הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מולאטית ושמה בדידות
  • מולאטית ושמה בדידות
    אנדרה שוורץ-בארט | תרגום: מיכל אילן
    נהר ספרים | 2012 | פרוזה תרגום | 195 עמ' מודפסים

    הרומן "מולאטית ושמה בדידות" מגולל את קורותיה של שפחה מולאטית מורדת בסוף המאה השמונה עשרה בגואדלופ שבאיים האנטיליים. סיפור חייה ומותה של האישה האמיצה הוא מופת להקרבה עליונה בהתנגדותה לעבדות ובמאבקה למען החופש והשוויון בין בני האדם.

    סיפורה של המולאטית בדידות שזור ביריעה רחבה יותר של ההתרחשויות הדרמתיות באותה עת ומועצם על רקע התהום המפרידה בין דור השפחות והעבדים – הקורבנות הישירים של סחר האדם שנחטפו בארצותיהם באפריקה והובלו באוניות עבדים ליבשת החדשה כסחורה עוברת לסוחר – לבין דור הצעירים, שנולדו להוריהם העבדים ואשר לא ידעו מעולם חופש מהו, ובהיותם שקועים בעולם הישן לא היו מודעים לאירועים המהפכניים הגדולים שהתחוללו בעולם הסובב אותם. ואולם, רוח החופש חודרת גם ללבו של הדור הצעיר הזה ומובילה אותו להתקוממות ולמרד, התקוממות נגד העריצות, שהמולאטית בדידות מובילה בעוז רוחה. 

    אנדרה שוורץ-בארט, הנער הלוחם היהודי נגד הכובש הגרמני בשורותיה של תנועת ההתנגדות הצרפתית, רוקם ביד אמן את סיפורה של האישה הצעירה שהקריבה את חייה כדי לעקור את העבדות ואת גילויי השפלת האדם בידי האדם. את סיפורו טווה שוורץ-בארט מן הפרטים ההיסטוריים המעטים שנותרו מקורותיה של המורדת המולאטית.

    אנדרה שוורץ-בארט (1928- 2006), הסופר היהודי-צרפתי הנחשב, זכה בפרס גונקור על ספרו "אחרון הצדיקים" (תרגום ברוך קרוא, הוצאת עידית, 1960). ב-1967 זכה שוורץ-בארט בפרס ירושלים על פועלו למען חירות האדם בחברה.

  • ספר דיגיטלי
     
    33 18.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון: בַּיַאנְגוּמַאי

    1.

    היה הייתה פעם, על כוכב לכת מוזר, ילדה כושית קטנה ושמה בַּיַאנְגוּמַאי. היא הופיעה על פני האדמה בסביבות שנת 1750, בנופה השלו והמורכב של דלתה, בְּמקום שהתמזגו בו מי נהר צלולים, מי אוקיינוס ירוקים, ומי תעלה שחורים — במקום שהנשמה עדיין חיה בו חיי נצח, כך אומרים.

    אולם לתושביו של אותו מקום לא היו אולימפוס, וַלְהָלָה או ירושלים של מעלה, הם לא חיבבו דברים מעורפלים, והיו קשורים מאוד לפרות שלהם, לשדות המרעה המלוחים שלהם, ובעיקר לשדות האורז שלהם, ששמם יצא לתהילה בכל מערב אפריקה. שלושה ימים אחרי שנערכה הלוויָיתם, הם היו פשוט עולים על דרך המלך של אבותיהם, שכל אחד מהם ידע למצוא בעומק של שלוש רגליים באדמה מתחת לכפר. החיים הגישו להם מְנחות, הזינו אותם בקורבנות, מזגו להם יין־תמרים דרך חורים קטנים שניקבו באדמת המזבח, בקרחות יער, בחורשות דלילות. בתמורה, עזרו המתים בעבודת האדמה, נשפו בשורשי הצמחים כמו בחלילים כדי להעניק לאורז את המוזיקה החשאית שלו, את שפע תנובתו. הם שהו מתחת לאדמה במשך דור או שניים — תלוי עד כמה עייפו מן החיים והיו בודדים או משועממים — ואז טיפסו שוב דרך שורשיו של עץ, וחיכו לעוברת אורח כדי להתגנב לתוכה בעדינות. כך הם הפכו ללטאות־ילדים, ואם לא נגלָה כל מכשול, בתום כמה חודשים תפסו מחדש את מקומם בחברה שעל פני האדמה. כך היה מותם לסוג של חיים, וחייהם — ללידה מחדש, והם ראו עצמם לנֶצח כבעליהם של פרותיהם, של שדות המרעה המלוחים שמתקו להם כל כך, ושל שדות האורז הנפלאים שלהם.

    כשנולדה בַּיַאנְגוּמַאי, סימן בצורת תות, או בעצם פטל, עיטר את עור בטנה, שהיה עדיין לבן כחלב. כשראו זאת, נענעו זִקנות השבט בראשן בארשת פנים חייכנית ומבינה. ובעוד הגברים קוברים את השִליָה באדמה כדי לשתול שם עץ שייקשר בו גורלה, הסכימו הזקנות זו עם זו שהילדה תישא את השם פּוֹנְגְוֶוה, שמה של סבתהּ המנוחה מצד אמה, שקל היה לראות שהתגלגלה בה. אולם כיוון שלילדה היו ריסים מאורכים ודקים כל כך שנחו על עפעפיה, המציאו לה גם שם חדש, בַּיַאנְגוּמַאי, שמשמעו בשפת הדְיוֹלָה: זו שריסיה שקופים.

    מגיל צעיר מאוד חלמה הילדה על סבתה פּוֹנְגְוֶוה, שהייתה השתקפותה של סבתא מוקדמת יותר, שהייתה גם היא השתקפותה של סבתא מוקדמת עוד יותר, וכך הלאה וכך הלאה, עד אינסוף. הן היו כבבואות שהופיעו בראי הנהר, בבואות הנישאות בזרם בזו אחר זו, אך נולדות תמיד מחדש. ובַּיַאנְגוּמַאי עצמה הייתה אחת מהבבואות שהנהר הביא עמו, וּודאי יום אחד תפַנה אף היא את הדרך לילדה מרתקת לא פחות מהילדה של היום, ויהיו לה אותו אף, אותן עיניים, אותן כתפיים מצטמררות ברוח, אותו כתם לידה כחול בצורת תות או בעצם פטל על בטנה, והיא תרכון באותה צורה כדי ללטף כל מיני מחשבות במימיו המסתוריים והמשתנים־תמיד של הנהר. וכשהייתה מגיעה לנקודה זו, סחרחורת נעימה הייתה אוחזת בה. אולם בימים מסוימים, עלה מהסחרחורת הזאת מעין כאב עמום, והיא שאלה את עצמה מדוע אף פעם היא לא שומעת בלבה את קולה של סבתה אלא רק את צליל קולה הרפה של בַּיַאנְגוּמַאי. אמה מולידתה עודדה אותה, הזכירה לה את הסימן שעדיין אפשר היה לראות ליד טבורה, ואת כל המחוות, כל נימות הדיבור וכל הבעות הפנים שלה שמקורן היה בוודאי בסבתהּ פונגווה. ואפילו העקשנות הזאת, סיימה את דבריה בחיוך, אותה להיטות לשאלות חסרות תכלית, נבעה ללא כל ספק מלִבּה הזקן של פּוֹנְגְוֶוה — ינוחו עצמותיה הלבנות בשלום על משכבן.

    והילדה, המבולבלת מעט, התרחקה בדממה ותעתה בפאתי הכפר, שואלת את עצמה, מקמטת את מצחה מחמת הספק, איך זה ייתכן שהיא חשה את עצמה בעוצמה כה רבה, בלהט כה גדול, באופן כה מוחלט, בַּיַאנְגוּמַאי? איך ייתכן שהיא רואה את ארץ בני האדם כאילו מעולם לא ראתה אותה קודם לכן? איך ייתכן שכל רגע נראה לה חדש וחד פעמי? איך ייתכן שהיא אינה מזהה דבר בעולם שבו חיה בעבר, בגלגוליה הקודמים?

     

    ביום שבו נולדה הבטיח אותה אביה לחברו משכבר הימים דיַאדְיוּ, לזכר מסע ציד שעשו באזור הרי מַאהוֹר בנעוריהם הזכורים לטוב, כשבשבילים עדיין לא נפרשו מלכודות אדם. דיַאדְיוּ גר באֶנַמְפּוֹר, שם נבחרים מלכי הגשם, והוא נשבע במים שלא יוכל לקבל חסד זה: ביום שבו יבשילו חלציה של הבת, יהיה הוא זקן מדי, ואולי אפילו כבר ימות. אך כדי לא להעליב את חברו הוותיק לציד, נאלץ להיעתר. תקוותו היחידה הייתה המוות; הוא קיווה ללכת לעולמו לפני שיתעגלו ירכיה של הילדה, כי, מבינים אתם, לא היה זה מאלה שלועסים את שורש הוַולִיקַלָם כדי לתמוך בתפארת איבָרָם. אך רוח הערב נשאה את מילותיו הרחק הרחק, והוא עוד עמד איתן על רגליו כאשר זכתה בַּיַאנְגוּמַאי לכינויה האחר, אוּטִילִי בָּן אוּלִין, שמשמעו, בשפת הדְיוֹלָה של גדות הנהר: את שמנה, אך משקלך אינו מכביד על תנועותיך.

    בעת שהיה מבקר אצל ארוסתו הצעירה בתחום מושב שִבטהּ, היה דיַאדְיוּ צובט שוב ושוב את זרועה של הילדה, את ירכיה השמנמנות ואת הקימורים העדינים כל כך שהתפתלו לאורך פלג גופה העליון. דיַאדְיוּ יכול היה לתת לה מתנות והיה מוכשר לכך: בובות חֵמר, יוֹ־יוֹ עשוי מנגו, פעמונים, סביבונים מגולפים בלימונים קטנטנים, צמידים ואבנטי פנינים שתוכל לענוד בעתיד, בלילותיה כאישה. אז הייתה בַּיַאנְגוּמַאי קדה קידה, מרימה אליו פרצוף חתום מוסתר למחצה מאחורי אצבעות שנמתחו מלחי אל לחי, ומקבלת בשמחה כמוסה את מתנותיו של אותו גבר שבקרוב יהיה בעלה, ושמאז ומתמיד התרגלה לכנותו "ארוס", בדיוק כפי שנהגה לכנות "דוד" את כל מי שקרא לה "אחיינית". בסופו של דבר, היא הייתה מרוצה למדי ממעמדה. כמי שהובטחה לאדם מכובד, המבוגרים כבר ראו בה אחת משלהם, אף על פי שאיבריה לא הגיעו עדיין למלוא מידותיהם. המחשבה על כך עוררה בה סחרחורת קלה, כפי שהרגישה כשפיזזה על קבי ריקוד, גופה מכוסה נוצות, בליל החגיגה של מלך אֶנַמְפּוֹר. אולם דברים מסוימים ששמעה גרמו לה לפעמים לצנוח מהגבהים הללו אל האדמה. הילדים הקטנים סיפרו שדיַאדְיוּ הזקן רוצה להתאחד באמצעותה עם סבתה המנוחה פּוֹנְגְוֶוה. נרמז שהיה ביניהם סיפור אהבה, סיפור עצוב. אבל הוא ודאי ימות לפני שתראה בַּיאַנְגוּמַאי את דם וִסתה הראשונה: יהיה עליהם להמתין מתחת לאדמה, עד שיזדמן להם גלגול אחר... אה, כמה ירחים יחלפו עד שיוכל סוף סוף דיַאדְיוּ להתאחד שוב עם פּוֹנְגְוֶוה היפה?... כך ריננו הולכי הרכיל. אבל למרבה הפלא דיבורים אלה רק החמיאו לנפשה של בַּיאַנְגוּמַאי, ואף על פי שהעמידה פני נעלבת, הייתה שוב מרוצה ממעמדה, הלולייני כמעט, בסולם המסתורי והמִשתנה של הקיום. המילים היחידות שפגעו בה יצאו מפיו של קוֹמוֹבּוֹ, ילד פשוט־מראה, שאוזניו מחודדות ועיניו מזייפות תמימוּת וכנוּת. קומובו מעולם לא אמר מילות־בטן, כשאר הילדים שגבעולם מזדקף, והמילים הטהורות ביותר יצאו מבין שפתיו עטויות נופך אפל, ערמומי, לא נעים כלל וכלל. מכל הכינויים שבעולם הוא מצא כנראה את הכינוי היחיד שעשוי היה להכאיב ללִבּה של בַּיַאנְגוּמַאי. כך היה משחר ילדותם. בכל הזדמנות היה רוכן אליה בארשת של אדישות, ולוחש לה בחשאי באוזנה, תמיד אותה מילה: סרטנית. הוא אהב גם לקפץ לפניה קפיצות קטנות בדילוגים פתאומיים הצִדה שרימזו על תנועתו של סרטן הנהרות. ואם אסור היה לו לקפץ כך, מחמת איזה טקס או אירוע חגיגי, היה זוקף בדממה את זרועותיו מעל לראשו, כדי לחקות את מְחושיהם של אותם סרטנים קטנטנים כחלחלים שארץ הַבָּלָאנְטָה משופעת בהם. פעם, במהלך טקס אשכבה, כשגם הצגה זו לא חמקה מעיניהם המזועזעות של המבוגרים, עלה במוחו של קומובו תרגיל חדש: הוא קפא כליל על מקומו, ורק את גלגלי עיניו הבליט מתוך חוריהם, עד שהפכו עגולים וזקורים כמו הגולות האדומות שבראשם של הסרטנים. בדרך זו די היה שקומובו יזכיר את הדג שהוגש אמש לשולחן של משפחתו, והילדה הייתה נעטפת בושה. פעם לא התאפקה והטיחה בפניו את כינויו של החזיר: קוּבָּגִי קוּ בּוֹן — אתה, אשר בשרך נועד להמלחה. אבל במקום להיעלב, העלה קומובו על פניו חיוך מתוק מאוד וארשת של תמימות והטיל במיומנות השמורה לו את אחד מחיציו המפתיעים: קאווֹלוֹנג קַדְיַאק, אמר בטבעיות. היה זה כינויה הנפוץ ביותר של ציפור המים ואלי־ואלי, המצודדת כל כך את העין והרכה כל כך על הלשון. קאווֹלוֹנג קַדְיַאק, הוא ענה בחיוך, כינוי שמשמעותו בשפה של גדות הנהר: אחורייך כה טעימים כשמבשלים אותם בשקדים.

    תקרית זו אירעה על גדותיה של אחת התעלות בשעת מטלות הבוקר. כורעים על הסלעים השטוחים והמאורכים, כתריסר ילדים בני אותו גיל קיפּוּ את המים, שהיו ירוקים ורעננים לאחר הלילה, וטבלו בהם עלים שרוקנו אותם במיומנות אל מעבר לכתפיהם לתוך כַּדֵי חרס. מילותיו של קומובו נישאו אל השמים בשעשוע ועוררו חיוכים מושחזים וצחקוקים. בַּיַאנְגוּמַאי הניחה את הכד על ראשה והלכה בסבר פנים חמור אל אזור המגורים. שם הסתגרה במשך כמה ימים, חולמת בהקיץ על כל מה שעשוי לקרות על פני האדמה: ילדים רבים הרי נפלו מצמרות הדקלים, כשאֶפעה הכיש אותם; אחרים התייבשו חיים, ובטנם של אחרים התנפחה כמו נאד מים, אחרים אבדו ביער, נעלמו איש לא יודע איך, אולי נמכרו לשדים הלבנים מסִיגִי־תְיוֹר — מדוע לא יקרה דבר כזה לקומובו, מדוע?

     

    יום אחד התנפחה בטנו של קומובו, והילדה הבינה את מלוא חטאה. כשסיפרה על כך לאמה, זימנה זו ללא דיחוי את כל הנשים לכינוס שנערך למחרת היום בבקתה מחוץ לכפר, בקתה ששימשה תא־הווידויים של השבט. לפי המנהג, היא לא הודיעה מראש מהי סיבת הכינוס. כמה מהחברות החדשות התפרשו מסביב לבקתה ושמרו עליה שמירה קפדנית כדי להגן על המסתורין של בנות מינן. חלקן אף הסתתרו בעלוות הסבך שמסביב. כשתפסו כל הנשים את מקומן בתוך הבקתה, ישובות על פי גילן, השפעתן האישית או קשריהן לרוח המקום, הדפה אִמה הראשונה של ביאנוגמאי את בתה אל מרכז המעגל ופנתה אליה במילים אלה: "אִמרי מה שיש לך לומר, וזכרי שהכול קם ונופל על המילה."

    מצחה של בַּיַאנְגוּמַאי היה עטור בסרט לבן שעונדות החוזרות בתשובה, וידיה נחו על כתפיה, עיניה מושפלות, פניה מעוותות באימה. היא עמדה במרכז המעגל והתוודתה על הרוח הרעה שהשתלטה על לִבּה. כאשר שאלו אותה מדוע ייחלה למותו של קומובו פתחה את פיה המסכן בחרדה אך אף מילה לא יצאה ממנו. היא רעדה והניעה את לשונה כמו דג מחוץ למים. אמו הראשונה של קומובו ביקשה את רשות הדיבור וחזרה בבכי על השאלה ששאלו בלִבן כל הנשים. והילדה המשיכה לעמוד במרכז המעגל, ללא הגה, ועיניה סובבות בעדינות בארובותיהן, מלאות בציפייה חולמנית, נואשת. שתי כוהנות ניגשו אליה, וכשראו שהיא תרה בכנות אחר התשובה, פצחו בשיר המסורתי של הבּוֹאֶקִין,[1] השיר של וידוי הנשים. קולותיהן היו צורמניים, ונדמה היה שכל אחד מהם מנסה לעלות על משנהו, כאילו כדי להעיד על מעלותיו. אולם עיני התנשמת שלהן הבהיקו, והן קראו עתה בנימה מפצירה: אֶלָנָה, אֶלָנָה, אתה, האדם הראשון, אתה ששיסעת את איבריך והקזת את דמך כדי לתת לנו אדמה ומים, האר את לב הילדה, האֵר את הלב הזה, אֶלָנָה...

    לפתע נגעה בבַּיַאנְגוּמַאי רוח הבּוֹאֶקִין, והיא החלה לרעוד מעורפה ועד עקביה, ולרקוד את הריקוד האיטי והפתלתל של אלה שחטאם נגלה להם. קצף דק נזל על שפתיה, והיא מלמלה בלי משים, בקול דק ומאנפף שהיה גם קולו של הבּוֹאֶקִין: "כי הוא מרחיק אותי מאושרו, מרחיק כל כך..."

    רק נשמעו מילים אלה, עבר לחש בקרב הנאספות, וכמה מהנכבדות החליפו ביניהן חיוכים, וריסיהן המשומנים רִפרפו בתמיהה...

    • אנדרה שוורץ-בארט
    • אנדרה שוורץ-בארט
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות