הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מוות רך מאוד
  • מוות רך מאוד
    סימון דה בובואר | תרגום: מיכה פרנקל
    כתר | 2008 | פרוזה תרגום | 158 עמ' מודפסים

    בספרה האוטוביוגרפי מוות רך מאוד מספרת סימון דה בובואר באומץ וברגישות על אודות ההתמודדות עם המוות. זהו אולי ספרה החשוף ביותר של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הנודעת, ספר המגלה קרביים ולב. הימים הם ימיה האחרונים של אמה, וזהו סיפור המפגש של דה בובואר עם מחלתה ומותה. ההיאחזות העיקשת של האם בחיים נפרטת לפרטים יומיומיים ומתגלה כמעשה שיש בו כוח, חמלה ואפילו יופי. מוות רך מאוד הוא ספר חף מסנטימנטליות, המתאר באופן נוגע ללב את מערכת היחסים המורכבת שבין אם ובת, בצל ידיעת הקץ הקרוב. דה בובואר מלמדת אותנו דבר מה על הקושי שבפרידה מהורה ובעיקר בפרידת הבת מן האם.

    מוות רך מאוד יצא לאור בצרפת ב-1964 והוגדר לא פעם כשיא היצירה הספרותית של דה בובואר. ז´אן פול סארטר, "הקורא הראשון" שלה, טען שזה הטקסט המרגש ביותר שכתבה. בפרוזה מהודקת מתמודדת דה בובואר עם השאלות הרבות שמעורר האובדן ודנה בכנות מעוררת השתאות ביחסים בינה ובין אמה. המוות הקרב והשתיקה שאופפת אותו מחייבים את דה בובואר לתת דין וחשבון ביחס לחיי אמה ולחייה שלה, ולגלות כי המרחק ביניהן אינו אלא צדה השני של הקרבה. וכך בעצם כתיבת הספר וסיפורן האישי של סימון דה בובואר ושל אמה פרנסואז טמון ריפוי.

    במבטו המפוכח, מוות רך מאוד עשוי להציע נוחם ומזור למתמודדים עם מחלה וכאב. הספר תורגם לעברית ב-1983 ועתה הוא רואה אור בעריכה חדשה ומלווה באחרית דבר כפולה, המצרפת התבוננות ספרותית לצד זווית רפואית השופכת אור על ספר חשוב זה.

     

    סימון דה בובואר נחשבת לאם הפמיניזם של טרום 1968. היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה "המין השני" (1949), הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" (המין השני\ כרך שני, הקדמה) והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו. היא תמכה בזכות של אישה על גופה ובזכות להפלה. היא כתבה רומנים, מחקרים פילוסופיים ואת זכרונותיה. הרומן "המנדרינים", אותו כתבה, שהדמויות הראשיות בו הן: אלבר קאמי, סארטר והיא, זכה בפרס גונקור.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    84 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ביום חמישי, 24 באוקטובר 1963, בשעה ארבע אחר הצהריים, הייתי ברומא, בחדרי במלון מִינֶרְוָה; למחרת היה עלי לשוב הביתה במטוס. עשיתי סדר בניירותי והטלפון צלצל. בּוֹסט חייג אלי מפריס: "לאמך קרתה תאונה," אמר.
    חשבתי: מכונית פגעה בה, היא נשאה את עצמה בקשיים מרובים מן הכביש למדרכה, שעונה על מקל ההליכה שלה, ומכונית פגעה בה.
    "היא נפלה בחדר האמבטיה ושברה את צוואר עצם הירך," אמר לי בוסט. הוא התגורר באותו בניין שבו גרה אמי. אמש, סמוך לשעה עשר בערב, כשעלה במדרגות עם אולגה, הבחינו בשלוש דמויות העולות לפניהם — גברת ושני שוטרים. "זה בין הקומה השנייה לשלישית,"
    אמרה האישה. האם קרה משהו לגברת בובואר? כן. היא נפלה. היא זחלה במשך שעתיים על הרצפה עד שהגיעה לטלפון; היא ביקשה מחברה, גברת טַרדיֶה, שיפרצו את הדלת. בוסט ואולגה ליוו את הקבוצה עד לדירה. ד"ר לַקרוּאָה, המתגוררת באותו בית, אבחנה שבר בצוואר עצם הירך; לאחר שהחישו אותה לחדר המיון של בית–החולים בּוֹסיקוֹ, בילתה אמא את הלילה באולם הכללי. "אבל אני לוקח אותה למרפאה הפרטית ס'," אמר לי בוסט. "שם עובד אחד מן המעולים שבמנתחי העצמות. פרופ' ב'. היא מחתה, היא חששה שהאשפוז שם יעלה לך ביוקר. אבל הצלחתי לשכנע אותה."
    אמא המסכנה! סעדתי אִתה ארוחת צהריים כששבתי ממוסקבה חמישה שבועות קודם לכן; כרגיל נראתה רע.
    לפני זמן לא רב עדיין השלתה את עצמה שאינה נראית כפי גילה; אולם כעת קשה היה שלא לטעות: היא היתה אישה בת שבעים ושבע, שחוקה ביותר. דלקת הפרקים הכרונית בירכיים, שהופיעה לאחר המלחמה, הלכה והחמירה משנה לשנה, למרות טיפולי האמבטיה באֶקס–לֶה–בֶּן והעיסויים: נדרשה לה שעה שלמה כדי להקיף גוש בניינים. היא סבלה, שנתה נדדה, למרות שש גלולות האספירין שהיתה בולעת מדי יום. זה שנתיים–שלוש, ובעיקר מאז החורף האחרון, ראיתי אצלה תמיד את אותם עיגולים סגולים סביב העיניים, את אותו אף מכוּוץ, את אותן לחיים שקועות. שום דבר רציני, היה אומר רופאה, ד"ר ד': הפרעות בכבד, עצלות המעיים; והיה רושם כמה תרופות, כגון ריבת תמר הודי נגד העצירות. לא תמהתי באותו יום שהיא חשה עצמה "שבר כלי"; הכאיב לי שיעבור עליה קיץ רע. יכולה היתה לנפוש במלון או במנזר שהיה מקבל אורחים קבועים. אבל היא היתה סמוכה ובטוחה שתוזמן, כבכל שנה, אל בת דודתי ז'אן למֶריניַאק, או אל אחותי לשַרַכבֶּרגֶן. אצל שתיהן לא התאפשר הדבר.
    היא נותרה בפריס המרוקנת, הגשומה. "אני, שאף פעם לא סובלת מדיכאון, הפעם הוא תקף אותי," אמרה לי.
    למזלה, זמן קצר לאחר ביקורי אירחה אותה אחותי באלזס למשך שבועיים. כעת ידידיה שוב בפריס, ואני חזרתי לשם:
    אלמלא השבר ודאי הייתי מוצאת אותה מאוששת. לבה היה במצב מצוין, לחץ דמה כשל אישה צעירה: מעולם לא חששתי שתקרה לה תאונה פתאום. בשש בערך טלפנתי אליה למרפאה. בישרתי לה ששבתי ושאבוא לבקר. היא השיבה לי בקול מהוסס. פרופ' ב' נטל את השפופרת: הוא ינתח אותה בשבת בבוקר.
    "השארת אותי חודשיים בלי מכתב!" אמרה לי כשהתקרבתי למיטתה. מחיתי: התראינו, כתבתי מרומא.
    היא האזינה לי בארשת נטולת אֵמון. מצחה, ידיה, להטו; פיה המעוּות קמעה התקשה לבטא מילים ובראשה ערפל.
    ההיתה זו תוצאת החבטה? או להפך, התקף קל הביא לידי נפילתה? תמיד היתה לה עווית עצבנית. (לא תמיד, אך זה זמן רב. ממתי?) היא היתה ממצמצת בעיניה, גבותיה היו מתרוממות, מצחה היה מתקמט. כל זמן ביקורי לא פסקה עווית זו לרגע. וכשצנחו עפעפיה החלקים והתפוחים שוב, כיסו את עיניה כליל. הרופא האסיסטנט ג' בא והודיע: הניתוח אינו נחוץ, עצם הירך לא נקעה, שלושה חודשי מנוחה והיא תתאחה. אמא נראתה כאילו הוקל לה.
    היא סיפרה לי באי סדר: מאמציה להגיע עד מכשיר הטלפון, חרדתה, חביבותם של בוסט ואולגה; היא הובאה לבוסיקו בחלוק, ללא חפצים כלשהם. אולגה הביאה לה למחרת כלי רחצה, מי קולון, אפודונת עשויה צמר לבן.
    על דברי התודה שלה השיבה אולגה: "אבל גברתי, זה מתוך חיבה." אמא חזרה ואמרה פעמים מספר בסבר זחוח וחולמני, "היא אמרה לי, זה מתוך חיבה."
    "היא נראתה נבוכה כל כך שהיא מפריעה, ומלאת הכרת טובה עד לאובדן העשתונות על מה שעשו בשבילה:
    היא שברה את הלב," אמרה לי אולגה בערב. היא סיפרה בתרעומת על אודות ד"ר ד'. הוא כעס שהזעיקו את ד"ר לקרואה, וסירב לגשת לראות את אמא בבוסיקו ביום חמישי. "עשרים דקות חיכיתי לו על קו הטלפון," אמרה לי אולגה. "אחרי ההלם הזה, אחרי לילה בבית החולים, אמך היתה זקוקה לרופא הקבוע שלה, שינחם אותה. והוא לא רצה לשמוע על זה." בוסט אינו סבור שלאמא היה התקף לב: כשהרים אותה היא היתה קצת מטושטשת, אבל צלולה. בכל זאת היו לו ספקות אם היא תתאושש בתוך שלושה חודשים; שבר עצם הירך כשלעצמו אינו חמור, אך חוסר התנועה הממושך גורם לפצעי לחץ, שאינם מגלידים אצל הישישים. תנוחת השכיבה מעייפת את הריאות: החולה לוקה באנגינה וזו מעבירה אותו מן העולם.
    לא התרגשתי כלל. למרות נכותה היתה אמא איתנה.
    ובסופו של דבר — הגיעה שעתה למות. ואחרי ככלות הכול, הרי היא בגיל שבו מתים.
    בוסט הודיע מראש לאחותי, ואני שוחחתי עמה ארוכות בטלפון: "ציפיתי לזה!" אמרה לי. באלזס גילתה שאמא הזדקנה ונחלשה כל כך, עד שאמרה לליונל: "היא לא תעבור את החורף." לילה אחד נתקפה אמי כאבי בטן עזים, כמעט ביקשה שייקחו אותה לבית החולים. אבל למחרת בבוקר היתה מאוששת. וכאשר החזירו אותה במכונית, "מוקסמת, נלהבת" — כפי שאמרה — מהביקור, שוב התמלאה כוחות ועליצות. בכל זאת, באמצע אוקטובר, כעשרה ימים לפני התאונה, טלפנה פרַנסין דיאטוֹ לאחותי:
    "זה עתה סעדתי אצל אמך. מצאתי אותה במצב כל כך ירוד שרציתי להזהיר אותך." אחותי מיהרה לבוא לפריס בתואנה כוזבת וליוותה את אמא למכון רנטגן. לאחר שבחן את הצילומים אישר רופאהּ בהחלטיות: "אין מקום לדאגה. נוצר מין כיס במעי, כיס צואתי, הגורם לקשיים ביציאה. וחוץ מזה אמך אוכלת מעט מדי, דבר העלול לגרום לה לחֶסֶר; אבל היא לא בסכנה." הוא המליץ על תזונה טובה יותר ורשם לה תרופות חדשות, ממריצות ביותר. "בכל זאת הייתי מודאגת," אמרה לי פּוּפֶּט. "התחננתי לפני אמא שתיקח שומרת לילה. אבל היא לא הסכימה: זרה שתישן בבית, זה רעיון בלתי נסבל." פופט ואני הסכמנו שהיא תבוא לפריס שבועיים מאוחר יותר, המועד שבו התכוונתי לצאת לפראג.
    למחרת עדיין היה פיה של אמא מעוּות, ודבריה לָעוּ; עפעפיה הארוכים ציעפו את עיניה וגבותיה רעדו. זרועה הימנית, שנשברה לפני עשרים שנה כשנפלה מאופניים, לא התאחתה כראוי; נפילתה האחרונה הזיקה לזרועה השמאלית; בקושי יכלה להניע את שתי הזרועות. למזלה טיפלו בה היטב.
    חדרה השקיף לעבר הגן, הרחק משאון הרחוב. את המיטה הזיזו ממקומה והציבו אותה לאורך המחיצה המקבילה לחלון, באופן שמכשיר הטלפון, הקבוע בקיר, יהיה בהישג ידה. בגבה תמכו כרים והיא היתה ישובה יותר מאשר שכובה, כדי לא לעייף את הריאות. המזרן הפניאומטי שהיה מחובר למִתקן אלקטרוני רטט ועיסה אותה, למנוע את פצעי הלחץ. פיזיותרפיסטית היתה מפעילה את רגליה מדי בוקר. נדמה היה שהסכנות שציין בוסט הסתלקו להן. בקולה המנומנם קמעה סיפרה לי אמא שאחות מעשית בוצעת עבורה את הבשר, עוזרת לה לאכול, ושהארוחות מצוינות, ואילו בבוסיקו הגישו לה מעי ממולא תפוחי אדמה! "מעי ממולא! לחולים!" היא דיברה ביתר רהיטות מאשר אמש. היא דשה בשתי שעות האימה שבהן נגררה על הרצפה, בעודה שואלת את עצמה אם תצליח להגיע לחוט הטלפון ולמשוך אליה את המכשיר. "יום אחד אמרתי לגברת מַרשַנד, שגם היא חיה לבדה: למזלנו קיים טלפון. והיא השיבה לי: 'עדיין צריך שתהיי מסוגלת להגיע לטלפון.' בנימה פסקנית חזרה אמא פעמים מספר על מילים אחרונות אלה; היא הוסיפה: "אילולא הצלחתי להגיע לחוט, הייתי אבודה."
    האם היה עולה בידה לצעוק בקול רם די הצורך שישמעו אותה? לא, ללא ספק. דימיתי לעצמי את מצוקתה. היא האמינה באלוהים; אך למרות גילה, נכויותיה, חולשותיה, היא נאחזה בפראות בחיים ותיעבה את המוות תיעוב של חיה. היא סיפרה לאחותי סיוט הפוקד אותה לעתים תכופות: "רודפים אחרי, אני רצה, רצה, ונתקלת בקיר, צריך לדלג מעל הקיר הזה, ואני לא יודעת מה יש מאחוריו; אני פוחדת." היא גם אמרה לה: "המוות עצמו לא מפחיד אותי; אני פוחדת מן הקפיצה." בעודנה זוחלת על הרצפה, סברה שהגיעה העת לקפוץ.
    שאלתי אותה: "כאב לך מאוד כשנפלת?"
    "לא. אני לא זוכרת. אפילו לא כאב לי."
    ובכן, היא איבדה את הכרתה, הרהרתי. היא נזכרה שחשה סחרחורת, והוסיפה שימים אחדים קודם לכן, לאחר שנטלה אחת מתרופותיה החדשות, חשה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה; היא הספיקה מבעוד מועד להשתרע על הספה. התבוננתי בחשדנות בבקבוקונים שבת דודתי הצעירה מַרְת קוֹרדוֹניֶה הביאה מביתה עם חפצים שונים אחרים. היא עמדה על דעתה להמשיך באותו טיפול רפואי; האם זה היה הטיפול המתאים?
    פרופ' ב' בא לראותה בסוף היום והלכתי אחריו למסדרון: מיד לאחר שתשוב לאיתנה, אמר לי, לא תלך אמי גרוע יותר מבעבר. "היא תוכל לחזור לחיי היומיום שלה." האם איננו סבור שהיא איבדה את הכרתה? הוא לא סבר כך. הוא נדהם כאשר הבאתי לידיעתו שהיא סובלת מהפרעות במעיים. בבוסיקו אבחנו שבר בצוואר הירך והוא הסתפק בכך. הוא ידאג שהיא תיבדק בידי רופא כללי.
    "את תלכי בדיוק כמו קודם," אמרתי לאמא. "תוכלי לשוב לחיַיך."
    "הו! יותר לא אדרוך בדירה הזאת, אני לא רוצה לראות אותה שוב לעולם. בעד כל הון שבעולם!"
    הדירה הזאת: היא היתה גאה בה כל כך! הדירה ברחוב רֶן אשר אבי המזדקן, שנעשה חולה מדומה, היה ממלא אותה בפרצי מצב רוחו הרע, נמאסה עליה. לאחר שמת — ומיד אחריו מתה סבתא — היא רצתה להתנתק מהזיכרונות. שנים קודם לכן עקרה אחת מידידותיה לאַטֶליֶה ואמא הוקסמה מהמודרניזם הזה. מטעמים הידועים לכול, בשנת 1942 היה ניתן למצוא על נקלה מקום מגורים, והיא יכלה לממש את חלומה: היא שכרה סטודיו עם גזוזטרה מוארכת ברחוב בּלוֹמֶה. היא מכרה את שולחן הכתיבה העשוי עץ אגס מושחר, את חדר האוכל בסגנון אנרי השני, את מיטת הכלולות, את פסנתר הכנף; ושמרה את הרהיטים האחרים ופיסה משטיח המוֹקֶט האדום. היא תלתה על הקירות את ציוריה של אחותי, והציבה בחדרה ספה, והיתה יורדת ועולה בנקל בגרם המעלות הפנימי. לאמיתו של דבר, בעיני הדירה לא היתה עליזה ביותר; היא היתה בקומה השנייה, חדר אליה אור קלוש בלבד למרות החלונות הגדולים המזוגגים. בחדרים שלמעלה — חדר המיטות, המטבח וחדר האמבטיה — שררה תמיד אפלולית, ושם שהתה אמי מאז שכל מדרגה היתה סוחטת ממנה אנקה. במשך עשרים שנה הכול התלכלך ונשחק — הקירות, הרהיטים, השטיחים. בשנת 1960, כאשר אמא כבר תכננה לפרוש לבית אבות, החליף הבניין בעלים והיא חששה שעלולים לסלק אותה. היא לא מצאה דירה מתאימה, ומלבד זאת היתה קשורה לביתה.
    לאחר שנודע לה שאין רשות לסלקה, נשארה ברחוב בּלוֹמֶה. אולם עתה, ידידותיה ואני עמדנו לחפש בית אבות נעים שאליו תעבור ברגע שתבריא: "לא תשובי לעולם לרחוב בלוֹמה, אני מבטיחה לך," אמרתי לה.
    ביום ראשון עיניה עדיין היו עצומות למחצה, זיכרונה מנומנם, והמילים נשרו מפיה כטיפות בצקיות. היא תיארה באוזני מחדש את "נתיב הייסורים" שלה. משהו בכל זאת ניחם אותה: העבירו אותה למרפאה שאותה העריכה, אפילו יתר על המידה.
    "בבוסיקו היו מנתחים אותי כבר אתמול! כאן, נראה שזו המרפאה המעולה ביותר בפריס." וכיוון שלדידה הנאת האישור לא היתה שלמה אם לא נוסף לה גם גינוי, היא הוסיפה ברמיזה על מוסד סמוך: "היא הרבה יותר טובה ממרפאה ג', אמרו לי שמרפאה ג' לא טובה בכלל!"
    "מזמן לא ישנתי כל כך טוב," אמרה לי ביום שני.
    מראה פניה הרגיל שב אליה, קולה נצטלל ועיניה היו רואות. בזיכרונה שרר סדר. "יצטרכו לשלוח פרחים לד"ר לקרואה." הבטחתי לקחת על עצמי תפקיד זה.
    "והשוטרים? לא צריך לתת גם להם משהו? הפרעתי להם."
    התקשיתי לשכנעה שלא. היא נשענה על כריה, הסתכלה היישר אל עיני ואמרה לי בהחלטיות: "את רואה, הגזמתי; התייגעתי מדי; הייתי בקצה גבול כוחותי. לא רציתי להודות שאני זקנה. אבל חייבים לדעת לראות את הדברים כפי שהם: בעוד כמה ימים ימלאו לי שבעים ושמונה שנים, זה גיל מבוגר. אני צריכה להתארגן בהתאם. אני עומדת להפוך דף." סקרתי אותה בהערצה. זמן רב התעקשה להאמין שהיא צעירה. על הערה חסרת טקט של חתנה יום אחד הגיבה בקול נרגז: "אני יודעת, אני יודעת שאני זקנה, וזה כשלעצמו לא נעים לי: אני לא רוצה שיזכירו לי את זה." לפתע הגיחה מן הערפילים שבהם ריחפה במשך שלושה ימים ומצאה בתוכה כוח לעמוד כנגד שבעים ושמונה שנותיה, החלטית וצלולה. "אני עומדת להפוך דף."
    היא הפכה דף בעוז לב מפתיע לאחר מות אבי. שברון לב גדול תקף אותה, אך היא לא נבלעה בעברה. היא ניצלה את החירות שנפלה שוב לידיה כדי לשקם את חייה על פי טעמה. אבא לא הותיר לה פרוטה, והיא היתה בת חמישים וארבע. היא עמדה בבחינות ועברה השתלמויות שאפשרו לה לעבוד כעוזרת ספרנית בשירותי הצלב האדום. היא למדה שנית לרכוב על אופניים כדי להגיע למשרד. לאחר המלחמה היא התכוונה לעסוק בתפירה בבית. אז יכולתי לעזור לה. אך הבטלה לא התאימה לה. היא היתה צמאה לחיים כאוות נפשה, ויצרה לעצמה המון פעילויות. היא עבדה בהתנדבות בספרייה של מרפאה לרפואה מונעת בסביבות פריס, ואחר כך בספרייה של חוג קתולי ברובע שלה. היא אהבה למשש את הספרים, לעטוף אותם, למיינם, לנהל כרטסת ולהשיא עצות לקוראים. היא למדה גרמנית, איטלקית, שמרה על גחלת האנגלית שלה. היתה רוקמת בחוגים לרִקמה, משתתפת במכירות צדקה, הולכת להרצאות. היא רכשה לעצמה הרבה חברות חדשות, ואף חידשה ידידויות ישנות וקשרים עם קרובים שקדרותו של אבי הרחיקה אותם. היא היתה מכנסת אותם בשמחה בסטודיו שלה. עלה בידה להגשים סוף סוף אחת משאיפותיה העקשניות ביותר: לטייל. היא נאבקה צעד אחר צעד נגד קישיון המפרקים שהקשה עליה את ההליכה.
    היא נסעה לראות את אחותי במילאנו. בקיץ היתה טופפת לאורך רחובות פירנצה ורומא. היתה מבקרת במוזיאונים של בלגיה והולנד. לאחרונה, משותקת כליל, היא ויתרה על שאיפתה לשוטט בעולם. אך כאשר ידידים ובני דוד היו מזמינים אותה לכפר או לפרובינציה, דבר לא עצר בעדה. היא לא היססה מלהיות מורמת לרכבת בידי מבקר הכרטיסים. חדוותה הגדולה ביותר היתה לנסוע במכונית. לאחרונה, אחייניתה קתרין הסיעה אותה בשעת לילה למריניאק בדֶה שְׁבוֹ מרחק יותר מ–450 קילומטר.
    היא ירדה מן המכונית רעננה כפרח.
    חיוניותה הפליאה אותי וכיבדתי את אומץ רוחה. מדוע, מיד לאחר ששב אליה הדיבור, היא אמרה דברים שזעזעו אותי? כשהזכירה את הלילה שבילתה בבוסיקו אמרה לי:
    "הנשים הפשוטות, את יודעת איך הן, הן בכייניות.
    האחיות, בבתי החולים, עובדות רק בשביל הכסף. ולכן..."
    היו אלה משפטי שגרה, מכאניים כנשימה, אבל בכל זאת הפיחה בהם תודעתה רוח חיים: לא ניתן לשמוע אותם בלי מבוכה. נעצבתי על הפער שבין אֱמֶת גופהּ הסובל לבין ההבלים שראשה גדוש בהם.
    הפיזיותרפיסטית התקרבה למיטה, הפשילה את הסדין, אחזה ברגלה השמאלית של אמא: כתונת הלילה היתה פתוחה, והציגה באדישות את בטנה הקמוטה, הצפודה והחרוּשה קמטים זערערים, ואת ערוותה הקירחת.
    "כבר אין לי שמץ בושה," אמרה בסבר מופתע.
    "את צודקת בהחלט," אמרתי לה. אבל הסבתי את ראשי והתבוננתי בגן. לחזות בערוות אמי: זה גרם לי הלם. שום גוף לא היה קיים לגבַּי פחות — שום גוף לא היה קיים יותר. כילדה, חיבבתי אותו; כמתבגרת, הוא השרה עלי דחייה מדאיגה; זה קלאסי; סברתי שזה נורמלי שהוא יְשמר את אותו אופי כפול של דוחה ומקודש: טאבו. בכל זאת, תמהתי על עוצמת הרתיעה שלי. היעתרותה נטולת הדאגה של אמי החמירה אותה; היא ויתרה על האיסורים, על הציוויים שדיכאו אותה כל חייה; הייתי תמימת דעים עמה.
    אלא שגוף זה, שלפתע צומצם על–ידי אותו ויתור שפירושו לא להיות יותר מאשר גוף, כלל לא נבדל עוד מגווייה:
    גופה עלובה חסרת מגן, ממוששת, מטולטלת בידיים מקצועיות, שנדמה שהחיים מתמשכים בה רק מתוך התמדה טיפשית. אמי היתה קיימת לגבַּי תמיד ומעולם לא הרהרתי ברצינות שבאחד הימים תיעלם פתאום. קִצָהּ, כהולדתה, חל בזמן מיתי. כאשר הייתי אומרת לעצמי:
    הגיעה שעתה למות, היו אלה מילים נבובות כמילים רבות אחרות. זו הפעם הראשונה שראיתי בה גווייה שניתנה לה ארכה.
    למחרת בבוקר הלכתי לקנות את כותנות הלילה שדרשו האחיות: קצרות, שאם לא כן ייווצרו קפלים מתחת לעכוז ויגרמו לפצעי לחץ. "את רוצה כותנות קצרות? כותנות בסגנון בייבי דוֹל?" היו הזבניות שואלות אותי. הייתי ממששת לבנים קלילים כשמם, רכי גוון, קציפתיים, העשויים לגופים צעירים ועליזים. היה זה יום סתיו נאה, שמים כחולים. פסעתי בתוך עולם אפור כעופרת ואמרתי לעצמי שתאונת אמי הכתה אותי בתדהמה חזקה יותר מכפי שציפיתי. לא ידעתי למה ומדוע. התאונה תלשה אותה ממסגרתה, מתפקידיה, מן הדימויים הקפואים שבהם כלאתי אותה. זיהיתי אותה באישה הזאת שנפלה למשכב, אבל לא זיהיתי את הרחמים, ולא את טיב המבוכה שהיא עוררה בי. החלטתי לבסוף לבחור בכותנות "שלושה רבעים", ורודות עם נקודות לבנות.
    ד"ר ט', שעליו הוטל התפקיד להשגיח על מצבה הכללי של אמי, בא לראותה בשעת ביקורי.
    "נראה שאת אוכלת מעט מדי."
    "הייתי מדוכאת הקיץ. לא היה לי דחף לאכול."
    "הבישול שעמם אותך?"
    "הייתי מכינה לעצמי מנות קטנות וטובות, ואחר כך לא הייתי נוגעת בהן."
    "אה! אז זה לא היה מתוך עצלנות; היית מכינה לעצמך מנות קטנות וטובות?"
    אמא התרכזה: "פעם אחת הכנתי לי חביתית בגבינה.
    אחרי שתי נגיסות, זה נגמר."
    "אני מבין," אמר הרופא וחייך ברוב חסד.
    הד"ר ג', הפרופ' ב', הרוקטור ט', מכופתרים, מבושמים, מסורקים למשעי. מגבהים גהרו על אישה זקנה זו, סתורת השיער, הבוהה קמעה: אדונים. זיהיתי את החשיבות המטופשת של שופטים בבית דין, של מושבעים לפני נאשם שחייו תלויים לו מנגד.
    "היית מכינה לעצמך מנות קטנות וטובות?" לא היה שום מקום לגיחוך בשעה שאמא בחנה את עצמה ברצון טוב מלא אמון: בריאותה היתה תלויה מנגד. ובאיזו זכות אמר לי ב', "היא תוכל לחזור לחיי היומיום שלה"? דחיתי את הגישה הזאת. כאשר היתה אותה עלית חברתית דוברת מפיה של אמי, הייתי מסתמרת; אך חשתי סולידריות עם הנכה הכבולה למיטה, זו שנאבקה כדי להסיג את השיתוק, את המוות.
    לעומת זאת חיבבתי את האחיות הקשורות לחולה שלהן על–ידי קרבה שבטורח, שלגבי החולה היא משפילה ולגביהן מאוסה. העניין שהפגינו כלפיה אם לא היתה בו ידידוּת, היתה בו לפחות מראית עין של ידידוּת. העלמה לוֹרַן, הפיזיותרפיסטית, צעירה, יפה, מיומנת, ידעה לעודד את אמא, לטעת בה אמון, להרגיע אותה בלי להפגין עליונות עליה לעולם.
    "מחר יצלמו לך את הקיבה," סיכם ד"ר ט'. אמא פרכסה: "אז אתה תגרום לי לבלוע את התרופה הזאת המבחילה כל כך."
    "לא כל כך מבחילה!"
    "הו! כן!"
    כשהיינו לבד היא קוננה: "את לא יודעת כמה שזה רע! יש לזה טעם איום!"
    "אל תחשבי על זה מראש."
    אבל היא לא יכלה לחשוב על דבר אחר. מאז כניסתה למרפאה נהיה המזון לדאגתה העיקרית. בכל זאת, חרדתה הילדותית הפתיעה אותי. הרי היא ידעה די חולי ומכאובים בלי שום תלונה.
    האם מאחורי הפחד מתרופה לא נעימה מסתתר אי שקט עמוק יותר? באותו רגע לא שאלתי זאת את עצמי.
    למחרת סיפרו לו שהצילום, קיבה וריאות, עבר בלי בעיות וללא שום שיבוש.
    בפניה השלווים, בכותונת הוורודה שנקודותיה לבנות ואפודונת שאולגה השאילה לה, שערותיה אסופות למחלפה עבה, אמא לא נראתה חולה. כושר השימוש בזרועה השמאלית שב אליה.
    היא היתה פורשׂת עיתון, פותחת ספר, מרימה את שפופרת הטלפון ללא עזרה. יום רביעי. חמישי. שישי.
    שבת. היא עסקה בפתרון תשבצים, קראה מחקר על "וולטר המאוהב" וכרוניקה שבה מספר ז'אן דֶה לֶרי על מסעו בברזיל; היא דפדפה ב"פיגארו", ב"פראנס–סואר".
    הייתי באה בכל בוקר, נשארת שעה–שעתיים; היא לא ביקשה שאשאר עמה יותר. רבים ביקרו אצלה, ולעתים אפילו התלוננה על כך: "היום היה לי יותר מדי קהל."
    החדר היה גדוש פרחים: רקפות, שושני–אלפים, ורדים, כלניות; על שולחן הלילה למראשותיה נערמו חפיסות שוקולדה וממתקים.
    שאלתי אותה: "את לא משתעממת?"
    "הו, לא!"
    היא גילתה את ההנאה בכך שמשרתים אותה, מטפלים בה, מגנדרים אותה. קודם לכן עשתה מאמצים גדולים לעבור מעל שפת האמבטיה בהסתייעה בשרפרף. כדי לגרוב גרביים נדרשה התעמלות מכאיבה. כעת, בוקר וערב היתה אחות משפשפת את גופה במי קולון ומפדרת אותה בטלק. היו מביאים לה את ארוחותיה על מגש. "יש אחות אחת שמעצבנת אותי," אמרה לי. "היא שואלת אותי בתוך כמה זמן אני מתכוונת לעזוב. אבל אני לא מתכוונת לעזוב." כאשר בישרו לה שבמהרה תוכל לשבת בכורסה, ושיעבירו אותה אחר כך לבית הבראה, קדרו פניה: "יסחבו אותי, ידחפו אותי." לרגעים בכל זאת התעניינה בעתידה.
    חברה סיפרה לה על בתי אבות המצויים במרחק שעה מפריס: "אף אחד לא יבוא לבקר אותי, אני אהיה יותר מדי בודדה!" אמרה לי בארשת אומללה. הרגעתי אותה שלא יהיה עליה לִגְלוֹת והראיתי לה רשימת כתובות שקיבצתי. בחפץ לב דימתה את עצמה קוראת או סורגת בשמש בפארק של נֶיִי.
    היא אמרה לי בקורטוב צער, ואף בערמומיות: "ברובע יהיו מיואשים אם לא יראו אותי. הנשים הללו מן החוג, אני אחסר להן." פעם אחת הצהירה באוזני: "חייתי למען הזולת יותר מדי. כעת אני עומדת להיות אחת מאותן נשים זקנות אנוכיות שחיות רק בשביל עצמן." דבר אחד הדאיג אותה: "כבר לא אהיה מסוגלת לטפל בניקיוני האישי."
    הרגעתי אותה: שומרת, אחות, תיטול על עצמה תפקיד זה. ובינתיים היא נפשה ברוב עונג באחת מן המיטות "של המרפאה המעולה ביותר בפריס, הרבה יותר טובה ממרפאה ג'". השגיחו עליה מקרוב. מלבד צילומי הרנטגן, עשו לה כמה בדיקות דם: הכול היה תקין. בערב עלתה מעט מידת חומה; רציתי לדעת מדוע, אך האחיות לא ייחסו לכך כל חשיבות.

    • סימון דה בובואר
    • סימון דה בובואר

      סימון דה בובואר (בצרפתית: Simone de Beauvoir‏; 9 בינואר 1908 - 14 באפריל 1986), הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. דה בובאר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

      בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובאר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה איפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכן, חופש והדדיות. דה בובאר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכליים פילוסופיים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • זיכרונותיה של נערה מחונכת
    • אי הבנה במוסקבה
    • הזמן שנמצא- בעקבות הזמן האבוד
    • המפה והטריטוריה
    • הנפילה
    • עלובי החיים
    • הארנב מפטגוניה
    • המאהב
    • הסכנות שבהתנהגות נלוזה
    • בארץ המכאוב
    • אני עדיין כאן
    • הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה