הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מבט האהבה
  • מבט האהבה
    בלה אנדרה | תרגום: יעל טלמן
    מודן | אוגוסט 2019 | רומן אירוטי | 256 עמ' מודפסים
    בלילה סוער במיוחד הצלם המפורסם צ'ייס סאליבן יוצא מוקדם ממסיבת יום ההולדת של אימו כדי להתכונן ליום צילומים חדש ביקב של אחיו הבכור, כשלפתע הוא מבחין בצד הכביש ברכב שנתקע. כשהוא עוצר לעזור נשימתו נעתקת למראה האישה היפה ביותר שראה בחייו. קלואי פיטרסון, הנהגת חסרת המזל, עם מכוניות ועם גברים, שנשבעה לעצמה שלעולם לא תבטח יותר באף גבר, מסרבת להצעתו לקחת אותה איתו ליקב עד שיגיע הגרר. אבל כאשר שאופנוע דוהר בגשם השוטף היישר אליה מחליק, שהחליק גם הוא בגשם השוטף דוהר לכיוונה, צ'ייס אוסף אותה אל בין זרועותיו ומציל אותה. 
    האם תוכל קלואי לסמוך על הזר היפהפה הזה שהציל את חייה ולוקח אותה למקום מבטחים? האם צ'ייס יוכל לתת לה את המרחב הבטוח שהיא זקוקה ללו אחר שנפגעה קשות על ידי בעלה לשעבר? או האם סערת החושים המתעוררת אצל שניהם תכניע אותה?
    ברומן רומנטי עכשווי, ראשון מתוך סדרת ספרים סוחפים על בני משפחת סאליבן בלה אנדרה טווה סיפור אותו קראו בשקיקה יותר מ-8,000,000 ברחבי העולם. 
     
    "פנו לכם אחר צהריים כדי ליהנות מהספר הכיפי והעליז של משפחת סאליבן, שחיכינו לו זמן רב. אנדרה הידועה בספריה החושניים נבחרה פעמיים לככב במדור red hot reads  הנחשב של מגזין 'קוסמופוליטן'." - פאבלישרז וויקלי
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    88 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    צ'ייס סאליבן היה בן שבע כשלקח בפעם הראשונה את מצלמת הפולרואיד של אבא שלו והתחיל לצלם. ליום הולדתו השמיני העניק לו אביו מצלמה משלו במתנה, כי בשלב זה כבר הבינו שניהם שצ'ייס נועד להיות צלם.
    הוא צילם אינסוף תמונות של שבעת האחים והאחיות שלו, של אימו ושל אביו, שנפטר כשצ'ייס היה בן עשר. בני משפחתו לא תמיד אהבו את עדשת המצלמה המכוונת אליהם, ולא פעם איים אחד האחים להפיל אותה מידיו אם לא יניח אותה מייד.
    ובכל זאת, אחרי שהיה צלם מקצועי במשך יותר מעשור ותיעד כל דבר, החל בנופי מדבר וכלה בספורטאים אולימפיים, הוא עדיין חשב שמושאי הצילום הראשונים שלו — משפחתו — היו מהמעניינים ביותר שנתפסו בעדשתו.
    לכן הוא שמח לקחת על עצמו תמיד את תפקיד הצלם הרשמי באירועים משפחתיים גדולים, ועל אחת כמה וכמה באירוע חשוב כמו זה, יום הולדתה השבעים של אימו.
    ביתו של אחיו ראיין צפה אל מפרץ סן־פרנסיסקו, והיה המקום המושלם לערוך בו את המסיבה. אף שהסלון והמטבח היו רחבי ידיים, המקום היה מלא מפה לפה בכל החברים והקרובים שבאו לחגוג את חיי האם האהובה של שבט סאליבן.
    קולות צחוק ושיחה ערה מילאו את החלל כשמרקוס, אחיו הבכור של צ'ייס והבעלים של יקב סאליבן, כרך את זרועו סביב כתפי אימם והוביל אותה אל עוגת יום ההולדת הגדולה. שקט השתרר בחדר, כאילו לפי אות מוסכם, וצ'ייס הניח את כוס הבירה ושלח את ידו אל המצלמה. הוא פתח בסדרת צילומים של סופי, אחותו הצעירה, שהדליקה בזהירות את הנרות שסידרה מראש בקפידה כך שיצרו את שמה של אימם ואת המספר שבעים.
    כשהביט דרך כוונת המצלמה נדהם, ולא בפעם הראשונה, מהדמיון הרב בין סופי לאימו. מרי סאליבן הייתה דוגמנית כשפגשה לראשונה את אביו, וכיום, עשורים רבים לאחר מכן, היא נראתה פשוט זוהרת כשעמדה מוקפת בילדיה ובחבריה.
    שערה האפור הסתלסל סביב בסיס צווארה, כבר לא ארוך, כהה ומבריק כמו שהיה בימים שהופיעה על שערי מגזינים, אבל צ'ייס הצליח לראות בבירור כמה בנותיה התאומות של אימו, סופי ולורי, דומות לה בשנות העשרים שלה. עורה השזוף קלות של מרי וגופה הארוך והאלגנטי לא השתנו, ולעיתים קרובות הוא נדהם מכך שהבעת פניה שילבה בשלמות בין השקט הפנימי של סופי לבין האנרגיה המתפרצת של לורי.
    כשהסתובב בין האורחים, לא פעם שמע במקרה שאחד מהם מציין כי קשה להאמין שמרי בת שבעים כשהיא נראית צעירה בעשור לפחות. ורבים הוסיפו, בחיוך או בפרצוף עקום — תלוי לעבר מי מילדיה הביטו באותו רגע — בעיקר אם מביאים בחשבון שהיא נאלצה לגדל שמונה ילדים בכוחות עצמה, פחות או יותר, לאחר מותו הפתאומי של בעלה בגיל ארבעים ושמונה.
    ליבו של צ'ייס נצבט, כמו בכל פעם שחשב על אביו. הוא הצטער שג'ק סאליבן לא יכול להיות שם איתם, לא רק מפני שעדיין התגעגע אליו מדי יום, אלא גם כי ידע עד כמה אהבה אימו את בעלה.
    הוא התנער בכוח מהמחשבות הקודרות וצילם את העוגה המכוסה נרות בוהקים — שבעים, ועוד אחד לשנה הבאה. מרקוס פצח בשירת 'יום הולדת שמח' נלהבת, ועד מהרה הצטרפו אליו כל הנוכחים.
    אימו קרנה מאושר כאילו הם לא טובחים בשיר הפשוט עם הזיופים שלהם, וצ'ייס התרחק אל שולי הקהל כדי לתפוס בני משפחה רבים ככל האפשר בעדשת המצלמה.
    כשסלסולי השיר דעכו סוף־סוף אחז מרקוס בידה ואמר, "הגיע הזמן שתביעי משאלה, אימא."
    היא השקיפה אל הקהל האוהב, וחיוכה נשלח אל כל אחד ואחת מהם. "כל כך הרבה מהמשאלות שלי כבר התגשמו." חיוכה התרחב. "ובכל זאת אני רוצה עוד. לפחות עוד שבעים."
    הם הצטרפו לצחוקה, וכולם ידעו שהיא אחת הנשים הכי פחות חמדניות בעולם. הם ידעו שכל משאלה שמרי הביעה בחייה הייתה למען ילדיה. היא מעולם לא נישאה בשנית, ולמיטב ידיעתו של צ'ייס, גם לא יצאה עם אף אחד. במקום זאת היא התמקדה בגידולם, בהדרכתם ובתמיכה בהם. ועכשיו, כשכולם כבר בגרו, היא עדיין הייתה שם תמיד אם נזקקו לה... ולפעמים אפילו גם כשהם עצמם לא הבינו עד כמה נזקקו לעזרתה.
    ובגלל זה, כשמרי עצמה את העיניים כדי להביע משאלה, ואז פקחה אותן ורכנה לנשוף על הנרות, צ'ייס קיווה שהיא איחלה לפחות דבר אחד אך ורק לעצמה.
    כולם הריעו, והוא צילם תמונה מעולה של מרקוס מצמיד נשיקה ללחְייה של אימם, בזמן שסופי מחבקת אותה מאחור. זו אחר זו הוא הצליח ללכוד בעדשתו תמונות של כל אחיו ואחיותיו חוגגים איתה ביום הולדתה, וידע שאימו תאהב אותן.
    עד מהרה השיג צ'ייס מספיק תצלומים כדי להרכיב אלבום נהדר לציון יום הולדתה השבעים. הוא היה יכול להניח את המצלמה, אבל הניסיון לימד אותו שדווקא כדאי לחכות. מאחר שגדלו כמשפחה של שמונה אחים ואחיות, היה על כל אחד מהם ליצור לעצמו את מקומו המיוחד בתוכה. התמונות שצילם צ'ייס זה יותר מעשרים שנה הוכיחו בבירור שעם הזמן הם רק הלכו ונעשו שונים זה מזה ונבדלו יותר באישיותם.
    מרקוס לקח ברצינות את תפקיד האח הבכור עוד לפני שאביהם נפטר. ובגיל ארבע־עשרה האימונים הוכיחו את עצמם כשהצליח מייד לתרום את חלקו ולנסות למלא את נעלי אביו. צ'ייס ידע שכל אחד מהם חייב למרקוס על הילדוּת שהוא הקריב למענם, ושמח מאוד שאחיו מצא את ייעודו בין הכרמים והיינות טהורי הזן של יקב סאליבן, שייסד כעשור לפני כן. אבל כשצ'ייס כיוון את המצלמה והתמקד באחיו הבכור, שהיה שקוע בשיחה עם חברתו ג'יל, הוא גילה לצערו שמרקוס זועף. היה ברור שמשהו מסעיר את ג'יל, שכיווצה שפתיים והצרה את עיניה בעודה מחווה בידה לעבר שאר האורחים. הוא הנמיך את המצלמה למראה התסכול הטבוע בפני אחיו. הוא הרגיש לא נעים לתעד את הרגע הזה בין מרקוס לחברה שלו, כי היה בטוח שאחיו לא ירצה שמי מהם יֵדע שמשהו לא כשורה ביניהם.
    אחותו לורי, שהייתה בת עשרים וארבע והתאומה של סופי, משכה במרפקו, והוא הנמיך את מבטו בשמחה אל פניה השובבות ואל חיוכה הרחב. "את נראית שמחה, עוקץ. כבר השלמת עם דבש?"
    צ'ייס הכתיר לפני שנים את לורי כ"עוקץ" ואת סופי כ"דבש". הוא לא היה מאמין לרגע שיש ביניהן קרבת דם, אלמלא מבחינה חיצונית היו העתק מושלם זו של זו. למרבה הצער, התאומות לא ממש הסתדרו ביניהן בחודשים האחרונים. ואף אחת מהן לא הסכימה לגלות לו שום פרט ארור על הסיבה לריב ביניהן, כמובן. אפילו כשהן מסוכסכות, הוא חשב לעצמו, התאומות תמיד ממשיכות לפעול כצוות.
    הוא השתמש בכל האחים כמושאי צילום, אבל לורי תמיד הייתה זו שנענתה לו ברצון הרב ביותר. היא הייתה כוריאוגרפית יוצאת מן הכלל, שתמיד אהבה לרקוד, ומגיל שנתיים והלאה הופיעה בפניו בשמחה כשצילם פריים אחר פריים של גופה הקטן בתנועה בעודה מסתחררת, מזנקת ומפזזת מולו. אבל הוא חשב שהתמונות הכי שובות לב של אחותו הקטנה היו דווקא אלה שצילם אחרי שכל התנועה פסקה והיא שכחה שמצלמים אותה. היא תיעלה את האהבה, האנרגיה והתשוקה שלה לתוך הריקוד, ולכן כשנותרה דוממת כל הרגשות האלה התרכזו בפניה היפהפיות.
    לורי הביטה לעבר סופי בתשובה אילמת לשאלתו וקימטה את מצחה. "עזוב, עדיף שאני לא אתחיל," אמרה בטלטול ראש קצר, ואז הסתובבה אליו ואישרה, "אה, כן, אני ממש שמחה." היא הפנתה את תשומת ליבו אל אחיהם, זאק וגייב, שנראו כאילו הם בעיצומו של דיון טעון למדי, על כל המשתמע מכך, כולל אגרופים קפוצים. "כבר הספקת לפגוש את בת הזוג התורנית של זאק?"
    "הספקתי," ענה והעיף מבט אל הבלונדינית המחומצנת שנעלה נעלי עקב בגובה מסחרר. היא הייתה יפה, בדיוק כמו שאר הנשים שזאק יצא איתן, אבל לא בדיוק בלתי נשכחת. הוא העביר את מבטו הלוך ושוב בין האחים, ותוך זמן קצר ניחש מה הסיבה לגיחוך שנמרח על פרצופה של לורי.
    "היא וגייב יצאו פעם, נכון?"
    לורי צחקה והנהנה. "בינגו."
    ערבבו יחד שישה אחים בין הגילים עשרים ושבע לשלושים ושש, והעניינים ללא ספק יסתבכו. כשכל שמונת הילדים היו תחת קורת גג אחת היה הרבה צחוק, שפע של הקנטות... וריב רציני אחד לכל הפחות. אבל מאחר שהיה ברור ששני אחיו לא באמת רציניים לגבי הבחורה הזאת, צ'ייס שיער שיש סיכוי אפסי בלבד שהם יחליפו מהלומות בגללה, אולי רק כתירוץ לשחרר קצת עצבים דרך האגרופים.
    מאז התיכון שמע צ'ייס לא מעט נשים מהללות את המראה של זאק, ואחיו מצידו ניצל עד תום את הפרס שעלה בגורלו בלוטו הגנטי. ובהתחשב בכך ששני הדברים האהובים עליו היו מכוניות יקרות ונשים זולות, צ'ייס הניח שהוא הסתדר לא רע עד עכשיו. כשצילם את זאק תובע בעלות על בת הזוג שלו וחייך לעצמו, החליט שבשבוע הבא ישתמש בתמונות האלה כעינוי מקורי לזוג חברים שהיו בעליה של סוכנות דוגמנים מצליחה. כי אם זאק יסכים אי־פעם להניח את כלי העבודה ולוותר על מכוניות המרוץ שלו, אפילו לשבוע, לטובת התייצבות מול המצלמה בבגדי מעצבים — הסוכן יוכל לגבות עבור זמנו של זאק כל סכום שירצה, פחות או יותר.
    מצד שני, חשב צ'ייס כשהסיט את העדשה והתמקד בגייב, כל סוכן שמבין עניין ינסה לשכנע גם את גייב להצטרף למאגר שלו. אמנם גייב היה האח הצעיר ביותר, אבל גם אחד הגדולים והחזקים שבסאליבנים, והייתה לו העבודה המסוכנת ביותר, כבאי בתחנת סן־פרנסיסקו. במשך השנים הוא נאלץ לא פעם לעזוב חגיגות כמו זאת כשהתקבלה קריאה מהתחנה. ובכל פעם שהוא יצא עצרו כל בני המשפחה, שלרוב היו חבורה די רועשת, לרגע שקט של תפילה לשלומו. צ'ייס קיווה שהערב, בזכות הגשם היורד בחוץ, גייב יוכל להישאר איתם לפחות עד סוף המסיבה.
    הוא בדיוק הנמיך את המצלמה כשלורי אמרה, "אני לא מבינה למה זאק וגייב טורחים להתווכח על הבחורה הזאת בכלל, הרי ממילא העיניים שלה תקועות בסמית כל הזמן." היא משכה בכתפיה באדישות לנוכח כוח המשיכה האינסופי של אחיהם כוכב הקולנוע כלפי נשים, והוסיפה, "אני הולכת לקחת פרוסת עוגה לפני שהיא תיגמר. אשמור לך חתיכה מהאמצע."
    הוא שב והרים את המצלמה בזמן שלורי פלרטטה לאורך כל הדרך חזרה אל מרכז המסיבה. לא היה לו ספק שיום אחד אחותו הדיווה המפונקת המהממת תגרום לאיזה בחור מסכן להשתגע. והמזל ממש ישחק לאותו בחור אם יצליח לזכות בלב הענקי שלה.
    היא ידעה, כמובן, שהמצלמה מכוונת אליה, כי היא הסתובבה, קרצה אליו ושפתיה יצרו את המילים "אמרתי לך" כשהצביעה באגודל על סמית שאוגף בידי בת הזוג של זאק.
    צ'ייס הרגיש כמעט לא נוח להפנות את המצלמה אל אחיו המפורסם. אהבתו למשחק — וכישרונו האדיר — הפכו אותו למטרה לעיניה הבוחנות של התקשורת העולמית, ולאלפי מצלמות, בחמש־עשרה השנים האחרונות. צ'ייס תמיד היה משועשע מאנשים שהגיבו בטירוף לנוכחות של אחיו הכוכב. סמית הוא הרי אדם רגיל, ממש כמוהם.
    אם כי צ'ייס נאלץ להודות שלשכור יאכטה פרטית באורך חמישים מטר בחופי איטליה ולמלא אותה במפורסמים זה לא בדיוק רגיל.
    סמית למד להתמודד היטב עם התהילה, ואפילו עכשיו, כשהאישה עמדה קצת קרוב מדי אליו וביקשה חתימה, צ'ייס התרשם מהתנהלותו. ובכל זאת, הוא מעולם לא התלונן בפניהם, אבל צ'ייס ידע שהלחץ התמידי להיות בעניינים ולהציג בפני העולם את הדמות של 'סמית סאליבן' בוודאי שוחק לפעמים. לכן בכל פעם שכולם היו בחיק המשפחה בלבד, הקפידו האחים להתייחס אל סמית כאילו הוא לא שונה מהם בדבר.
    להקת הסווינג החלה לנגן, ואחיהם ראיין, שעמד ממש מימין לסמית, הרים תיבת עץ כבדה כדי לפנות מקום לרוקדים. כמצופה מספורטאי מקצועי, ראיין היה גבוה ושרירי וגרם לתנועה להיראות נטולת מאמץ, אבל צ'ייס הבחין דרך העדשה שהלסת שלו התהדקה קלות כשכתפו הימנית כרעה מעט תחת משקל התיבה. כשראיין היה ילד, המטרה הראשית שלו הייתה להפוך לזורק בקבוצת הבייסבול סן־פרנסיסקו הוקְס. הם חגגו כהוגן ביום שנודע כי הוא הראשון ברשימת הנבחרים לדראפט של הקבוצה, היישר מהקולג'. בעשור האחרון הצליחו ההגשות שלו לפסול חובטים רבים בקלילות, לכאורה, אבל צ'ייס ידע שאחיו יכול להיות ממוקד מאוד כשהוא רוצה משהו. והוא תמיד התמקד בתפקידו, כדי להיות הזורק הכי טוב בליגת הבייסבול הלאומית.
    ברגע שראיין סיים לפנות מקום לרוקדים, הניחה לורי את פרוסת העוגה שלה, אחזה בידו ומשכה אותו אל הרחבה. צ'ייס המשיך לצלם אותם כשראיין ניסה לשדל את סופי להצטרף ולרקוד איתם, אבל היא פשוט נדה בראשה ונסוגה אל הצללים.
    סופי הייתה ההפך הגמור מאחותה התאומה, הדבש לעוקץ של לורי. הוא לא הצליח לדמיין אותה בשום מקצוע אחר מלבד ספרנית, וידע שהיא אוהבת מאוד את המשרה שלה בסניף הראשי של ספריית סן־פרנסיסקו. עוד כשהיו ילדים, בכל פעם שראתה אותו מסתובב עם המצלמה היא פשוט הגביהה את הספר שבידה וכיסתה את הפנים עד שהוא התייאש והלך לחפש קורבן אחר. הוא ידע שהערב היא נשארה בכוונה הרחק ממנו ומטווח המצלמה. הוא חשב תמיד שהכישרון להתמזג ברקע ולהיעלם חשוב לא פחות מהיכולת לזרוח אל מול העדשה. מאז שסופי הייתה ילדה קטנה היא שכללה לדרגת אמנות את היכולת להשקיף מהצד. להתבונן. לספוג את הכול. הוא למד ממנה הרבה לאורך השנים ולעיתים קרובות חשב עליה כשעמד מאחורי המצלמה.
    כעבור רגע חש צ'ייס שזרוע דקיקה אך חזקה מקיפה את מותניו. הוא הניח את המצלמה כדי לשתול נשיקה על קודקודה של אימו.
    "יום הולדת שמח, אימא. אני מקווה שאת נהנית."
    היא נשאה אליו מבט וחייכה, ואז חזרה על מה שאמרה בכל שנה כשכולם התאספו לחגוג לה. "זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי בחיים, מותק. פשוט ככה."
    הם עמדו שם יחד, מחובקים, וכשצפו באחים ובאחיות שלו רוקדים, צוחקים, משוחחים ומתווכחים, הוא הסכים איתה. זאת באמת הייתה מסיבת יום ההולדת הכי טובה בעולם.
    אחרי דקות ספורות התנדבה סופי בשמחה לצלם כמה תמונות של צ'ייס עם אימו. "העיקר שלא תחייכו, לא משנה מה," אמרה להם. זאת הייתה בדיחה משפחתית אהובה שאביהם המציא שנים רבות קודם לכן, כשניסה, ללא הצלחה, לגרום לשמונה ילדים סוררים לחייך אל המצלמה בו זמנית. בסופו של דבר הוא אמר לכולם שאם יעזו לחייך — אוי ואבוי להם. מובן שהאיסור גרם להם לצחקק במרץ, והתמונות יצאו מושלמות.
    מבול כבד החל לרדת, ולפי השמיים שהלכו והתקדרו מחוץ לחלון, צ'ייס כבר הבין שמזג האוויר עומד להפוך לנבזי במיוחד. הוא תכנן לעזוב מוקדם את המסיבה כי הייתה צפויה לו השכמה מוקדמת לצורך צילומים שנקבעו למחר ביקב של מרקוס בנאפּה ואלי. בגלל הגשם הזה והחושך, הנסיעה מהעיר לנאפה ודאי תתארך מעבר לצפוי, כך שמוטב לו להקדים ולצאת.
    הוא הבטיח לאימו שישלח לה את התמונות ברגע שיוכל, החזיר את המצלמה לתיק, נתן לה חיבוק אחרון ויצא לדרך.
     
    ***
     
    אחרי יותר משעה, כשהב־מ־וו של צ'ייס עברה בפיתולי הדרך הצרה שהובילה ליקב סאליבן, המגבים פעלו במרץ אבל לא הצליחו להתגבר על הגשם השוטף, והנופים בדרכים החוצות את נאפה ואלי נותרו מטושטשים.
    בארבעת הימים הקרובים נקבעו לצ'ייס צילומים ביקב עבור 'ג'ין ואנני', בית אופנה בצמיחה ששילב אופנה עילית עם אלמנטים מקומיים מובהקים. הדוגמניות והצוות ישהו הלילה במלון בעיר, אבל צ'ייס תכנן לישון בבית האירוח של אחיו, שנבנה בלב הכרמים. היקב היה המקום המושלם לצילומים, בייחוד באביב, כשעל הגפנים הנצו עלעלים בצבע ירוק עז, ופרחי החרדל הצהובים לבלבו בין חלקות הכרם.
     
    ***
     
    ברק פתאומי האיר את השמיים, והוא הצטער שאין לדרך שוליים רחבים דיים כדי לעצור ולצלם את הסופה המשתוללת. הוא אהב את הגשם. דברים נראים שונים במזג אוויר קיצוני, ושדה רגיל יכול להפוך, למשל, לביצה גדושה באלפי ציפורים שמשתמשות בה כתחנת ביניים מאולתרת. תנאי שטח שהיו מערערים את רוב הצלמים — במיוחד את אלו שכדי להשיג תמונה טובה נאלצו להסתמך על שקיעה מושלמת כרקע — היו בדיוק מסוג הדברים שהדליקו את צ'ייס.
     
    ***
     
    ברגעים האלה, כשלכולם היה קר ושום דבר לא התקדם "כמו שצריך", התחולל הקסם האמיתי. הדוגמניות היו מסירות סוף־סוף את המחסומים ונותנות לו לראות אותן כמו שהן, מעבר לתסרוקות ולאיפור. הוא האמין שרק קשר רגשי כן עם המצלמה מצליח באמת להביא לידי ביטוי את מלוא היופי האנושי, יחד עם יופיים של הבגדים, התכשיטים והנעליים העוטפים אותו.
     
    ***
     
    מובן שבתחילת הקריירה הוא התקשה לעמוד בפני כל היופי החיצוני סביבו, והתפרפר על ימין ועל שמאל כמו שאר הגברים הסטרייטים בתעשייה. בהתחלה הוא התייחס לזה כאל אחד הבונוסים במקצוע, אבל לקראת סוף שנות העשרים שלו הבין שהעניין בבחורה התורנית דועך עוד לפני סוף הלילה, אך הצילומים שלו יישארו לנצח, והחליט להאט קצת את הקצב.
    מצד שני, עם הטיסות התכופות לאסיה ובחזרה, והעובדה שלא הייתה מישהי שממש עשתה לו את זה, הוא מצא את עצמו מתנזר מסטוצים בחודש האחרון. הוא תכנן לשבור את הצום הזה הלילה עם אלן, אחת המנהלות הבכירות ביקב, שפגש בהכנות לצילומים. רק אימיילים בודדים הספיקו כדי לקבוע את המפגש. לילה קליל וחד־פעמי של כיף בעירום זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו, אם כי הוא חשד שמרקוס לא ממש יתלהב מסטוץ בין אחיו לבין אחת העובדות ביקב שלו. נו טוב, הוא חשב לעצמו, הרי שלושתנו אנשים בוגרים...
    הגשם היה כבד כל כך שצ'ייס כמעט פספס את האור המהבהב מצידו הימני של הכביש הכפרי הדו־נתיבי. אף מכונית לא חלפה על פניו בחצי השעה האחרונה, כי בערב כזה העדיפו רוב תושבי קליפורניה השפויים להישאר בבית.
    הוא האט והדליק את האורות הגבוהים כדי לשפר את הראות מבעד לגשם השוטף. הוא גילה שם רכב שנתקע בתעלה ואז הבחין גם בדמות מתהלכת בשולי הכביש, כמאה מטרים ממנו. הדמות שמעה שהמכונית שלו מתקרבת, מן הסתם, וכשהסתובבה הוא ראה באור הפנסים שזאת אישה ששערה הארוך והרטוב מתנופף סביב כתפיה.
    בעודו תוהה למה היא לא נשארה פשוט לשבת ברכב היבש והחם, הזמינה שירותי חילוץ וחיכתה להצלה, הוא עצר בצד הכביש ויצא מהמכונית. האישה רעדה מקור וצפתה בו מתקדם לכיוונה.
    "נפצעת?"
    היא כיסתה את לחְייה בידה אבל נדה בראשה. "לא."
    הוא נאלץ להתקרב כדי לשמוע אותה ברעש הגשם המכה באספלט. הטמפרטורה צנחה והטיפות הפכו במהרה לברד. למרות אור הפנסים היה החושך עמוק כל כך שעברו כמה דקות עד שעיניו התרגלו אליו. ואז עלה בידו סוף־סוף לבחון את פניה כראוי.
    משהו התכווץ בחוזקה במעמקי חזהו באותו רגע.
    אמנם השיער הארוך והכהה נדבק לפניה ולחזה, והביטוי "נראית כמו חתול טבוע" היה הגדרה די קולעת למצבה, ובכל זאת, יופייה הכה אותו בתדהמה.
    בתוך שנייה הוא כבר קטלג בעין הצלם המיומנת שלו את תווי פניה וגופה. הפה שלה קצת גדול מדי והעיניים קצת רחוקות זו מזו. אי אפשר לומר שהיא דקיקה כמו דוגמנית, אבל הוא הבחין שהג'ינס והטישרט דבוקים לגופה בצורה שחשפה קימורים מחמיאים ביותר. בגלל החושך הוא לא הצליח לקבוע בוודאות מהו צבע שערה, אבל הוא נראה כמו משי, ונפרש על שדיה חלק וישר לגמרי.
    רק כששמע אותה אומרת, "אבל אין ספק שהמכונית שלי נפגעה," קלט פתאום שחוט המחשבה שלו נקטע והוא שכח לגמרי מה התכוון לעשות.
    צ'ייס הבין שהוא טורף אותה במבטו כמו אדם הגווע ברעב, והתאמץ להירגע ולחזור לאיזון. כבר עכשיו היה לו ברור שצדק לגבי מצב הרכב שלה. לא צריך להיות מכונאי כמו אחיו זאק כדי לדעת שהג'יפ המשפחתי די אבוד. כשהחליקה מהכביש הוא התנגש בעוצמה בגדר של חווה, והפגוש היה מרוסק כמעט לגמרי, אבל בלי קשר לזה, הצמיגים היו שחוקים מדי ולא היה סיכוי שישיגו אחיזה ויצליחו לנוע בבוץ, לפחות לא בלילה כזה.
    אם הרכב היה במצב רעוע פחות, הוא כנראה היה מנסה לחלץ אותו ובינתיים שולח אותה לשבת בתוכו, אבל הצמיג האחורי התנודד מעבר לשולי התעלה באורח מסוכן, וזה לא מצא חן בעיניו.
    הוא הצביע אחורה באגודלו ואמר, "תיכנסי למכונית שלי, נוכל לשבת שם ולחכות לגרר." הוא היה מודע במעורפל לכך שהמילים נשמעו כמו פקודה, אך צליפת הברד התחילה לצרוב, לעזאזל. שניהם היו צריכים להסתתר מהגשם לפני שיקפאו.
    אבל האישה לא זזה, ורק נעצה בו מבט שאמר שהוא פשוט משוגע על כל הראש.
    "אני לא נכנסת למכונית שלך."
    פתאום הבין צ'ייס שבתור אישה זה ודאי מפחיד מאוד לגלות שאת תקועה לבד באמצע כביש חשוך, אז הוא נסוג לאחור ואמר, "אני לא מתכוון לתקוף אותך. אני נשבע שאני לא אעשה שום דבר שיפגע בך."
    היא כמעט התפתלה כששמעה את המילה "לתקוף", ונורת אזהרה נדלקה בראשו. הוא מעולם לא היה מגנט לנשים עם בעיות, ולא היה מסוג הבחורים שמחפשים לטפל באיזו ציפור פצועה כדי להרגיש טוב עם עצמם. אבל בזכות שנים של חיים לצד שתי אחיות, הוא כבר ידע לזהות מתי משהו עובר עליהן.
    ולא היה לו ספק שמשהו עובר על האישה הזאת, מעבר לעובדה שהרכב שלה היה תקוע למחצה בתעלה בוצית.
    הוא רצה שתחוש בטוחה יותר, ולכן הרים את ידיו באוויר. "אני נשבע בקבר של אבא שלי שלא אפגע בך, זה בסדר להיכנס למכונית שלי." הפעם היא לא סירבה מייד, והוא החליט לנצל את היתרון והוסיף, "אני רק רוצה לעזור לך." והוא באמת רצה. רצה במידה לא הגיונית, בהתחשב בכך שהיא הייתה זרה גמורה. "בבקשה," אמר, "תני לי לעזור לך."
    היא בהתה בו במשך דקה ארוכה, כשהברד ניתך ביניהם, סביבם, לתוכם. צ'ייס גילה שהוא עוצר את נשימתו בציפייה להחלטתה. לא היה אמור להיות לו חשוב כל כך מה היא תחליט.
    מוזר, אבל משום־מה זה דווקא כן היה חשוב.
     
    ***
     
    קלואי פיטרסון מעולם לא הייתה רטובה כל כך, אומללה כל כך... ונואשת כל כך. בשעות האחרונות היא לחצה בחוזקה על דוושת הגז והתעלמה מהמהירות המותרת, עד שהסערה העלתה הילוך. היא האטה במידה ניכרת כשהאספלט נעשה חלקלק, אבל הצמיגים היו ישנים ושחוקים, ופתאום החליק הרכב מהכביש.
    היישר לתוך תעלה בוצית.
    כנראה היה קל יותר — וגם חכם יותר — לחכות ברכב עד שהסערה תשכך. אבל היא הייתה מתוחה ודרוכה כל כך שלא הייתה מסוגלת להישאר במקום אחד. היא הייתה חייבת להמשיך לזוז, כי אחרת לא הייתה מצליחה להימלט מהמחשבות שהשתוללו בראשה. לכן היא תלתה את התרמיל על כתפיה ויצאה אל הגשם בדיוק כשהוא הפך לברד.
    הכדורים הקטנים הכאיבו לה, אבל היא קיבלה בברכה את הקור ואת הדקירות. למעשה, הם סיפקו לה מפלט מהמחשבות על מה שקרה לפני כמה שעות. היא עדיין לא ממש האמינה ש —
    לא. היא לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב לעומק על מה שקרה. להסתתר מהגשם, בזה עליה להתמקד הלילה, למצוא מקום בטוח ויבש, ולנוח בו עד שיעלה הבוקר. היא עוד תנסה לשחזר את רצף האירועים כדי להבין איך הכול השתבש עד כדי כך, ומהר כל כך, אבל זה יכול לחכות למחר.
    קלואי לא ידעה איפה בדיוק היא נמצאת, אבל קיוותה שהיא צועדת לכיוון העיר.
    היא הכירה את כבישי חבל היין מנסיעות קודמות, שעכשיו נדמה היה כאילו נלקחו מחייה של מישהי אחרת. הערב הדרכים נותרו ריקות באופן משונה, אך היא הספיקה להרחיק רק צעדים ספורים ממכוניתה כשהבחינה באור פנסים מגיח מאחוריה.
    כשהמכונית היוקרתית עצרה בשוליים היא הוכתה שוב בפחד, ונאלצה לעצור ולחזק את עצמה כדי לעמוד בו. היא הייתה לבד לגמרי בכביש כפרי חשוך ורטוב. הטלפון הנייד לא היה אצלה, וגם אם היה, ספק אם הייתה מצליחה למצוא קליטה בסערה באמצע שומקום. העובדה שהיה זה רכב יוקרה לא הרגיעה אותה. להפך, הידיעה שלאדם ברכב לא חסר כסף הלחיצה אותה אפילו יותר. כי אם היה לקח אחד שלמדה היטב בחצי השנה האחרונה, הרי הוא שכסף פירושו כוח. כוח על נשים כמוה.
    ואז הגבר — גבר גדול מאוד — יצא מהרכב, החל לצעוד לעברה, וקרא לה להיכנס למכוניתו.
    אין מצב.
    הוא ניסה לשכנע אותה שהוא ידאג לביטחונה. הוא אמר את כל הדברים הנכונים, אבל היה לה ניסיון עשיר מדי עם אנשים כאלו, שאמרו בקלות דבר אחד ואז עשו את ההפך הגמור.
    "אני לא מכירה אותך," היא אמרה. הוא עלול להיות רוצח סדרתי. יש לה זוג רגליים. היא תלך ותמצא מקום להתייבש בו.
    היא ראתה את התסכול על פניו וידעה שהוא עומד לנסות לשכנע אותה שוב, כשלפתע נשמע קול צמיגים המחליקים לכיוונם על הכביש.
    היא עוד לא הספיקה להבין מה קורה סביבה, והוא כבר משך אותה בין זרועותיו. לא היה לה זמן להתנגד לו, היא אפילו לא הספיקה לשקול את זה, כי באותו רגע הבחינה באופנוע שדהר לעברם ועמד להתנגש בהם.
    היא עצמה את העיניים והתכוננה לפגיעה כשהגבר הניף אותה בקלילות וקפץ לתעלה כשהוא מצמיד אותה אליו בחוזקה.
    היא פקחה עיניים בדיוק כשהצמיג האחורי של האופנוע החליק וסטה עד שהתייצב לבסוף ממש במקום שבו היא עמדה רק רגע קודם לכן. ליבה, שכמעט עצר מלכת, החל להלום שוב בכוח כשצפתה באופנוע מאיץ משם והלאה.
    החמצן שצף אל ריאותיה, והיא שמה לב שהיא מתנשפת. והיא גם רעדה, בגלל הקור והבהלה.
    "את בסדר?"
    היא נשאה מבט אל הגבר שגונן עליה בגופו, ולראשונה מאז יצא מהמכונית הרגישה משהו מלבד פחד, כי פתאום קלטה שהוא ממש מושך.
    בעצם לא, היא נאלצה להודות בליבה, "מושך" זו מילה עלובה מכדי לתאר גבר כזה. אפילו בחושך היא יכלה להבחין שגברים אחרים מחווירים לעומתו. אפילו בגשם המקפיא, כשהבגדים והשיער דבוקים לעורו ופסי בוץ מרוחים על עצמות לחייו, הוא עדיין היה יפה תואר.
    וגופה הגיב אליו בגל חום בלתי צפוי.
    ואולי החום נובע ממנו, היא הבינה לפתע, כי הוא עדיין מערסל אותה בזרועותיו החזקות.
    הוא חזק ויציב, והוא הזיז אותה מדרכו של האופנוע בלי לחשוב בכלל על ביטחונו שלו. זה גרם לה להרגיש שהיא כמעט מוכנה לתת בו אמון, ובכל לילה אחר ייתכן שהייתה יכולה להסתפק בזה. אבל האם זה מספיק באמת?
    משחלפה הסכנה התאמצה קלואי לשוב ולעמוד בבוץ החלקלק וניסתה להשליט סדר במחשבותיה כדי להצליח לקבל איזו החלטה שקולה. נוסף לכול, היא התכסתה נתזי בוץ כשנחתה בתעלה, עטופה בזרועותיו, וכשניסתה לטפס החוצה רק התלכלכה עוד יותר.
    "חכי רגע," אמר הגבר בקול נמוך אך מרגיע, "תני לי להוציא אותנו מכאן."
    הוא חצה את הבוץ והגשם בקלילות מפתיעה, וכעבור כמה רגעים הניח אותה בשולי הכביש.
    עיניה הספיקו להתרגל לחושך, והיא הסתכלה ישר לתוך עיניו כשאמר, "זה באמת מסוכן להיות כאן בחוץ, מסוכן לשנינו." הוא נראה כן כל כך, ובכלל לא כאילו הוא מתכנן לפגוע בה.
    השכל הישר אמר לה שהגבר הזה, הזר הזה, ודאי צודק, ובכל זאת היא חששה. חששה מאוד.
    אבל באותו רגע, בגשם, בעלטה ובעיר שאיננה מכירה בה איש, איזו ברירה אחרת הייתה לה?
    קלואי שחזרה בראשה כיצד הגן עליה. הוא לא רק משך אותה מנתיבו של האופנוע אלא למעשה השתמש בגופו שלו כדי לרכך את פגיעתם בקרקע.
    "בסדר. אני אבוא איתך," אמרה לבסוף.
    היא קיוותה בכל ליבה שלא תצטער על ההחלטה הזאת בסופו של דבר.
    • בלה אנדרה
    • בלה אנדרה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות