא בדרכך לבית־המשפט. במקרה כזה, עדיף שתשאיר את כולם על פניך. תיראה חולני ומפחיד ושטני עד כמה שאפשר, גארדי, כדי שלאנשים אחרים לא תהיה שום בעיה אם תימצא אשם.
    על מסמר תלוי קולב ועליו אותה חולצה לבנה ומכנסי חאקי שהוא לובש מדי יום. אני שילמתי תמורת התלבושת הזולה הזאת. הוא פושט לאט את סרבל הכלא הכתום ויוצא ממנו. הוא לא לובש תחתונים, דבר ששמתי לב אליו ביום הראשון של המשפט וניסיתי להתעלם ממנו מאז. הוא מתלבש לאט. ״כל כך הרבה שקרים,״ הוא אומר.
    והוא צודק. התביעה זימנה עד עכשיו תשעה־עשר עדים, ואף אחד מהם לא התנגד לפיתוי לקשט קצת את האמת או לשקר לגמרי. הפתולוג שערך את הנתיחה שלאחר המוות במעבדה אמר למושבעים ששתי הילדות טבעו, אבל הוא הוסיף גם ש״חבלה קשה״ בראשיהן היתה גורם שתרם לטביעתן. התביעה מעדיפה שהמושבעים יאמינו כי הילדות נאנסו והוכו עד אובדן חושים לפני שהושלכו לאגם. אין שום ראיה ממשית שהן עברו התעללות מינית, אבל זה לא מנע מן התביעה להפוך את הדבר לחלק מן התיק. התנצחתי עם הפתולוג שלוש שעות, אבל קשה להתווכח עם מומחה, גם אם הוא לא מוכשר במיוחד.
    מכיוון שלמדינה לא היתה שום ראיה, היא נאלצה לייצר ראיה. העדות המדהימה ביותר הגיעה מעצור מלשין המכונה סמוּט, וכינויו – ניבול פה – יאה לו. הוא שקרן מועד המרבה להעיד ומוכן לומר כל מה שהתובעים רוצים שיאמר. במקרה של גארדי, סמוט חזר לכלא באשמה של סחר בסמים והיו צפויות לו עשר שנות מאסר. השוטרים היו זקוקים לעדותו, ובאופן לא מפתיע הוא עמד לשירותם. הם הזינו אותו בפרטים על הפשע, ואחר כך העבירו את גארדי מבית מעצר אזורי לבית מעצר מחוזי, שבו ישב המלשין. לגארדי לא היה מושג מדוע העבירו אותו, והוא לא הבין שהוא נופל לתוך מלכודת (זה קרה לפני שמינו אותי לסנגורו). הם השליכו את גארדי לתא קטן עם סמוט שהשתוקק לדבר ורצה לעזור בכל דרך. הוא טען שהוא שונא את השוטרים ומכיר כמה עורכי דין טובים. הוא גם קרא על מקרי הרצח של שתי הילדות וטען שהוא יודע מי באמת הרג אותן. מכיוון שגארדי לא ידע שום דבר על מקרי הרצח, לא היה לו מה להוסיף לשיחה. ובכל זאת, בתוך עשרים וארבע שעות, טען סמוט שהוא שמע מפיו וידוי מלא. השוטרים הוציאו אותו מן התא, וגארדי לא ראה אותו שוב עד המשפט. כעד, התנקה סמוט היטב, לבש חולצה ועניבה, הסתפר והסתיר את קעקועיו מעיני המושבעים. בפרטי פרטים הוא חזר על סיפורו של גארדי, איך עקב אחרי שתי הילדות לתוך היער, הפיל אותן מן האופניים שלהן, סתם את פיותיהן, כבל אותן, ואחר כך עינה אותן, התעלל בהן והיכה אותן לפני שהשליך אותן לאגם. בגרסה של סמוט, גארדי היה מסומם מאוד, והאזין למוזיקת רוק.
    זאת היתה ממש הופעה. ידעתי שהכול שקרים, כמו שידעו גארדי וסמוט, וגם השוטרים והתובעים, ואני חושד שגם לשופט היו ספקות משלו. בכל זאת, המושבעים בלעו את הסיפור בתיעוב והסתכלו בשנאה על מרשי, שספג הכול בעיניים עצומות ובראש שנע מצד אל צד, לא, לא, לא. עדותו של סמוט היתה כל כך מזעזעת ועשירה בפרטים, שלרגעים היה קשה להאמין שהוא באמת בדה אותה. אף אחד לא מסוגל לשקר ככה!
    חקרתי את סמוט במשך שמונה שעות, יום שלם, ארוך ומתיש. השופט היה עצבני, ולמושבעים נעצמו העיניים, אבל אני הייתי מסוגל להמשיך עוד שבוע. שאלתי את סמוט כמה פעמים הוא כבר העיד במשפטים פליליים. הוא אמר שאולי פעמיים. הוצאתי מסמכים, ריעננתי את זיכרונו, ועברתי על תשעה משפטים אחרים שבהם הוא ביצע אותו נס למען התובעים ההגונים והשקולים שלנו. אחרי שזיכרונו התרענן, שאלתי אותו כמה פעמים עונשו הופחת על ידי התביעה אחרי ששיקר למענה בבית־המשפט. הוא אמר שזה מעולם לא קרה, ואני עברתי שוב על כל אחד מתשעת המקרים. סיפקתי את הניירת. הבהרתי היטב לכולם, ובפרט למושבעים, כי סמוט הוא מלשין סדרתי שקרן, שסוחר בעדות שקרית תמורת הקלה בעונש.
    נכון, אני מתרגז בבית־המשפט, וזה מזיק לעיתים קרובות. איבדתי את הסבלנות שלי כלפי סמוט וחקרתי אותו ללא הרף עד כי כמה מושבעים גילו אהדה כלפיו. השופט אמר לי לבסוף להמשיך הלאה, אבל לא הפסקתי. אני שונא שקרנים, בפרט כאלה שנשבעים לומר את האמת ואחר כך בודים עדות כדי להרשיע את מרשי. צעקתי על סמוט והשופט צעק עלי, ולפעמים זה נשמע כאילו כולם צועקים. זה לא פעל לטובת גארדי.
    הייתם חושבים אולי שהתובע יפסיק את מצעד השקרנים שלו ויעלה עד אמין אחד, אבל זה היה דורש מצידו אינטליגנציה כלשהי. העד הבא שלו היה אסיר אחר, עוד מסומם שהעיד שהוא היה במסדרון ליד תאו של גארדי ושמע אותו מתוודה באוזני סמוט.
    שקרים על גבי שקרים.
    ״תשתיק אותם בבקשה,״ אומר גארדי.
    ״אני מנסה, גארדי. אני עושה כמיטב יכולתי. אנחנו צריכים ללכת.״
    3.
     
    שוטר מכניס אותנו לאולם המשפט, שגם הפעם מלא אנשים ועוטה שכבה עבה של ציפייה דרוכה. זה היום העשירי של מתן העדויות, ועכשיו אני כבר משוכנע שחוץ מהמשפט הזה, לא קורה שום דבר בעיר הנחשלת הזאת. אנחנו הבידור! אולם המשפט מלא מפה לפה, ויש אנשים שעומדים לאורך הקירות. תודה לאל שלא חם, אחרת היינו כולנו ספוגי זיעה.
    כל משפט רצח מדרגה ראשונה דורש את נוכחותם של לפחות שני עורכי דין מטעם ההגנה. שותפי במשפט זה הוא טְרוֹטְס, בחור שמן ואטום, שצריך לשרוף את רישיון העורך דין שלו ולקלל את היום שבו חלם להראות את פניו בבית־משפט. במקור הוא מעיירה קטנה מרוחקת ממילו כשלושים קילומטרים, מרחק מספיק, כך הוא חשב, להגן עליו מאי הנעימויות הקשורות במעורבותו בסיוט של גארדי. טרוטס התנדב לטפל בענייני קדם המשפט והתכוון לקפוץ מהאונייה במקרה שהמשפט ייצא אל הפועל. תוכניותיו לא יצאו לפועל כפי שרצה. הוא שיבש את תהליכי קדם המשפט כפי שרק טירון מסוגל לשבש, ואחר כך ניסה לחלץ את עצמו. בלתי אפשרי, אמר השופט. טרוטס חשב אז שאולי יהיה הגיוני לשבת בכיסא השני, לרכוש ניסיון כלשהו, להרגיש את הלחץ של משפט אמיתי, וכן הלאה, אבל אחרי כמה איומי מוות הוא הפסיק לנסות. איומי מוות הם מבחינתי חלק מן השגרה היומית שלי, כמו קפה בבוקר ושוטרים שקרנים.
    הגשתי שלוש בקשות להשעות את טרוטס מתפקידו. כולן נדחו כמובן, כך שגארדי ואני תקועים עם אידיוט ליד שולחננו, אידיוט שמזיק יותר משהוא מביא תועלת. טרוטס יושב רחוק עד כמה שאפשר, אם כי על פי רמת ההיגיינה של גארדי אי אפשר להאשים אותו.
    גארדי סיפר לי לפני כמה חודשים, שכאשר הוא רואיין לראשונה על ידי טרוטס בבית המעצר המחוזי, עורך הדין נדהם כשגארדי טען שהוא חף מפשע. הם אפילו התווכחו על זה. איך זה בתור סנגור נמרץ?
    טרוטס יושב בקצה השולחן, ראשו טמון ברשימה של הערות חסרות תועלת, עיניו אינן רואות דבר, אוזניו אינן שומעות דבר, אבל הוא חש את מבטי כל היושבים מאחורינו ששונאים אותנו ורוצים לתלות אותנו עם מרשנו. טרוטס מתאר לעצמו שגם זה יעבור, והוא ימשיך בחייו ובקריירה שלו ברגע שהמשפט יסתיים. הוא טועה. כשהדבר יתאפשר, אני אגיש תלונה נגדו בלשכת עורכי הדין ואטען שטרוטס סיפק ״סיוע בלתי יעיל כיועץ״ לפני המשפט ובמהלכו. עשיתי את זה בעבר, ואני יודע איך להגיש את התלונה כך שהיא תעשה את הרושם הדרוש. אני נלחם את המלחמות שלי עם לשכת עורכי הדין ומבין את המשחק. אחרי שאסיים עם טרוטס, הוא ירצה לוותר על רישיונו ולמצוא לעצמו עבודה במגרש של מכוניות משומשות.
    גארדי מתיישב במרכז השולחן שלנו. טרוטס לא מסתכל על מרשו, וגם לא מדבר.
    הובר, התובע, ניגש ונותן לי דף נייר. בלי בוקר טוב ובלי שלום. אנחנו רחוקים כל כך אפילו מקלישאות הנימוס הפשוטות ביותר, שנהמה תרבותית מצד זה או אחר היתה מתקבלת בפליאה. אני מתעב את האיש הזה כמו שהוא מתעב אותי, אבל לי יש יתרון במשחק השנאה. כמעט מדי חודש יש לי עסק עם תובעים צדקניים שמשקרים, מרמים, מטייחים, מחפים, מתעלמים מחוקי האתיקה ועושים כל מה שצריך כדי להרשיע, גם כשהם יודעים את האמת, והאמת אומרת להם שהם טועים. לכן אני מכיר את הגזע, את הזן ואת הסוג של עורך דין נחות שנמצא מעל לחוק כי הוא החוק. הובר, מצד שני, פוגש רק לעיתים נדירות נוכל כמוני כי, למזלו הרע, הוא לא נתקל בהרבה תיקים סנסציוניים, וכמעט אף פעם לא בתיק שבו הנאשם מגיע עם פיט בּוּל בתור סנגור. אילו התנסה עם סנגורים מוכי כלבת לעיתים יותר קרובות, אולי היה מצליח לשנוא אותנו במומחיות רבה יותר. בשבילי זו דרך חיים.
    אני לוקח את דף הנייר ואומר: ״אז מי השקרן שלך היום?״
    הוא לא עונה לי והולך כמה מטרים חזרה אל שולחנו, שם חבורת עוזריו הקטנה מתגודדת בחשיבות בחליפות הכהות ומתרגלת הבעות פנים כלפי קהל הבית. הם כאן לתצוגה, להצגה הגדולה ביותר בקריירות העלובות והמנוונות שלהם, ולעיתים קרובות אני מקבל את הרושם שכל אדם ממשרד התובע המחוזי שמסוגל ללכת, לדבר, ללבוש חליפה זולה ולשאת מזוודה חדשה, נמצא סביב השולחן כדי להבטיח שהצדק ייעשה.
    פקיד בית־המשפט נובח, אני עומד, השופט קאופמן נכנס, ואחר כך אנחנו מתיישבים. גארדי מסרב לעמוד לכבוד האיש החשוב. בהתחלה זה ממש הרגיז את כבודו. ביום הראשון של המשפט – עכשיו זה נראה כאילו כבר עברו חודשים מאז – הוא נבח לעומתי: ״אדון ראד, תהיה מוכן בבקשה לומר למרשך לעמוד?״
    אמרתי, אבל הוא סירב. זה הביך את השופט, ואנחנו דיברנו על זה אחר כך בלשכתו. הוא איים להאשים את מרשי בביזיון בית־המשפט ולהשאיר אותו במעצר כל היום במהלך המשפט. ניסיתי לעודד זאת, אבל גם רמזתי שתגובת יתר כזו תוזכר שוב ושוב בערעור.
    גארדי אמר בחוכמה: ״מה הם יכולים לעשות לי שהם עוד לא עשו?״ אז מדי בוקר מתחיל השופט קאופמן את הטקסים במבט נוזף ארוך על מרשי, שבדרך כלל שקוע בכיסאו, משתעשע בנזם שעל אפו או מהנהן בעיניים עצומות. אי אפשר לדעת למי מאיתנו, לעורך הדין או למרשו, קאופמן בז יותר. כמו שאר תושבי מילו, הוא משוכנע כבר זמן רב שגארדי אשם, וכמו כל שאר הנוכחים באולם המשפט, הוא תיעב אותי מן היום הראשון.
    לא משנה. בעבודה כזאת לעיתים נדירות יש לך בעלי ברית, אבל אויבים אתה רוכש מהר.
    מכיוון שהוא רוצה להיבחר מחדש בשנה הבאה, כמו הובר, קאופמן עוטה על פניו חיוך מזויף של פוליטיקאי ומברך את כל הנוכחים באולם המשפט שלו לעוד יום מעניין בחתירה אל האמת. על פי חישובים שעשיתי יום אחד בהפסקת הצהריים, כשאולם המשפט היה ריק, יש כשלוש־מאות ועשרה אנשים שיושבים מאחורי. מלבד אמו של גארדי ואחותו, כולם מתפללים בלהט להרשעתו ולהוצאתו הזריזה להורג. הדבר נתון בידי השופט קאופמן. זה השופט שעד כה אישר כל עדות שקר מטעם המדינה. לפעמים נראה כאילו הוא פוחד שמא יאבד קול או שניים אם ייענה לאחת ההתנגדויות שלי.
    כשכל הנוכחים יושבים במקומותיהם, מכניסים את המושבעים. ארבעה־עשר אנשים יושבים בתא – שנים־עשר הנבחרים פלוס שני מחליפים למקרה שמישהו יחלה או יעשה משהו מוטעה. הם אינם מחויבים לשהות בבידוד (אף על פי שדרשתי זאת), ולכן הם חופשיים לחזור הביתה בערב ולגדף את גארדי ואותי בארוחה. מדי יום אחר הצהריים מזהיר אותם כבודו שלא להוציא אף מילה על המשפט, אבל אפשר כמעט לשמוע אותם מפטפטים כשהם נוסעים משם. הם כבר החליטו. אילו הצביעו כבר עכשיו, לפני שהעלינו את העד הראשון על דוכן העדים, הם היו קובעים שגארדי אשם ודורשים את הוצאתו להורג. אחר כך היו חוזרים הביתה כגיבורים ומדברים על המשפט הזה עד סוף ימיהם. כשגארדי יקבל את זריקת המוות, הם יתגאו במיוחד בתפקידם המכריע בחתירה לצדק. מעמדם במילו ישופר. אנשים יברכו אותם, יעכבו אותם ברחוב ויזהו אותם בכנסייה.
    קאופמן, עדיין מלא חיות, מקבל אותם בברכה, מודה להם על מילוי חובתם האזרחית, ושואל ברצינות אם מישהו ניסה ליצור איתם קשר בניסיון להשפיע עליהם. זה בדרך כלל מעורר כמה מבטים לכיוון שלי, כאילו אם היו לי הזמן, המרץ והטיפשות הייתי מסתובב ברחובות מילו בלילה ועוקב אחרי כמה מן המושבעים כדי א', לשחד אותם; ב', לאיים עליהם; או ג', להתחנן לפניהם. עכשיו ברור שאני הנבל היחיד בחדר, למרות שפע החטאים שביצע הצד האחר.
    האמת היא, שאילו היו לי הכסף, הזמן והאנשים, באמת הייתי משחד ו/או מאיים על כל מושבע. כשהמדינה, על משאביה הבלתי מוגבלים פוצחת במשפט שכולו רמאות ומשקרת על כל צעד ושעל, ההונאה נעשית לגיטימית. אין מגרש משחקים חוקי. אין הגינות. האפשרות המכובדת היחידה העומדת לרשותו של עורך דין לוחם הבא להגן על לקוח חף מפשע היא לשקר בהגנה.
    בכל אופן, אם סנגור נתפס בשקר, הוא נתון לסנקציות מצד בית־המשפט, ננזף על ידי לשכת עורכי הדין של המדינה ואולי אפילו מושעה מתפקידו. אם תובע נתפס ברמאות, הוא נבחר מחדש או מועלה לדרגת שופט. המערכת שלנו לעולם לא תדרוש מתובע גרוע לתת דין וחשבון על מעשיו.
    המושבעים מבטיחים לכבודו שהכול בסדר. ״מר הובר,״ הוא מודיע בחגיגיות רבה, ״קרא בבקשה לעד הבא שלך.״
    העד הבא מטעם המדינה הוא מטיף פונדמנטליסטי שהפך מבנה ישן של סוכנות קרייזלר למקדש עולמי, והוא מושך קהל גדול לתפילה היומית שלו. ראיתי אותו פעם בטלוויזיה המקומית. פעם אחת הספיקה. הוא מעיד כאן כיוון שלטענתו הוא התעמת עם גארדי באמצע תפילה בשעת ערב מאוחרת שנועדה לצעירים. לפי גרסתו, גארדי לבש חולצת טריקו ועליה הדפס של להקת רוק כבד ומֶסֶר שטני מעורפל, והחולצה הזאת היא שאיפשרה לשטן להסתנן לתפילה. מלחמה רוחנית היתה באוויר, ואלוהים לא היה מרוצה. הודות להכוונה שמימית, המטיף איתר בסופו של דבר את מקור הרוע בקהל, הפסיק את המוזיקה, פרץ אל מקום מושבו של גארדי וסילק אותו מן הבניין.
    גארדי אומר שהוא מעולם לא התקרב לכנסייה. ואם לא די בכך גארדי טוען שהוא מעולם לא ראה שום כנסייה מבפנים בכל שמונה־עשרה שנותיו. אמו מאשרת זאת. כפי שנהוג לומר באזורים האלה, משפחתו של גארדי מאוד ״לא־כנסייתית״.
    מדוע מרשים להביא זאת כעדות במשפט רצח, הדבר לגמרי לא מובן. זה מגוחך וגובל בטיפשות. בהנחה שתהיה הרשעה, כל זה יידון מחדש בערך בעוד שנתיים לפני בית־משפט לערעורים במרחק שלוש־מאות קילומטרים מכאן. השופטים ההם, רק קצת יותר אינטליגנטים מקאופמן, אבל כל דבר ייחשב לשיפור, יסתכלו בעין רעה על המטיף העלוב הזה ועל סיפורו הבדוי הקשור להתנצחות שהתרחשה כביכול שלושה־עשר חודשים לפני הרצח.
    אני מתנגד. ההתנגדות נדחית. אני מתנגד, בכעס. ההתנגדות נדחית בכעס.
    הובר, עם זאת, מתעקש להשאיר את השטן מעורב בתיאוריה שלו לגבי התיק. השופט קאופמן פתח את השערים כבר לפני ימים רבים, והכול מתקבל בברכה. עם זאת, הוא יסגור אותם ברגע שאני אתחיל לקרוא לעדים. יהיה לנו מזל אם נצליח להכניס מאה מילים לפרוטוקול.
    למטיף יש חוב מס שלא שולם במדינה אחרת. הוא אינו יודע שגיליתי זאת, ולכן נשתעשע קצת בחקירה הנגדית. לא שזה ישנה משהו; זה לא ישנה דבר. חבר המושבעים הזה כבר משוכנע. גארדי הוא מפלצת ומגיע לו להישלח לגיהינום. תפקידם הוא להחיש את הגעתו לשם.
    הוא רוכן אלי ולוחש: ״מר ראד, אני נשבע לך שבחיים לא הייתי בכנסייה.״
    אני מהנהן ומחייך, כי זה כל מה שאני יכול לעשות. סנגור אינו יכול תמיד להאמין ללקוחותיו, אבל כאשר גארדי אומר שהוא מעולם לא היה בשום כנסייה, אני מאמין לו.
    המטיף חם מזג, ואני מבין זאת מהר. אני משתמש בחוב המס שלא שולם כדי לעצבן אותו, וכשהוא מתרגז הוא נשאר כועס. אני מושך אותו לוויכוח בקשר לחוסר מהימנותם של כתבי הקודש, השילוש הקדוש, האפוקליפסה, דיבור בלשונות, משחק עם נחשים, שתיית רעל ונוכחותן של כתות שטניות באזור מילו. הובר מתנגד שוב ושוב וקאופמן מקבל את התנגדויותיו. בשלב מסוים המטיף, צדקני ואדום פנים, עוצם את עיניו ומרים את שתי ידיו גבוה ככל האפשר. אינסטינקטיבית אני קופא ומסתכל על התקרה כאילו ברק עומד להבזיק. אחר כך הוא קורא לי אתיאיסט ואומר שאני בדרך לגיהינום.
    ״יש לך סמכות לשלוח אנשים לגיהינום?״ אני יורה בתשובה.
    ״אלוהים אומר לי שאתה תגיע לגיהינום.״
    ״אז שים אותו ברמקול שכולנו נשמע.״
    שני מושבעים צוחקים כשהם שומעים זאת. לקאופמן זה הספיק. הוא מכה בפטיש ומכריז על הפסקת צהריים. ביזבזנו את כל הבוקר על השמוק הקטן הזה ועל עדותו השקרית, אבל הוא לא הראשון שנדחק לתוך המשפט. העיר מלאה כאלה שמשתוקקים להיות גיבורים.
    4.
     
    הפסקת הצהריים תמיד נעימה. מכיוון שלא בטוח מבחינתי לעזוב את בית־המשפט, ואפילו את אולם המשפט עצמו, גארדי ואני אוכלים כריך לבדנו ליד שולחן הסנגוריה. זו אותה ארוחה שניתנת למושבעים. מביאים לאולם שש־עשרה קופסאות ארוזות, מערבבים אותן, מוציאים את שלנו באופן אקראי ולוקחים את היתר לחדר המושבעים. זה היה רעיון שלי, כי אני מעדיף שלא ירעילו אותי. לגארדי אין מושג מה קורה; הוא פשוט רעב. הוא אומר שהאוכל במעצר הוא מה שאפשר לצפות ממנו, והוא לא סומך על הסוהרים. הוא לא אוכל שם שום דבר, ומכיוון שהוא מתקיים על ארוחת הצהריים בלבד, שאלתי את השופט קאופמן אם המדינה יכולה אולי להכפיל את המנה ולהעניק לגארדי שני כריכי עוף צמיגיים, עם עוד מנת צ'יפס ומלפפון חמוץ. במילים אחרות, שתי קופסאות במקום אחת. הבקשה נדחתה.
    אז גארדי מקבל חצי מהכריך שלי ואת כל המלפפון. אילולא הייתי רעב הוא היה יכול לקבל את כל הקופסה המגעילה.
    פרטנר בא והולך כל היום. הוא חושש להשאיר את המכונית שלנו במקום אחד בגלל האפשרות הסבירה שצמיגים ייחתכו וחלונות ינופצו. יש לו גם כמה התחייבויות, שאחת מהן היא להיפגש מפעם לפעם עם הבישוף.
    במקרים האלה, שבהם אני נקרא לאזור קְרב, לתוך עיירה קטנה שכבר סגרה את שורותיה והיא מוכנה להרוג את אחד מבניה על פשע מתועב כלשהו, דרוש זמן למצוא איש קשר. איש קשר זה הוא תמיד עורך דין אחר, מקומי, שמגן גם הוא על פושעים ומתנגח מדי שבוע עם המשטרה והתובעים. איש הקשר הזה מגיע בסופו של דבר, בשקט, חושש להיחשף כבוגד. הוא יודע את האמת, או משהו שקרוב אליה. הוא מכיר את השחקנים, את הרעים, ואת האחד הטוב שנמצא מדי פעם. מכיוון שהישרדותו מותנית בכך שיסתדר עם השוטרים ועם פקידי בית־המשפט ועוזרי התביעה, הוא מכיר את המערכת.
    במקרה של גארדי, המקור הסודי שלי הוא ג'ימי בְּרֵסָפּ. אנחנו קוראים לו הבישוף. מעולם לא פגשתי אותו. הוא עובד דרך פרטנר, והם נפגשים במקומות מוזרים. פרטנר אומר שהוא בערך בן שישים, יש לו שיער אפור דליל, בגדים גרועים, פה מלוכלך שמדבר בקול רם, אופי מחוספס וחולשה לטיפה המרה. ״גרסה מבוגרת שלי?״ שאלתי. ״לא בדיוק,״ באה התשובה החכמה. למרות אופיו הסוער ודיבורו הרם, הבישופ חושש להתקרב יותר מדי אל עורכי דינו של גארדי.
    הבישופ אומר שהובר וחבורתו יודעים כבר שהם תפסו את האיש הלא־נכון, אבל הם השקיעו יותר מדי ולכן הם לא עוצרים ולא מודים בטעותם. הוא אומר שכבר מהיום הראשון נשמעו לחישות בקשר לרוצח האמיתי.
    5.
     
    היום יום שישי, וכל הנוכחים באולם המשפט מותשים. ביליתי שעה בהצקה לטיפש קטן ומחוצ'קן שטוען כי היה באותה תפילה בכנסייה, כשגארדי קרא לשדים ועשה מהומות. ראיתי כבר את העדויות השִקריות הכי גרועות בבית־המשפט, אבל מעולם לא ראיתי דבר גרוע כמו זה. נוסף על היותו שקרן, כל עדותו לא רלוונטית. אף תובע לא היה טורח לקרוא לו. אף שופט לא היה מאפשר זאת. קאופמן מכריז לבסוף על הפסקה לסוף השבוע.
    גארדי ואני נפגשים בחדר העצורים, שם הוא חוזר ללבוש את הסרבל שלו, ואני אומר כמה דברים שחוקים כמו סופשבוע טוב. אני נותן לו עשרה דולרים בשביל מכונות המכירה. הוא אומר שמחר אמו תביא לו עוגיות לימון שהוא אוהב. לפעמים השומרים מעבירים לו אותן; לפעמים הם משאירים אותן לעצמם. אי אפשר לדעת. הסוהרים שוקלים מאה וארבעים קילו כל אחד, כך שאני מניח שהם זקוקים לקלוריות הגנובות. אני אומר לגארדי להתקלח בסוף השבוע ולחפוף את הראש.
    הוא אומר: ״אדון ראד, אם אני מוצא תער, זה הסוף שלי.״ באצבעו המורה, הוא מתווה תנועת חיתוך על פרק ידו.
    ״אל תגיד את זה, גארדי.״ הוא אמר את זה בעבר והוא מתכוון לכל מילה. לילד אין בשביל מה לחיות, והוא מבין מה עומד לקרות. לכל הרוחות. גם עיוור יכול להבין זאת. אנחנו לוחצים ידיים, ואני ממהר לרדת במדרגות האחוריות. פרטנר והשוטרים פוגשים אותי בפתח האחורי ומלווים אותי לרכב שלנו. עוד יציאה בטוחה.
    כשאנחנו מחוץ לעיר הראש שלי מתחיל להתנדנד ותוך זמן קצר אני נרדם. כעבור עשר דקות רוטט הטלפון שלי ואני עונה. אנחנו נוסעים בעקבות הניידת חזרה אל המוטל שלנו, שם אנחנו לוקחים את החפצים ומודיעים על עזיבה. תוך זמן קצר אנחנו לבדנו בדרך העירה.
    ״ראית את הבישופ?״ אני שואל את פרטנר.
    ״כן, בטח. היום יום שישי, ואני חושב שבימי שישי הוא מתחיל לשתות בסביבות הצהריים. אבל רק בירה, הוא מיהר להדגיש. אז קניתי אריזה של שש בירות והסתובבנו באוטו. הבר הוא ממש חור, אי־שם במזרח, ממש מחוץ לגבולות העיר. הוא אומר שפילי הוא לקוח קבוע שם.״
    ״אז כבר שתית כמה בירות? שאני אנהג?״
    ״רק אחת, בוס. שתיתי אותה לאט עד שהיא התחממה. הבישופ, לעומת זאת, שתה את שלו קרות. שלוש בירות.״
    ״ואנחנו מאמינים לאיש הזה?״
    ״אני רק עושה את העבודה שלי. מצד אחד הוא אמין, כי הוא חי כאן כל חייו ומכיר את כולם. מצד שני, הוא כזה קשקשן, שבא לך להתעלם מכל מה שהוא אומר.״
    ״אנחנו נראה.״ אני עוצם את העיניים ומנסה לנמנם. שינה בעיצומו של משפט רצח היא כמעט בלתי אפשרית, ואני למדתי לנצל כל הזדמנות. גנבתי עשר דקות על ספסל קשה באולם משפטים ריק בהפסקת הצהריים, אחרי שהתהלכתי הלוך ושוב בחדר עלוב של מוטל בשלוש לפנות בוקר. לעיתים קרובות אני צונח אל תוך שינה באמצע משפט כשפרטנר נוהג והמכונית מהמהמת.
    בשלב מסוים, כשאנחנו חוזרים לציוויליזציה בגרסה שלנו, אני נרדם.
    6.
     
    זה יום שישי השלישי בחודש, ולי יש דייט קבוע, אם אפשר לקרוא לשני משקאות דייט אמיתי. ההרגשה דומה יותר לתור שנקבע לטיפול שורש. האמת היא שהאישה הזאת לא היתה יוצאת איתי לדייט גם באיומי אקדח, וההרגשה הזאת הדדית. אבל יש לנו עבר משותף. אנחנו נפגשים באותו בר, באותו תא, שבו אכלנו יחד בפעם הראשונה, בפרק חיים אחר. נוסטלגיה לא קשורה לעניין בכלל; מדובר רק בנוחות. הבר שנמצא במרכז העיר הוא חלק מרשת, אבל האווירה לא רעה ובימי שישי בערב הוא שוקק חיים.
    ג'ודית ויטְלי מגיעה ראשונה ומתיישבת בתא. אני נכנס כמה דקות אחריה, בדיוק כשהיא מתחילה להתעצבן. היא מעולם לא איחרה לשום מקום, ובעיניה איחורים הם סימן לחולשה. לדעתה, יש לי הרבה סימנים כאלה. גם היא עורכת דין – כך נפגשנו.
    ״אתה נראה עייף,״ היא אומרת בלי שמץ חמלה. גם בה ניכרים סימני עייפות, אם כי בגיל שלושים ותשע היא עדיין יפהפייה מדהימה. בכל פעם שאני רואה אותה, אני נזכר מדוע התאהבתי בה כל כך.
    ״תודה, ואת נראית נפלא, כמו תמיד.״
    ״תודה.״
    ״עברו רק עשרה ימים וכולנו עוד מעט נישאר בלי דלק.״
    ״הצלחת במשהו?״ היא שואלת.
    ״עדיין לא.״ היא מכירה את התיק והמשפט של גארדי באופן בסיסי, והיא מכירה אותי. אם אני חושב שהילד חף מפשע, זה מספיק טוב בשבילה, אבל יש לה לקוחות משלה שמדאיגים אותה ומדירים שינה מעיניה. אנחנו מזמינים משקאות – היא שותה באופן קבוע יין שרדונה בערבים האלה, ואני שותה ויסקי סאוור.
    בפחות משעה נשתה כל אחד שתי כוסות, ואז ניפרד עד החודש הבא. ״מה שלום סטארצ'ר?״ אני שואל. אני מקווה שיום אחד אוכל לבטא את שמו של בני בלי לשנוא את הצליל, אבל היום הזה טרם הגיע. שמי אמנם רשום בתעודת הלידה שלו כאביו, אבל לא הייתי בסביבה כשהוא נולד. לכן ג'ודי השתלטה על השם. ״סטארצ'ר״ צריך להיות שם משפחה של מישהו, אם בכלל הוא ראוי להיות שֵם.
    ״הוא בסדר,״ היא אומרת בשביעות רצון, כי היא מעורבת מאוד בחייו של הילד, ואני לא. ״נפגשתי עם המורה שלו בשבוע שעבר, והיא מרוצה מההתקדמות שלו. היא אומרת שהוא תלמיד נורמלי בכיתה ב' שקורא ברמה גבוהה ונהנה מהחיים.״
    ״טוב לשמוע,״ אני אומר. ״נורמלי״ זו מילת המפתח כאן, בגלל העבר שלנו. סטארצ'ר לא גדל באופן נורמלי. הוא מבלה מחצית מזמנו עם ג'ודית ובת זוגה הנוכחית, ואת המחצית האחרת עם הוריה. מבית־החולים היא לקחה את סטארצ'ר לדירה שאותה חלקה עם גווינת, האישה שלמענה היא עזבה אותי. אחר כך הן השקיעו שלוש שנים בניסיון לאמץ את סטארצ'ר באופן חוקי, אבל אני נלחמתי בהן כמו חיה מוכת כלבת. אין לי שום דבר נגד הומוסקסואלים שמאמצים ילדים. פשוט לא סבלתי את גווינת. וצדקתי. הן נפרדו זמן לא רב אחר כך בריב מכוער, שאני נהניתי ממנו מאוד מרחוק.
    המצב הולך ומסתבך. המשקאות מגיעים, ואנחנו לא מבזבזים זמן על נימוסים ואפילו לא משיקים כוסות למען הנימוס. שנינו זקוקים לאלכוהול בדחיפות מרבית.
    אני מבשר את הבשורה המרה: ״אמא שלי מגיעה העירה בשבוע הבא, והיא היתה רוצה לראות את סטארצ'ר. הוא בכל זאת הנכד היחיד שלה.״
    ״אני יודעת,״ היא מצליפה בי. ״זה הסופשבוע שלך. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.״
    ״נכון, אבל לך יש דרך לסבך הכול. אני פשוט לא רוצה שום בעיה, זה הכול.״
    ״אמא שלך בעצמה היא בעיה אחת גדולה.״
    זה נכון מאוד, ואני מהנהן בתבוסה. בלשון המעטה דרמטית אפשר לומר שג'ודית ואמא שלי שנאו זו את זו מהרגע הראשון. עד כדי כך, שאמי הודיעה לי שהיא תנשל אותי מצוואתה האחרונה אם אתחתן עם ג'ודית. באותו זמן היו לי ספקות רציניים בקשר לרומן שלנו ולעתיד שלנו, אבל האיום הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אף שאני מאחל לאמי שתחיה עד גיל מאה, העיזבון שלה יגרום לי הנאה רבה. בחור עם הכנסה כמו שלי זקוק לחלום. עלילת המשנה בסיפור העצוב הזה היא שאמי משתמשת לעיתים קרובות בצוואה שלה כדי לאיים על ילדיה. אחותי התחתנה עם רפובליקני ונושלה מן הצוואה. כעבור שנתיים הפך הרפובליקני, שהוא בעצם בחור נחמד, לאביה של הנכדה המקסימה ביותר בהיסטוריה. עכשיו אחותי היא שוב חלק מן הצוואה, או כך לפחות אני חושב.
    בכל אופן, התכוונתי להיפרד מג'ודית כשהיא בישרה לי את הבשורה המהממת שהיא הרה. הנחתי שאני האב, אם כי לא שאלתי את השאלה הטעונה הזאת. אחר כך נודעה האמת המרה, שבאותו זמן היא כבר יצאה עם גווינת. פגיעה ישירה. אני בטוח שהיו רמזים שהעידו על נטיותיה הלסביות של אהובתי היקרה, אבל אני לא קלטתי אותם.
    התחתנו. אמא אמרה שהיא שינתה את צוואתה, ואני לא אקבל ממנה פֶּני. חיינו יחד, בהפסקות, חמישה חודשים נוראים, ונשארנו נשואים טכנית עוד חמישה־עשר חודשים, עד שהפרידה הצילה את שפיותנו. סטארצ'ר נולד בעיצומה של המלחמה, פגוע ממנה מיומו הראשון, ואנחנו המשכנו מאז לצלוף זה בזה. המסורת הזאת, של פגישה אחת לחודש, היא אות הכבוד שאנחנו מעניקים להתנהגותנו התרבותית המאולצת.
    אני חושב שאמי היקרה החזירה אותי לצוואה שלה.
    ״ומה מתכננת אמא'לה לעשות עם הילד שלי?״ היא שואלת. זה אף פעם לא הילד ״שלנו״. היא מעולם לא היתה מסוגלת לוותר על החיצים הקטנים, על העקיצות ההולמות תלמידת תיכון. היא מכוונת אל הגלדים, אבל אפילו לא בצורה מתוחכמת. כמעט אי אפשר להתעלם מהם, אבל אני למדתי לנשוך את הלשון. לשוני מלאה צלקות.
    ״אני חושב שהם הולכים לגן החיות.״
    ״היא תמיד לוקחת אותו לגן החיות.״
    ״מה רע בללכת לגן החיות?״
    ״טוב, בפעם האחרונה היו לו סיוטים על נחשים.״
    ״בסדר, אני אגיד לה לקחת אותו למקום אחר.״ היא כבר עושה בעיות. מה יכול להיות רע בביקור בגן חיות עם ילד די נורמלי בן שבע? אין לי מושג למה אנחנו ממשיכים להיפגש ככה.
    ״איך המצב במשרד?״ אני שואל, בסקרנות של אדם הצופה בתאונת דרכים. קשה להימנע מזה.
    ״בסדר,״ היא אומרת. ״המהומה הרגילה.״
    ״את צריכה כמה גברים בחברה הזאת.״
    ״יש לנו גם ככה מספיק בעיות.״ המלצר שם לב שכוסותינו ריקות והולך להביא סיבוב שני. המשקאות הראשונים נעלמים תמיד מהר.
    ג'ודית היא אחת מארבע שותפות במשרד עורכי דין של עשר נשים, כולן לסביות לוחמניות. החברה מתמחה בזכויות של הומוסקסואלים – הפליה בתעסוקה, בשיכון, בחינוך, בשירותי בריאות, ובזמן האחרון: גירושים חד־מיניים. הן עורכות דין טובות, פרקליטות קשוחות, תמיד תוקפות ולעיתים קרובות מוזכרות בחדשות. המשרד מקרין תדמית של לוחמה תמידית בחברה והוא לעולם לא נסוג. המאבקים החיצוניים, לעומת זאת, הרבה פחות ססגוניים מן הקטטות הפנימיות.
    ״הייתי יכול להצטרף בתור שותף בכיר,״ אני אומר בניסיון להישמע קליל.
    ״לא היית מחזיק מעמד עשר דקות.״ אף גבר לא היה מחזיק מעמד עשר דקות במשרד שלהן. למען האמת, גברים מתרחקים מהן בשיטתיות. כשהם רק שומעים את שם החברה שלה, גברים בורחים כל עוד נפשם בם. אנשים הגונים שנתפסו בבגידה קופצים מגשרים.
    ״את כנראה צודקת. את מתגעגעת לפעמים למין עם גברים?״
    ״ברצינות, סבסטיאן, אתה רוצה לדבר על סקס של סטרייטים אחרי נישואים גרועים וילד לא רצוי?״
    ״אני אוהב סקס של סטרייטים. אהבת את זה פעם? ככה זה נראה.״
    ״זייפתי.״
    ״לא נכון. היית ממש נפלאה עד כמה שאני זוכר.״ אני מכיר שני גברים ששכבו איתה לפני שאני באתי. אחר כך היא עברה אל גווינת. לעיתים קרובות תהיתי אם הייתי כל כך גרוע במיטה, עד שבגללי היא החליטה להחליף קבוצה. אני לא בטוח. אני חייב לומר שיש לה טעם טוב. אני שנאתי את גווינת, עדיין שונא אותה, אבל האישה הזאת מסוגלת לעצור את התנועה בכל רחוב בעיר. והחברה הנוכחית שלה, אֶווה, דיגמנה בעבר הלבשה תחתונה בבית כלבו מקומי. אני זוכר את התמונות שלה בעיתון של יום ראשון.
    סבב המשקאות השני מגיע ואנחנו עטים על הכוסות.
    ״אם אתה רוצה לדבר על מין, אני הולכת,״ היא אומרת, אבל בלי כעס.
    ״סליחה. תביני, ג'ודית, בכל פעם שאני רואה אותך אני חושב על מין. בעיה שלי, לא שלך.״
    ״לך לייעוץ.״
    ״אני לא צריך ייעוץ. אני צריך סקס.״
    ״ההצעה מכוונת אלי?״
    ״זאת אפשרות?״
    ״לא.״
    ״זה מה שחשבתי.״
    ״יש לך תחרויות הערב?״ היא שואלת ומשנה את הנושא. אני לא מתנגד.
    ״כן.״
    ״אתה חולה, שתדע לך. זה ספורט כל כך אכזרי.״
    ״סטארצ'ר אומר שהוא רוצה לבוא.״
    ״אם תיקח את סטארצ'ר לתחרות כזאת, לא תראה אותו יותר.״
    ״תירגעי. אני צוחק.״
    ״אתה אולי צוחק, אבל זה עדיין חולני.״
    ״תודה. שתי עוד כוס.״ בחורה אסייאתית חטובה בחצאית הדוקה קצרה עוברת על ידנו ושנינו מסתכלים עליה. ״היא שלי,״ אני אומר.
    האלכוהול מתחיל להשפיע – לה זה לוקח יותר זמן, כי באופן טבעי היא עצורה ממני – וג'ודית מצליחה להעלות חיוך, הראשון לאותו ערב. אולי הראשון לכל השבוע. ״אתה יוצא עם מישהי?״ היא שואלת וקולה מתרכך.
    ״לא מאז שנפגשנו בפעם האחרונה,״ אני אומר. ״כולי בעבודה.״ החברה האחרונה שלי אמרה לי שלום לפני שלוש שנים. מפעם לפעם משחק לי המזל, אבל אשקר אם אומר שאני מחפש לי אישה רצינית. שתיקה ארוכה משתררת בינינו כשאנחנו מתחילים להשתעמם. כשאנחנו מגיעים לטיפות האחרונות בכוסותינו, אנחנו חוזרים אל סטארצ'ר, אל אמא שלי ואל סוף השבוע הבא, שעכשיו שנינו חוששים מפניו.
    אנחנו יוצאים יחד מהבר, נושקים זה לזה נשיקות חטופות על הלחי ונפרדים לשלום. עוד סעיף טופל.
    אהבתי אותה פעם, ואחר כך ממש שנאתי אותה. עכשיו אני כמעט מחבב את ג'ודית, ואם נצליח להמשיך בפגישות החודשיות האלה, ייתכן שנהיה חברים. זאת המטרה שלי, כי אני באמת זקוק לחבר, כזה שיכול להבין מה אני עושה ולמה אני עושה את זה.
    וזה גם היה מועיל מאוד לבן שלנו.
    7.
     
    אני גר בקומה העשרים וחמש בבית דירות במרכז העיר, עם נוף חלקי לנהר. אני אוהב את הדירה כאן, כי היא שקטה ובטוחה. אם מישהו היה רוצה להפציץ או לשרוף את הדירה שלי, הוא היה מתקשה לעשות זאת בלי לפגוע בכל הבניין. יש קצת פשיעה במרכז העיר, לכן אנחנו מוקפים מצלמות אבטחה ומאבטחים חמושים באקדחים. אני מרגיש בטוח.
    על הדירה הקודמת שלי ירו פעם. זה היה דופלקס בקומת הקרקע, ולמשרד הישן שלי השליכו בקבוק תבערה לפני חמש שנים. ״הם״ מעולם לא נמצאו ולא זוהו, ואני מתרשם שהשוטרים לא מתאמצים יותר מדי למצוא אותם. כפי שאמרתי, סוג העבודה שלי מעורר שנאה, ויש אנשים שהיו שמחים לראות אותי סובל. חלק מהם מסתתרים מאחורי תגים של שוטרים.
    הדירה משתרעת על פני תשעים ושלושה מטרים מרובעים, ויש בה שני חדרי שינה קטנים, מטבח עוד יותר קטן, כמעט לא מנוצל, וסלון שבקושי מצליח להכיל את הרהיט המשמעותי היחיד שיש לי. אני לא בטוח שאפשר לסווג שולחן ביליארד ישן כרהיט, אבל זו הדירה שלי, ואני אקרא לו איך שיתחשק לי. אורכו קצת פחות משלושה מטרים, והוא נבנה בשנת 1884, בחברת 'אוליבר ל' בריגס' בבוסטון. זכיתי בו בתביעה משפטית, מסרתי אותו לשיפוץ, ואחר כך הצבתי אותו באמצע המאורה שלי. ביום ממוצע, או כשאני לא לן רחוק במוטלים זולים ומתחמק מאיומי מוות, אני חובט בכדורים שוב ושוב ומתאמן שעות ארוכות. משחק ביליארד עם עצמי זו הבריחה שלי. בשבילי זה שחרור מלחצים וטיפול נפשי זול. זה גם מזכיר לי את ימַיי בתיכון, כשהסתובבתי במקום שנקרא 'השוקת', חור מקומי אמיתי שהיה קיים כבר עשרות שנים. 'השוקת' הוא אולם ביליארד מהסוג הישן, עם שורות של שולחנות, אבק, מרקקות, בירה זולה, מכונות הימורים, ואורחים קבועים שנראים קשוחים אבל יודעים להתנהג. הבעלים, קרלי, הוא חבר ותיק שתמיד נמצא שם ותמיד משגיח שהמקום יתנהל על מי מנוחות.
    כשנדודי השינה מציקים לי והקירות סוגרים עלי, אפשר לעיתים קרובות למצוא אותי שם בשעה שתיים לפנות בוקר, משחק לבדי, בעולם אחר, ומאושר למדי.
    אם כי לא הערב. אני מגיע לדירה, מרחף על אדי הוויסקי, ובמהירות מחליף בגדים למכנסי ג'ינס, חולצת טריקו שחורה וז'קט צהוב בוהק הדוק במותניים, שממש זוהר בחשכה והכיתוב ״תָדֵיאוֹ זָפּאטֶה״ צועק על גבו. אני קושר מאחור את שערי המאפיר קלות ומסתיר אותו מתחת לחולצת הטריקו. אני מחליף משקפיים ובוחר זוג שמסגרתו תכולה. אני חובש כובע – גם הוא צהוב בהיר שתואם את הז'קט, והשם ״זפאטה״ כתוב עליו מלפנים. אני מרגיש מחופש במידה מספקת, והערב אמור להתנהל היטב. במקום שאליו אני הולך, הקהל אינו מתעניין בעורכי דין כושלים. יהיו שם הרבה בריונים, הרבה אנשים עם בעיות משפטיות בעבר, בהווה ובעתיד, אבל הם לא ישימו לב אלי.
    זה עוד חלק עצוב מסיפור חיי, שאני עוזב לעיתים קרובות את הדירה אחרי רדת הלילה בתחפושת כלשהי – כובע שונה, משקפיים, שיער מוסתר, ואפילו מגבעת.
    פרטנר מסיע אותי לאודיטוריום הישן של העיר, במרחק שמונה גושי בניינים מדירתי, ומוריד אותי בסמטה קרובה לבניין. קהל מתגודד לפני האולם. מוזיקת ראפ חזקה רועמת מן הכיכר הקדמית. אורות זרקורים עוברים במהירות מבניין לבניין. שלטים דיגיטליים בוהקים מפרסמים את האירוע המרכזי ואת התחרויות המקדימות אותו.
    תדיאו נלחם רביעי, בחימום האחרון לפני האירוע המרכזי – שהערב הוא תחרות במשקל כבד, שהכרטיסים אליה נמכרים כי המתחרה המועדף הוא שחקן לשעבר בליגת הפוטבול הלאומית, הידוע היטב באזור. בבעלותי 25 אחוזים מן הקריירה של תדיאו, השקעה שעלתה לי 30 אלף דולר לפני שנה, והוא לא הפסיד הרבה פעמים מאז. חוץ מזה אני גם מהמר ומצליח לא רע. אם הוא ינצח הערב, שכרו יהיה ששת־אלפים דולר. חצי מזה, אם יפסיד.
    במסדרון, אי־שם עמוק מתחת לזירה, אני שומע שני מאבטחים משוחחים. אחד טוען שהערב המשחק מכור. חמשת־אלפים אוהדים. אני מראה את התעודות שלי ונשלח דרך דלת אחרת, ואחריה עוד אחת. אני נכנס לאולם תאים חשוך והמתח מכה בי כמו לבֵנה. הערב אנחנו מקבלים חצי חדר ארוך. תדיאו מתקדם בעולם אומנויות הלחימה המשולבות, וכולנו מתחילים להריח משהו גדול. הוא שוכב על שולחן, שרוע על בטנו, עירום מלבד תחתוני הבוקסר שלו, בלי אף גרם של שומן על גוף שמשקלו חמישים ושמונה קילו. בן דודו ליאו מעסה את השכמות שלו. עורו החום־בהיר בוהק בשל התמיסה הנמרחת עליו. אני מסתובב בחדר ומדבר עם נורברטו, המנהל שלו, עם אוסקר, המאמן שלו, ועם מיגואל, אחיו ושותפו לאימונים. הם מחייכים כשהם מדברים איתי, כי אני, הגרינגו הבודד, נחשב בעיניהם לאיש עם הכסף. אני גם הסוכן, האיש עם הקשרים והמוח, שיקדם את תדיאו להשתתף באליפות אם ימשיך לְנַצח. עוד כמה קרובים נמצאים ברקע, לוויינים שאין להם תפקיד מוגדר בחייו של תדיאו. לא מוצאים חן בעיניי הניצבים האלה, כי הם מצפים לקבל תשלום בשלב מסוים, אבל אחרי שבעה ניצחונות בזה אחר זה, תדיאו חושב שהוא זקוק לפמליה. כולם חושבים כך.
    מלבד אוסקר, כולם חברים באותה כנופיית רחוב, ארגון ברמה בינונית של אל סלבדורים שמוכרים קוקאין. תדיאו היה אחד מהם מגיל חמש־עשרה, אבל מעולם לא הגיע לעמדת מנהיג. במקום זה, הוא מצא כפפות אִגרוף ישנות, גילה מכון כושר, ואחר כך גילה שיש לו ידיים זריזות במיוחד. אחיו מיגואל גם הוא התאגרף אבל לא הצליח כמוהו. מיגואל מנהל את החבורה ויש לו מוניטין של נבל ברחוב.
    ככל שתדיאו מנצח, הוא מרוויח יותר, ואני דואג יותר בקשר לכנופיה שלו.
    אני רוכן ומדבר איתו בשקט: ״מה שלום האיש שלי?״
    הוא פוקח את עיניו, נושא את מבטו אלי, מחייך ומסיר את האוזניות. העיסוי מסתיים בבת אחת כשהוא מתיישב על קצה השולחן. אנחנו מפטפטים כמה דקות והוא מבטיח לי שהוא מוכן להרוג מישהו. כך אני אוהב אותו. הטקס המקדים שלו כולל שבוע של הימנעות מגילוח, ובזיפים על פניו ובשערו השחור הוא קצת מזכיר לי את רוברטו דוראן הגדול. אלא ששורשיו של תדיאו הם באל סלבדור, לא בפנמה. הוא בן עשרים ושתיים, אזרח אמריקאי, והאנגלית שלו טובה כמעט כמו הספרדית שלו. לאמו יש מסמכים חוקיים והיא עובדת בקפטריה. יש לה גם דירה מלאה ילדים וקרובים, ואני מתרשם שכל מה שתדיאו מרוויח מתחלק ביניהם.
    בכל פעם שאני משוחח עם תדיאו אני מודה לאלוהים שאיני נאלץ להתמודד איתו בזירה. יש לו אישונים שחורים שצועקים בכעס ״תראו לי את הבלגן. תראו לי את הדם.״ הוא גדל ברחוב ונלחם בכל מי שהתקרב יותר מדי. אח אחד גדול ממנו מת בקרב סכינים, ותדיאו פוחד שגם הוא ימות. כשהוא נכנס לזירה, הוא משוכנע שמישהו עומד להיהרג, וזה לא יהיה הוא. שלושת ההפסדים שלו היו בנקודות; איש לא הצליח עדיין להפיל אותו. הוא מתאמן ארבע שעות ביום, והוא מתקרב לדרגת מאסטר בג'יו־ג'יטסו.
    יש לו קול שקט, והוא מדבר לאט. זו העצבנות הרגילה שלפני תחרות, כשהפחד מאפיל על כל המחשבות והבטן מתהפכת. אני יודע. הייתי שם. לפני זמן רב. השתתפתי חמש פעמים בתחרויות אִגרוף של 'כפפות הזהב' עד שאמי גילתה את הקריירה הסודית שלי והביאה לסיומה. אבל עשיתי את זה. היה לי האומץ להיכנס לזירה ולחטוף מכות רצח.
    עם זאת, אני לא מסוגל לדמיין את האומץ הדרוש למי שזוחל לתוך זירת כלוב עם מתחרה אחד שהוכשר היטב, בעל נתונים טובים במיוחד, מאומן היטב, רעב, מרושע ומבוהל, שמחשבותיו היחידות הן איך לעקור לך את הכתף מן המקום, לרסק לך את הברכיים, לחתוך לך את הפרצוף או להכניס לך אגרוף מוחץ בלסת. לכן אני אוהב את הספורט הזה. הוא דורש יותר אומץ ויותר פראות מכל ענף ספורט אחר מאז שהגלדיאטורים נאבקו זה בזה עד מוות. נכון, יש סוגי ספורט אחרים שגם הם מסוכנים – סקי, פוטבול, הוקי, היאבקות, מירוץ מכוניות. רוכבי סוסים מתים מדי שנה יותר מספורטאים אחרים. אבל באלה אתה לא נכנס מרצונך למשחק בידיעה שתיפגע. כשאתה נכנס לכלוב, אתה יודע שתיפגע, והפגיעה יכולה להיות מכוערת, כואבת, ואפילו קטלנית. הסיבוב הבא יכול בהחלט להיות האחרון שלך.
    לכן הספירה לאחור כל כך אכזרית. הרגעים נגררים לאט כשהמתחרה נאבק בעצביו, במעיו, בפחדיו. הציפייה היא החלק הגרוע ביותר. אני יוצא אחרי כמה דקות, כדי שתדיאו יוכל לחזור להכנות שלו. הוא אמר לי פעם שהוא מסוגל לדמיין את המאבק והוא רואה את אויבו על הרצפה, מדמם ומבקש רחמים.
    אני עובר דרך מבוך המסדרונות במעמקי הזירה, ושומע את הקהל שואג, צמא לדם. אני מוצא את הדלת הנכונה ונכנס. זה משרד קטן שנחטף על ידי חבורת הרחוב הקטנה שלי עצמי. אנחנו נפגשים לפני התחרויות וקובעים את סכומי ההימורים שלנו. אנחנו שישה, והחברות סגורה כי אנחנו לא מעוניינים בדליפות. אחדים מאיתנו משתמשים בשמותיהם האמיתיים, האחרים לא. סלייד מתלבש כמו סרסור רחוב והוא ישב כמה שנים בגלל רצח. נינו הוא יבואן בינוני של מת', והוא ישב בכלא בגלל סחר בסמים. לג'וני אין עבר פלילי (עדיין) והוא בעליו של חצי המתאגרף שתדיאו יתמודד איתו הערב. דֶנַרדוֹ זורק רמזים על קשרים עם המאפיה, אבל אני לא בטוח שהפעילות הפלילית שלו מאורגנת עד כדי כך. הוא שואף לקדם אירועים של אומנויות לחימה משולבות ומשתוקק לגור בווגאס. פרנקי הוא בחור מבוגר, דמות קבועה בזירת הלחימה כבר עשרות שנים. הוא מודה שהוא נמשך לאלימות של ה״קייג' פייטינג״, היאבקות כלובים, ועכשיו הוא משתעמם מאִגרוף בסגנון הישן.
    אז אלה הבחורים שלי. לא הייתי סומך על אף אחד מהליצנים האלה בעסקה חוקית, אבל כאן אנחנו הרי לא עושים שום דבר חוקי. אנחנו מהמרים. אני יודע שתדיאו עומד להרוג את המתאגרף של ג'וני, וברור שג'וני מודאג. אני מציע חמשת־אלפים על תדיאו, ואף אחד לא לוקח. שלושת־אלפים. ואף אחד לא לוקח. אני נוזף בהם, לועג להם, מקלל אותם, אבל הם יודעים שתדיאו עומד לנצח. ג'וני חייב להציע משהו, ובסוף אני מצליח לצרף אותו להימור על ארבעת־אלפים דולר שהלוחם שלו לא יגיע לסיבוב השלישי. דנרדו מחליט שהוא רוצה חלק מזה, תמורת עוד ארבעת־אלפים דולר. אנחנו מהמרים על כל מיני דברים, ופרנקי, הלבלר, רושם הכול. אני עוזב את החדר אחרי שהימרתי על 12 אלף דולר, בארבע תחרויות שונות. ניפגש באותו חדר אחר כך, אחרי שהתחרויות יסתיימו, ונתחלק בכסף, הכול במזומן.
    הקרבות מתחילים, ואני משוטט סביב הזירה, כדי להרוג את הזמן. המתח באולם התאים בלתי נסבל, ואני לא יכול להישאר שם כשהשעון מתקתק. אני יודע שבשלב הזה תדיאו שרוע על שולחן, ללא תנועה, מכוסה שמיכה עבה, מתפלל למריה הקדושה ומקשיב למוזיקת ראפ לטינית. אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לו, לכן אני מוצא לעצמי מקום גבוה מעל הזירה, ומסתכל על ההצגה. המקום אכן מלא, והאוהדים רעשניים ונלהבים כתמיד. קרב מסוג זה מדבר אל האינסטינקט הפראי אצל כמה אנשים, גם אני ביניהם, וכולנו כאן מאותה סיבה – לראות איך מתחרה אחד מחסל מתחרה אחר. אנחנו רוצים לראות עיניים מדממות, חתכים על המצח, גרונות נחנקים, עצמות נשברות ומכות אכזריות ששולחות את הסדרנים להזעיק את הרופא. הוסיפו זרם בלתי פוסק של בירה זולה וקבלו חמשת־אלפים מניאקים שמשתוקקים לראות דם.
    בסופו של דבר אני מפלס לי דרך אל אולם התאים, שם העניינים מתעוררים לחיים. שתי התחרויות הראשונות מסתיימות בנוק־אאוט, כך שהערב מתקדם מהר. נורברטו, אוסקר ומיגואל לובשים את הז'קטים הצהובים הזוהרים שלהם, כמו שלי, וצוות זפאטה מוכן לצאת לדרך הארוכה אל הכלוב. אני אהיה בפינה, יחד עם נורברטו ואוסקר, אם כי תפקידי אינו חשוב כשלהם. אני מוודא שלתדיאו יש מים, בשעה שנורברטו צועק הוראות בספרדית מהירה. אוסקר מטפל בפצעי הפנים, אם יש כאלה. מרגע שאנחנו מגיעים לזירה, הכול מיטשטש. לאורך המנהרה, אוהדים שיכורים מנסים לגעת בתדיאו וצועקים את שמו. שוטרים מסלקים אותם הצידה. השאגות מחרישות אוזניים, ולא כולן מיועדות לתדיאו. הם רוצים עוד, עוד קרב, ועדיף כזה שיסתיים במוות.
    מחוץ לכלוב בודק מישהו את כפפותיו של תדיאו, מורח שמן על פניו ונותן לו את האור הירוק. כרוז צועק את שמו במערכת הכריזה, והאיש שלנו קופץ לתוך הכלוב במכנסיים הצהובים הבוהקים ובחלוק הצהוב. יריבו הערב נקרא ״התן״, שמו האמיתי לא ידוע וגם לא חשוב. הוא מציג חזות כנועה, בחור לבן גבוה בלי הרבה בשר, אבל מראה יכול לתעתע. ראיתי אותו מתחרה שלוש פעמים, והוא ערמומי ומוכשר. הוא משחק טוב בהגנה ומחכה להזדמנות. הוא גילגל את יריבו האחרון לכעך עד שביקש רחמים. עכשיו אני מתעב את התן אבל עמוק בתוכי אני מעריץ אותו. כל גבר שמסוגל להיכנס לתוך הכלוב הוא אמיץ בהרבה מהאדם הממוצע.
    הפעמון מצלצל לסיבוב ראשון, שלוש דקות של זעם. תדיאו המתאגרף קודח ישר קדימה ומייד מעורר את התן להחזיר לו. שניהם מכים ונאבקים ברגע הראשון, ואחר כך נאחזים זה בזה, אבל לא נגרם שום נזק. כמו שאר חמשת־אלפים האוהדים, אני צועק בכל כוחי, אם כי אין לי מושג למה. כל עצה לא תועיל, ותדיאו הרי בכלל לא מקשיב. הם משתופפים, נוחתים על הרצפה, והתן תופס אותו באחיזת מספריים. לרגע ארוך אין שום תנועה כשתדיאו מתפתל, ואנחנו עוצרים את הנשימה. בסופו של דבר הוא משתחרר ומצליח להכניס אגרוף שמאלי חזק לתוך אפו של התן. סוף־סוף רואים דם. ברור לגמרי שהאיש שלי הוא הטוב מבין השניים, אבל דרושה רק טעות אחת, ואתה מקבל זרוע מפותלת עד לנקודת השבירה. בין הסיבובים נורברטו פולט זרם של הוראות, אבל תדיאו לא מקשיב. הוא יודע הרבה יותר על לחימה מכל אחד מאיתנו, והוא כבר הבין את המתחרה שלו. כשהפעמון מצלצל לסיבוב השני, אני תופס אותו בזרוע וצועק לו באוזן: ״קח אותו בסיבוב הזה, ותקבל עוד אלפיים דולר.״ את זה תדיאו שומע.
    התן הפסיד בסיבוב הראשון, ולכן, כמו מתחרים רבים, הוא מתחיל ללחוץ בסיבוב השני. הוא רוצה להגיע פנימה, לקבע את זרועותיו השריריות באחיזה קטלנית כלשהי, אבל תדיאו מבין טוב מאוד מה הוא מתכוון לעשות. אחרי שלושים שניות, תדיאו מבצע שילוב קלאסי של שמאל־ימין־שמאל ומפיל את יריבו ארצה. אחר כך עושה תדיאו שגיאה נפוצה כשהוא מנסה בטיפשותו לזנק על התן, כמו מטוס קרב תוקפני. התן מצליח להרים את כף רגלו הימנית ושולח בעיטה חזקה שפוגעת מעל המפשעה של תדיאו. תדיאו נשאר על רגליו כשהתן מתרומם, ולרגע או שניים אף אחד לא תוקף. בסוף הם מתחילים להסתובב במעגל. תדיאו נכנס לקצב שלו ומתחיל להלום בתן באגרופים שאינם זוכים לתגובה. הוא פותח חתך מעל העין הימנית שלו ומרחיב אותו במהלומות שנוחתות בלי הרף. לתן יש הרגל גרוע להניף את מרפקו השמאלי רגע לפני שהוא מתכופף אל הברכיים, והוא מנסה אותו פעם אחת יותר מדי. תדיאו מבין את התרגיל, מתזמן אותו באופן מושלם, ומבצע את הטריק המעולה ביותר שלו, סיבוב מרפק, צעד שדורש אומץ כי לשבריר שנייה גבו מופנה אל היריב. אלא שהתן איטי מדי, והמרפק הימני של תדיאו נכנס לתוך הלסת שלו. האורות כבים. התן מתעלף לפני שהוא נוחת על המחצלת. הכללים מאפשרים לתדיאו להלום בו כמה פעמים בפנים, כדי לחסל אותו לגמרי, אבל בשביל מה לטרוח? תדיאו רק עומד במרכז הזירה, ידיו מורמות, והוא מביט למטה, מתפעל מעבודתו כשהתן שוכב דומם כמו גווייה. השופט ממהר להפסיק הכול.
    בעצבנות קלה אנחנו מחכים כמה דקות כשהם מנסים להעירו. הקהל רוצה אלונקה, פצוע, משהו שאפשר לדבר עליו בעבודה, אבל התן מתעורר לחיים בסופו של דבר ומתחיל לדבר. הוא מתיישב, ואנחנו נרגעים. או מנסים להירגע. לא קל להישאר רגוע אחרי פעילות תוקפנית כזאת, כשמשהו מונח על כף המאזניים וחמשת־אלפים מניאקים רוקעים ברגליהם.
    התן נעמד על רגליו והמניאקים קוראים קריאות בוז.
    תדיאו ניגש אליו, אומר משהו נחמד, והם משלימים.
    כשאנחנו הולכים משם, אני פוסע בעקבות תדיאו ומחייך כשהוא טופח על ידיהם של האוהדים וחוגג ניצחון נוסף. הוא עשה כמה צעדים טיפשיים שיכלו לעלות לו בחייו במאבק עם יריב מנוסה, אבל בסך הכול זה היה עוד קרב מבטיח. אני מנסה להתענג על הרגע וחושב על העתיד ועל הרווחים הפוטנציאליים, אולי על ספונסרים כלשהם. הוא הרביעי שהשקעתי בו, והראשון שמשתלם להשקיע בו.
    אבל לפני שאנחנו עוזבים את הזירה ונכנסים למנהרה, נשמע קול נשי צועק: ״אדון ראד! אדון ראד!״
    נדרשות שנייה או שתיים כדי שהקול ייקלט, כי איש בקהל הזה לא אמור לזהות אותי. אני חובש כובע רשמי של צוות זפאטה, לובש ז'קט צהוב מגוחך, את העיניים מכסים משקפי שמש והשיער הארוך מוסתר. אבל עד שאני נעצר להסתכל, היא כבר מגיעה אלי. אישה כבדת גוף כבת עשרים וחמש בעלת שיער סגול, פירסינג, שדיים ענקיים שפורצים מתוך חולצת טריקו הדוקה, פחות או יותר הבחורה הקלאסית של תחרויות כאלה. אני נועץ בה מבט מוזר והיא שוב אומרת: ״אדון ראד. אתה לא אדון ראד, העורך דין?״
    אני מהנהן והיא מתקרבת עוד קצת ואומרת: ״אמא שלי בחבר המושבעים.״
    ״איזה חבר מושבעים?״ אני שואל, ומייד נבהל. יש רק חבר מושבעים אחד כרגע.
    ״אנחנו ממילו. המשפט של גארדי בייקר. אמא שלי בחבר המושבעים.״
    אני מסיט את ראשי שמאלה, כאומר: ״לשם״. כעבור כמה שניות אנחנו הולכים יחד לאורך מסדרון צר כשהקירות רועדים סביבנו. ״מה שמה?״ אני שואל ועוקב אחרי כל מי שעובר על ידנו.
    ״גְלינה רוסטון, מושבעת מספר שמונה.״
    ״אוקיי.״ אני מכיר את שמו של כל מושבע, את גילו, גזעו, מקום עבודתו, השכלתו, משפחתו, מגוריו, תולדות נישואיו, השתתפותו במשפטים קודמים ועבר פלילי, אם יש כזה. עזרתי לבחור אותם. אחדים מהם רציתי, את רובם לא רציתי. ישבתי איתם באולם בית־המשפט חמישה ימים בשבועיים האחרונים, והם ממש נמאסו עלי. אני חושב שאני מכיר את העדפותיהם הפוליטיות והדתיות, את נטיותיהם, ומה הם חושבים על המשפט הפלילי. אני יודע כל כך הרבה עד שאני משוכנע מרגע שהם התיישבו כי גארדי בייקר נמצא בדרך לגזר דין מוות.
    ״מה גלינה חושבת בימים אלה?״ אני שואל בזהירות. היא עשויה לשאת עליה מיקרופון. שום דבר כבר לא מפתיע אותי.
    ״היא חושבת שכולם שקרנים.״ אנחנו ממשיכים ללכת, לאט, בעצם לשום מקום, פוחדים להסתכל זה לזה בעיניים. אני המום לשמוע את מה שהיא אומרת. על פי שפת הגוף שלה והרקע שלה, הייתי מוכן להמר שגלינה רוסטון תהיה הראשונה שתצעק ״אשם!״
    אני מסתכל אחורה כדי לוודא שאין עדים, ואחר כך אומר: ״נו, טוב, היא אישה חכמה, כי הם באמת משקרים. אין להם שום ראיה.״
    ״אתה רוצה שאני אגיד לה את זה?״
    ״לא אכפת לי מה תגידי לה,״ אני אומר ומסתכל סביבי כשאנחנו נעצרים ומחכים שאחד המתאגרפים במשקל כבד יעבור עם פמלייתו. שמתי עליו אלפיים דולר. הרווחתי ששת־אלפים דולר בערב הזה, ואני מרגיש די טוב. ואם זה לא מספיק, אני שומע את הבשורה המדהימה שלא כל המושבעים במשפט של גארדי בייקר הם סתומים.
    אני שואל: ״היא היחידה, או שיש לה חברים?״
    ״היא אומרת שהם לא מדברים על זה.״
    מתחשק לי לצחוק. אם היא לא מדברת על זה, איך החמודה הזאת יודעת לאיזה צד נוטה אמה? ברגע המסוים הזה, אני מתעלם מחוקי האתיקה ואולי גם מכמה חוקים אחרים. זה מגע אסור עם מושבע, ואף על פי שמדובר בשטח אפור, ולא אני יזמתי את השיחה, אין ספק שהמדינה תוכל לפרש זאת לרעתי וכמוה תעשה גם לשכת עורכי הדין. והשופט קאופמן יתפוצץ מכעס.
    ״תגידי לה שתמשיך להאמין בזה, כי הם תפסו את האיש הלא־נכון,״ אני אומר ומתרחק. אין לי מושג מה היא רוצה, ואין שום דבר שאני יכול לתת לה. אני מתאר לעצמי שיכולתי להישאר שם עשר דקות ולהצביע על הליקויים הבולטים בראיות של התביעה, אבל זה היה דורש ממנה להבין הכול נכון, ואחר כך לדווח על כך לאמא שלה. סיכוי קלוש. הבחורה הזאת באה הנה בשביל התחרויות.
    אני פונה אל גרם המדרגות הקרוב ביותר, יורד קומה, וכשאני מתרחק ממנה לבטח, אני חומק לתוך השירותים וחוזר על מה שהיא אמרה. אני עדיין לא מסוגל להאמין למה ששמעתי. חבר המושבעים הזה, עם שאר תושבי העיר, הרשיעו את מרשי ביום שהוא נעצר. אמה, גלינה רוסטון, נראית כמו אזרחית לדוגמה של מילו – חסרת השכלה, צרת אופקים ונחושה להיות גיבורה בקהילה שלה בשעת הצורך. ביום שני בבוקר יהיה מעניין. בשלב מסוים, אחרי שנחזור לעדויות, תהיה לי הזדמנות להסתכל על ספסל המושבעים. עד עכשיו גלינה לא פחדה להחזיר לי מבט. עיניה יגלו משהו, אם כי אני לא בטוח מה זה יהיה.
    אחרי כמה רגעים אני חוזר למציאות. הקרב במשקל כבד נמשך ארבעים שניות תמימות, והמתחרה המועדף שלי עדיין עומד על רגליו. אני לא מסוגל לחכות לפגישה המחודשת עם חבורתי הקטנה. אנחנו נפגשים באותו חדר אפלולי מאחורי הדלת הנעולה, והשיחה המתנהלת בו נשמעת ברוטלית. כולנו, שישה במספר, מוציאים כסף מזומן מן הכיסים. פרנקי שומר אצלו את הפתקים ודואג שהכול יתנהל ביושר. בערב הזה הרווחתי שמונת־אלפים דולר, אם כי אלפיים מהם יעברו לתדיאו כבונוס המובטח. אני אקבל את זה בחזרה מחלקי בעסקה. זה יירשם בספרים למטרות מיסוי; היתר לא.
    תדיאו מרוויח שמונת־אלפים דולר על מאמציו, ערב גדול שיאפשר לו להוסיף עוד חבר לפמליה שלו. הוא ישלם חשבונות, יעזור למשפחה שלו, ולא יחסוך שום דבר. ניסיתי להציע לו ייעוץ פיננסי, אבל זה בזבוז זמן.
    אני עוצר באולם התאים, נותן לו את האלפיים דולר, אומר לו שאני אוהב אותו ועוזב את הזירה. פרטנר ואני הולכים לבר שקט לשתות כמה כוסיות. אחרי שתיים כאלה אני נרגע. כשאתה קרוב כל כך להתרחשות, והמתחרה שלך בזירה קרוב מאוד לזעזוע מוח או לעצם שבורה, וחמשת־אלפים אידיוטים צועקים באוזניך, ליבך פועם בפראות, קיבתך מתהפכת ועצביך מרוטים. האדרנלין זורם לי בדם בכמות שלא הכרתי.
    8.
     
    ג'ק פילי הוא החבר לשעבר של אמן של שתי הבנות לבית פֶנטְרֶס. אביהן עזב הרבה זמן לפני שהן נרצחו, ודירת האם היתה מקום בילוי קבוע לרודפי שמלות חרמנים. פילי נשאר שם כשנה והועף כשהיא פגשה סוחר של טרקטורים משומשים שהיה לו מעט כסף ובית בלי גלגלים. היא עברה אליו ופילי סולק, בלב שבור. הוא היה האדם האחרון שנראה בקרבת הבנות כשהן נעלמו. כבר בשלב מוקדם שאלתי את המשטרה למה הם לא מתייחסים אליו כאל חשוד, או לפחות חוקרים אותו, והתשובה העלובה שלהם היתה שהם כבר מצאו את האיש שלהם. גארדי היה במעצר והתוודה על ימין ועל שמאל.
    אני חושד בג'ק פילי שהוא הרג את הבנות כמעשה נקמה. ואם השוטרים לא היו מוצאים את גארדי, הם היו חוקרים בסופו של דבר את פילי. גארדי, עם הופעתו המפחידה, נטיותיו השטניות ועברו כסוטה מין, היה בעיניהם המועמד המועדף, והעיר מילו לא חזרה לעסוק בשאלה.
    לדברי הבישופ, המסתמך על מקורותיו משולי החברה, פילי מבלה כמעט כל שבת בערב במקום שנקרא 'כחול ולבן'. המקום מרוחק כקילומטר וחצי ממילו, ובמקור היה תחנת רענון של משאיות. עכשיו זה בר עלוב המספק בירה זולה, שולחנות ביליארד ומוזיקה חיה בסופי השבוע.
    בשבת בערב אנחנו נכנסים למגרש המכוסה חצץ בערך בעשר, והוא כבר מלא טנדרים עד אפס מקום. גם לנו יש אחד כזה, טנדר שכור, גדול וכבד מבית דודג' שיש לו צמיגים גדולים והנעה קדמית. הוא אולי נוצץ מדי למקום הזה אבל הוא שייך להֶרץ, לא לי. מאחורי ההגה פרטנר מתחזה לפועל ממעמד נמוך אם כי הוא לא נראה כזה. הוא החליף את בגדיו הרגילים ולבש ג'ינס וחולצת טריקו של בוקרים, אבל התחפושת לא משכנעת.
    ״בואו ניכנס,״ אני אומר מהמושב שעל יד הנהג. תדיאו ומיגואל קופצים מן המושב האחורי ונכנסים בדלת הקדמית. בפנים פוגש אותם סלקטור שרוצה עשרה דולר מכל אחד מהם. הוא בוחן אותם במבט ביקורתי. הם, אחרי הכול, כהי עור ממוצא ספרדי. אבל לפחות הם לא שחורים. לפי דבריו של הבישופ, הבר הזה מוכן לסבול מעט מקסיקנים, אבל פנים שחורות יעוררו מהומה. לא שיש מה לדאוג בעניין זה. למקום כזה יש מעט מאוד כוח משיכה בעיני כל אדם שחור שיש לו שכל בראשו.
    מהומה תפרוץ בכל זאת. תדיאו ומיגואל מזמינים בירה בבר ההומה, ומצליחים היטב להתמזג במקום. כמה אנשים נועצים בהם עיניים, אבל שום דבר רע לא קורה. אם הלבנים השמנים והשיכורים האלה היו יודעים. תדיאו היה יכול להפיל חמישה מהם בידיים חשופות בפחות מדקה. מיגואל, אחיו ושותפו לאימונים, היה יכול להפיל ארבעה. אחרי רבע שעה של סקירת הקהל והשטח, תדיאו קורא לברמן אליו ואומר באנגלית ללא מבטא: ״שמע, אני צריך להעביר כסף לבחור בשם ג'ק פילי, אבל אני לא בטוח שאני אדע לזהות אותו.״
    הברמן, איש עסוק, מהנהן לעבר שורה של תאים ליד שולחן הביליארד ואומר: ״תא שלישי, הבחור עם הכובע השחור על הראש.״
    ״תודה.״
    ״אין בעיה.״
    הם מזמינים עוד בירה ומחכים עוד קצת. בתא של פילי יושבות שתי נשים ועוד גבר אחד. השולחן מכוסה בקבוקי בירה ריקים, וכל הארבעה לועסים ברעש בוטנים קלויים. על פי המסורת ב'כחול ולבן', את הקליפות הריקות זורקים על הרצפה. להקה מתחילה לנגן בקצה הרחוק, וכתריסר אנשים פונים לשם כדי לרקוד. פילי כנראה לא רקדן. תדיאו שולח לי מסרון: ״פילי אותר. מחכים.״
    הם מחכים עוד קצת. פרטנר ואני יושבים, עוקבים ומחכים, עצבניים מאוד. מי יכול לנבא איך תסתיים קטטה בחדר מלא אידיוטים שיכורים, שחציים חברים באיגוד הרובאים הלאומי?
    פילי וחברו פונים אל שולחן ביליארד ומתכוננים למשחק. הנשים שאיתם נשארות בתא, אוכלות בוטנים ושותות בירה. ״אנחנו זזים,״ אומר תדיאו ומתרחק מן הבר. הוא עובר בין שני שולחנות ביליארד, ובתזמון מושלם נכנס חזק בפילי, שעוסק בענייניו ומצפה בגיר את קצה המוט שבידו. ״מה לעזאזל!״ פילי צועק בכעס, אדום־פנים ומוכן ומזומן לבעוט למישהו בתחת. לפני שהוא מספיק לנוע, תדיאו מכה אותו שלוש פעמים באגרופים שאיש לא מספיק לראות. שמאל־ימין־שמאל, וכל אגרוף נוחת על גבה, שם החתכים נוצרים ביתר קלות, ומכל אחד מהם ניגר דם. פילי מתעלף ועובר זמן מה עד שהוא מתעורר. הנשים צורחות, והרעש הרגיל של המקום מתערבב בקולות הרמים כשקטטה מתפתחת. חברו של פילי מגיב לאט, אבל בסופו של דבר מניף את המקל כדי לפגוע בראשו של תדיאו. מיגואל מתערב ומנחית אגרוף חזק על בסיס הגולגולת שלו. חברו של פילי מצטרף אל פילי על הרצפה. תדיאו מכניס לפילי עוד כמה מכות ליתר ביטחון, ואחר כך מתכופף וחומק אל שירותי הגברים. בקבוק בירה נשבר ממש מעל ראשו, מיגואל נמצא מאחוריו, וקולות כעוסים נשמעים. הם נועלים את הדלת, ואחר כך יוצאים דרך חלון. הם שוב בטנדר כעבור כמה שניות, ואנחנו נוסעים משם בשלום.
    ״עשינו את זה,״ אומר תדיאו בשקיקה מן המושב האחורי. הוא שולח את יד ימינו קדימה, והיא אכן מכוסה דם. הדם של פילי. אנחנו עוצרים במזללה של המבורגרים, ואני מנקה את היד בזהירות.
    השעון מראה חצות לפני שאנחנו חוזרים העירה.
    9.
     
    הגבר המפלצתי שהרג את בנות פֶנטְרֶס קשר את הקרסוליים ואת פרקי הידיים שלהן יחד בשרוכי הנעליים שלהן, ואחר כך השליך אותן לאגם. במהלך הנתיחה של ג'נה, קווצת אחת של שיער שחור נמצאה שזורה בשרוכים סביב קרסוליה. גם לה וגם לריילי יש שיער בלונדיני בהיר. באותו זמן היה לגארדי שיער שחור ארוך – אם כי הצבע השתנה מדי חודש – ובאופן לא מפתיע, המומחה לניתוח שיער מטעם המדינה העיד שיש ״התאמה״. למעלה ממאה שנה מומחים אמיתיים יודעים כי במקרים רבים ניתוח שיער אינו מדויק. הרשויות עדיין משתמשות בו, אפילו האף־בי־איי, כשאין ראיה יותר טובה וחייבים להרשיע את החשוד. התחננתי לפני השופט קאופמן שיזמין בדיקת די־אן־איי עם דגימת השיער הנוכחי של גארדי, אבל הוא סירב בטענה שהבדיקה יקרה מדי. אנחנו מדברים על חיי אדם.
    כשלבסוף איפשרו לי לראות את הראיה של התביעה, שלא היה בה כמעט שום דבר, הצלחתי לגנוב שני סנטימטרים מן השיער השחור. אף אחד לא הרגיש בחסרונם.
    ביום שני מוקדם בבוקר, אני עומד להעביר את קווצת השיער ודגימת הדם של ג'ק פילי למעבדת די־אן־איי בקליפורניה במשלוח מהיר. ששת־אלפים דולר תעלה הבדיקה הדחופה. אני מוכן להתערב שאמצא את הרוצח הנכון.
    10.
     
    פרטנר ואני נוסעים מהר למילו לעוד שבוע מתיש של שקרים. אני משתוקק להעיף מבט ראשון בגלינה רוסטון, מושבעת מספר שמונה, ולראות אם יש סימנים מסגירים כלשהם המעידים על תקשורת חשאית. אבל כמו תמיד, דברים לא מתרחשים כמתוכנן.
    אולם המשפט שוב מלא וגדוש, ואני משתומם למראה הקהל. אחד־עשר יום, בזה אחר זה, יושבת ג'ולי פנטרס, אמן של התאומות, בשורה הקדמית, מאחורי שולחן התביעה. היא שם עם קבוצת התמיכה שלה והן מסתכלות עלי כאילו הרגתי את הבנות בעצמי.
    כשטרוטס מגיע סוף־סוף, פותח את המזוודה ועושה כמה תנועות שנראות כבעלות ערך, אני רוכן אליו ואומר לו: ״שים לב למושבעת מספר שמונה, גלינה רוסטון, אבל אל תסגיר שאתה מסתכל.״ אבל טרוטס יסגיר, כי טרוטס מטומטם. הוא אמור להיות מסוגל להסתכל בחשאי על המושבעים ולעמוד על תגובותיהם, לבחון את שפת הגוף שלהם ולראות אם הם ערים, מתעניינים או כעוסים. לעשות את כל הדברים שלומדים לעשות במשפט, כשאתה סקרן בקשר למושבעים שלך, אבל טרוטס כבר הפסיק להתעניין לפני כמה שבועות.
    גארדי נראה במצב רוח טוב יחסית. הוא סיפר לי שהוא נהנֶה מן המשפט, כי בזכותו הוא יוצא מהתא. משאירים אותו כלוא לבדו, בדרך כלל בחושך, כי הם יודעים שהוא הרג את התאומות לבית פנטרס והעונש החמור צריך להתחיל כבר עכשיו. מצב רוחי השתפר כי גארדי התקלח בסוף השבוע.
    אנחנו מחכים זמן מה לשופט קאופמן. הובר, התובע, לא יושב ליד שולחנו בתשע ורבע. חבר עוזריו מ״צעירי היטלר״ נראים רציניים במיוחד. משהו קורה. פקיד בית־המשפט נכנס ולוחש לי: ״השופט קאופמן רוצה לראות אותך בלשכה שלו.״ נראה שזה קורה כמעט כל יום. אנחנו רצים חזרה אל הלשכה כדי להיאבק על משהו שאנחנו רוצים להסתיר מעיני הציבור. אבל לשם מה לטרוח? אחרי שבועיים אני כבר יודע שאם הובר רוצה שהקהל יראה או ישמע משהו, זה יקרה.
    אני נכנס למארב. קלדנית בית־המשפט נמצאת שם, מוכנה לרשום הכול. השופט קאופמן פוסע הלוך ושוב, בחולצה ועניבה. הגלימה והמעיל שלו תלויים על הדלת. הובר עומד זחוח ועגום ליד חלון. פקיד בית־המשפט סוגר את הדלת מאחורַי וקאופמן משליך כמה ניירות על השולחן. ״תקרא את זה!״ הוא נוהם.
    ״בוקר טוב, אדוני השופט,״ אני אומר, בנימוס רב ככל האפשר. ״הובר.״
    הם לא מגיבים. זו הצהרה, על שני עמודים, שבה טוענת המצהירה, או במקרה זה השקרנית, כי נתקלה בי ביום שישי בערב בתחרות של אומנויות לחימה משולבות בעיר, וכי דיברתי איתה על המשפט ואמרתי לה לומר לאמא שלה, אחת המושבעות, שלתביעה אין שום ראיה וכל העדים שלהם משקרים. היא חתמה על התצהיר בשם מרלו וילפנג לפני נוטריון ציבורי.
    ״יש בזה אמת, מר ראד?״ נוהם קאופמן, כולו רותח.
    ״קצת, אני מניח.״
    ״תרצה לספר את הצד שלך בסיפור?״ הוא שואל, וברור שהוא לא מוכן להאמין לאף מילה שאומר. הובר ממלמל בקול רם למדי, שכולנו שומעים: ״מקרה ברור של הטיית מושבע.״
    אני קוטע את דבריו: ״אתה רוצה לשמוע קודם את הצד שלי, או לתלות אותי בלי כל העובדות כמו שאתם עושים לגארדי?״
    השופט קאופמן אומר: ״זה מספיק. תפסיק את זה, מר הובר.״
    אני מספר את גרסתי, בצורה מדויקת לגמרי, בלי לייפות אותה באף מילה. אני מדגיש את העובדה שמעולם לא פגשתי את האישה הזאת, שאני לא מכיר אותה – וכי איך יכולתי? – וכי היא זו שבאה אלי, יזמה את הקשר, ואחר כך מיהרה הביתה למילו וניסתה להכניס את עצמה למשפט הזה.
    לפעמים נדרש כפר שלם כדי להרשיע רוצח.
    כמעט בצעקה אמרתי: ״היא אומרת כאן שאני יזמתי את הקשר? איך? הרי אני לא מכיר את האישה. היא מכירה אותי כי היא יושבת באולם המשפט, צופה במשפט. היא יכולה לזהות אותי. איך אני אמור לזהות אותה? זה נשמע הגיוני בכלל?״
    ברור שלא, אבל הובר וקאופמן לא נרתעים. הם משוכנעים שהצליחו לעלות עלי. שנאתם כלפַי וכלפי מרשי כל כך עזה, שהם לא רואים את המובן מאליו.
    אני ממשיך: ״היא משקרת, אוקיי? היא תיכננה מראש את כל זה. היא נתקלה בי, פתחה בשיחה, ואחר כך הכינה את התצהיר הזה, מן הסתם אצלך במשרד, הובר, והיא משקרת. זאת עדות שקר וביזיון בית־המשפט. תעשה משהו, אדוני השופט.״
    ״אני לא צריך שאתה תגיד לי...״
    ״נו, באמת. תזיז כבר את התחת שלך ותעשה משהו כמו שצריך, לשם שינוי.״
    ״שמע, אדון ראד,״ הוא אומר בפנים סמוקות, מוכן להתנפל עלי. בשלב זה אני רוצה שיוכרז על משפט פסול. אני רוצה לגרות את השניים האלה לעשות משהו טיפשי באמת.
    בקול רם אני אומר: ״אני רוצה שימוע. תוציאו את המושבעים, תזמינו את הגברת הצעירה הזאת אל דוכן העדים ותנו לי לחקור אותה. היא רוצה להיות מעורבת במשפט הזה, אז תביאו אותה. ברור שאמא שלה משוחדת ולא יציבה, ואני רוצה שהיא תסולק מחבר המושבעים.״
    ״מה אמרת לה?״ שאל קאופמן.
    ״לפני רגע סיפרתי לך, מילה במילה. אמרתי לה אותו דבר שאומר לכל אדם על פני כדור הארץ – שהתיק שלך בנוי על חבורה של עדים שקרנים, ואין לך שום ראיה אמינה. נקודה.״
    ״יצאת מדעתך,״ אומר הובר.
    ״אני רוצה שימוע,״ אני ממש צועק. ״אני רוצה שהאישה הזאת תסולק מחבר המושבעים, ואני לא אמשיך במשפט הזה עד שהיא תעוף.״
    ״אתה מאיים עלי?״ שואל קאופמן כשהדברים יוצאים משליטה בקצב מהיר.
    ״לא, אדוני. אני מבטיח לך. אני לא אמשיך.״
    ״אם כך אצטרך להאשים אותך בביזיון בית־המשפט ולעצור אותך.״
    ״כבר הייתי שם. תעשה את זה, ונקבל משפט פסול. אנחנו יכולים לחזור עוד חצי שנה ולערוך את המסיבה הזאת מחדש.״
    הם לא יודעים לבטח שהייתי עצור, אבל ברגע זה הם חושבים שאני לא משקר. עורך דין שעובד בשוליים כמוני מפלרטט כל הזמן עם גבולות האֶתיקה. ישיבה במעצר היא אות כבוד. אם אני נאלץ להרגיז שופט, או להשפיל אותו, הדבר ייעשה.
    אנחנו משתתקים לכמה רגעים. קלדנית בית־המשפט מסתכלת על כפות הרגליים שלה, ואילו ניתנה לה ההזדמנות היתה בורחת בריצה מן החדר ומפילה בדרך כיסאות. בשלב זה הובר מבועת מאפשרות של ביטול, שהרשעתו הנהדרת תיפסל על ידי בית־משפט לערעורים שישלח אותו חזרה למשפט נוסף. הוא לא רוצה לעבור שוב את הסבל הזה. הוא רוצה דייט זוהר בעתיד, כשהוא נוהג מן הסתם עם עיתונאי לצידו, לבית־כלא שנקרא 'ביג וילר' שבו מחזיקה המדינה את פושעיה שנידונו למוות. יתייחסו אליו כאל מלך, כי הוא יהיה הגבר – הגיבור שפיענח את הפשע הנתעב, דאג שגארדי בייקר יימצא אשם ויוצא להורג, וכך יאפשר למילו להביא את הפרשה אל סיומה. הוא יקבל כיסא בשורה ראשונה מאחורי מסך שבאופן דרמטי יוסט הצידה ויחשוף את גארדי שוכב על אלונקה וצינורות צמודים לזרועותיו. אחר כך הוא, הובר, ימצא את הזמן לפטפט ברצינות עם העיתונות ולתאר את הנטל שתפקידו מטיל עליו. הוא צריך עדיין להיות עֵד ראייה להוצאה להורג, דבר גרוע יותר מלהיות בתול בגיל שלושים. ״המדינה נגד גארדי בייקר״ – זו שעתו היפה של דן הובר. זו תהיה גולת הכותרת בקריירה שלו. הוא יזכה לנאום בכל אותן ועידות רבות חשיבות של תובעים שנערכות בבתי־קזינו זולים. הוא ייבחר מחדש.
    כרגע, לעומת זה, הוא מזיע, כי התאמץ יותר מדי.
    הם היו משוכנעים שהצליחו להפיל אותי. כמה טיפשי מצידם. הניסיון להכשיל אותי בטענה שקרית על מגע בלתי הולם לא יעזור להם לקדם את עניינם בשלב זה. הם הפריזו בכוח שהפעילו, וזה לא דבר נדיר. הם כבר עשו לגארדי הכול, חוץ מלהרשיע ולדון אותו למוות, ולהנאתם הם חשבו שיהיה נחמד לנגוס גם בי.
    ״לי זה מריח כמו מגע בלתי הולם, כבוד השופט,״ אומר הובר בניסיון להיות דרמטי.
    ״יכול להיות,״ אני אומר.
    ״בואו נדון בזה אחר כך,״ אומר קאופמן. ״המושבעים מחכים.״
    אני אומר: ״אני מבין שאתם חירשים. אני לא ממשיך עד שלא אקבל שימוע. אני מתעקש להכניס את זה לפרוטוקול.״
    קאופמן מסתכל על הובר ושניהם נראים כאילו יצא מהם האוויר. הם יודעים שאני מטורף ועלול לשבות, לסרב לקחת חלק במשפט, וכשזה יקרה, צפוי להם משפט פסול. השופט מביט עלי ואומר: ״אני מאשים אותך בביזיון בית־המשפט.״
    ״תעצור אותי,״ אני אומר בלעג. קלדנית בית־המשפט רושמת כל מילה.
    אבל הוא לא יכול לעשות את זה עכשיו. עליו להגיע להחלטה, והחלטה שגויה עלולה לסכן הכול. אם איעצר בגלל זה, כל המשפט ייעצר, ולא תהיה להם שום דרך להצילו. באיזשהו מקום בהמשך הדרך, בית־משפט לערעורים, כנראה פדרלי, יבדוק מחדש את ההחלטות של קאופמן כאן ויכריז על עבירה. גארדי זקוק לעורך דין, עורך דין אמיתי, והם פשוט לא יוכלו להמשיך כשאהיה עצור. הם בעצם נתנו לי מתנה.
    כמה שניות עוברות והרוחות נרגעות. אני אומר בנימוס, כמעט במתיקות: ״תבין, כבוד השופט, אתה לא יכול למנוע ממני שימוע בעניין זה. זה יהיה כמו לתת לי תחמושת כבדה לערעור.״
    ״איזה מין שימוע?״ הוא שואל וקולו נשמע כמו קרקור.
    ״אני רוצה את האישה הזאת, מרלו וילפנג, על דוכן העדים, בשימוע סגור. הייתם להוטים כל כך להאשים אותי במגע בלתי הולם, אז בואו נרד לשורש העניין. יש לי הזכות להגן על עצמי. שלח את המושבעים הביתה עד מחר, ובוא ניאבק.״
    ״אני לא שולח את המושבעים הביתה,״ הוא אומר וצונח מובס לתוך כיסאו.
    ״טוב. תשאיר אותם סגורים כל היום. לי לא אכפת. הבחורה הזאת שיקרה לך, ובזה היא הכניסה את האף שלה לתוך המשפט הזה. אמה לא יכולה בשום אופן להישאר בחבר המושבעים. זה בסיס למשפט פסול, מה שללא ספק יביא לביטול. תבחר מה אתה מעדיף.״
    הם מקשיבים כי פתאום הם פוחדים ונראים חסרי ניסיון. אני כבר עברתי משפטים פסולים וביטולים. הייתי במקום הזה פעמים רבות, במרכזה של זירה שהמוות מונח על הכף, וטעות אחת יכולה להרוס הכול. הם טירונים. קאופמן שפט רק בשני משפטי רצח בשבע השנים שבהן הוא בתפקיד. הובר שלח רק אדם אחד למוות, דבר שעשוי להביך כל תובע בסביבה שלנו. לפני שנתיים הוא טיפל במקרה מוות בצורה כל כך גרועה, שהשופט (לא קאופמן) נאלץ להכריז על פסילת המשפט. האישומים בוטלו בהמשך. הם שקועים עד צוואר וטיפלו בזה ממש גרוע.
    ״מי הכין את התצהיר?״ אני שואל.
    אין תגובה.
    אני אומר: ״תבינו, לפי הניסוח עשה את זה עורך דין. אף אדם רגיל לא מדבר ככה. המשרד שלך הכין את זה, הובר?״
    הובר, שמנסה להישאר אדיש, אבל עכשיו הוא כבר מעבר לייאוש, אומר משהו שאפילו קאופמן לא מסוגל להאמין לו: ״כבוד השופט, אנחנו יכולים להמשיך עם טרוטס כשמר ראד יישב בכלא.״
    אני פורץ בצחוק וקאופמן נראה כאילו סטרו לו.
    ״כן, למה לא?״ אני אומר בלגלוג, ״הצלחתם לשבש את המשפט הזה מהיום הראשון, אז תמשיכו ככה ותעניקו לגארדי ביטול.״
    קאופמן אומר: ״לא. מר טרוטס לא אמר עד עכשיו שום דבר, ויהיה טוב אם הוא ימשיך לשבת שם עם המבט הטיפשי הזה על פניו.״ זה אמנם מצחיק, אבל הובר מסתכל במבט קשה על כבוד השופט, וגם על קלדנית בית־המשפט, שרושמת הכול.
    ״תורידי את זה,״ נובח קאופמן עליה כשהוא קולט מה אמר. איזה אידיוט. משפט דומה לפעמים לקרקס גרוע כשכמה מהמופעים יוצאים משליטה. מה שהתחיל כמשחק משעשע שמטרתו להשפיל אותי, נראה עכשיו כמו רעיון גרוע מאוד, לפחות מבחינתם.
    אני לא מעוניין שהובר יעלה שום רעיונות מוצלחים – לא שיש לי מה לדאוג בעניין זה – ולכן, כדי להשאירו מעורער אני מוסיף מעט דלק למדורה ואומר: ״מכל הדברים הטיפשיים שאמרת עד עכשיו במשפט הזה, זה הכי מוצלח. בֶּני טרוטס. איזו בדיחה. היית שמח לראות אותו בתפקיד הסנגור הראשי.״
    ״מהי עמדתך, מר ראד?״ קאופמן דורש לדעת.
    ״אני לא חוזר לאולם הזה עד שיהיה לנו שימוע על מגע בלתי הולם עם מושבעת מספר שמונה, הגברת גלינה רוסטון המקסימה. אם אתה מאשים אותי באמת בביזיון בית־המשפט, תשליך אותי לכלא. ברגע זה אני מעדיף משפט פסול על פני אורגזמה משולשת.״
    ״אין צורך להיות גס, מר ראד.״
    הובר מתחיל להתעצבן ולגמגם: ״טוב, אה, כבוד השופט, אה, אני מניח שהיינו יכולים לדון במגע הבלתי ראוי ובביזיון בית־המשפט בשלב יותר מאוחר, אתה יודע, אחרי סיום המשפט או משהו כזה. אני הייתי רוצה להמשיך בשלב העדויות. זה, אה, נראה מיותר בשלב הזה.״
    ״אז למה התחלת בזה, הובר?״ אני שואל. ״למה, ליצנים שכמותכם, התלהבתם כל כך מהמגע הבלתי הולם כשידעתם טוב מאוד שגברת וילפנג הזאת משקרת?״
    ״אל תקרא לי ליצן,״ נוחר השופט קאופמן.
    ״סליחה, כבודו. לא התכוונתי אליך. התכוונתי לכל הליצנים ממשרד התביעה, ובכלל זה התובע המחוזי בעצמו.״
    ״אם נוכל להעלות את רמת הדיון כאן,״ אומר קאופמן.
    ״אני מתנצל,״ אני אומר, בלגלוג עד כמה שאפשר.
    הובר נסוג אל החלון, שם הוא מסתכל על שורות של בניינים מוזנחים שמהם מורכב הרחוב הראשי של מילו. קאופמן ניגש אל כוננית ספרים מאחורי שולחנו, ושם הוא מביט על ספר שמעולם לא נגע בו. הלחץ מורגש באוויר. יש צורך בהחלטה כבדת משקל ומהירה, ואם כבודו יטעה בה, תוצאותיה ימשיכו להדהד עוד שנים רבות.
    בסופו של דבר הוא מסתובב ואומר: ״אני חושב שעדיף שנחקור את המושבעת מספר שמונה, אבל לא נעשה את זה שם. ננהל את החקירה פה.״
    מה שקורה בהמשך זו אחת מאותן אפיזודות במשפט שמתסכלות פרקליטים, מושבעים וצופים כאחד. אנחנו מבלים את שאר היום בלשכתו הלא־מרווחת של השופט קאופמן, מתווכחים ולעיתים קרובות צועקים על הפרטים המדויקים של מגעי הבלתי הולם עם המושבעת. גלינה רוסטון נגררת ללשכה, נשבעת, ונראית כמעט מבוהלת מכדי לדבר. היא מתחילה לשקר מייד כשהיא אומרת שהיא לא דיברה על המשפט עם משפחתה. בחקירה נגדית אני תוקף בנקמנות שנראית מפתיעה אפילו את קאופמן והובר. היא יוצאת מן החדר בבכי. אחר כך הם גוררים פנימה את בתה הטיפשה והמוזרה, מרלו וילפנג, שחוזרת על סיפורה הקטן בחקירתו המגושמת של דן הובר, שעכשיו מתנהג באופן ממש שונה מן הרגיל. כשהחקירה עוברת אלי, אני מנהל אותה בעדינות ובנועם, ואז משסף את גרונה מאוזן אל אוזן. בתוך עשר דקות היא בוכה, מתנשפת, ומצטערת על הרגע שבו קראה בשמי בזירה. ברור לחלוטין שהיא שיקרה בתצהיר שלה. אפילו השופט קאופמן שואל אותה: ״בקהל של חמשת־אלפים איש, איך מר ראד מצא אותך אם הוא מעולם לא פגש אותך קודם?״
    תודה, כבוד השופט. זאת באמת היתה שאלה נהדרת.
    על פי סיפורה, היא חזרה הביתה מן התחרות בשעה מאוחרת של יום שישי. כשהתעוררה בשבת, היא צילצלה אל אמה, שמייד צילצלה אל מר דן הובר, שידע בדיוק מה לעשות. הם נפגשו במשרדו ביום ראשון אחר הצהריים, ניסחו את התצהיר, ותוך זמן קצר הובר היה בעניינים.
    אני קורא להובר כעד. הוא מתנגד. אנחנו מתווכחים, אבל לקאופמן אין ברירה. אני חוקר את הובר כשעה. שני חתולים כלואים באותו שק היו נשמעים הרבה יותר תרבותיים. אחד מעוזריו כתב כל מילה של התצהיר. אחת ממזכירותיו הדפיסה אותו. עוד מזכירה העניקה לו אישור נוטריוני.
    אחר כך הוא חוקר אותי והוויכוח נמשך. במשך כל אותו מהלך מייגע, המושבעים ממתינים בחדר הדיונים, וללא ספק מקבלים תדרוכים מגלינה רוסטון ומאשימים אותי, גם זה ללא ספק, על עוד דחייה מתסכלת במשפט. כאילו אכפת לי. אני מזכיר לקאופמן ולהובר שוב ושוב שהם משחקים כאן עם קוברה. אם גלינה רוסטון תישאר בחבר המושבעים, מובטח לי ביטול המשפט. אני לא בטוח בזה – בערעור שום דבר לא מובטח – אבל בהדרגה אני רואה אותם נאנקים מן הלחץ ומטילים ספק בשיקול הדעת שלהם. אני חוזר על בקשתי להכריז על משפט פסול. הבקשות נדחות שוב ושוב. לי לא אכפת. הכול רשום. בשעה מאוחרת של אחר הצהריים מחליט קאופמן לשחרר את גברת רוסטון ולצרף במקומה לחבר המושבעים את גברת מייזי, אחת המחליפות המכובדות שלנו.
    גברת מייזי היא לא תחליף שצריך להתרגש בגללו; למען האמת, היא לא טובה מן הקודמת שישבה במקומה. אין במילו מישהו שהיה יכול להיות טוב ממנה. גם אם תבחר שנים־עשר מתוך מאגר של אלף, כל מושבע ייראה ויצביע כמו האחרים. אז למה ביזבזתי כל כך הרבה זמן היום? כדי שהם יהיו אחראים למעשיהם. כדי להפחיד אותם עד מוות עם התרחיש שהם – התובע והשופט, שנבחרו כחוק על ידי המקומיים – יכלו לשבש את התיק הסנסציוני ביותר שהעיירה המוזנחת הזאת ראתה מימיה. כדי לצבור נשק לערעור. וכדי שהם יכבדו אותי.
    אני דורש שמרלו וילפנג תואשם בעדות שקר, אבל התובע עייף. אני דורש שהיא תואשם בביזיון בית־המשפט, במקום זה מזכיר לי השופט קאופמן שאני מואשם בביזיון. הוא שולח לקרוא לפקיד בית־משפט, שיש ברשותו אזיקים.
    אני אומר: ״אני מצטער, כבוד השופט, אבל שכחתי למה מצאת אותי אשם בביזיון בית־המשפט. זה היה כל כך מזמן.״
    ״כי סירבת להמשיך במשפט הבוקר, וכי ביזבזנו יום שלם כאן במאבק על מושבעת. וחוץ מזה, אתה העלבת אותי.״
    יש כל כך הרבה דרכים להגיב על השטות הזאת, אבל אני מחליט לא לענות. השלָכָתי לכלא בגלל בזיון בית־המשפט רק תסבך את המצב מבחינתם, מבחינת הרשויות, ואילו לי ייתן הדבר עוד תחמושת לערעור של גארדי. שוטר גדול נכנס לחדר וקאופמן אומר: ״קח אותו למעצר.״
    הובר עומד ליד החלון כשגבו אלינו.
    אני לא רוצה להיעצר, אבל אני כבר לא יכול לחכות לרגע שאצא מן החדר הזה. אני מתחיל להסריח מריח גוף עבש. האזיקים נסגרים סביב פרקי ידיי, לפני גופי, לא מאחור, וכשאני מובל משם אני מסתכל על קאופמן ואומר: ״אני מניח שיורשה לי להמשיך כסנגור הראשי בבוקר.״
    ״כן.״
    כדי להפחיד אותם עוד יותר, אני מוסיף: ״בפעם האחרונה שעצרו אותי באמצע משפט, ההרשעה בוטלה על ידי בית הדין העליון של המדינה. תשע־אפס. ליצנים שכמוכם צריכים לקרוא את החומר שלכם.״
    עוד שוטר כבד גוף מצטרף לתהלוכה הקטנה שלנו. הם מוציאים אותי דרך הדלתות האחוריות ויורדים איתי במסדרון אחורי שבו אני משתמש מדי יום. מסיבה כלשהי אנחנו נעצרים על המישורת כשהשוטרים ממלמלים לתוך מכשירי הקשר שלהם. כשלבסוף אנחנו יוצאים, אני מתרשם שהידיעה דלפה. צהלה עולה מפי שונאיי, כשהם רואים אותי מובל החוצה באזיקים. בלי שום סיבה נראית לעין השוטרים נעצרים כשהם מנסים להחליט באיזו ניידת לנסוע. אני עומד ליד אחת הניידות, חשוף, ומחייך אל האספסוף הקטן שלי. אני רואה את פרטנר וצועק שאצלצל אליו אחר כך. הוא המום ונבוך. הם דוחפים אותי לאותו מושב אחורי עם גארדי; עורך הדין ומרשו נוסעים יחד לבית המעצר. כשאנחנו נוסעים משם, באורות דולקים וסירנות צווחות כדי להעניק לעיר העלובה הזאת דרמה רבה ככל האפשר, גארדי מסתכל עלי ושואל: ״איפה היית כל היום?״
    אני לא מתכוון לנסות. אני מרים את ידיי הכבולות ואומר: ״נאבקתי עם השופט. נחש מי ניצח.״
    ״איך הם יכולים להכניס עורך דין למעצר?״
    ״השופט יכול לעשות מה שהוא רוצה.״
    ״גם אתה תקבל עונש מוות?״
    אני צוחק לראשונה זה שעות רבות. ״לא, עדיין לא בכל אופן.״
    גארדי משועשע מן השינוי הבלתי צפוי בשגרה. הוא אומר: ״אתה תאהב את האוכל שם.״
    ״אני בטוח.״ שני השוטרים במושב הקדמי מקשיבים בתשומת לב עד כי הם בקושי נושמים.
    ״היית פעם במעצר?״ שואל מרשי.
    ״כן, בטח, כמה פעמים. יש לי מנהג קבוע לעצבן שופטים.״
    ״איך עיצבנת את השופט קאופמן?״
    ״זה סיפור ארוך.״
    ״טוב. יש לנו את כל הלילה, לא?״
    אני מניח שכן, אם כי אני לא בטוח שהם יכניסו אותי לאותו תא עם מרשי היקר. כעבור כמה דקות אנחנו נעצרים לפני בניין שטוח גג בסגנון שנות החמישים, שנוספו לו כמה תוספות בצדדים, כמו גידולים ממאירים. באתי הנה כמה פעמים לפגוש את גארדי, וזה מקום מגעיל. אנחנו חונים; הם דוחפים אותנו מן המכונית ומכניסים אותנו לחדר פתוח ועמוס, שבו כמה שוטרים מזיזים ניירות ומעמידים פני רשעים. גארדי נעלם מאחור, וכשדלת סמויה נפתחת, אני שומע עצורים צועקים ברקע.
    ״השופט קאופמן אמר שאני יכול לעשות שתי שיחות טלפון,״ אני אומר לסוהר כשהוא נע לקראתי. הוא נעצר, לא בטוח מה בדיוק הוא אמור לעשות כשהוא עומד מול עורך דין זועם שנשלח למעצר בגלל בזיון בית־המשפט. הוא נסוג.
    אני מצלצל אל ג'ודית, ואחרי שאני נובח על פקידת הקבלה שלה, אחר כך על מזכירתה, ואחר כך על העוזרת המשפטית שלה, היא עונה לי בטלפון, ואני מסביר שאני שוב בכלא וזקוק לעזרה. היא מקללת, מזכירה לי כמה היא עסוקה ואחר כך אומרת בסדר. אני מצלצל אל פרטנר ומעדכן אותו.
    הם נותנים לי סרבל כתום שעל גבו מודפס ״בית המעצר העיר מילו״. אני לובש אותו בשירותים מטונפים, מסדר בזהירות על קולב אחד את החולצה, העניבה והחליפה שלי, נותן אותו לסוהר ואומר: ״בבקשה אל תקמט את זה. אני צריך ללבוש את זה מחר.״
    ״אתה רוצה גיהוץ?״ הוא שואל ופורץ בצחוק. האחרים פורצים בצחוק גם הם לשמע הבדיחה הלא־מצחיקה, ואני מחייך ברוח טובה. כשהצחוק מסתיים אני אומר: ״אז מה יש לארוחת ערב?״
    הסוהר אומר: ״היום יום שני. זה היום של הלוף. תמיד מקבלים לוף ביום שני.״
    ״אני כבר לא יכול לחכות.״ התא שלי הוא בונקר בטון של שלושה מטרים על שלושה מטרים, והוא מסריח משתן ומזיעה. על מיטת הקומתיים אני רואה שני גברים שחורים, אחד קורא, האחר מנמנם. אין מיטה שלישית, מה שאומר שאני אישן על כיסא פלסטיק שעליו כתמים חומים כהים. שני חבריי לתא לא נראים ידידותיים בכלל. אני לא רוצה לריב, אבל אם אקבל מכות במעצר, בזמן שאני משמש כסנגור במשפט רצח מדרגה ראשונה, הדבר יגרום לפסילת המשפט באופן אוטומטי. אני אחשוב על זה.
    מכיוון שזו לא פעם ראשונה שהיא נקראת לעזור לי, ג'ודית יודעת בדיוק מה לעשות. בחמש בערב היא מגישה בקשה לצו הבאה בבית־משפט פדרלי בעיר, עם דרישה דחופה לשימוע מיידי. אני אוהב את בית־המשפט הפדרלי, רוב הזמן.
    היא גם שולחת העתק של הבקשה שלה לעיתונאי המועדף עלי בעיתון. אני אקים רעש גדול עד כמה שאפשר. קאופמן והובר כשלו בגדול, והם ישלמו על כך. הקורא מהמיטה התחתונה מחליט שהוא רוצה לדבר, אז אני מסביר לו למה אני כאן. הוא חושב שזה מצחיק, שעורך דין יושב במעצר כי הרגיז את השופט. הישן במיטה העליונה מסתובב אלינו ומצטרף לצחוק. תוך זמן קצר אני מעניק ייעוץ משפטי, שהשניים האלה זקוקים לו באופן דחוף.
    כעבור שעה קורא לי סוהר ומודיע לי שיש לי אורח. אני הולך אחריו דרך מבוך של מסדרונות צרים ומוצא את עצמי בחדר הומה ובו ״ינשוף״. לכאן מביאים את הנהגים השיכורים. הבישופ נעמד ואנחנו לוחצים ידיים. דיברנו בטלפון, אבל מעולם לא נפגשנו. אני מודה לו על בואו, אבל מזהיר אותו מפני ההשלכות של ביקורו. הוא אומר לי לשכוח מזה – הוא לא פוחד מן המקומיים. וחוץ מזה, הוא יודע איך להתכופף ולהישאר מתחת לרדאר. הוא גם מכיר את מפקד המשטרה, את השוטרים, את השופט – החרא הרגיל בעיר קטנה. הוא אומר שהוא ניסה לצלצל אל הובר ואל קאופמן כדי לומר להם שהם טועים בגדול, אבל לא הצליח ליצור איתם קשר. הוא סומך על מפקד המשטרה שיעביר אותי לתא יותר טוב. ככל שהוא ממשיך לדבר, גדלה חיבתי אליו. הוא לוחם רחוב, תיש בקי ומנוסה, שמתנגח עם שוטרים כבר עשרות שנים. הוא לא הרוויח אף פרוטה, וזה לא אכפת לו. אני תוהה אם אהיה כמוהו בעוד עשרים שנה.
    ״מה עם בדיקות הדי־אן־איי?״ הוא שואל.
    ״המעבדה תקבל את הדגימות מחר והם הבטיחו לתת תשובה מהירה.״
    ״ואם יתברר שזה פילי?״
    ״תפרוץ מהומת אלוהים.״ הבחור הזה לצידי, אבל אני לא מכיר אותו. אנחנו משוחחים עשר דקות, והוא אומר שלום.
    עד שאני חוזר לתאי, שני חבריי כבר הספיקו להפיץ את השמועה שבתא שלהם יושב עורך דין פלילי. תוך זמן קצר אני נותן ייעוץ משפטי בצעקות לכל עבר.
    11.
     
    שכל ישר הוא לא תמיד הצד החזק שלי, אבל אני מחליט לא להתחיל לריב עם פונזו ופרוג, שני שותפיי החדשים לפשע. במקום זה אני יושב בכיסאי כל הלילה ומנסה לנמנם. זה לא מצליח. אמרתי לא ללוף שהוגש לארוחת הערב, ולא לביצים הסרוחות והטוסט הקר בארוחת הבוקר. תודה לאל, איש לא מזכיר מקלחת. הם מביאים לי את החליפה, החולצה, העניבה, הנעליים והגרביים שלי, ואני מתלבש מהר. אני נפרד לשלום מחבריי לתא, ששניהם יישארו מאחורי סורגים לכמה שנים, בלי קשר לייעוץ המבריק שהענקתי להם שעות ארוכות.
    גארדי ואני מוסעים, כל אחד לחוד, חזרה לבית־המשפט. קהל גדול של אויבים צועק ומקלל אותי כשאני נגרר מתוך המכונית, עדיין באזיקים. אחרי שאני בפנים ורחוק מצלמים, הם מורידים את האזיקים. פרטנר מחכה במסדרון. הידיעה עלי מופיעה במהדורת הבוקר של ה'כרוניקל', היומון של העיר. במדור העירוני, עמוד שלישי. לא משהו גדול – ראד שוב הושלך למעצר.
    על פי ההוראות שקיבלתי, אני חוזר בעקבות פקיד אל לשכתו של השופט קאופמן, שממתין עם הובר. שניהם עוטים על פניהם חיוכים ונראים סקרנים לראות איך שרדתי את הלילה. אני לא מזכיר את המעצר, לא מיידע אותם שלא ישנתי, לא אכלתי ולא התקלחתי זה זמן רב. אני בריא ושלם, משתוקק לצאת לדרך, וזה כנראה מעצבן אותם. הכול שטויות, אבל חייו של גארדי בסכנה.
    כמה שניות אחרי שאני נכנס ללשכה, מגיע עוד פקיד ואומר: ״סליחה, כבוד השופט, אבל יש בחוץ מרשל שאומר שאתה צריך להיות בבית־משפט פדרלי בעיר בשעה אחת־עשרה הבוקר. גם אתה, מר הובר.״
    ״מה זה צריך להיות?״ שואל קאופמן.
    אני מסביר ברצון: ״זה צו הבאה לשימוע, כבוד השופט. עורכי הדין שלי הגישו אתמול אחר הצהריים עתירה לשימוע דחוף שיאפשר לי לצאת מהמעצר. אתם התחלתם עם החרא הזה, עכשיו אני צריך לסיים אותו.״
    ״יש לו צו הבאה?״ שואל הובר. הפקיד מגיש להם כמה ניירות והובר וקאופמן סורקים אותם מהר.
    ״זה לא צו הבאה,״ אומר קאופמן. ״זאת הודעה מהשופט סמסון. חשבתי שהוא מת. אין לו שום זכות להודיע לי להיות נוכח בשימוע משום סוג.״
    ״חסר לו בורג כבר עשרים שנה,״ אומר הובר, ונראה כמי שהוקל לו במקצת. ״אני לא הולך. אנחנו כאן באמצע משפט.״
    הוא לא טועה בקשר לשופט סמסון. אילו יכלו עורכי הדין לבחור את השופט הפדרלי המטורף ביותר בארץ, ארני סמסון היה זוכה בגדול. אבל הוא חברי המטורף, והוא שיחרר אותי ממעצר גם בעבר.
    קאופמן אומר לפקיד: ״תגיד למרשל שילך לעזאזל. אם הוא יעשה בעיות, תגיד לשריף לעצור אותו. זה ממש יעצבן אותו, לא? השריף עוצר מרשל. הא. אני מוכן להתערב שזה עוד לא קרה. בכל אופן, אנחנו לא הולכים. יש לנו כאן משפט לנהל.״
    ״למה פנית לבית־משפט פדרלי?״ שואל אותי הובר ברצינות רבה.
    ״כי אני לא אוהב להיות במעצר. איזו מין שאלה טיפשית זאת?״
    הפקיד יוצא וקאופמן אומר: ״אני מבטל את העונש על ביזיון בית־המשפט, אוקיי, מר ראד? אני מניח שלילה אחד בכלא יספיק לשפר את התנהגותך.״
    אני אומר: ״זה בטח מספיק בשביל פסילת המשפט או ביטול.״
    ״בוא לא נתווכח על זה,״ אומר קאופמן. ״שנמשיך?״
    ״אתה השופט.״
    ״מה בקשר לשימוע בבית־המשפט הפדרלי?״
    ״אתה מבקש ממני ייעוץ משפטי?״ אני יורה בתשובה.
    ״לא, לעזאזל.״
    ״תתעלם מן ההודעה, אם לא אכפת לך להסתכן. השופט סמסון עלול להשליך את שניכם למעצר ללילה או שניים. אתה לא חושב שזה יהיה מצחיק?״
    12.
     
    בסופו של דבר אנחנו חוזרים לאולם המשפט, וכעבור זמן מה כולם יושבים במקומותיהם. כשהמושבעים מוכנסים לאולם, אני מסרב להסתכל עליהם. בשלב זה כולם יודעים שביליתי את הלילה במעצר, ואני בטוח שהם סקרנים לדעת איך שרדתי. לכן אני לא נותן להם שום דבר.
    השופט קאופמן מתנצל על הדיחויים ואומר שהגיע הזמן להתחיל בעבודה. הוא מסתכל על הובר, שנעמד ואומר: ״כבודו, התביעה סיימה.״
    זה תרגיל חובבני שנועד להקשות על חיי. אני קם ואומר בכעס: ״כבודו, הוא היה יכול לומר לי את זה אתמול, ואפילו הבוקר.״
    ״הזמן את העד הראשון שלך,״ נובח קאופמן.
    ״אני לא מוכן. יש לי כמה בקשות. הכול רשום.״
    אין לו ברירה אלא לבקש את סליחת המושבעים. אנחנו מבלים את השעתיים הבאות בהתנצחות בשאלה אם התביעה הציגה או לא הציגה די ראיות כדי להמשיך. אני חוזר על אותם טיעונים. קאופמן מחליט אותן החלטות. הכול נרשם.
    העד הראשון שלי הוא נער כחוש ומודאג שנראה דומה מאוד למרשי. שמו הפרטי הוא וילסון; הוא בן חמש־עשרה, לא לומד, מסומם, הומלס בעצם, אם כי דודה אחת מרשה לו לישון במוסך של ביתה כשהוא חולה. והוא העד הכוכב שלנו!
    בנות פנטרס נעדרו בערך מיום רביעי בשעה ארבע אחר הצהריים. הן יצאו מבית־הספר על אופניים, אבל לא הגיעו הביתה. החיפושים החלו בסביבות שש, והתרחבו ככל שהזמן עבר. עד חצות כל העיר כבר היתה בפאניקה וכולם יצאו לחיפושים מצוידים בפנסים. הגופות נמצאו באגם המזוהם בערך בצהרי היום הבא.
    יש לי שישה עדים. וילסון ועוד חמישה, שיעידו שהם היו עם גארדי באותו יום רביעי אחר הצהריים, בערך משעה שתיים עד הערב. הם היו במקום שנקרא ״הבור״, מין מכתש מכוסה חצץ בתוך יער עבות מדרום לעיר. ״הבור״ משמש מקום מסתור לתלמידים שמסתלקים מבית־הספר, לבורחים מבתיהם, לילדים חסרי בית, למסוממים, לעבריינים ולשיכורים. הוא מושך אליו כמה מבוגרים, אבל בעיקר הוא משמש מקום מפלט לילדים שאף אחד לא מעוניין בהם. הם ישנים בבקתות מאולתרות, חולקים את המזון הגנוב שלהם, שותים את האלכוהול הגנוב שלהם, משתמשים בסמים שמעולם לא שמעתי עליהם, נהנים מיחסי מין מזדמנים, ובאופן כללי מבזבזים את הזמן תוך כדי גלישה מהירה לקראת מותם או מעצרם. גארדי היה שם כשמישהו אחר חטף ורצח את בנות פנטרס.
    לכן יש לנו אליבי – יש מי שיכול להעיד על מקום הימצאו של מרשי. ואולי לא?
    כשמזמינים את וילסון אל דוכן העדים והוא נשבע לומר את האמת, המושבעים חשדניים. לכבוד האירוע הוא לובש מה שהוא לובש תמיד – מכנסי ג'ינס ישנים ומחוררים, נעליים צבאיות בלויות, חולצת טריקו ירוקה המכריזה על גדולתה של איזו להקת רוק, ובנדנה סגולה שעוטפת את צווארו. גולגולתו חשופה מעל האוזניים ובמרכזה כרבולת מוהוק כתומה בוהקת. על גופו נמצא האוסף ההכרחי של קעקועים, עגילים ופירסינג. מכיוון שהוא רק ילד שלא יודע שום דבר, ועכשיו הוא נגרר למקום רשמי כזה, הוא עוטה על פניו גיחוך מיידי, שמעורר רצון לסטור לו.
    ״תתנהג רגיל,״ אני אומר לו. למרבה הצער, זה מה שהוא עושה. לא הייתי מאמין למילה ממה שהוא אומר, אם כי הוא אומר את האמת. כמו שעשינו בחזרה המקדימה, אנחנו עוברים על אירועי אותו יום רביעי אחר הצהריים.
    הובר מחסל אותו בחקירה הנגדית. אתה בן חמש־עשרה, ילד, למה לא היית בבית־ספר? מעשן חשיש, נכון? יחד עם החבר שלך כאן, זה מה שאתה אומר למושבעים האלה? שותה אלכוהול ולוקח סמים, כמו חבורה של לוזרים, נכון? וילסון לא מצליח להכחיש זאת. אחרי רבע שעה של התעללות, וילסון מבולבל, פוחד שיאשימו אותו בפשע כלשהו. הובר ממשיך לחקור אותו, כמו בִּריון במגרש משחקים.
    מכיוון שהובר לא כל כך מבריק, הוא מרחיק לכת מדי. הוא כמעט ממוטט את וילסון ומקיז את דמו בכל שאלה. הוא חוקר אותו בקשר לתאריכים – איך הוא יכול להיות בטוח שזה היה אותו יום רביעי בחודש מרס? אתם מחזיקים שם יומן ב״בור״?
    ובקול רם הוא אומר: ״אין לך מושג על איזה יום רביעי אתה מדבר, נכון?״
    ״לא נכון, אדוני,״ אומר וילסון בנימוס, זו הפעם הראשונה.
    ״איך אתה יודע?״
    ״כי השוטרים באו לשם, אמרו שהם מחפשים שתי ילדות קטנות. זה היה ביום ההוא. וגארדי היה שם כל אחר הצהריים.״ יחסית לילד בלי שכל, וילסון מספר את זה באופן מושלם, בדיוק כפי שתירגלנו.
    מתברר שכאשר מתרחש במילו פשע קצת יותר רציני מהשלכת אשפה במקום ציבורי, המשטרה ממהרת אל ״הבור״ וטופלת האשמות. מציקה לחשודים הרגילים. המקום נמצא בערך במרחק ארבעה קילומטרים וחצי מן האגם שבו נמצאו בנות פנטרס. די ברור כי לאף אחד מן הקבועים ב״בור״ אין אמצעי תחבורה מלבד רגליהם, ובכל זאת השוטרים מגיעים באופן קבוע ומחלקים פקודות. גארדי אומר שהוא זוכר שהשוטרים שאלו על הילדות הנעדרות. השוטרים, כמובן, לא זוכרים שראו שם את גארדי.
    כל זה לא חשוב. המושבעים לא עומדים להאמין לאף מילה שווילסון אומר.
    אחר כך אני מזמין עדה אמינה עוד פחות ממנו. קוראים לה לוֹלוֹ, והילדה המסכנה חיה תחת גשרים ובמִפלשים מיום שהיא זוכרת. הבחורים מגינים עליה, ובתמורה היא עוזרת להם להיות מסופקים. עכשיו היא בת תשע־עשרה, ואין לה שום סיכוי להגיע לגיל עשרים וחמש, אם לא יושיבו אותה מאחורי סורגים. היא מכוסה קעקועים, וכשהיא נשבעת לומר את האמת המושבעים כבר נגעלים ממנה. היא זוכרת את יום רביעי, זוכרת את השוטרים שבאו אל ״הבור״, זוכרת שגארדי היה שם כל אחר הצהריים.
    בחקירה הנגדית, הובר מייד מזכיר את העובדה שהיא נתפסה פעמיים בגנבה מחנויות. גנבת מזון! מה אתה אמור לעשות כשאתה רעב? כשהובר מדבר על כך זה נשמע כאילו מגיע לה עונש מוות.
    אנחנו ממשיכים. אני מזמין את עדי האליבי שלי שאומרים את האמת, ובעזרת הובר הם נשמעים כמו פושעים. כך נראים הטירוף וחוסר ההגינות של השיטה. העדים של הובר, אלה המעידים מטעם התביעה, עטופים במעטה של לגיטימיות, כאילו קודשו על ידי הרשויות. שוטרים, מומחים, אפילו מלשינים שטוהרו, נוקו והתהדרו בבגדים נאים, כולם עולים על הדוכן ומשקרים במאמץ משותף להביא להרשעתו של מרשי. ואילו העדים שדוברים אמת זוכים ליחס ספקני ומוצגים כטיפשים.
    כמו במשפטים רבים אחרים, גם במשפט הזה אנחנו לא נאבקים על האמת אלא על הזכייה. וכדי לזכות, בלי ראיה ממשית, הובר חייב לזייף, לשקר ולתקוף את האמת כאילו הוא שונא אותה. לי יש שישה עדים שנשבעים כי מרשי לא היה קרוב לזירה בשום אופן כשהפשע בוצע, וכל השישה מתקבלים בלגלוג. הובר העלה למעלה מעשרים עדים, כולם ידועים כשקרנים למשטרה, לתביעה ולשופט, ובכל זאת המושבעים בולעים בשקיקה את השקרים שלהם כאילו קראו בכתבי הקודש.
    13.
     
    אני מראה למושבעים מפה של עירם המקסימה. ״הבור״ מרוחק מן האגם; אין שום אפשרות שגארדי היה בשני המקומות בזמן המשוער שבו נרצחו הילדות. המושבעים אינם מאמינים לכל זה, כי הם יודעים כבר מזמן שגארדי הוא חבר בכת השטן ויש לו עבר של סטייה מינית. אין ראיה פיזית לכך שבנות פנטרס עברו התעללות מינית; ובכל זאת כל אזרח דפוק במקום הנורא הזה מאמין כי גארדי אנס אותן לפני שרצח אותן.
    בחצות הלילה אני שוכב על מיטת המוטל הגבשושית שלי, לצידי אקדח בקוטר תשעה מילימטרים, כשהטלפון הנייד שלי משמיע קול. זו מעבדת הדי־אן־איי בסן דייגו. הדם שתדיאו הוציא באכזריות ממצחו של ג'ק פילי תואם את קווצת השיער שהרוצח השאיר בשרוכי הנעליים שבהם קשר את קרסוליה של ג'נה פנטרס בת האחת־עשרה.
    14.
     
    השינה בלתי אפשרית; אני לא מצליח אפילו לעצום את העיניים. פרטנר ואני יוצאים מן המוטל בחשכה וכמעט מגיעים למילו לפני שאנחנו רואים רמז ראשון של אור במזרח. אני נפגש עם הבישופ במשרד שלו כשהעיר מתעוררת לאט לחיים. הוא מצלצל לשופט קאופמן בבית, מעיר אותו ומוציא אותו מן המיטה. בשעה שמונה בבוקר אני בלשכתו עם הובר והקלדנית. כל מה שייאמר יירשם ויישמר.
    אני בוחן את האפשרויות שלי. אם הם יסרבו להפסיק את המשפט, לסגור את התיק ולשלוח את כולם הביתה – וזה מה שאני מניח שהם יעשו, אוכל – א', להוציא צו הבאה לג'ק פילי, לגרור אותו לבית־המשפט, להעמידו על דוכן העדים ולחשוף אותו כרוצח; ב', למסור לעיתונות את פרטי בדיקת הדי־אן־איי; ג', להודיע למושבעים שאני יודע; ד', לעשות את כל הדברים האלה; או ה', לא לעשות שום דבר, לאפשר להם להגיע להרשעה ולחסל אותם בערעור.
    הם דורשים לדעת איך השגתי דגימת דם מג'ק פילי, אבל אני לא חייב לגלות להם. אני מזכיר להם שבעשרת החודשים האחרונים התחננתי לפניהם לחקור את פילי, להשיג ממנו דגימת דם וכן הלאה, אבל הם לא גילו שום עניין. היה להם את גארדי, חייל בחיל הרגלים של השטן. בפעם העשירית אני מסביר להם: א', שפילי הכיר את הילדות; ב', היה קרוב לאגם כשהן נעלמו, ו־ג', נפרד לא מזמן מאמן אחרי רומן ארוך ואלים.
    כולם המומים, נבוכים, ולפעמים מדברים בבלבול כשהמציאות נחשפת. התביעה השִקרית והמושחתת שלהם התגלתה במערומיה. הם תפסו את האיש הלא־נכון!
    כמעט לכל התובעים יש אותו פגם גנטי; הם אינם מסוגלים להודות במובן מאליו גם כשהוא מונח על השולחן. הם נצמדים לתיאוריות שלהם. הם יודעים שהם צודקים מכיוון שהם משוכנעים בזה כבר חודשים, ואפילו שנים. ״אני מאמין בתיק שלי,״ זו אחת האמירות החביבות עליהם. והם חוזרים עליה, בטיפשותם, גם כשהרוצח האמיתי נכנס לחדר כשדם על ידיו ואומר ״אני עשיתי את זה.״
    מכיוון ששמעתי כל כך הרבה שטויות טיפשיות שלהם בעבר, ניסיתי לתאר לעצמי מה יאמר הובר בשלב הזה, אבל כשהוא אומר: ״יכול להיות שגארדי בייקר וג'ק פילי פעלו יחד,״ אני צוחק בקול רם.
    קאופמן פולט: ״אתה רציני?״
    אני אומר: ״מבריק, ממש מבריק. שני אנשים שמעולם לא נפגשו, אחד בן שמונה־עשרה, השני בן שלושים וחמש, מתחברים לחצי שעה כדי לרצוח שתי ילדות קטנות, ואחר כך דרכיהם נפרדות, והם אינם רואים זה את זה שוב, ושניהם נחושים לסתום את פיהם לנצח. אתה רוצה לטעון את זה בערעור?״
    ״אני לא אתפלא,״ אומר הובר ומגרד את סנטרו, כאילו מוחו רב העוצמה ממשיך לפעול ולפלוט תיאוריות חדשות בקשר לפשע.
    קאופמן, שפיו עדיין פעור מתדהמה, אומר: ״לא יכול להיות שאתה רציני, דן.״
    דן אומר: ״אני רוצה להמשיך. אני חושב שגארדי בייקר היה מעורב בפשע הזה. אני יכול להשיג הרשעה.״ פתטי לראות אותו ממשיך הלאה, גם כשהוא יודע שטעה.
    ״תרשה לי לנחש,״ אני אומר. ״אתה מאמין בטיעונים שלך.״
    ״ברור שאני מאמין בהם, לעזאזל. אני רוצה להתקדם. אני יכול להשיג הרשעה.״
    ״ברור שאתה יכול, ולהשיג הרשעה זה הרבה יותר חשוב מהצדק,״ אני אומר, לגמרי בשליטה. ״תשיג את ההרשעה שלך. אנחנו נדשדש בבתי־משפט לערעורים בעשר השנים הבאות, בשעה שגארדי יישב בתא הנידונים למוות והרוצח האמיתי יסתובב חופשי ברחובות, ואז יום אחד שופט פדרלי באיזשהו מקום יראה את האור, ואנחנו נקבל עוד זיכוי מתוקשר. אתה, התובע, ואתה, השופט, תירָאו אידיוטים בגלל מה שקורה כאן עכשיו.״
    ״אני רוצה להמשיך,״ חוזר ואומר הובר כמו תקליט שבור.
    אני ממשיך: ״אני חושב שאפנה לתקשורת ואראה להם את תוצאות בדיקת הדי־אן־איי. הם כבר יפיצו את זה, ואתם תיראו כמו זוג ליצנים שמתעקשים להמשיך במשפט. בינתיים, ג'ק פילי ייעלם.״
    ״איך השגת את הדי־אן־איי הזה?״ שואל אותי השופט קאופמן.
    ״בשבת שעברה הוא היה מעורב בקטטה בבר 'כחול ולבן', נפצע בפנים, והבחור שעשה את זה עובד בשבילי. אני אישית ניגבתי את הדם מהאגרוף של האיש שלי ושלחתי אותו למעבדה, יחד עם דגימת השיער שלקחתי קודם.״
    ״זה ניסיון לשיבוש ראיות,״ אומר הובר כצפוי.
    ״אה, אז תגיש נגדי תלונה, או תכניס אותי עוד פעם למעצר. החגיגה הקטנה הזאת הסתיימה, דן, עזוב את זה!״
    קאופמן אומר: ״אני רוצה לראות את תוצאות הבדיקה.״
    ״אני אקבל אותן מחר. המעבדה בסן דייגו.״
    ״אנחנו נצא להפסקה עד אז.״
    15.
     
    בשלב מסוים במשך היום, השופט והתובע נפגשים בחשאי. אני לא מוזמן. כללי המשפט אוסרים מפגשים חשאיים כאלה, אבל הם קורים. השניים האלה זקוקים לאסטרטגיית יציאה, ומהר. בשלב זה הם יודעים שאני חצי מטורף, ובאמת אפנה לתקשורת עם תוצאות הבדיקה שלי. גם בשעה הנואשת הזאת חשובה להם הפוליטיקה יותר מן האמת. כל מה שמעניין אותם זה למנוע מבוכה.
    פרטנר ואני חוזרים העירה, שם אני מבלה את היום בעבודה על תיקים אחרים. אני משכנע את המעבדה לשלוח באי־מייל את תוצאות הבדיקה לשופט קאופמן, ובצהריים הוא כבר יודע את האמת. בשש בערב מצלצל הטלפון שלי. ג'ק פילי נעצר.
    אנחנו נפגשים למחרת בבוקר בלשכתו של קאופמן, לא באולם הפתוח שאליו אנחנו שייכים. ביטול משפט באולם יהיה מביך מדי למערכת, לכן השופט והתובע קשרו קשר לעשות זאת מאחורי דלתיים סגורות, ובמהירות האפשרית. אני יושב ליד שולחן כשגארדי לצידי ומקשיב לדן הובר הקורא בגמגום בקשה פושרת לביטול האישום. אני חושד שהובר רוצה להמשיך במשפט האהוב עליו, זה שהוא מאמין בו מאוד, אבל קאופמן אמר לא; אמר שהמסיבה הקטנה הזאת הסתיימה; אמר בוא נמזער נזקים כמה שאפשר ונעיף מפה את המנוול הקיצוני הזה ואת הלקוח הדביל שלו.
    כשהניירת נחתמת, גארדי הוא אדם חופשי. הוא בילה שנה קשה מאחורי הסורגים – אני יודע איך זה. אבל שנה בכלא לאדם חף מפשע זה מזל גדול במערכת שלנו. יש אלפי אנשים שנשארים כלואים עשרות שנים, אבל זה כבר סיפור אחר.
    גארדי המום, לא בטוח לאן הוא אמור ללכת ומה עליו לעשות. כשהם מלווים אותנו אל מחוץ ללשכתו של קאופמן אני נותן לו שני שטרות של עשרים דולר ומאחל לו הצלחה. הם יסיעו אותו חזרה לבית המעצר כדי לקחת את חפציו, ומשם אמו תיקח אותו למקום בטוח כלשהו. אני לא אראה אותו שוב.
    הוא לא מודה לי, כי הוא לא יודע מה לומר. אני לא רוצה לחבק אותו, כי הוא לא התקלח אתמול בערב, אבל אנחנו מצליחים להתקרב לחיבוק מהיר במסדרון הצר כששני סוהרים מסתכלים עלינו. ״זה נגמר, גארדי,״ אני חוזר ואומר, אבל הוא לא מאמין לי.
    הבשורה נפוצה, ובחוץ מחכה המון אדם. העיירה מילו לעולם לא תאמין שמישהו אחר מלבד גארדי הרג את בנות פנטרס, בלי קשר לראיות. זה מה שקורה כשהמשטרה מתנהלת על פי ניחושיה החכמים ומתקדמת בכיוון הלא־נכון, שולטת בשמועות ומוליכה את התקשורת איתה. התובע מצטרף לתהלוכה בשלב מוקדם, ותוך זמן קצר הדבר הופך ללינץ' מאורגן וחצי לגיטימי.
    אני עובר בדלת צדדית למקום שבו מחכה לי פרטנר. אנחנו חומקים משם, בלי ליווי משום סוג. אנו מתרחקים מהר מבית־המשפט כששתי עגבניות וביצה מתנפצות על השמשה הקדמית שלנו. קשה לי להתאפק ולא לצחוק. שוב אני עוזב את העיר בסטייל.
    • ג'ון גרישם
      צילום: Scott Brenner
    • ג'ון גרישם
     
  • המלצות נוספות