הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מדינה בכל מחיר
    ספר מוגן
     
  • מדינה בכל מחיר
    כתר | 2018 | עיון, היסטוריה ופוליטיקה | 798 עמ' מודפסים

    דוד בן־גוריון הניח שורה של בעיות ושאלות מדיניות, חברתיות וערכיות שישראל מתמודדת איתן עד היום. מכאן הרלוונטיות של פועלו וסיפור חייו. כמות גדולה מאוד של חומר ארכיוני בלתי מוכר עד כה מאירה באור חדש את עוצמתו, מעלותיו והישגיו, מגבלותיו, חולשותיו וכישלונותיו גם יחד. הוא היה איש מרתק. רבים העריצוהו ומתגעגעים אליו כמנהיג לאומי עם חזון ותקווה, מדינאי נועז עם יושרה. אחרים שנאו אותו כפוליטיקאי כוחני, פלגני, קדורני ולא אחת גחמני. אך רק מעטים ידעו לפענח את צפונות דמותו המורכבת של האיש מאחורי המיתוס. הוא היה מלא ניגודים וסתירות - וידע זאת: “אם תבדוק את יומני בשיטות של ביקורת המקרא,“ כתב פעם, “]...[ תוכל להוכיח שיומן זה נכתב בעצם על ידי שני אנשים שונים שחיו בתקופות שונות.“ הנה יכולת ונכונות להתבוננות עצמית רגישה ואמיצה; גם היא עשתה אותו לדמות מסקרנת כל כך. כמו בשבעת ספריו הקודמים על המדינה והשואה, שתורגמו ל־ 14 שפות, שוב מציע תום שגב ספר סוחף ומאתגר ובו שורה של גילויים מפתיעים ואבחנות מקוריות.

     

    רוח־המרד: בבוקר חורפי של 1908 , באחד משדות סג'רה, סמוך לאחר עליית החמה, הילך לו בן־גוריון בתלמי מחרשה וצמד שוורים, שקוע במחשבות וחש כבחלום. סג'רה היה כפר ערבי בגליל התחתון ששידר שלווה; נוסע מאירופה שסייר שם בראשית המאה ה־19 התפעל מקוצי הארטישוק שהקיפו את הכפר בפריחת קיץ סגולה. מכתביו הראשונים מסג'רה שידרו התעלות נלהבת, כמו נשלחו מאלדורדו גלילית. מרחוק נראה הקצה הדרומי של הכנרת. צבעה כצבע השמיים וצבעם כצבע האגם, סיפר בן־גוריון לאביו, "תכלת עמוקה וחולמת". כשסערו גליה - הייתה משחירה: "תלתלי הקצף הלבנים מוסיפים חן מיוחד לשחור המים ואתה עומד משתומם למראה ושואל: מהיכן בא לתינוק־ים זה רוח־המרד?" אולי כעסה הכנרת על שכלאו אותה בין ההרים, הרהר. בצפון התרומם החרמון המושלג, "זקן ההרים", כפי שכתב, "בלוריתו הלבנה צופה את פני כל ארץ הגליל", ובדרום, "מתנשא בבדידותו" - התבור. אי אפשר שלא לחלום כשחורשים את אדמתה של ארץ ישראל, קבע: בקסמיה ובהוד גווניה - היא עצמה כולה חלום.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • השבועה
     
    1. “היינו שוחים ומדברים עברית“
    כשבעים ק״מ מצפון־מערב לוורשה בירת פולין זורם לו נהר קטן ונחמד למראה ושמו פְּלוֹנקָה; הוא חוצה גם את העיירה פְּלוֹנְסְק. באחד מימי הקיץ האחרונים של 1903 באו לנהר שלושה חברים. הבוגר שבהם, שמואל פוּקס, היה כמעט בן 19. שלמה צֶמח חגג זה עתה את יום הולדתו ה־17; הוא היה מבוגר בכמה חודשים מדוד יוסף גרין, זה שמו הקודם של בן־גוריון. השלושה הרבו לבלות יחד, מחושקים ברעות־בנים אינטימית שראשיתה בגיל ההתבגרות. ״היינו שוחים ומדברים עברית,״ סיפר בן־גוריון שנים רבות אחר כך.1 לפעמים היה איתם בחור רביעי, מבוגר מהם, שלמה לבקוביץ. כמו רבים מבני דורם, יהודים ולא־יהודים כאחד, הם התייסרו ברוח נכאים והתמכרו ללבטים קיומיים וכולם היו מאוהבים. בן־גוריון ושלמה לבקוביץ אהבו אותה ילדה; שמואל פוקס אהב את אחותו של שלמה צמח וצמח אהב את אחותו של פוקס. צמח ובן־גוריון היו מאוהבים גם בשמואל פוקס. זו היתה חברות מיוסרת, אך היא נמשכה כל עוד היו בחיים; פוקס ולבקוביץ מתו לפני בן־גוריון; שלמה צמח מת כשנה אחריו; שבעים שנה נשארו השניים קשורים בעבותות אהבה וקנאה, כפי שהיו באותו יום קיץ מאוחר של 1903, על גדות הפלונקה.
     
    הם הביאו איתם אל הנהר את ׳הצפירה׳, עיתון יומי עברי שיצא לאור בוורשה. כך נודע להם על ההחלטה לקדם תוכנית להקמת מדינה יהודית במזרח אפריקה, תוך ויתור על ארץ ישראל, לפחות לפי שעה. זו היתה ׳תוכנית אוגנדה׳. תיאודור הרצל עצמו, מייסדה הנערץ של התנועה הציונית העולמית ומנהיגה הראשון, לא שלל את התוכנית על הסף ולאחר ויכוח מר החליט הקונגרס הציוני ברוב קולות להוציא לאפריקה משלחת סקר. חודשים אחדים קודם לכן נרצחו עשרות יהודים בעיר קישינב, אז בשלטון האימפריה הרוסית. הנכונות לבדוק את ׳תוכנית אוגנדה׳ שיקפה את התחושה שיהודי רוסיה זקוקים בדחיפות למקלט, אפילו באפריקה. גם שלושת הפְּלוֹנסקאים הצעירים עקבו אחרי הידיעות מקישינב. ״העלבון וחוסר האונים דיכאו את גופם ואת נפשם גם יחד,״ כתב לבקוביץ.2 אך כשנודע להם על ׳תוכנית אוגנדה׳ היו השלושה המומים. הם חשו שהציונות בוגדת בעצמה ופרצו בדמעות. בו במקום, עודם נסערים ורטובים במי הנהר, נשבעו זה לזה שיעזבו את פולין ויתיישבו בארץ ישראל. זה היה רגע מכונן בחייהם.1
     
    *
     
    קרוב לוודאי שרוב האנשים שבן־גוריון וחברי נעוריו הכירו באותה תקופה זיהו את עצמם קודם כל כיהודים, לא כפולנים. ב־800 השנים שיצאו מאז התיישבו בפולין יהודיה הראשונים, הם סבלו אפליות ורדיפות, אך מספרם עלה למיליונים והם היו לאחת מקהילות היהודים החשובות ביותר בעולם; היו להם תשתיות כלכליות ותרבותיות, מנגנוני הנהגה ושיח פוליטי תוסס.4 בפלונסק התיישבו היהודים הראשונים כ־400 שנה לפני תקופתם של בן־גוריון וחבריו. החל ב־1815 נכללה העיירה באזור שהיה נתון לשלטון האימפריה הרוסית. הפקידים, השוטרים והשופטים – כולם שירתו את הצאר, חלקם היו רוסים בעצמם. הילדים נדרשו ללמוד רוסית, הצעירים גויסו לצבא האימפריה. אך כשם שיהודי העיירה לא זיהו עצמם כפולנים, הם לא הזדהו גם כרוסים.
     
    כשהיה בן־גוריון כבן 10 התגוררו בפלונסק כ־8,000 תושבים; למעלה ממחציתם היו יהודים. במחוז כולו היו היהודים מיעוט וגם שיעורם היחסי בפלונסק ירד עם השנים. אך הרוב היהודי בעיירה נשמר ברציפות זה מאה שנה; פלונסק של ראשית המאה העשרים נחשבה על כן לעיירה יהודית חשובה ובטוחה. לדברי בן־גוריון הוא מעולם לא נתקל שם בגילויי אנטישמיות ועל כן העריך שאין בעיירה שלו חשש לפוגרום.5 לימים זכרו כמה מיוצאי העיירה שחשו עצמם גם כפלונסקאים גאים, אך כולם היו קודם כל יהודים; הם לא חשו צורך להגדיר את יהדותם. זו היתה קהילה קטנה ומסוגרת למדי, הכול הכירו את כולם, ידעו הכול על כולם. רובם עסקו במסחר ובמלאכה; כמה מהם היו עשירים.
     
    שלמה צמח היה בנו של איש עסקים; מעמדה האריסטוקרטי של המשפחה ליווה אותה זה דורות אחדים. גם שמואל פוקס היה בן למשפחה מבוססת. רבים מיהודי פלונסק חיו לעומת זאת בתנאים של נחשלות והזנחה. שלמה לבקוביץ גדל בסמטה אפלה שמי שופכין זרמו במרכזה, בין בורות בוציים שהעלו צחנה; כשהיה כבן 12 השתוללה בעיירה מגיפת כולרה קטלנית. אביו עבד אצל משפחת צמח והוא עצמו היה שוליה במאפייה. הוא למד מעט מאוד ובן־גוריון תיאר אותו כ״פרא אדם״.6 נראה שמצבו הירוד של לבקוביץ לא הפריע לאביו של שלמה צמח; הוא לא ניסה לפרק את החברות בין השניים. לעומת זאת אסר על בנו לבוא לבית גרין וכשהמרה הנער את פיו – קיבל סטירת לחי. ״למשפחת גרין לא היה שם טוב בפלונסק,״ כתב צמח ואיש אחר מיוצאי העיירה סיפר: ״בעיר לא הזכירו שמם, לא לשבח ולא לגנאי. כאילו גוזרים עליהם שתיקה.״7
     
    ויקטור (אביגדור) גרין התפרנס מכל מיני שירותים מעין משפטיים: רוב לקוחותיו היו פולנים; רבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב. הוא מילא טפסים רשמיים, כתב בקשות וסידר עניינים אצל השלטונות. לפעמים עסק בתיווך וביישוב סכסוכים. בעודו מוציא ומביא, התרוצץ בין מפקחים ושוטרים, פקידים ושופטים; הוא התרועע איתם, בירך אותם בחגיהם וניחם אותם באבלם ומן הסתם גם שיחד אותם בכסף. מטבע הדברים עורר האיש רתיעה בקהילתו. צמח כתב שהפרנסה בבית גרין היתה מועטה ואקראית. הם לא היו אמידים, גם לא עניים. היה להם בית־עץ בן שתי קומות, בסמטת העִזים, לימים רחוב וספולנה שהוליך אל כיכר השוק. עוד בית שימש למגורי הבן הבכור ובני משפחתו. בין שני הבתים היה בוסתן קטן מוקף בגדר ובו עצי תפוח ואגס, שזיפים ודובדבנים; הנחלה הגיעה לבעלות המשפחה כנדוניה מהורי האֵם, שיינדל; היא גבלה בכנסייה קתולית ובגנו של הכומר.
     
    גרין לא היה היהודי היחיד בפלונסק שעמד בקשרי עבודה ומסחר עם נוצרים, אך הוא גם לא נהג להתלבש כ״אחד משלנו״: הוא התהלך במקטורן קצר, במקום במעיל מסורתי ארוך; לפעמים התגנדר בכובע צילינדר, שלא היה מקובל בין יהודי פלונסק. ייחסו לו קלות ראש ליצנית וגם ריכלו שבביתו משחקים בקלפים. צמח כתב שגרין היה איש לבבי, אך ״לא הקפיד בין שלי לשלך״. הוא נטה לבחוש בפוליטיקה המקומית, ומדי פעם הסתבך במריבות.8 היו לו חמישה ילדים. בן־גוריון היה צעיר בניו.
     
    *
     
    דובצ׳ה כפי שקראו לו בבית, וגם דוידל, נולד ב־16 באוקטובר 1886; הוא היה אחד משלושה בנים, שניים מהם בוגרים ממנו, ושתי בנות, אחת בוגרת ממנו ואחת צעירה. שפת הדיבור בבית היתה יידיש, אך הם שמעו גם הרבה פולנית ורוסית. היו בפלונסק ילדים שהתחילו ללמוד בגיל שלוש; בן־גוריון התחיל בגיל חמש. שנים אחדות לפני לידתו נוסד בעיירה בית ספר ממשלתי לילדים יהודים, אך יהודי פלונסק היו יראי שמים: חלקם היו דתיים יותר, חלקם פחות, לא אחת רבו ביניהם על רקע אמונתם. אך יהודים ׳חילונים׳ כמעט לא היו שם. רובם העדיפו על כן לשלוח את בניהם אל ׳חדר׳ בביתו של מלמד שהחזיק אותם אצלו במשך רוב שעות היום ולימד אותם קרוא וכתוב, עברית ויידיש ובעיקר תורה ותלמוד. בן־גוריון למד בחדרים שונים, אחד מהם ׳חדר מתוקן׳, שם למדו עברית בשיטה חדשה, ׳עברית בעברית׳. שעות אחדות ביום למד גם בבית הספר הכללי, כנדרש בחוק.9
     
    לשלמה צמח היו מלמדים אחרים, מיוחסים ויקרים יותר. הוא למד גם היסטוריה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה יוונית. הוא זכר את בן־גוריון כילד רזה, נמוך קומה וקצת חולני למראה. בן־גוריון עצמו סיפר שבילדותו הִרבה להתעלף. הרופא המליץ שיעשה את חודשי הקיץ אצל קרובי אמו באחד הכפרים שבסביבה ושם לדבריו התוודע לראשונה אל החקלאות. גם צמח ולבקוביץ עשו תקופות זמן בכפרים.10
     
    2. “מבוגר לכל דבר“
    חודשים אחדים אחרי שהיה בן 11, שוב כרעה אמו ללדת. הוולד היה מת בצאתו לאוויר העולם וימים אחדים אחר כך מתה גם האם, מהרעלת דם. זו היתה מכה נוראה. ״הרבה הרבה לילות ראיתי אמא בחלום ושאלתי אותה: אמא, מדוע לא רואים אותך? והיא לא ענתה,״ כתב כשהיה כבר בן למעלה משמונים: ״אין כאהבת אֵם,״ המשיך. ״אין כלל מחיצה בן ילד ובין אם [...] בן לאמא הוא תמיד ילד וכשאמא הולכת – אין חילופין. זוהי לא קרבה, ויותר מאהבה. זוהי הזדהות. ומשהו יותר מזה. כי אהבת אם – אין דומה לה. תיתכן רק אם אחת – והיא הכל. ולמעלה מזה. ואם היא הולכת ואינה – שום איש, שום חבר, שום ידיד, שום אוהב אינו יכול למלא מקומה. נשאר חלל, חלל ריק, שופע צער, געגועים, צער וגעגועים ללא הרף. מי ימלא מקומה? יתמות, יתמות [...].״ עם השנים הִרבה בן־גוריון להזכיר את אמו; לא אחת ציין שמותה לא חדל לייסרו גם בחלומותיו: ״עדיין האבל לא פג מלבי,״ כתב שנים רבות לאחר מותה. אף כי ילדה אחת עשרה פעמים – טיפלה בו כמו היה בנה היחיד, כתב: ״מעיין שופע כזה של אהבה קשה לי לתאר.״ הוא זיהה אותה עם אמונתו כציוני: ״יסוד העם היא האם,״ קבע באחת מישיבות הממשלה.11 ואפשר שזיהה בדמותה גם את ארץ ישראל: ״החלום על א״י ינקתי לתוכי עם חלב אמי,״ כתב וכשדרש למסור את ארץ ישראל לעם היהודי אמר: ״אי אפשר למסור טיפול בילד לכל אישה אפילו לא הוגנת וישרה. אבל אפשר למסור כל ילד בידי אמו.״12 נראה שפעם־פעמיים אף עמד זִכרה לנגד עיניו בבואו לקבל החלטות על מעמדן של הנשים בישראל. כשניסה להסדיר לגולדה מאיר חברות בממשלתו הראשונה אמר: ״כל אחד מאתנו קצת חייב תודה לאמו.״ על אביו אמר בן־גוריון שהיה לו גם אב וגם אם. ״קשה לי לשכוח יתמות ילדותי,״ כתב, ״אם כי חוננתי באב יקר שאני חייב לו הרבה בחינוך ובהשכלתי והוא האריך ימים עד גיל 86 אבל אין כאם.״13
     
    כשנתיים לאחר שהתאלמן, התחתן אביגדור גרין בשנית. בן־גוריון קרא לאמו החורגת דודה, כפי שעשו גם ילדים יתומים אחרים, ׳מומע׳, ביידיש. כשהזכיר אותה במכתביו לאביו הקפיד תמיד לשמור על נימה קורקטית. אך כשהתנגד שילדים ניצולי השואה יימסרו לאימוץ בישראל כתב: ״רק אנשים יוצאים מהכלל מסוגלים לאמץ; אנחנו יודעים מה זאת אם חורגת.״ וכדברי הביוגרף שלו, שבתי טבת, נראה שבנקודה זו קרא דף מסֵפר חייו.14
     
    הוא נטה לזכור ילדות קצרה ובגרות מוקדמת, ללא שמחה וללא משחקים, ״פרט לשחמט״. לדבריו ״איש לא שמע על פוטבול באותם ימים״. אחד מחברי ילדותו, יצחק כבשנה, זכר לעומת זאת שהילדים היו באים בשבתות אל הגן של משפחת גרין, נהנים מממתקים שאמו של חברם היתה מחלקת להם ומשתעשעים בכל מיני משחקים, לרבות כדור. בן־גוריון עצמו סיפר שהיה עוזר לחבריו לגנוב פירות מעל עצי הפרי. לפעמים היו מתקוטטים עם נערים לא־יהודים. כך או כך – מות האם ריסק את ילדותו. לפעמים כמו העצים את אסון יתמותו וסיפר שאמו מתה כשהיה בן עשר.15
     
    ילדים שלא נאלצו לעבוד או ללמוד מקצוע היו מעבירים את ימיהם אחרי הבר־מצווה ב׳בתי מדרש׳, לומדים שם בעזרת מורים ובכוחות עצמם במשך שנים אחדות, לפעמים עד שהתחתנו והקימו משפחות ולפעמים גם לאחר מכן. אחרים נשלחו לגימנסיה וללימודים גבוהים, מחוץ לעיירה. זמן־מה הלך בן־גוריון לבית מדרש אחד עם שלמה צמח; לדבריו בן־גוריון לא הצטיין בלימודיו: ״מוחו לא תפס את הדרכים ההגיוניות המופשטות שבלימוד,״ כתב. על עצמו סיפר שעשה חיל בשיעורי התלמוד.16 הנה כי כן ילד יתום מאמו, בן חורג, נמוך מחבריו, מפגר אחריהם בלימודיו ושומע בכל מקום שאביו טיפוס מפוקפק. לימים התמודד עם מועקות ילדותו כפי שאנשים רבים עושים זאת לא אחת: הוא ייפה אותה. על אביו נהג לומר שהיה ״עורך דין״, וזכור לו כ״מנהיג מוכר של יהודי העיר״. לדבריו מעולם לא חש נחיתות בשל קומתו הנמוכה: גם אמו היתה נמוכה, ציין. בן־גוריון גם נהג לספר שרופא שבדק אותו בהיותו כבן חמש, הבחין שראשו גדול יחסית ועל הקדקוד העורפי שלו בליטה; הרופא למד מכך שהילד התברך בכישרונות כבירים ועתיד גדול נשקף לו. הנה עוד סיבה טובה להשאיר את ילדותו העצובה מאחוריו, מוקדם ככל האפשר: ״בן ארבע־עשרה הרגשתי עצמי כמבוגר לכל דבר,״ סיפר.17
     
    בעצם לא היה לו אז מה לעשות. הוא לא למד ולא עבד. ביוגרף שלו העלה השערה שבן־גוריון סייע לאביו, כמתלמד של כותב בקשות, מסתופף איתו בפתח בתי המשפט ומתאמץ לצוד לקוחות. הוא קרא ספרים והחל לכתוב יומן. בחנוכה 1900 הקים יחד עם צמח ופוקס אגודה. הם קראו לה ׳עזרא׳ על שם הסופר המקראי; מטרתם היתה להנהיג את השימוש בשפה העברית כשפת דיבור בחיי היומיום. בשיאה מנתה האגודה כמה עשרות חברים; היא התקיימה כשש שנים. זו היתה פעילותו הציבורית הראשונה.182
     
    לימים נהג בן־גוריון לספר שהשקפת עולמו הציונית התגבשה בעודו זאטוט בן שלוש או חמש ופעם גם אמר: ״נולדתי ציוני.״ מן הסתם דייק יותר כשכתב: ״כשעוד לא הבינותי תוכן הדיונים והוויכוחים ספגתי לתוכי את תוחלת ציון שמילאה את חלל ביתנו.״20 אביו היה אחד הפעילים הציונים הראשונים בפלונסק.
     
    *
     
    קרוב למאה שנה קודם לכן החלו יהודים להשתלב בתרבות החדשה שהולידה המהפכה הצרפתית ואימצו להם כמה מערכי היסוד ומאורחות החיים שהנחילה לאירופה. ׳תנועת ההשכלה׳ כפי שמקובל לכנותה הוציאה יהודים מסגירותם הקהילתית והדתית. זה קרה גם בפולין. בשנות השמונים של המאה ה־19 קמו בתוך כך אגודות של יהודים שזיהו עצמם כ׳חובבי ציון׳. הזקנים שבהם עוד יכלו לזכור את ׳אביב העמים׳ שלבלב באירופה ב־1848: ׳חיבת ציון׳ היתה תשובה יהודית לתחושות ולתקוות הלאומיות שרווחו סביבם. הם זיהו עצמם כחלק מלאום יהודי, לא רק מהדת היהודית. בשלב מסוים ניסו כמה מאנשי התנועה להתאגד בארגון עולמי, אך בעיקרה היתה ׳חיבת ציון׳ הלוך רוח רומנטי ולפעמים גם דתי, לא תנועה מדינית.21 רבים מהם טיפחו חיבת ציון בתגובה לאפליות ולרדיפות, ברומניה ובמקומות אחרים. הזהות היהודית הלאומית הנפרדת הבטיחה לא אחת יותר ממאבק על שוויון זכויות: היו בהם גם רבנים; הם ראו ב׳חיבת ציון׳ מגן בפני תרבות ׳ההשכלה׳.3 חלקם התעניינו באפשרות להשתקע כחקלאים בארץ ישראל, תמכו במתיישבים וכמה מהם אף התיישבו שם בעצמם. זו היתה ׳ציונות מעשית׳.4
     
    הנה כי כן תנועה שקמה באירופה, שאבה את השראתה מתרבותה והיתה חלק מתולדותיה. הלאומיות והרומנטיקה בציונות, הליברליזם והסוציאליזם – הכול בא מאירופה. במובן זה גם תולדות הנוכחות הציונית בארץ ישראל שייכות לתולדות אירופה.
     
    3. “הרי לך דבר משונה“
    אביגדור גרין עוד לא חשב אז להתיישב בארץ ישראל. להפך: ייתכן שפעילותו ב׳חובבי ציון׳ פלונסק הביאה אותו במגע עם אנשים שהיססו לפני כן להיראות בחברתו. אחת לשבוע אירח אותם בביתו לאספה ובין היתר קראו יחד את העיתונים העבריים ׳הצפירה׳ ו׳המליץ׳. לימים התקשה בן־גוריון לזכור אם גם סבו היה ׳חובב ציון׳, אך סיפר שבעודו פעוט היה הסב מושיבו על ברכיו ומלמד אותו עברית. קודם הברות, אחר כך מילים ולבסוף גם משפטים שלמים.25
     
    כארבעה חודשים לפני מלאות לו עשר שנים, הזכיר ׳המליץ׳ לראשונה איש בשם תיאודור הרצל, מחברו של ספר חדש שהופיע בווינה, ״מדינת היהודים״. הדיווח היה אוהד מאוד.26 שמו של הרצל התפשט במהירות. בפלונסק אף נפוצו שמועות על הופעת המשיח. בן־גוריון זכר שדיברו על גבר גבה קומה, יפה תואר ועטור זקן שחור.27 הרצל לא היה גבה קומה ולא הבטיח גאולה משמים ובניגוד ל׳חובבי ציון׳ גם לא האמין בהתיישבות של יחידים. הוא האמין במדינות לאום וחתר להקמת תנועה עולמית שתפעל להשגת עצמאות יהודית בארץ ישראל באמצעות משא ומתן מדיני עם האימפריה העות׳מנית ועם מעצמות אירופה. זו היתה ׳ציונות מדינית׳. אביגדור גרין התלהב מיד מהציונות של הרצל וכמוהו גם חנווני מקומי בשם שמחה אייזיק. השניים הקימו אגודה בשם ׳בני ציון׳. הם החלו למכור ׳שקלים׳, מעין דמי חבר בתנועה הציונית, והעבירו תרומות לארץ ישראל. בספטמבר 1900 נמסר כי האגודה מונה כ־200 חברים.5
     
    הפעילות הציונית בפלונסק עוררה עניין גם מחוץ לעיירה ו׳המליץ׳ סיקר אסֵפה שנערכה בביתו של גרין: אחד הדוברים קרא באוזני הנוכחים חוברת מאת שלום עליכם שיצאה ביידיש ושמה ׳לשם מה צריכים היהודים ארץ משלהם׳. אחר כך שרו שירים ציוניים.29 בן־גוריון אכן יכול אפוא להפנים בילדותו את הבשורה הציונית; בניגוד לכמה מחבריו, דרכו אל הציונות לא חייבה עימות מרדני עם אביו. מבחינה זו היה לו קל יותר.
     
    הדיווח בעיתון מלמד גם שאסֵפה ציונית בפלונסק היתה אירוע חריג ואמנם רוב היהודים בפולין, בהם בני גילם של בן־גוריון, לא היו ציונים. בן־גוריון וחבריו היו אפוא חריגים, כמעט תימהונים; הוא התבלט ביניהם בין היתר מפני שידע קצת עברית מדוברת. חבריו התקשו להדביק את ידיעותיו. צמח סיפר שהעברית שלו עוד נשמעה מגוחכת תחילה. ללבקוביץ היה קשה עוד יותר: הוא קרא בקושי וכמעט לא כתב בכלל, בשום שפה. יותר משהיה מדבר עברית היה תחילה מתקשר עם חבריו בתנועות ידיים ובהבעות פנים.30 גם פוקס ידע רק עברית של לימודי קודש ותפילות בבית הכנסת. עברית של יומיום היתה שפה זרה לו. וכך, לראשונה בחייו, היה לבן־גוריון יתרון על חבריו.
     
    אחד מבתי המדרש התיר להם לארגן שיעורי ערב. גם נשמעו הרצאות על נושאים ציוניים; בן־גוריון הרצה על ציונות ותרבות. פעם־פעמיים הפיצו ביניהם עלון משוכפל. בן־גוריון פרסם בו שירים. יום אחד נסע לוורשה וביקש את תמיכתו של עורך ׳הצפירה׳, נחום סוקולוב. זו היתה פעילותו הציבורית הראשונה מחוץ לגבולות העיירה שלו. ׳הצפירה׳ לא פרסם דבר על ׳עזרא׳. ייתכן שסוקולוב לא מצא באגודה סיפור חדש.31
     
    ואכן לא בן־גוריון וחבריו עוררו את העברית מתרדמתה. כמאה שנה לפני הולדתו כבר היתה פולין אחד המרכזים העיקריים של הספרות העברית החדשה באירופה. בוורשה לבדה הודפסו מאות ספרים בעברית, לרבות רומנים, מחזות וספרי עיון. ספריית ׳תושיה׳ פרסמה בין היתר את השירים הראשונים של חיים נחמן ביאליק שקראו בן־גוריון וחבריו.32 לצד היצירה המקורית בעברית הופיעו תרגומים של יצירות מופת. בן־גוריון קרא בעברית את ״אֹהל הדוד תום״ של הארייט ביצ׳ר סטו (עברית: אברהם זינגער, 1896).6 כשקרא את ׳הצפירה׳ ו׳המליץ׳ העיתונים האלה הופיעו זה עשרות בשנים. גם אגודות לעידוד השימוש בשפה העברית כבר קיימות היו במקומות שונים; כשלושים שנה לפני ׳עזרא׳ קמה אגודה כזו גם בפלונסק.34
     
    האגודה של בן־גוריון וחבריו שידרה מחויבות עמוקה ומוחלטת לשפה העברית. הם ביקשו לתת לה מעמד בלעדי בחיי היומיום וראו בפעילותם תרומה לקידום האידיאל הציוני. ״במשך הזמן אילצנו גם את הזקנים לדבר עברית, על ידי כך שהיינו עונים להם בעברית ופונים אליהם בעברית,״ סיפר בן־גוריון, ״והרי לך דבר משונה מאוד: העיירה דיברה עברית!״35 השפה העיקרית בעיירה הוסיפה להיות יידיש, אך נערי ׳עזרא׳ השתלטו היטב על השפה שאימצו לעצמם, כמעין שפת סתרים של חבורת נערים חשאית. מכתביהם כתובים בעברית מודרנית ונכונה בדרך כלל, לעתים אף עשירה; כתב היד נראה מיומן.
     
    4. “נדמה לי כי עליתי השמימה“
    המכתבים שארבעת החברים כתבו זה לזה בשנים ההן והזיכרונות שפרסמו לימים –משדרים יגון מייסר של מתבגרים, לכודים בין סופה של מאה למאה חדשה. ״נפשי אינה שלווה,״ כתב בן־גוריון: ״אינני יודע מדוע לפעמים הנני כה עצוב, כה עגום והנני מרגיש איזה חסרון עמוק, גדול ורב בלבי [...] געגועים עזים יש לי לאיזה דבר שאינני יודע מהו [...].״36 גם לבקוביץ זכר ״געגועי נעורים לַסתום ושאינו ברור״ ו״לכל שהוא רחוק״. הוא חש ״געגועים טמירים״ לעשות ״מעשה גדול״ וסבל מדיכאון עמוק וחרדות. החיים נמאסו עליו. צמח התייסר במחשבות דומות: ״תוהים היינו על החיים כמוות ועל המוות כחיים, לא מבינים הרבה בכל אלה ואף על פי כן סופגים משהו אל תוכנו,״ כתב בזיכרונותיו ולפוקס כתב: ״למות אי אפשר ולחיות אין יכולת.״37
     
    צמח היה גבה קומה ונאה, שׂערו מתולתל ועל פניו שפם שחור; הוא היה יהיר, מתנשא ורכלן. יחד עם נערים אחרים נהג ללעוג ללבקוביץ על בורותו ואף להשפיל את אביו בבית המדרש. ל״אדון אביגדור״ – כפי שקרא לאביו של בן־גוריון – לעג מפני שעשה שגיאות כשכתב ברוסית.38 על שמואל פוקס כתב צמח שהיה בחור ״רגשני״, ״עדין נפש״ ו״פסיבי״ מעט: ״רכות אופיו יתרה היתה והיה קצת מן הנשי בכל הלך רוחו, אלא שרכרוכיות זו נעימה היתה וכוח משיכתה גדול.״39
     
    פוקס לא שידר דיכאון כה עמוק כחבריו, אך נראה שהיה שותף לגעגועיו של לבקוביץ ״לכל שהוא רחוק״: ב־1904 נסע ללונדון. הוא השאיר בפלונסק את אחותו של צמח שאהב וצמח כתב לו שהיא שואלת עליו לעתים. בעיקר כתב על אהבתו שלו לאחותו של פוקס ונפשו יצאה גם אל פוקס עצמו: ״מה מתגעגע אני לך, מה מאוד מתאווה ומשתוקק אנכי לראותך, אהובי. הה! לוּ לחצתי את ידך טרם שנסעת, לוּ יכולתי לחבקך ולהעתירך בנשיקות.״ פעם חתם במילים ״אחיך המחבקך באהבה עזה ומנשקך״.40 מדי פעם התנשא עליו. פוקס התכוון ללמוד בלונדון בבית מדרש לרבנים, אך התקשה להסתדר שם. צמח נזף בו: ״זה עתה עברת את הסף והנה כבר שומע אנכי מפיך אי רצון, התמרמרות ותלונה [...] מה חשבת אתה, כי יקדמו את פניך בכלי־זמר בבואך לונדונה?״ את יחסיו עם בן־גוריון באותם ימים הגדיר צמח כידידות הדוקה. השניים נפגשו מדי יום ולדברי צמח לא היה שום סוד ביניהם – זולת אחד: על אהבתו לא דיבר איתו. ייתכן שגם על אהבתו לפוקס לא סיפר לו.
     
    בן־גוריון סיפר לפוקס שידע אהבה ראשונה כשהיה בן 12. ״רכה היתה אז אהבתי כניצני ראשית־האביב,״ התפייט כשהיה גם הוא כבן 18, ״ותגדל במשך העת ותתלקח כשלהבת – ובקיץ שעבר נודע לי כי היא אוהבת אותי [...] נדמה לי כי עליתי השמימה.״41 כשראה אותה לראשונה היתה כבת עשר, תלמידת בית הספר הממשלתי שלמד בו. שמה היה רחל נלקין והיו לה צמות שחורות. ייתכן שהיתה זו אותה ילדה ש״צדה מאוד״ גם את לבו של לבקוביץ.
     
    הוא היה נער גבוה ורזה בעל חוטם ארוך ועיניים קטנות: ״לא יפה במראהו,״ כתב צמח.42 וגם ביישן מאוד. את רחל נלקין ראה לראשונה בבית אביה החורג, שמחה אייזיק. אייזיק נהג לכנס בחדר האחורי של חנותו אספות ציוניות לצעירים. ״לפעמים נדמה היה שלא אל שמחה אייזיק נמשכים הבחורים הללו, אלא אל בתו היפה,״ כתב לבקוביץ.43 זמן רב לא העז לדבר איתה. רק עם אביה דיבר, ובכובד ראש מרובה. בלבו התקנא בבחורים אחרים, שהצליחו יותר ממנו; כלפי חוץ העמיד פנים שלא אכפת לו. הוא חשב עליה ללא הרף, גם ביום וגם בלילה, כתב. לבסוף רקם תוכנית להיפגש איתה ביחידות, אך לאחר שארב לה ועמד מולה – הסמיק, הפנה פניו ועשה עצמו כאילו לא הרגיש בה כלל. אחר כך קילל את עצמו על טיפשותו. נראה שחייו של לבקוביץ הכבידו עליו יותר מאשר על חבריו. הביישנות שלו איימה להרוג אותו: רק הפעילות הציונית הסיחה את דעתו ממצוקתו ומנעה ממנו להתאבד, כתב.44
     
    לפעמים הלך לבית גרין, אף הוא על פי תיאורו ״מרכז ציוני״. כבן לשכונת עוני חש שם ״בבית אמידים״. הוא נמשך לשם ״בקסם שלא ידע את פשרו״, כתב, וגם נרתע ממנו. זה קרה הודות לשתי אחיותיו של בן־גוריון. גם הן הביכו אותו עד שיתוק וגם שם היה מעמיד פנים שבא לדבר על עתיד הציונות.45 זה היה שלב לא קל בחייהם. פלונסק עוד הקפידה אז על כללי התנהגות מרסנים מאוד. העניינים היו מסתדרים בדרך כלל בעזרת שדכן, סיפר בן־גוריון ולבקוביץ כתב: ״ישבו הבחורים על דפי הגמרא, למדו, הזו וחיכו לשידוך טוב.״46 כשנראה שבן־גוריון זוכה באהבתה של נלקין – התקשה לבקוביץ ״להשלים עם עליונותו״, מה גם שבן־גוריון היה צעיר ממנו בכמה שנים.47
     
    אצל צמח זה לא היה כך. לילה אחד, בהיותו כבן 18, הוא התקשה להירדם. הוא הסתובב מצד אל צד, לבש את בגדיו ופתח את חלון חדרו. בחלון הבית ממול הבחין בבת השכנים, שושנה פוקס, אחותו של שמואל. בשעה הקרובה ישבו השניים זה בחלונו וזו בחלונה ובהו זה בזו וזו בזה משני עברי הרחוב ובינתיים החל השחר לעלות. צמח חש ״התרגשות כבירה״, כפי שכתב אחר כך לפוקס. ״אם אנכי לא נשתגעתי בימים ההם – הנני ברזל מוצק (...) דוד גרין אמר לי שמבטי אז היה כמטורף בדעת.״
     
    בחודשים הבאים הוסיף לשתף את פוקס בלהט אהבתו: ״אני אוהב כל כך עד שמתבייש אנכי לפעמים בפני עצמי,״ כתב. הוא הבטיח שאף לא העלה בדעתו לגעת בה וציטט שוב את חברם המשותף: ״ד. גרין אומר לי שאנכי אידיאלי יותר מהמידה ואין הוא יכול להבין איך יוכל להיות כך.״48
     
    הציונות שלו היתה יותר משאיפה לאומית־אידיאולוגית – היתה בה גם תשוקתו של גוזל לעזוב את הקן, לפרוש כנפיים, לחתוך את השמים ולטוס לאן שבא לו. החיים בפלונסק נראו לו ״בנאליים״ והוא חשב לנסוע לאודסה, ללמוד מדעים ושפות, לרבות ערבית וטורקית שמדוברות בארץ ישראל. אחר כך יחזור לפלונסק: לא על מנת ״לטבוע שוב בביצה הזאת״, כתב, אלא כדי לקחת איתו את שושנה ולהתיישב איתה בארץ ישראל. הוא חלם להיות סופר עברי.49 לפי שעה הנעורים העיקו עליו. ״אינני מאושר, גורלי רע ומר,״ קונן ושאל: ״מתי כבר אפטר מרשות הורַי ואצא לרשות עצמי?״50
     
    כך חשו גם אחרים ותחושתם הדאיגה מאוד את הוריהם; הם חשו שהם מאבדים את בניהם. צמח וחבריו היו יוצאים להרשים את בנות העיירה בטיולן היומי. הם היו מתגודדים על המדרכה שממול ודיברו ביניהם בעברית, בקול רם ככל האפשר. צמח היה מעשן. בתמונות שצולמו באותה תקופה הם נראים יושבים בגילוי ראש, ואיתם גם בחורות.51 גם בן־גוריון החצין את גבריותו; הוא ביקש להרשים את רחל נלקין היפה. פעם יצא לטייל ברחוב, מלוּוה בידידה מוורשה. ״לא עברה שעה ארוכה וכל העיירה היתה בעקבותינו,״ סיפר.52 ההורים התקשו לחיות עם התנהגות שערורייתית כזאת ורבים מהם ייחסו אותה לציונות.
     
    5. “תשוקה רבה לחיים חופשיים“
    כשמסר לראשונה על "מדינת היהודים" ציין כתב ׳המליץ׳ שרעיונותיו של הרצל ״לא ימצאו מסילות בלב החרדים״, למעט בודדים מהם.53 הכמיהה לארץ ישראל נכחה בדת היהודית מאז ומתמיד; היהדות טיפחה את החלום לשוב לציון, או ״לעלות״ אליה, כפי שנהגו יהודים לומר בעקבות המסופר בספר בראשית על נדודי אברהם. אף על פי כן עוררו הציונים את זעמם של מנהיגי היהדות החרדית, בהם רבנים שהנהיגו את אנשיהם בסגנון ׳חסידי׳ וכאלה שהיו ׳מתנגדים׳ לחסידות. אברהם גרין, אחיו הבכור של בן־גוריון תיאר בתוך כך ״מלחמת אחים עצומה״ לרבות ״רדיפות וחרמות עד כדי קשיי פרנסה״; היו רבנים שאסרו קשרי נישואים עם משפחות ציוניות.7
     
    הציונות חייבה את תומכיה לבחון מחדש את זהותם כיהודים ולמצב את עצמם בין ערכי המסורת היהודית לבין ערכי הלאומיות החדשה. זה היה האתגר המהפכני שהציגה להם. אך התנועה הציונית לא סגרה עצמה מפני יהודים דתיים. אברהם גרין היה בין המייסדים של תנועת ׳המזרחי׳ שהאמינה בציונות דתית והוא עשה מאמצים רבים לקרב אל הציונות את ראשי היהדות החרדית. אך ׳מלחמת האחים׳ נמשכה: ״באטמוספירה מחניקה כזו ובמצב הקשה שנוצר אז, כמעט אי אפשר היה לנו להמשיך את עבודתנו לטובת הרעיון הציוני בין אחינו החרדים וההמון הפשוט,״ כתב גרין.55 באסֵפת היסוד של אגודת ׳עזרא׳ שהקימו בן־גוריון וחבריו היו חילופי מהלומות עם חרדים אשר ניסו לפוצץ את האירוע. ״המתנגדים לציונות ראו בנו את השטן עצמו,״ כתב צמח.56
     
    רוב היהודים, בהם גם רוב ה׳משכילים׳ והציונים, הוסיפו להגדיר את יהדותם במושגים דתיים. האמונה הדתית הכירה סגנונות שונים: בן־גוריון תיאר את סבו כיהודי ״אדוק מאוד״, אך לדבריו אדיקותו לא מנעה ממנו לקרוא פילוסופים לא־יהודים ואף להעריץ את ברוך שפינוזה, פילוסוף יהודי שנוי במחלוקת שחי בהולנד במאה ה־17. כשלימד את נכדו עברית – נעזר הסב בספר תורה שכלל גם תרגום לגרמנית מאת משה מנדלסון, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הנוסח הגרמני הודפס באותיות עבריות. כך למד בן־גוריון גם כמה מילים גרמניות.57
     
    את אביו תיאר בן־גוריון כאיש ״חופשי בדעותיו״; גרין קבל על כך שהחינוך החרדי בפלונסק יצר ״דור של בורים״.58 הוא שלח את בנו ל׳חדר מתוקן׳ – אך לא מנע ממנו ״למלא את כרסו בתלמוד״, כפי שכתב. מן הסתם גם לא הצטער שדובצ׳ה שלו התחיל פתאום בגיל שבע להקפיד מאוד על קיום מצוות הדת; כשחדל בגיל 14 להניח תפילין – חרה לו הדבר. גרין נהג להתפלל יום־יום בבית הכנסת, אך הצטלם בגילוי ראש.59 בעיני יריביו החרדים היה ׳משכיל׳. בעיקרו של דבר היריבות בין החרדים לציונים הראשונים בפלונסק שיקפה אפוא חילוקי דעות בין יהודים דתיים שנבדלו אלה מאלה בעיקר בדרגת אדיקותם ובאורח חייהם. הם לא היו ׳חילונים׳. במידה רבה זה היה גם מאבק כוחות. גרין קבל על כך שעסקנים חרדים השתלטו על הנהגת הקהילה; לדבריו כמה מהם הלשינו במשטרה שהוא מבריח כספים לחו״ל.60 בדומה לציונות של גרין גם סגנונו הדתי היה מקובל על בנו והיחסים בין השניים היו תקינים בדרך כלל.
     
    *
     
    כשרצה בן־גוריון לעבור לוורשה התנגד אביו ואסר עליו לנסוע. הבן עמד לעזוב את העיירה בניגוד לדעתו, אך כשהגיע לתחנת הרכבת התחרט וחזר הביתה. חבריו נאלצו להתמודד עם אתגרים קשים יותר. הוריו של שמואל פוקס לא היו ציונים, אך גם הם לא רצו שייסע. ״ההורים מתאבלים בחשאי דומם על בנם הטוב שנגזל מבין זרועותיהם,״ דיווח לו צמח, ככל הנראה בלעג, כדרכו.61 גם אביו של צמח לא היה ציוני, לא רצה שבנו יעזוב את הבית ואף סירב לממן את נסיעתו לאודסה. הוא ציפה שבנו ימשיך את מסורת המשפחה כסוחר מכובד ובן תורה והתחיל לחשוב על שידוך ראוי. בנו תיאר לימים משבר נפשי ורוחני שעבר על אביו והביא אותו למעברים חדים בין אדיקות גדולה לתרבות ההשכלה וחזרה.62
     
    שלמה לבקוביץ ואביו עברו עימות ממושך שהכאיב מאוד לשניהם. הציונות של לבקוביץ התגבשה לאט יותר מזו של חבריו והיתה מלוּוה בלבטים. ׳תוכנית אוגנדה׳ גרמה לו ״מבוכה נפשית גדולה״.63 כשאיחר פעם לשוב הביתה – מצא את אביו במצב רוח קודר: ״מדוכדך מצער וכעס התהלך בחדר אנה ואנה ונאנח אנחות קורעות לב,״ סיפר לבקוביץ: ״כך התהלך עד שלא יכול עוד לעמוד בפני הפצרותיה של האֵם שיאמר לה מה קרה. וכמעט בבכי סיפר לאשתו על החרפה והבושה שהבן ממיט עליו ועל הסבל שהוא סובל בגללו: הוא חוטא ומחטיא את הרבים.״ לבקוביץ ישב ושתק עד שגם אמו החלה לייסרו בדברי מוסר. אז קם וברח מהבית.64
     
    ופעם בילה לבקוביץ עם אורחת מוורשה, קרובת משפחה. השניים נשארו לבד בבית והחלו להתגפף: ״חזה מול חזה דופק ומרתיח את הדם הצעיר והחושים הצעירים,״ כתב לימים. לראשונה בחייו נדמה שמעצוריו השתחררו. ואז נפתחה הדלת ונכנס אביו. הוא עמד נדהם ולא אמר מילה. ״פניו עוררו רחמים, הביעו כל התכווצות לבבו [...] פתאום בביתו, התהוללות כזאת!״ כתב. הפעם ברח האב מהבית. לבקוביץ ניסה להבין את כאבו ״האילם, החנוק והמבעית״. הוא ידע להפנים גם את כאבם של אבות שבניהם הפסיקו לבוא לבית המדרש: ״הפסקת הלימוד היתה המכה האיומה ביותר אשר הוכו בידי בניהם,״ כתב.65
     
    היו אבות אשר הכריזו על מותם של בניהם מפני שאימצו להם את אורח החיים הציוני והתאבלו עליהם כדת. ״לא תוכל לצייר לך את הכאב,״ כתב בן־גוריון לפוקס. צמח טען שהציונות שימרה את זהותם היהודית, שכן הגנה עליהם מפני ה׳השכלה׳. גם את החינוך התורני שקיבלו בילדותם לא ביזו. להפך: ״הוא אשר נתן בפינו את הלשון העברית,״ כתב צמח.66 הורים רבים סירבו להתנחם בכך. האמונה הציונית של כמה מחבריו של בן־גוריון תבעה מהם אפוא נחישות רבה יותר ולפעמים גם יותר אומץ לב מאשר ממנו.
     
    *
     
    התרבות הציונית בפלונסק היתה נגישה ללא קושי. בעיירה היתה ספרייה שניהל איש בשם ליפא טויב; הוא נחשב למזכיר ׳עזרא׳, אך הספרייה קמה לפני האגודה.67 נראה שזו הספרייה שגם בן־גוריון מצא בה את הספרים שקרא, חלקם בעברית. לימים הזכיר את ביאליק שהיה ״אהוב נפשו״ וכמה משוררים וסופרים אחרים. ״אהבת ציון״ מאת אברהם מאפו, הנחשב לרומן העברי הראשון (1853) העמיק בו לדבריו את הערגה לארץ ישראל. ״אהל הדוד תום״ עורר בו סלידה עמוקה מעבדות, שיעבוד ותלות ושני הספרים השאירו בו ״רושם כביר״. הוא קרא גם ברוסית: ״התחייה״ מאת לב טולסטוי עשה אותו לזמן־מה לצמחוני. גם צמח קרא הרבה וכמוהם עשו צעירים אחרים. כולם התלהבו מכתביו של סופר יליד אוקראינה בשם מיכה יוסף בֶּרדיצֶ׳בסקי.
     
    ״בימי נעורַי, אני זוכר,״ כתב בן־גוריון לימים, ״היו מאמרי ברדיצ׳בסקי המרשימים ביותר בקרב הנוער שבעיירתי.״ ברדיצ׳בסקי הרשים אותם יותר מהסופר אשר גינצברג שנודע בשמו הספרותי אחד העם; בין השניים שררה מחלוקת גדולה. קולו של אחד העם נשמע באוזני החברים הצעירים כקולה של מסורת צרת אופקים, יובשנית וחמורת סבר; זה היה קול זקן. ברדיצ׳בסקי השמיע קול צעיר, מרדני, גברי, מלהיב: ״צר לנו המקום! [...] הגיע מועדנו למצוא דרכינו ולצאת למרחב,״ כתב במכתב גלוי לאחד העם. בן־גוריון וחבריו שמעו בדבריו קריאה לקחת את גורלם בידיהם ולעשות היסטוריה.
     
    לא תמיד הפנימו אל נכון את עמדותיו הציוניות של ברדיצ׳בסקי, אך קולו נתן ביטוי למה שתסס בתוכם. לבקוביץ מצא בכתביו ״הלך מחשבות העולה מן הלב אל המוח וחוזר ומתדפק על הלב חסר המנוחה״ ובן־גוריון גילה בהם ״תשוקה רבה לחיים חופשיים וטבעיים בארץ אבותינו״.68 נראה שמצאו בכתביו מפלט מתוגת הנעורים ומענה ללבטי החיים שייסרו אותם.
     
    *
     
    בפלונסק גבר בינתיים המחנק. רק פעמיים בשבוע היתה יוצאת משם כרכרה רתומה לסוסים ומביאה נוסעים למצודת מוֹדלין, שם יכלו לעלות על הרכבת לוורשה. היו בעיירה שירותי דואר וגם טלגרף, אך הטלפון הראשון הותקן שם רק שנים לאחר שהעיתונים סיפרו בהשתאות על קיומו בארצות אחרות.69 ״העיירה היהודית הולכת ומתרוקנת מתָכנה,״ כתב צמח: ״הישיבה בפלונסק התחילה להטיל עלי שעמום ונפשי יצאה לחיים חדשים.״70
     
    העולם הגדול קרא לא רק לו ולחבריו כי אם גם לרבים רבים אחרים. ב־15 השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה היגרו ממזרח אירופה כ־1.7 מיליון יהודים, רובם לארצות הברית, לבריטניה ולארגנטינה. לא היתה זו תופעה חדשה, אך ממדיה גאו לגל גדול. על כל שני יהודים שנשארו – יהודי שלישי עזב.71 המהגרים שלחו מכתבים הביתה, לפעמים חזרו לביקור ובפיהם סיפורים מסעירים ומציתי דמיון על חייהם החדשים אי שם, במאה העשרים. התנועה הציונית שיווקה את עצמה מראשיתה כסוכנת הקִדמה והבטיחה להביא לארץ ישראל את הטכנולוגיה החדשה, לרבות ״דרכים ומסילות ברזל, קווי חשמל, טלפון וצינורות מים״.72 זה היה חלום אמריקני: ״אמריקה בהכרח שתגבר על אירופה כשם שהאחוזה הגדולה בולעת את הקטנה,״ כתב הרצל.73
     
    בן־גוריון וחבריו יכלו על כן לראות בציונות את מפתן העולם המפעים שהחל להתגלות בפניהם בהתחלף המאה. אביו שינה בינתיים את דעתו והתיר לו להתגורר בוורשה. זה היה באביב 1904. בוורשה יכול בן־גוריון להדליק בפעם הראשונה מנורה חשמלית, לשבת בפעם הראשונה בראינוע, לראות את המכונית הראשונה. גם היה שם טלפון. ״הטכנולוגיה הצמיחה כנפיים לקצב החיים,״ כדברי שטפן צוויג; להתבגר לבד בעיר גדולה יכול היה להיות מרגש מאוד ומדכא מאוד.74
     
    1 הסיפור הזה קיים בכמה גרסאות. הוא פורסם לראשונה ב־1950 ב׳דבר השבוע׳, שנחשב אז שבועון רשמי למחצה ובן־גוריון כיהן כראש ממשלת ישראל. בגרסתו של בן־גוריון עצמו נעלמו הדמעות: ״הגענו למסקנה שהדרך היעילה ביותר להילחם באוגנדיזם היא בעלייה לארץ,״ קבע.3
     
    2 שמו של עזרא הסופר שימש לפני כן ארגונים אחרים. ׳הצפירה׳ דיווח ב־1889 על פעולותיה של אגודת עזרא בברלין שסייעה להתיישבות יהודים בארץ ישראל.19
     
    3 היו יהודים שנטו להתמזג בחברה הפולנית, מקצתם עד המרת דתם. גם בפלונסק התארגן חוג קטן של יהודים שביקשו לטפח את תרבות פולין.22 באותה תקופה גם חדרו אל קהילות היהודים ברוסיה רעיונות סוציאליסטיים; עם הזמן התגבשו לאידיאולוגיה של תנועת פועלים יהודית אשר נודעה בקיצור שמה הרשמי ׳בּוּנד׳ – ברית ביידיש.
     
    4 ניסיונות ליישב יהודים באזורים חקלאיים נעשו באירופה כבר בסוף המאה ה־18. עשרות יהודים הוכשרו במחצית המאה ה־19 לעבודה חקלאית באחוזת קוּכארי, לא הרחק מפלונסק.23 הניסיון ״להבריא״ את החיים היהודיים על ידי עבודת אדמה הביא בשנות ה־80 להקמתן של מושבות חקלאיות ליהודים גם בארצות הברית.24
     
    5 שלמה צמח ידע לספר שגרין ״לא מיהר״ להעביר לקופת התנועה את דמי השקלים שמכר: הוא היה מוציא את הכסף לצורכי ביתו וכשנדרש להחזירו – התקשה לעשות זאת. על כן החליטו באגודה שלא ימכור עוד שקלים. לדברי בן־גוריון הוא רצה למכור שקלים לילדים שלמדו איתו, אך המבוגרים לא הרשו זאת.28
     
    6 כמעט 50 שנה לפני הולדתו כבר תורגמה לעברית גם ספרות קלה, כגון ספר הרפתקאות פופולרי על להקת השודדים של רנלדו רינלדיני, פרי עטו של סופר גרמני בשם כריסטיאן אוגוסט וולפיוס. החל ב־1901 יצא בוורשה עיתון עברי לילדים, ׳עולם קטן׳.33
     
    7 הטיעון החרדי נגד הציונות התבסס על האמונה בקיומו של איסור מאלוהים ״לעלות בחומה, למרוד באומות העולם ולדחוק את הקץ״, אלה ״שלוש השבועות״ שחייבו פאסיביות תוך המתנה לעזרה משמים.54
    • תום שגב
    • תום שגב

      תּוֹם שֶׂגֶב, יליד ירושלים 1945 , הוא בוגר האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בוסטון, דוקטור להיסטוריה. ספריו הקודמים על ישראל והשואה, כולם בהוצאת כתר, זיכו אותו בפרסים ובשבחים בארצות רבות. אלי ויז ל, חתן פרס נובל לשלום, על המיליון השביעי - הישראלים והשואה: “מבוסס על שפע של תיעוד, כתוב באיזון, איפוק וסערת נפש גדולה ומוביל למסקנה עוצרת נשימה.“ ניו יורק טיימס על ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט: “אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר בשנת 2000 .“ פרופ‘ שאול פרידלנד ר, חתן פרס ישראל, על 1967 - והארץ שינתה את פניה: “זהו כנראה הספר הטוב ביותר על הימים הגורליים ההם בתולדות ישראל והמזרח התיכון.“ ניו יורק טיימס על שמעון ויזנטל - הביוגרפיה: “אחד מעשרת הספרים הטובים ביותר בשנת 2010 .“

     
  • המלצות נוספות