הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מבריקים
  • מבריקים
    מרקוס סייקי | תרגום: נעמה בן דור
    דני ספרים | אפריל 2016 | מתח ופעולה | 518 עמ' מודפסים
    "את הספר המבריק הזה לא תוכלו להניח מהיד... מצמרר וטורד מנוחה – ספר מנצח!" - בוקליסט
     
    בוויומינג ילדה קטנה מסוגלת לקרוא את סודותיהם האפלים ביותר של אנשים לפי הדרך שבה הם משלבים את זרועותיהם. 
    בניו-יורק אדם ה"חש" דפוסים בשוק המניות יכול לגרום לנפילת הבורסה. 
    בשיקגו אישה מסוגלת לעבור ממקום למקום מבלי שאיש יבחין בה. 
    הם נקראים "מבריקים", ומאז שנת 1980 אחוז אחד מהאוכלוסייה נולד "מבריק". 
    ניק קופר הוא אחד מהם – סוכן פדרלי בעל יכולות ההופכות אותו לצייד טרוריסטים יוצא דופן. 
    המטרה הבאה שלו היא כנראה האיש הכי מסוכן בעולם, "מבריק" בעצמו שידיו טבולות בדם והוא זומם להצית מלחמת אזרחים 
    בין ה"מבריקים" והאנשים הרגילים. אבל כדי לתפוס אותו קופר ייאלץ לצאת נגד כל מה שהוא מאמין בו – 
    ולבגוד באנשים שהוא חלק מהם.
     
    מרקוס סייקי, הכוכב העולה בשמי ספרות המתח הספקולטיבית, מגיש לנו סיפור הרפתקאות שהוא לא רק רכבת הרים מסחררת, 
    אלא גם מסמך חברתי מרתק ומעורר מחשבה; סיפור על עולם שהוא בעת ובעונה אחת שונה לחלוטין מעולמנו, 
    אך גם דומה לו באופן מצמרר – עולם שבו אם נולדת בעל כישורים מיוחדים, אתה לאו דווקא מבורך.
     
    המותחנים של מרקוס סייקי זוכים להצלחה פנומנלית בארצות הברית. הם מככבים דרך קבע ברשימות רבי המכר, 
    מתורגמים לעשרות שפות ומעובדים לסרטים מצליחים. 
    מבריקים, החלק הראשון מטרילוגיה, הוא ספרו הראשון שמתורגם לעברית, 
    ואנחנו מקווים שבזכותכם הוא גם לא יהיה האחרון... 
     
    ביקורות:
     
    "מבריקים הוא ספר מבריק... אבל הוא גם מצמרר ומצחיק ומטריד וחד כמו תער. 
    אני ידידה של מרקוס סייקי, אבל אחרי שקראתי את מבריקים, אני יותר מעריצה שלו מאשר ידידה..." 
    ג'יליאן פלין, מחברת רב המכר "נעלמת"
     
    "במותחן מבריק זה מרקוס סייקי מתאר עתיד קרוב שספק אם ינחם אתכם, אבל לבטח ישאיר אתכם על קצה הכיסא." 
    פבלישרז וויקלי
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
     
    שדרן הרדיו אמר שבקרוב תהיה פה מלחמה, אמר זאת כאילו הוא מצפה לה, וקוּפֶּר, שהיה ללא מעיל בערב מדבּרי קריר זה, חשב ששדרן הרדיו אידיוט.
    כבר תשעה ימים שהוא במרדף אחר ואסְקֶז. מישהו הזהיר את המתַכנתת רגע לפני שהגיע קופר לבניין הדירות הבוסטוני נטול המעלית, מלבּן לבֵנים שהאור היחיד שבו בקע מפּתח אוורור ומהאורות הזוהרים האדומים של כפתורי ההפעלה של מחשבים וראוּטרים וממַפסקי המפַצלים החשמליים המגִנים מפני קפיצות מתח. הכיסא המשרדי היה צמוד לקיר המרוחק כאילו זינקו ממנו, ואֵדים עדיין עלו מקערה נטושה של מרק ראמֶן יפני.
    ואסקֶז ברחה, וקופר אחריה.
    הוא עלה על עקבותיה בעזרת מידע על כרטיס אשראי מזויף בקליבלנד. יומיים לאחר מכן קלטה מצלמת אבטחה את ואסקז שׂוכרת רכב בנוקסוויל. במשך זמן מה לא היו כל ידיעות עליה ואז עלה קופר על עקבות כלשהם במיזוּרי, שוב שום דבר, ואז כמעט שתפס אותה הבוקר בעיירה קטנטנה באַרקנסו, בשם הוֹפּ.
    שתים־עשרה השעות האחרונות היו מתוחות. הגבול המקסיקני נראה למרחוק ומעֵבר לו ניצב העולם הגדול שלתוכו מישהי כמו ואסקז יכולה להיעלם בקלות. אבל עם כל מַהלך שעשתה האַבּנורמלית, השתפר קופר בניבוי המהלך הבא שלה. כמו שבעֵת קילוף שִכבות נייר־טישוּ נחשף האובייקט שמתחת, כך דמות מעורפלת החלה להִתָוות בגבולות תבנית המטרה שלו.
    אלכס ואסקז, בת עשרים ושלוש, גובה 1.73 מטר, פנים שלא מושכים את העין ומוח שמסוגל לראות את הלוגיקה של תוכנות מחשב בשלושה ממדים, מוח שלא בדיוק כתב קודים, אלא יותר תִמלל אותם. בגיל חמש־עשרה היא צלחה בקלילות את התכנית לתואר השני של אוניברסיטת MIT. לְוואסקז היה כישרון בעל עוצמה מופלאה, מהסוג שמופיע רק אחת לדור, כפי שנהוג היה לומר.
    כבר לא אמרו את זה יותר.
    הבָּר היה בקומה הראשונה של מלון קטן בפאתי סן אנטוניו. קופר התערב עם עצמו כשעשה את צעדיו פנימה. שלט נֵיאון לבּירת 'שַיינר בּוֹק', תקרה מוכתמת עשן, מכונת תקליטים המשמיעה שירים בפינה, שולחן ביליארד עם לֶבד שחוק ובלוי, לוח שעליו כתוּבות בגיר המנות המיוחדות להיום. ברמנית, בלונדינית עם שורשים כהים.
    התברר שהמנות המיוחדות היו כתובות על לוח מָחיק והברמנית הייתה ג'ינג'ית. קופר חייך. כמחצית מהשולחנות היו תפוסים. רוב היושבים היו גברים, אבל היו גם כמה נשים. על השולחנות ניצבו קנקני פלסטיק וחפיסות סיגריות וטלפונים סלולריים. המוזיקה הייתה רועשת מדי, איזה שיר בסגנון קאנטרי־רוק שלא הכיר:
     
    נורמלי היה מספיק טוב בשביל סבא,
    נורמלי זה מה שאני רוצה להיות להַבּא.
    גברים נורמלים בנו את המדינה,
    גברים נורמלים לימדו אותי את המנגינה.
     
    קופר משך כיסא בר גבוה והתיישב, אצבעותיו מתופפות את המקצב על הבּר. הוא שמע פעם שהמהוּת של מוזיקת הקאנטרי היא שלושה אקורדים ואמת. טוב, לפחות החלק של השלושה אקורדים היה נכון.
    ״מה אני יכולה להביא לךָ, חומד?״ השורשים של שׂערהּ האדום היו כהים.
    ״רק קפה״. הוא הביט לצדדים. ״ותביאי לה עוד בַּאדוַוייזֶר אחד, בסדר? היא כמעט סיימה את הבאד שלה״.
    האישה על הכיסא שלידו קילפה את תווית הבקבוק שלה. פרקי אצבעות יד ימינהּ זהרו לרגע וחולצתה התהדקה באזור הכתפיים. ״לא, תודה״.
    ״אל תדאגי״. חיוך רחב הבזיק על פניו של קופר. ״אני לא מתחיל איתך. פשוט היה לי יום טוב וחשבתי לחגוג את זה איתך״.
    היא היססה ואז הִנהנה, שרשרת הזהב הדקה שעל צווארה מנצנצת עם תנועת ראשה. ״תודה״.
    ״אין בעיה״.
    הם חזרו להביט קדימה. שורת בקבוקים הִתוותה את הגבול האחורי של הבר, ומאחוריהם היו תלוי קולאז' של תצלומים דהויים: זָרים רבים נעוצים זה על זה, מחייכים, מחזיקים בקבוקי בירה, כולם נהנים ושמחים. הוא תהה בְּנות כמה היו התמונות, כמה מהאנשים המופיעים בהן עדיין הגיעו לשתות כאן, כיצד השתנו חייהם, מי מהם מת. תמונות זה דבר מצחיק. תאריך התפוגה שלהן פקע ברגע שצולמו, ורק לעתים רחוקות חושפת תמונה בודדת את המתרחש בחייהם של האנשים המופיעים בה. אך אם תרכיבו סדרת תמונות, תגלו דפוסים. חלקם ברורים מאליהם: תספורות, קילוגרמים שהתווספו או הוּשלו, מגמות אופנה. דפוסים אחרים דרשו יכולת ראייה אחרת. ״אַת גרה כאן?״
    ״סליחה?״
    ״המבטא שלךְ. את לא נשמעת מכאן״.
    ״גם אתה לא״.
    ״לא״, אמר קופר. ״רק עברתי כאן. הלילה אני ממשיך, אם הכול יעבוד כמו שצריך״.
    הג'ינג'ית חזרה עם הקפה שלו והוציאה בירה ממקרר המשקאות. מי־קרח טפטפו מהבקבוק. היא שלפה פותחן מכיסה האחורי בחינניות קלילה. ״ארבעה דולר״.
    קופר הניח שטר של עשרה על הבּר והתבונן בעודף שהחזירה לו הברמנית. היא הייתה מקצוענית, החזירה לו שישה שטרות של דולר במקום שטר של חמישייה ועוד דולר, וכך הֵקלה עליו לתת לה טיפ שמן יותר. מישהו בקצה השני של הבר צעק: ״שילה, מותק, אני מת כאן״, והברמנית פנתה לשרת אותו כשעל פניה חיוך מתורגל.
    קופר לקח לגימה מהקפה. הוא היה שרוף ומֵימי. ״שמעתְ שהיה עוד פיגוע? בפילדלפיה הפעם. בדרך לכאן הקשבתי לרדיו. 'טוק רדיו', איזה גזען. הוא אמר שמלחמה מתקרבת. אמר שאנחנו צריכים לפקוח את העיניים״.
    ״מי זה 'אנחנו'?״ האישה דיברה אל ידיה.
    ״באזור הזה אני די בטוח שהכוונה ב'אנחנו' היא לטֶקסנים, וב'הם' לכל שבעה מיליארד האנשים האחרים בעולם״.
    ״בטח. כי אין בכלל מבריקים בטקסס״.
    קופר משך בכתפיו ולקח עוד לגימה מהקפה שלו. ״פחות מאשר במקומות אחרים. אותו אחוז של מבריקים נולד כאן, אבל בדרך כלל הם עוברים לאזורים יותר מתקדמים עם צפיפות אוכלוסין גדולה יותר. סובלנות גדולה יותר, ויותר הזדמנויות להיות עם מבריקים אחרים. יש מחוננים בטקסס, אבל תמצאי אחוז גדול יותר שלהם בלוס אנג'לס או ניו־יורק״. הוא השתתק לרגע. ״או בוסטון״.
    אצבעותיה של אלכס ואסקז החווירו סביב בקבוק הבירה שלה. לפני כן היא ישבה כפופה, אותה תנוחת ישיבה גרועה של מתכנתת שבילתה את כל ימיה מחוברת למחשב, אבל עכשיו היא הזדקפה. במשך רגע ארוך היא הביטה היישֵר קדימה. ״אתה לא שוטר״.
    ״אני שייך למנ״ת (מחלקת ניתוח ותגובה). 'שירות הוגן'״.
    ״איש גָז?״ אישוניה התרחבו והשׂערות הדקיקות שעל עורפה הזדקרו.
    ״אנחנו מכבים את האורות המבריקים״.
    ״איך מצאת אותי?״
    ״כמעט תפסנו אותך בארקנסו הבוקר. זה יותר מעשר שעות מהגבול, מרחק גדול מדי לחצות באור יום. אבל אַת חכמה מספיק כדי לתכנן לחצות מרחק כזה במהלך היום, כשצפוף והשומרים פחות מקפידים. ומכיוון שאַת מרגישה בנוח יותר בערים, וסן אנטוניו היא העיר הגדולה האחרונה לפני הגבול...״ הוא משך בכתפיו.
    ״יכולתי פשוט להתחבא איפשהו, לשמור על פרופיל נמוך״.
    ״זה מה שהיית צריכה לעשות. אבל ידעתי שלא תעשי את זה״. הוא חייך. ״הדפוסים שלך מסגירים אותך. את בורחת מאיתנו, אבל את גם בורחת לאנשהו״.
    ואסקז ניסתה לשמור על ארשת פנים קפואה, אבל האמת נחשפה בכחמישים תנועות זעירות בפניה שזהרו כמו שלטי ניאון לעיניו. אתה יכול להתפטר ולהיות שחקן פוקר, אמרה לו פעם נטלי, אם בכלל עוד משחקים היום פוקר. ״זה מה שחשבתי. את לא עובדת לבד, נכון?״
    ואסקז הנידה בראשה במחווה מרוסנת, מתוחה. ״אתה מאוד מרוצה מעצמך״.
    קופר משך בכתפיו. ״הייתי מרוצה אילו הייתי תופס אותך בבוסטון. אבל לעצור אותך לפני שאַת מצליחה לשחרר את הווירוס שלך זה הצלחה. כמה קרובה היית?״
    ״כמה ימים״. היא נאנחה, הרימה את בקבוק הבירה והטתה אותו אל שפתיה. ״אולי שבוע״.
    ״את יודעת כמה אנשים חפים מפשע הוא היה יכול להרוג?״
    ״הוא היה מיועד רק לפגיעה במערכות הנחיה של כלי טיס צבאיים. הוא לא היה מיועד לפגיעה באזרחים, רק חיילים״. ואסקז פנתה להביט בו. ״זאת מלחמה, זוכר?״
    ״זאת עדיין לא מלחמה״.
    ״לך תזדיין״. ואסקז ירקה את המילים. הברמנית, שילה, העיפה בהם מבט וכך גם כמה מהאנשים בשולחנות הסמוכים. ״תגיד את זה לאנשים שרצחת״.
    ״לא רצחתי אף אחד״, אמר קופר. ״הרגתי אנשים״.
    ״זה לא נחשב רצח כי הם היו שונים?״
    ״זה לא נחשב רצח כי הם היו טרוריסטים. הם פגעו באנשים חפים מפשע״.
    ״הם היו חפים מפשע. הם פשוט היו יכולים לעשות דברים שאי אפשר לדמיין בכלל. אני יכולה לראות קוד, אתה מבין את זה? אלגוריתמים שמדהימים אנשים רגילים ומבלבלים אותם כשהם קוראים אותם — הם רק העתֵקים מבחינתי, תמלילים. הם באים אליי בחלומות. אני חולמת את התוכנות היפות ביותר שמעולם לא נכתבו״.
    ״בואי איתי. תחלמי בשבילנו. זה לא מאוחר מדי״.
    היא הסתובבה בכיסאה, לופתת את בקבוק הבירה בצווארו. ״בטח. לשלם את החוב שלי לחֶברה, נכון? להישאר בחיים, אבל להיות עבד, לבגוד באנשים שלי״.
    ״זה לא בדיוק ככה״.
    ״אתה לא יודע על מה אתה מדבר״.
    קופר חייך. ״את בטוחה?״
    עיניה נצצו ואז הצטמצמו. היא נשמה נשימה לא עמוקה. שפתיה נעו כאילו היא לוחשת, אך אף מילה לא יצאה מפיה. לבסוף היא אמרה: ״אתה מחונן?״
    ״כן״.
    ״אבל אתה——״
    ״כן״.
    ״הַיי. אַת בסדר? את צריכה עזרה כאן?״
    קופר הפנה את מבטו לשבריר שנייה, שהיה כל שדרוש לו כדי לסרוק את נתוני הגבר. גובה: 1.86 מטר, משקל: 100 קילו, שומן מעל שרירים חזקים שהיו תוצאה של עבודה ולא של חדר הכושר. ידיים לפנים, מורמות מעט, ברכיים כפופות מעט, שיווי משקל טוב. מוכן לקרָב אם יהיה צורך בכך, אבל לא צופה שיהיה צורך כזה. מגפי בוקרים.
    הוא שב והפנה את מבטו אל אלכס ואסקז וראה מה מצפה לו לפי האופן שבו אחזה בבקבוק הבירה. היא ניצלה את הסחת הדעת כדי לשלוח את הבקבוק בחבטת גב יד. המרפק שלה היה מוּגבּה והיא השתמשה בגב שלה לתנופה, והבקבוק עשה את דרכו במהירות לנפץ את גולגולתו.
    אבל הוא כבר לא היה שם.
    אוקיי, בוא נראה. אין דרך לדעת בוודאות איך הקאובוי יגיב. עדיף לא לקחת סיכון. קופר החליק הצִדה והכניס אגרוף שמאלי ללסת של הקאובוי. האיש הגיב בסדר, התנדנד קצת, ואז הכה בחזרה. זה היה אגרוף די טוב, אדם רגיל בטח היה שוכב על הרצפה עכשיו. אבל קופר ראה את נצנוץ המַהלך בעיניו של האיש, את שריר הכתף מתהדק, את פיתול השרירים האלכסוניים, זיהה את הכול בן־רגע באותו אופן שבו אדם רגיל מזהה תמרור עצור, והמשמעות הייתה ברורה לו. זו הייתה חבטת פטיש אוויר, אבל לקופר, שיכול היה לראות היכן ינחת האגרוף, התחמקות ממכה הייתה הדבר הקל ביותר בעולם. בזווית עינו הבחין בוואסקז מחליקה מכיסאה ורצה לעבר הדלת המרוחקת.
    נגמור עם זה. הוא התקרב, קיפל את מרפקו והכניס אותו במכה לצווארו של הקאובוי. כל שריד לרוח הלחימה נעלם מהאיש בן רגע. שתי ידיו טסו לצווארו, הציפורניים אוחזות בעור, שורטות ויוצרות שבילי דם. ברכיו רעדו ונכנעו.
    קופר חשב לומר לאיש שהוא יהיה בסדר, שהוא לא מחַץ את קנה הנשימה שלו, אבל ואסקז כבר הלכה ונעלמה מבעד לדלת הרחוקה. הקאובוי יצטרך להבין זאת בעצמו. קופר פילס את דרכו בין הקהל שהתאסף. רוב הצופים עמדו ללא ניע, בוהים וקפואים. כמה מהם החלו לנוע, אבל לאט מדי. כיסא בר אחד נפל כשאחד האנשים קפץ ממנו, וקופר קרא את דפוס שריריו של האיש ואת התנועה הקַשתית של הכיסא הנופל וחישב את ההפרש, ואז קפץ מעל רגלי המתכת בלי להיתקל בבחור. השיר במכונת התקליטים התחלף לשיר של להקת 'לינרד סקינרד', הסולן רוני ואן זאנט מבקש שלושה צעדים, מיסטר, תן לי שלושה צעדים לכיוון הדלת, מה שהיה גורם לו לצחוק אילו רק היה לו זמן.
    על הדלת היה שלט שעליו כתוב ״הכניסה לאורחי המלון בלבד״. קופר תפס את הדלת בדיוק לפני שנסגרה, פתח אותה עד הסוף כדי לוודא שוואסקז לא מחכה לו מעבר לדלת — הוא היה שׂם לב אם היה עליה נשק, אבל היא יכולה הייתה להחביא שם נשק לפני שנכנסה לבר — ולאחר שווידא שהשטח פנוי, יצא. המסדרון נמשך ובסופו הייתה דלת נוספת, כנראה ללוֹבּי המלון. גֶרם מדרגות מכוסה בשטיח בעל דוגמה סתמית של כתום ואפור התפתל מעלה. הוא עלה במדרגות. צלילי המוזיקה וקולות הבר נעלמו ורק קול נשימתו נשמע, מהדהד מקירות הלבֵנים. דלת נוספת הובילה לעוד מסדרון, חדרי מלון מסודרים בזה אחר זה משני הצדדים.
    הוא הרים את רגלו הימנית כדי להתחיל לצעוד לאורכו של——
    ארבע אפשרויות.
    ראשונה: ריצה מבוהלת בלתי מתוכננת. אבל היא מתַכנתת; מתכנתים מתמודדים בהיגיון ופועלים באופן הניתן לחיזוי.
    שנייה: היא שוקלת לקחת בני ערובה. לא סביר; לא יהיה לה זמן לנסות יותר מחדר אחד, ולא בטוח שהיא תוכל להתמודד עם בן הערובה.
    שלישית: היא החביאה נשק. אבל זה לא משנה את המשוואה; אם תוכל לראות אותה, היא לא תוכל לירות בך.
    רביעית: בריחה. כמובן, הבניין מוקף, אבל היא יודעת את זה. מה שאומר שהיא תבחר בדרך חלופית.
    הבנתי.
    ——המסדרון. אחת־עשרה דלתות, עשר מהן זהות זו לזו ורק מספר החדר מבדיל ביניהן. הדלת בסוף המסדרון הייתה פשוטה יותר ולא מסומנת. חדרון המנקים. קופר רץ לכיוון הדלת, ניסה את הידית, מצא אותה לא נעולה. החדרון היה עלוב וקודר וגודלו מטר וחצי על מטר וחצי. בתוכו עמדה עגלת חומרי ניקוי וכלי רחצה קטנטנים, שואב אבק, מדף פלדה ועליו מגבות מקופלות, כיור עמוק, ולקיר הסמוך היה מוברג סולם ברזל שהוביל לצוהַר לגג. הצוהר היה פתוח ודרך הריבוע הוא יכול היה לראות את שמי הלילה.
    היא ודאי תכננה את כל זה אחרי שנרשמה בקבלה למלון. הצוהר כנראה היה נעול; ואסקז מן הסתם חתכה את המנעול או שברה אותו, והשאירה לעצמה פתח לבריחה מסודרת ופשוטה. חכם מצִדה. המלון היה מבנה בן שתי קומות, חֵלק משורה של בניינים דומים צמודים, כך שלא קשה היה לעבור מבניין אחד למשנהו, ואז לרדת במדרגות החירום ולהמשיך הלאה.
    הוא הושיט יד לאחד משלבֵּי הסולם הצרים ומשך עצמו מעלה. אחַר המתין רגע כדי לוודא שהיא לא מחכה לו עם אבן ביד, מוכנה לרוצץ לו את הגולגולת, ואז אחז בדופנות פֶּתח היציאה וזחל החוצה אל הגג. זפת בוצית נצמדה לרגליו. למרות שֶטף אורות העיר, גלשו כוכבים על פני האופק. הוא יכול היה לשמוע את רחש המכוניות מהרחוב למטה וצעקות בעת שהצוות שלו התקדם לעבר הבּר. בזהירות הוא הביט שמאלה ואז ימינה, והבחין בדמות דקה שגבּהּ אליו, ידיה נעוצות במעקה הגג שגובהו כמטר. ואסקז דחפה את עצמה מעלה, הרימה ברך כפופה על המעקה ונעמדה עליו.
    ״אלכס!״ קופר נעמד ושלף את הנשק שלו מהחגורה, אך שמר אותו נמוך. ״תעצרי״. המתכנתת קפאה על מקומה. קופר צעד כמה צעדים זהירים לעברהּ בעת שהיא הסתובבה לאט, יציבתה מבטאת תערובת של תסכול והשלמה. ״לעזאזל, מנ״ת״.
    ״רדי מהמעקה ושימי את הידיים שלך מאחורי הראש״.
    אור שבקע מהרחוב חשף את פניה: עיניים נוּקשות, שפתיים המביעות בוז. ״אז אתה מחונן, הא?״ ניצוץ נוסף של זהב מהשרשרת שלה, ציפור עדינה מעוצבת. ״מה הכישרון שלך?״
    ״זיהוי דפוסים, במיוחד שפת גוף״. הוא התקדם לעברה עד שהפרידו ביניהם רק חצי תריסר צעדים. הוא שמר על אקדח הבֶּרֶטה נמוך.
    ״אז זו הסיבה שאתה כל כך מהיר״.
    ״אני לא יותר מהיר ממך. אני פשוט יודע מה את הולכת לעשות״.
    ״איזה יופי. ואתה משתמש בכישרון שלך כדי לצוד אנשים כמוך. אתה אוהב את זה?״ היא הניחה את ידיה על מותניה. ״זה גורם לך להרגיש חזק? בטוח. הבוסים שלך טופחים לך על הכתף בכל פעם שאתה תופס אחד מאיתנו?״
    ״רדי, אלכס״.
    ״או שאתה יורה בי?״ היא העיפה מבט מעֵבר לסמטה הצרה, אל הבניין ממול. הַקפיצה הייתה גדולה אבל אפשרית, אולי מטר שמונים.
    ״זה לא חייב להיות ככה. עוד לא פגעתְ באף אחד״. הוא קרא את ההיסוס בגוף שלה, הרעד ברגליה והמתח בכתפיה. ״רדי למטה ובואי נדבר״.
    ״נדבר״. היא נחרה בבוז. ״אני יודעת איך אתם מדברים במנ״ת. איך הפוליטיקאים אוהבים לקרוא לזה? 'חקירה מוגברת'. מונח יפה. זה נשמע הרבה יותר נחמד מ'עינויים'. בדיוק כמו ש'המחלקה לניתוח ותגובה' נשמע הרבה יותר נחמד מ'הלשכה לפיקוח על האַבּנורמלים'״. גופה אמר לו שהיא חוככת בדעתה.
    ״זה לא חייב להיות ככה״, הוא חזר ואמר.
    ״מה השם הפרטי שלך?״ קולה היה רך.
    ״ניק״.
    ״האיש ברדיו צדק, ניק. בקשר למלחמה. זה העתיד שלנו״. נחישות מוזרה השתלטה עליה והיא הכניסה את ידיה לכיסים. ״אתה לא יכול לעצור את העתיד. כל מה שאתה יכול לעשות הוא לבחור צד״. היא הסתובבה והביטה לאחור לעבר הסמטה.
    קופר ראה מה היא מתכוונת לעשות ופתח בריצה, אבל לפני שהספיק לעשות שני צעדים, אלכס ואסקז, ידיה תחובות עמוק בכיסיה, קפצה מהגג.
    קפיצת ראש.
    • מרקוס סייקי
    • מרקוס סייקי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • משחקי כוח
    • נתיב הדמים
    • רצח בעיניים
    • הנביא
    • הנוסעים
    • הערעור
    • עמק הסיליקון
    • ההוראה
    • לילות טוקיו
    • היעלמותה של סטפני מיילר
    • גריי
      מבצע מיוחד
       
    • כוכב הצפון