הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מגדלנה 2 - נוסקת
  • מגדלנה 2 - נוסקת
    קריסטן אשלי | תרגום: דפנה לוי, ירדן אור
    א(ה)בות הוצאה לאור | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 664 עמ' מודפסים
    ***ספר מודפס במכירה מוקדמת: ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם***
     
    הספר השני בסדרת 'מגדלנה' של קריסטן אשלי, הממכרת.
    הגיע בשבוע הראשון למקום ה- 5 ברשימת רבי המכר של ה- New York Times.
    "'נוסקת' הוציא ממני את כל הרגשות האפשריים.. במהותו זהו סיפור אהבה, עם זאת, גם סיפור על משפחות שבורות, משפחות מחלימות ומשפחות חדשות. זהו סיפור על גאולה, המוכיח שאנחנו לא מוגדרים על ידי השגיאות שאנחנו עושים, אלא על ידי הדרכים שאנחנו בוחרים לתקן אותן... הסיפור של מיקי ואמיליה, ריגש אותי עמוקות, בדיוק כפי שציפיתי, אבל היופי הטהור של הרומן, הפתיע מאד. לא ציפיתי להזדהות בצורה כה עמוקה."
    -Natasha is a book Junkie
     
    בעלה בגד בה, וכשכל מה שרצתה בחיים חמק מבין אצבעותיה, היא התרסקה. כשאותו בעל גם החליט לקחת את ילדיה מקליפורניה ולעבור להתגורר במגדלנה, עיירה קטנה במיין, החליטה אמיליה שהגיע הזמן לקחת את עצמה בידיים. לשם כך, וכדי לזכות בחזרה בילדיה, היא עברה לגור בקליף בלו, יצירת מופת אדריכלית הצופה אל הגלים הגועשים. 
    עוד לפני שהספיקה לפרוק את חפציה בביתה החדש, אמיליה פוגשת את מיקי דונובן, המתגורר בבית ממול. מיקי הוא גבר כל כך נאה, שמבט אחד מספיק כדי לדעת בדיוק מה היא רוצה ממנו. הבעיה היא שהוא נחמד ונדיב, אבל לא רוצה ממנה דבר. 
    אמיליה מתקשה לתקן את טעויות העבר, ועל אף שהיא נמשכת מאוד לכבאי המשגע שגר מולה, מערכת היחסים שלהם חווה טלטלות עזות. מיקי לא בטוח שיוכל אי פעם לספק את היורשת העשירה והנאה, ואמיליה לומדת שהיא מוכרחה להילחם על לבם של ילדיה אבל מעל לכול, לגלות מי היא באמת. 
    "הספר הזה נגע בנקודה הכי רגישה שלי, והיה לי קל לטבוע בתוכו ולהנות. הוא נתן לי בדיוק את כל מה שציפיתי ואני לא יכולה להתחיל לספר לכם עד כמה הערכתי ונהנתי ממנו..."
    -Dear Author
     
    קריסטן אשלי היא סופרת רבי המכר של NY Times וה-USA Today .
    ידועה בעולם כמלכת הקראק שגרמה לקוראות ישראל להתמכר לספריה בספר 'הצוואה'- הראשון בסדרת מגדלנה שמכר עשרות אלפי עותקים בארץ ויצא גם הוא בהוצאת אהבות.
    אשלי הוציאה ספרים רבים נוספים ביניהם הספר 'ההימור', הראשון בסדרת 'הרי קולורדו' שיצא בעברית גם הוא בהוצאת אהבות. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    116 81.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

    להתחיל מחדש
    עמדתי במרכז החדר העצום. מבעד לקיר החלונות הגבוהים נשקף נוף אפור של האוקיינוס האטלנטי מקציף אל מול צוקי הסלע. הרהיטים שלי ניצבו — ברובם — במקום שבו רציתי, ואת יתרת החלל מילאו ערימות גבוהות של ארגזים.
    הבאתי יותר מדיי דברים.
    הייתי צריכה למיין לפני האריזה. לדלל. לזרוק דברים.
    להתחיל מחדש.
    זה מה שאני צריכה.
    זו הסיבה שבגללה אני כאן.
    כדי להתחיל מחדש.
    הבעיה היתה שכדי לעשות זאת היה עליי לחזור אחורה ולתקן שגיאות מהעבר.
    ממש כאילו שיכולתי להגשים מתוך מחשבותיי את השגיאה הגדולה מכולן, שמעתי לפתע את פעמון הדלת מצלצל.
    כשקניתי את הבית בשלט־רחוק, והסתמכתי על תצלומים בלבד; ברור שלא יכולתי לשמוע את הפעמון. וכששמעתי אותו באותו רגע, הופתעתי לגלות שהוא מהמם ואלגנטי כמו שאר הבית. פעמונים עדינים שהצטלצלו במתיקות עדינה בחלל ועוצבו ביד אמן כדי להשתלב בדיוק במקום הזה.
    הסתכלתי לעבר הדלת המעוטרת קשת של זכוכית ויטראז' מקסימה, בדיוק כשנשמעו בה חבטות עזות ולגמרי לא מתוקות, שהגיעו בעקבות הצלצול. מבעד לצבעי כחול, סגול וורוד של זכוכית הוויטראז' ראיתי צללית בלבד, ובכל זאת ידעתי של מי היא. את קווי המתאר של הגוף הזה יכולתי לזהות בכל מקום.
    "אמיליה! תפתחי את הדלת המזוינת!"
    זהו זה. קונראד.
    כועס.
    כועס מאוד, למען האמת.
    כבר שנים שהוא כועס.
    מיהרתי לדלת, מכמה סיבות:
    האחת — הוא המשיך לחבוט בה, ואני אהבתי אותה. היא נבנתה במיוחד כדי להתאים לבית. לא רציתי שיגרום לה נזק. וידעתי שהוא כועס מספיק כדי להמשיך לחבוט בה, ובהחלט ייתכן שחבטות בעוצמה כזאת יגרמו לה נזק.
    הסיבה השנייה היתה שלא רציתי לגרום לו להמתין. הוא ממילא כעס, ולא רציתי להכעיס אותו עוד יותר. אם כי זה בכלל לא נראה לי אפשרי. שנים ניסיתי לצלול למעמקי זעמו, עד שגיליתי כי מדובר בתהום אינסופית.
    הסיבה השלישית היתה העובדה, שהיתה לו זכות לכעוס, ואני לא רציתי לעשות משהו שיתמוך בזכות הזו עוד יותר.
    הגעתי לדלת, פתחתי את המנעול ואת הדלת והרמתי את המבט אל בעלי לשעבר.
    אלוהים. כזה יפה. כל כך...יפה.
    לבי נרעד.
    "את פאקינג עשית את זה," הוא נבח בעיניים מצומצמות כמו שני חרכי ירי. זעמו היה כה ניכר, כה מוחשי, עד שיכולתי לטעום אותו. וזה טעם שהכרתי היטב. הוא היה חריף וצרב את לשוני. שנאתי אותו, אבל מתישהו לאורך הדרך התמכרתי לו.
    "קון," לחשתי.
    "לא יכולת להניח לדברים כמות שהם," הוא ירק את המילים.
    "בבקשה, רק..."
    "אנחנו בסדר. הכול אצלנו טוב. סוף כל סוף אנחנו רחוקים ממך ומאושרים, ואת..." הוא הניד את ראשו בזעם. "פאק, את..." הוא שאף נשימה ענקית ושאג, "חייבת להופיע ול חרבן הכול!"
    אה, כן. מאוד כועס.
    "זאת לא הכוונה שלי, קון," עניתי בנימה מרגיעה. "אני יודעת שלא תאמין, אבל..."
    "את יודעת שאני לא אאמין?" הוא שאג. "את יודעת? זין עלייך, ברור שאת יודעת, חתיכת זונה! ברור שאת יודעת!"
    הרמתי את ידי במחווה מרגיעה. "באמת. תן לי זמן. אני מבטיחה..."
    "את מבטיחה?" הוא רעם. "את? הבטחה שלך? איזה בדיחה מזוינת!"
    "אם תיתן לי זמן, קון..." ניסיתי שוב, חרש.
    השתתקתי, כשהוא רכן אליי והתקרב.
    "זמן? חתיכת זונה מזדיינת מטומטמת! כולך מלאה חרא! זמן? אני לא נותן לך זמן. כלום אני לא נותן לך. אמיליה, אם תחרבני את זה שוב — לי, לאשתי, לילדים שלי — את תשלמי על זה. את שומעת אותי? אני אדאג שתשלמי על זה!"
    פתחתי את הפה כדי להגיד משהו. משהו ביחס לעובדה שהם לא הילדים שלו, הם הילדים שלנו.
    אבל עוד לפני שהספקתי להוציא הגה, שמעתי קול עמוק תובע, "תתרחק ממנה. עכשיו."
    קונראד הסתובב בחדות לאחור.
    אני הסתכלתי מאחוריו, והעולם עצר מלכת.
    כי מטר וחצי מאחורי קונראד עמד על שביל הגישה שלי גבר גבוה ושרירי, עם שיער כהה גזוז ועם העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי מימיי.
    העיניים האלה היו נעוצות בקונראד. והן זעמו.
    אבל אני לא התמקדתי בזה.
    התמקדתי בו.
    מכנסי דגמ"ח כחולים, שנתלו על מותניים צרים, כיסו רגליים ארוכות וירכיים חזקות בעליל. טישירט כחולה תואמת, שהיתה צמודה לחזהו הרחב ולשרירי זרועותיו התפוחים. טישירט שבצד הלב התנוסס עליה סמל צלב מוכר עם ראשי התיבות MFD באמצע, והמילים 'אש' למעלה ו'הצלה' למטה. לסתו המרשימה היתה מכוסה זיפים שהחלו להאפיר, שתאמו את שערו הקצוץ.
    והעיניים האלה. העיניים האלה שכעסו עכשיו, אבל הספיק לי מבט אחד כדי לדעת שהן יכולות להיות המון דברים שונים. הן יכולות להיות חמות. הן יכולות לצחוק. הן יכולות להיות מתוסכלות. הן עלולות להיות קצרות־רוח. הן יכולות להיות נחושות. הן יכולות להיות מאושרות.
    הן יכולות להתלהט.
    ובמבט האחד, הראשון הזה, ידעתי שאני רוצה לראות את העיניים האלה בכל דרך וצורה שהן יכולות להיות.
    כן, רציתי את זה, ורציתי גם יותר מזה.
    רציתי לגרום לו להרגיש את כל מה שהעיניים האלה מסוגלות לשדר לי. רציתי לגרום לו אושר. רציתי לגרום לו לצחוק. אפילו רציתי להרגיז אותו.
    אבל גיליתי שבאותו רגע אני רוצה יותר מכול לגרום לעיניים הכחולות היפות האלה להתלהט — בשלל דרכים.
    כן, זה מה שעבר לי בראש כשעמדתי בבית החדש שלי ורבתי עם אהבת חיי, בעלי לשעבר, האיש שאיבדתי, האיש שלא חשבתי שאוכל להתגבר עליו, אף כי ידעתי שעליי למצוא דרך לעשותזאת — בשבילו, אבל בעיקר בשביל ילדינו.
    רציתי את כל זה מהגבר הזר הזה.
    ורציתי את זה עכשיו.
    "מי אתה לעזאזל?" שאל קונראד בזעם וניער אותי ממחשבותיי.
    "אני גבר שלא אוהב לראות גבר אחר שואג על אישה, מאיים עליה ומנבל את הפה. ועכשיו, אמרתי לך להתרחק," השיב הזר.
    "זה לא עניינך," הודיע לו קונראד.
    "לצערי אתה טועה. כשגבר רואה גבר אחר עושה מה שהרגע ראיתי אותך עושה, זה כן ענייני." הוא אפילו לא עצר לפני שהוסיף ואמר, "אני חוזר שוב, תתרחק."
    קונראד הסתובב אליי. "את מכירה את האידיוט הזה?"
    לפני שהספקתי להשיב, קונראד כבר לא עמד על סף ביתי.
    הוא אפילו לא היה כבר על השביל אל דלת הכניסה, אלא כמה צעדים הלאה בחצר הקדמית, כשהזר, שעכשיו עמד בגבו אליי, חוצץ בינו לביני, ניצב בפתח הבית.
    ראיתי אותו זז, אין מצב שלא. ובכל זאת זה קרה כל כך מהר, עד שכמעט נדמה שלא ראיתי את זה מתרחש.
    אבל זה קרה, והוא ניצב שם, הזר הזה, חוצץ בלי ידיעתו ביני לבין השגיאה החמורה ביותר של חיי.
    מגן עליי.
    זה מעולם לא קרה לי. אפילו לא פעם אחת בארבעים ושבע שנות חיי.
    לא ידעתי אם זה נכון ליהנות מזה, רק ידעתי שזה נעים לי.
    אוקיי, כן.
    בהחלט, מאה אחוז כן.
    לא הכרתי אותו, אבל ידעתי שאני רוצה הכול מהגבר הזה.
    "לך לאנשהו, תירגע," הורה הזר. "אם אתה מכיר את האישה הזאת ויש לך מה לומר לה, תעשה את זה הרבה יותר ברוגע ועם הרבה יותר כבוד. ברור?"
    הסתכלתי מעבר לגבו (מה שלא היה קל — הטישירט דבקה לכתפיו ולשריריו והמראה היה נעים לעין), וראיתי כי קונראד רותח עוד יותר אחרי שהאיש דחק אותו אל החצר.
    אבל קונראד לא היה טיפש. הוא היה גבוה ורזה והקפיד לשמור על כושר. אלא שמול הגבר הזה לא היה לו סיכוי והוא ידע את זה.
    "ברור שאתה לא מכיר אותה," הוא ירק.
    "אני לא צריך להכיר אותה כדי לדעת שאף פעם אין סיבה להתייחס ככה אל אישה," השיב הזר. הוא המתין חלקיק שנייה לפני שהמשיך, "אתה עדיין עומד שם."
    קונראד הזעיף אליו פנים ואחר כך הפנה אליי את מבטו הכועס. "זה לא נגמר."
    הזר זז, רכן סנטימטרים בודדים קדימה, וקונראד שב מיד להתמקד בו, ובצדק. בצדק — כי גם אם ראיתי את ההתרחשות רק מאחור, היה לי ברור שהסנטימטרים הבודדים הללו היו סנטימטרים מאיימים.
    הוא לטש בזר עיניים לשנייה — ואחר כך הסתובב והלך לכביש הגישה שבו החנה את מכונית היוּקוֹן שלו.
    עמדתי וצפיתי.
    הזר עמד וצפה.
    ורק אחרי שקונראד נכנס למכוניתו, יצא במהירות רבה מדיי מכביש הגישה בהילוך אחורי וזינק לדרכו במהירות מופרזת עוד יותר, רק אז הסתובב הזר לעברי.
    הסתכלתי בעיניו והבנתי שלא דמיינתי את מה שראיתי לפני רגעים ספורים.
    אלה העיניים היפות ביותר שראיתי מימיי.
    "את בסדר?" הוא שאל.
    התשובה הכנה לכך היתה לא. כבר שנים שאני לא בסדר. עשרות שנים. אולי כל חיי.
    "כן," עניתי.
    עיניו נעו על פניי. התחושה היתה נעימה ובה־בעת מערערת.
    אבל לפני שהספקתי לברר לעצמי איך ייתכן להרגיש את שתי התחושות יחד, הוא שלח לעברי את ידו. "מיקי דונובן."
    הבטתי בידו, וכדי לא להיראות חסרת נימוס לא התמקדתי בה כפי שרציתי. האצבעות החזקות, הציפורניים הגזוזות, החספוס, הכוח, הביטחון.
    במקום זה אחזתי בידו, הרמתי את עיניי, הסתכלתי בעיניו ואמרתי, "אמיליה מוס...כלומר הת'וואיי."
    אצבעותיו, שאחזו באצבעותיי, היו חמימות וחזקות ונעימות, ואז הוא הירפה ושאל כאילו הוא מוודא, "אמיליה הת'וואיי?"
    "כן. אני, טוב... הייתי אמיליה מוס. לא מזמן חזרתי לשם נעוריי. זה היה האקס שלי." החוויתי בראשי לעבר שביל הגישה והמשכתי בהיסוס, "יש לנו...עבר סוער למדיי."
    הוא הנהן פעם אחת בקצרה, כאילו מבין, בלי לעשות מזה עניין או להוסיף שאלות, דבר שגרם לי תחושת הקלה והגביר עוד יותר את חיבתי למיקי דונובן הזה.
    "אני ממש מצטערת שהיית צריך להתערב בסיפור הזה," אמרתי.
    "אין בעיה," הוא ענה, הניד בראשו ונופף בידו. "הייתי עושה את זה בכל מצב, אבל," הוא הבזיק חיוך מושך במיוחד, חיוך מתגרה קצת, שהעיר לי פרפרים בבטן, "אני השכן שלך."
    הוא סובב את פלג גופו העליון והחווה בזרוע ארוכה אל הרחוב, מצביע לעבר בית נאה אם כי מעט ישן, בן קומה אחת, שקירותיו החיצוניים מכוסים רעפים אפורים ומסגרות עץ צבועות בלבן־רענן מעטרות את חלונותיו, את מרזביו ואת דלת הכניסה שלו.
    שלל רגשות הציפו אותי, כשבהיתי בבית שלו, הבית שמעבר לרחוב. העזים שבהם היו התעלות ואימה.
    הוא שב והסתובב אליי. "אנחנו חייבים לדאוג לשכנים שלנו."
    הסכמתי איתו, אבל באותו רגע — ובאיחור־מה — חשתי בעיקר מבוכה בגלל הסצנה האחרונה. עד כדי כך שלראשונה מזה שנים הרגשתי חום בלחיי.
    הסתכלתי אל כתפו ומלמלתי, "זה נכון. אבל אעשה כמיטב יכולתי כדי שלא תצטרך לדאוג לי שוב."
    "אמיליה."
    מבוהלת־משהו מהרוך, שבו ביטא בקולו הקטיפתי העמוק והמחוספס את שמי ומהתגובה הקיצונית שלי אליו, מיהרתי להביט בעיניו.
    "אני גרוש," הוא הכריז בישירות בוטה. "דברים קורים. לפעמים זה לא נעים. אני מבין את זה. גם אני מקווה שלא אצטרך לעשות את זה שוב, בעיקר כי אני לא רוצה שזה יקרה לך שוב. אבל אם כן, ולא תוכלי להתמודד עם זה, אני ממש ממול. ואני לא מציע רק כדי להציע, אלה לא סתם דיבורים. אני מתכוון לכל מילה. מה שקרה בינך לבין הבחור הזה שייך לעבר. עכשיו זה הבית שלך, ובית אמור להיות מקום בטוח. וגם אילולא היית בבית שלך, הוא צריך לכבד אותך. את תעמדי על זה, ואם הוא לא יסכים, אני אהיה שם כדי לגרום לו להסכים או כדי לעצור אותו. ואני מתכוון לכל מילה."
    הוא לא שיקר. הוא התכוון לדברים. ידעתי, לפי המבט בעיניו. הוא היה איש נחמד. הוא היה שכן טוב. הוא האמין שיש להפגין כבוד כלפי נשים. הוא היה מסוג הגברים, שאם יתעורר הצורך — הם יתערבו ויעשו כמיטב יכולתם כדי לוודא שכך יהיה.
    הוא גם לא הכיר אותי. לו הכיר, לו ידע מה עשיתי, יכול להיות שהיה פחות נלהב להאמין בכך.
    זה היה הרגע, שבו ידעתי כי הוא לא יכיר אותי.
    הייתי יכולה להיות שכנה נחמדה. טובה. אילו היה לו כלב כשהיה יוצא לחופשה, הייתי שומרת עליו. הייתי עושה כמיטב יכולתי לשמור שהגרוש שלי לא יקלל אותי על מפתן דלתי ויפריע לשכנים. הייתי שומרת על החצר שלי מטופחת. מניחה בחוץ קישוטי חג יפים, אבל לא מוגזמים. לא הייתי מנגנת מוסיקה חזקה. הייתי מנופפת לשלום אם היה עובר דרכי או מכסח את הדשא. ואם היה צריך כוס סוכר, הייתי זאת שהוא פונה אליה. אבל פרט לכך, הוא לא יכיר אותי.
    הוא אינו זקוק לי בחייו.
    אני עצמי לא אהבתי את העובדה שאני חלק מחיי.
    אלא שאני לא מסוגלת לברוח מעצמי.
    "אני לא יודעת מה לומר," אמרתי לו. "רק להודות לך, שוב."
    הוא שוב חייך אליי חיוך מהיר, ששוב הפך לי את הבטן, ואז הסתכל אל הבית שמאחוריי.
    "את צריכה עזרה עם משהו?" הוא הציע.
    הייתי צריכה. בהחלט. לפניי היו שעות של פריקת ארגזים, של ניקוי, של סידור, של ארגון, של תלייה ושל הזזת רהיטים. ואם לא די בכך, היו לי שתי ידיים די שמאליות. אני אולי יודעת להשתמש במברג, אבל מספר ניסיונות לתפעל מקדחה הסתיימו בבושת פנים.
    כשגרתי בלָה־הוֹיָה, אחרי שקונראד עזב אותי, היה לי איש תחזוקה. היו לי גם שירותי גינון וניקיון. והיתה לי אפילו בחורה, שכדי להרוויח עוד קצת כסף ללימודים עשתה בשבילי סידורים כמו קניות מזון ואיסוף בגדים מניקוי יבש. הדבר היחיד שעשיתי בעצמי היה תשלום החשבונות.
    עכשיו לא היה לי דבר מכל אלה.
    הייתי רק אני, מתחילה מחדש.
    הייתי רק אני, היוצרת 'אני' חדשה.
    לא חשבתי שמיקי מעוניין לשמוע משהו מזה, וגם ככה הוא כבר היה מספיק נחמד בעצם זה שבא והתערב כשקונראד שאג עליי, ולכן החלטתי לא לבקש את עזרתו בפריקת ארגזים ובתליית תמונות.
    "אני מסתדרת," אמרתי לו.
    היה ברור שהוא לא מאמין לי, והוא לא טרח להסתיר זאת. זה היה ממש כתוב לו על המצח, ובעיניים.
    הוא לא טעה.
    המשכתי לשתוק ולא שיניתי גרסה. זה היה חלק משמירת עצמי לעצמי. בהיותו בחור נחמד, שמתערב לטובת אישה שגבר אחר צועק עליה, לא הגיע לו שהבלגן שעשיתי מחיי ידבק בו בשום צורה ואופן. והתכוונתי לוודא שזה לא יקרה.
    "אם תצטרכי, את יודעת איפה אני גר," הוא ענה.
    הנהנתי. "תודה. מאוד מתחשב מצדך."
    ושוב זכיתי לחיוך. כשראיתי אותו, כש הרגשתי אותו, תהיתי מה ארגיש אם יחייך אליי חיוך אישי אמיתי.
    "ברוכה הבאה לשכונה, אמיליה," הוא אמר בשקט.
    הכרחתי את עצמי לחייך. "תודה, מיקי."
    כשאמרתי את הדברים, הוא נתן לי עוד מעצמו — עיניו התחממו, וזה עשה לי דברים שמעולם לא חוויתי. לא הייתי בטוחה למה. אולי זו היתה הכנות שזיהיתי אצלו. הידידותיות שהיתה אמיתית, נקייה, בלי שום דבר אחר.
    מה שזה לא היה, זה השפיע עליי וגרם לי לרצות לזחול לתוך הדבר הזה, לזחול ל תוכו, להתחפר עמוק ולהתעטף חזק בחמימות הזו כל כך חזק, שהיא תחלחל עמוק אל עצמותיי ותגרש מתוכן את הקור ששכן בעומקן מאז שלמדתי להרגיש.
    הוא הרים יד בתנועה אגבית ושמט אותה. "להתראות."
    "כן," עניתי בקול משונה, מעובה, כאילו אני עומדת לבכות. "כן. נתראה."
    הוא בחן אותי עוד שנייה, לפני שהנהן קצרות, הסתובב והתרחק בשביל המוביל לבית שלו, שגם בו שובצו פיסות זכוכית מעניינות והוא נתחם מצדדיו בפס עבה של אבן גיר.
    עמדתי והתבוננתי בהילוכו, בנוחות שהקרין במבנה גופו הגדול. סקרתי היטב גם את בגדיו.
    הוא היה לוחם אש.
    לא מפתיע.
    ואז קלטתי שאני עומדת על מפתן ביתי וצופה בו, ושהוא עלול לתפוס אותי, ומיהרתי לסגת אחורה ולסגור את הדלת.
    פניתי לעבר הסלון שלי.
    כשהגעתי יום קודם לכן למַגְדָלֶנָה, אספתי את המפתחות ואת השלטים הפותחים את המוסך ועשיתי סיבוב ראשון בבית שלי.
    שמחתי לגלות שהוא מוצלח עוד יותר מכפי שנראה בתמונות. הבית היה מבנה חדש־חדיש למדיי, שתכנן הארכיטקט הסקוטי עטור הפרסים פְּרֶנְטיס קָמֶרוֹן. הכרתי את עבודותיו, כי תכנן בלה־הויה בית שכל כך מצא חן בעיני כשראיתי אותו, עד שעשיתי משהו שמעולם לא עשיתי — חיפשתי אותו ברשת ועשיתי עליו תחקיר. ואז גיליתי שכל עיצוביו עוצרי נשימה.
    כולם היו מודרניים בלי להיראות שייכים לעידן החלל; כולם נראו על־זמניים. מיוחדים. רבי פנים. מרווחים. פתוחים. נדיבים בחלונות. צד שלם של הבית, זה שפנה לאוקיינוס האטלנטי, היה קיר שלם של חלונות ו של נוף, מהרצפה ועד לתקרה הגבוהה. נוף מהמם כל כך, כאילו אני ממש צפה על פני הים.
    זה היה מדהים.
    וכך, כשקונראד, מרטין והילדים עברו מלה־הויה למגדלנה, עיירת חוף קטנה במיין, ועולמי קרס, ואחרי שקיבלתי את ההחלטה לעבור בעצמי, גיליתי לשמחתי הרבה כי הבית הזה, שקמרון תכנן, עמד למכירה. קפצתי על ההזדמנות.
    הבית היה בן חמש שנים בלבד, אבל בני הזוג שבנו אותו נפרדו. הפרידה לא היתה ידידותית (אוי, כמה שהזדהיתי) והם נאבקו קשות על הבית. בסופו של דבר השופט הכריח אותם למכור אותו.
    הפסד שלהם.
    רווח שלי.
    זה מה שחשבתי אתמול.
    בעודי בוהה במה שכבר היה מדהים וקיוויתי להפוך במגע ידי ליוצא מהכלל, הייתי מוטרדת.
    שאלתי את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון כשעברתי למיין בעקבות קונראד ומרטין. שאלתי את עצמי אם ילדיי כועסים כמו קונראד. תהיתי אם יש בי הכוח להראות להם, לכולם, שהשתניתי. תהיתי אם אוכל לשוב ולכבוש את לב ילדיי. חששתי ותהיתי אם אוכל ליצור בשבילם מקום בטוח; בית נוח, משפחה מורחבת ומאושרת.
    טרדה אותי המחשבה האם אצליח לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות לפני שלוש שנים ולא עשיתי.
    להדוף ממני את המרירות, את האובדן, את הכעס. לתת לילדיי אם, שיוכלו לאהוב ולהתגאות בה, ולא אמא להתבייש בה ולשנוא אותה. לבנות לעצמי חיים חדשים ולמצוא מידה של סיפוק.
    חששתי שמא אין בי הכוח. איבדתי הכול: את בעלי, את המשמורת על ילדיי, למעט כל סופשבוע שני, שנהפך לסופשבוע אחד בלבד בחודש, כשקונראד ומרטין עברו למיין. את הכבוד העצמי שלי.
    האמת — אפילו לא הכרתי את עצמי, אז לא היתה שום אני להאמין בה.
    אפופת מחשבות פסעתי ברגליי היחפות על רצפת העץ הממורקת בסלון, עד שהגעתי אל הדלת בצד וצעדתי במסדרון הקצר עד לגרם של ארבע מדרגות, שהוביל לחלק המוגבה שעל הצוק ולחלק של הבית בן הקומה האחת שהשתרע בהמשך. צד אחד של המסדרון היה כולו חלונות, שהשקיפו אל הים, והצד השני פנה למוסך, שהיה בו מקום לשלוש מכוניות.
    המשכתי במסדרון ועליתי שתי מדרגות נוספות שהובילו אל חדר השינה המרכזי הענק. הוא היה כל כך גדול, שאפשר היה להכניס לתוכו מיטה, שידות, ארוניות לילה, ארונות בגדים, ארוניות תכשיטים וגם ספות מסוגים ומגדלים שונים, כורסאות, טלוויזיה — כל מה שעלה בדעתי. היתה אפילו אח בנויה מלבנים, שעמדה בפני עצמה והפרידה — בעיני רוחי — בין מה שביום מן הימים יהיה אזור המיטה באחורי החדר (שם עמדה כרגע מיטת הקינג־סייז שלי) לבין אזור ההסבה (שעוד יעוצב) והחזית.
    חציתי את החדר אל חדר הרחצה, שגודלו כרוחב החדר. הוא כלל שני חדרי ארונות ואמבטיה שקועה, סגלגלה וגדולה בקצה, מוקפת חלונות מכל צדדיה, שפרשו מולה את נוף הים, כך שאפשר היה לרחוץ באמבטיה ולבהות באוקיינוס, כאילו צפים תוך כדי רחיצה. היו גם שני כיורים כפולים (שהיו יפיפיים במיוחד). קירות החדר כולם היו מחופים עץ עשיר, מרהיב ורב 'עיניים', מרכיב שתרם לתחושה של שילוב מדהים בין כפריות לאלגנטיות.
    לא ראיתי דבר מכל אלה.
    חלפתי על פני המראה הגדולה שמעל לכיור ונכנסתי לאחד מחדרי הארונות, שהיה מלא ארגזי בגדים ומזוודות.
    משהו בי הוביל אותי ישירות לאחד הארגזים. תלשתי את הסרט הדביק, והדופן הקדמית נשרה. הושטתי יד פנימה ושלפתי בגדים באופן אקראי. פיזרתי אותם על פני הארגזים מסביב, שלפתי עוד בגדים וגם אותם פיזרתי. חלקם נחתו על הארגזים. אחרים נחתו על הרצפה. כולם הוטלו בערבוביה. בלגן.
    איזו התנהגות מטופשת. אלה היו בגדי מעצבים. הם היו יקרים. נשים רבות היו רוצות, אבל לא יוכלו לעולם להרשות לעצמם לרכוש ולו פריט אחד מהרבים שהיו לי.
    וכל הבגדים האלה — כל פריט ופריט — היו בגדים שאמא שלי היתה לובשת.
    זה קרה. ידעתי את זה, עמוק בלב. לא נלחמתי בזה. אפילו לא קצת. וידעתי את זה עוד בטרם ארזו אנשי חברת ההובלות את הארגזים.
    הייתי צריכה להשאיר מאחוריי את כל הבגדים האלה. למכור אותם. לזרוק.
    כדי שאוכל להתחיל מחדש.
    יצאתי מחדר הארונות וניגשתי לכיור. על הרצפה היו מספר ארגזים שסומנו במילה 'קוסמטיקה'. התכופפתי, פתחתי אותם במשיכה והתחלתי להוציא דברים. חלק הנחתי על הרצפה, חלק על הדלפק. המשכתי, עד שבארגז השני מצאתי את מה שחיפשתי.
    הבושם שלי.
    "לכל אישה צריך להיות ניחוח שהוא סימן היכר," אמרה לי אמי.
    שלי היה שאנל 5. אני מתה עליו. הוא כל מה שאישה צריכה להיות.
    אבל בכל זאת הציקה לי התחושה, שהוא ממש לא כל מה שאני.
    לפעמים הרגשתי שיותר מתאים לי ניחוח מושק.
    והיו פעמים שבהן הרגשתי יותר קיצית.
    לימדו אותי שזה אסור. את מה שאת, רק מה שאת, ועלייך להישאר נאמנה לכך.
    הייתי בתם של גֵ'יי.פִּי. ושל פֶלִישִיָה הת'וואיי, ופירוש הדבר שהייתי נצר למשפחת הת'וואיי. מעמד גבוה. כסף. השכלה משובחת. לבוש הולם. שמרנות. נימוסים. עליונות. ריחוק. זכויות יתר. אליטה.
    זה מה שהייתי, ולא ניתנה לי שום אפשרות להיות משהו אחר.
    לכן זה מה שנהייתי.
    ולפיכך קברתי את העובדה, שלפעמים רציתי פשוט להיות אמיליה של היום, ולא חשוב מי היא, להשתמש בניחוח שיגדיר אותה באותו יום.
    ולמחרת להיות משהו אחר.
    כל מה שארצה להיות.
    לא מה ש היא רצתה שאהיה. לא מה ש הם תבעו שאהיה.
    הצצתי במראה ומיד הסטתי את המבט; ואז יצאתי דרך חדר השינה, המסדרון ובמורד המדרגות. פניתי ימינה אל המטבח הגדול הפתוח המשקיף אל הסלון המושקע ואל הרחבה הקטנטונת והנחמדה, שמכולם נשקף נוף אל הים המקציף. פתחתי בשלווה ארגז אחרי ארגז עד שמצאתי אותם.
    את כלי האוכל שלי. כלי חרס יפים מאוד, שעלו ארבעים דולר לצלחת.
    אמי בחרה אותם. היא עשתה זאת כך שנדמה היה שהיא רק מעודדת אותי לבחור אותם. אבל האמת ש היא בחרה אותם.
    לפתע הרגשתי דחף כמעט בלתי נשלט לדחוף את הארגז כולו החוצה, אל מרפסת העץ, ולהשליך כלי אחרי כלי אל הים.
    לא עשיתי את זה.
    זה יהיה בזבוז, ולכלים האלה יכול להימצא שימוש טוב.
    אני מתחילה מחדש. אני לא צריכה לעשות את זה בצורה בזבזנית.
    אעשה משהו אחר עם הכלים האלה.
    אעשה משהו אחר עם כל הדברים שלי.
    אעשה מהם משהו בעל ערך. משהו אמיתי.
    כי זה מה שאני הולכת להיות. אני מתכוונת להפסיק להיות מה שהייתי, גרסת מיני — שגדלה והתבגרה — של פלישיה הת'וואיי.
    אני הולכת להיות אני.
    לא היה לי שמץ של מושג מי האני הזאת תהיה.
    ידעתי רק שמי שהיא לא תהיה, היא תהיה — לראשונה בחייה — אמיתית.
    • קריסטן אשלי
    • קריסטן אשלי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מגדלנה 1 - הצוואה
    • ההימור
    • רויאל 3 - ארמון מעוות
    • המטרה
    • עוד לילה אחד
    • ברבור מנייר
    • רויאל 2 - נסיך שבור
    • תחזור אליי
    • דרך הלב
    • התוצאה
    • דואט העולמות 1 - העולם שלו
    • שד יהיר