הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מבחר שירים
  • מבחר שירים
    הקיבוץ המאוחד | אוגוסט 2019 | שירה | 202 עמ' מודפסים
    רנה שני (1983-1937), מן המשוררות והמתרגמות הבולטות בדורה, פרסמה את רוב שיריה בשנות השישים. שירתה משקפת את הלך הרוח של התקופה בארץ ובעולם, וחושפת שפה ופואטיקה המחברות באופן נדיר אינטלקט ורגש.
     
    השירים כאן הם מבחר מקיף ומייצג של שירתה. הם מעידים על ייחודיות שירתה של שני, על השקפותיה הפוליטיות והחברתיות המקוריות, ועל עצמאותה הנשית הנדירה – שכולן הקדימו במידה רבה את זמנה.
  • ספר דיגיטלי
     
    39 23.4
    ספר מודפס
     
    88 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • "מַחֲשָׁבוֹת שֶׁלֹּא נִתְלַקְּחוּ"1

    על שירתה של רִנה שני 

    ד"ר ריקי טראום
     
    "בִּכְיֵךְ הַקָּטָן מַסְפִּיק לְהַרְבֵּה כְּאֵבִים"
    (יהודה עמיחי, "דרך שתי נקודות")
     
     
    את המסה הזאת צריך להתחיל מן הסוף. מן השנים האחרונות לחייה, כבר סמוך למותה, בהן ידעה רִנה שני רגעים של שלוות נפש ושל ערגה, מן הסוג שביקשה. בשנים ההן היא כתבה מחברות יומן והתמסרה למלאכת חיבורן כאל ריטואל דתי. בכתב יד ציורי ובשפה עשירה, אסוציאטיבית מאוד ובלתי מצויה, היא חשפה את סיפור חייה וכמו הרכיבה אותו מחדש, אך ממקום בוגר ומפויס הרבה יותר. כאן, במחברות הללו, בהן חשפה רגעי בדידות וכמיהה, עולה דמותה של שָני ה"מאוחרת", המאמינה והמתמסרת, שאהבה את חייה ואת הטבע הפראי והבלתי־מוּפר שסביבה, וניהלה דיאלוג פנימי מתמשך עם היישות האלוהית, שהעניקה לה, כדבריה, את מה שאיש בחייה לא ידע לתת. לצד הנביא ישעיהו, ספר הזוהר וכתבי רבי נחמן מברסלב, שהציפו את לִבה המבקש, היא ציטטה באדיקות את טולסטוי, את דוסטויבסקי ואת ג'יימס ג'ויס, הרהרה בלאה גולדברג ובעיקר המשיכה לכתוב שירה. שָני שרה זמירות של שבת והמשיכה להאזין בדריכוּת לשופן ולברהמס. היא לא נטשה לרגע את בוב דילן וליאונרד כהן האהובים עליה, אליהם גם התייחסה בשירים וביומנים. היא הייתה צעירה, אך לִבה בא בימים, גדוש וזועק.
    רִנה שני נולדה בחדרה בשנת 1937 2 ונפטרה בת ארבעים ושש בבודגאיה שבהודו. מותה הרחוק מסַפר משהו על שנותיה האחרונות ועל הרוחניות כדרך חיים והשקפת עולם ששָּני בחרה בה והתמסרה אליה לחלוטין. הרוחניות, שהפכה מאז למושג שגור, נתפסה כדרך חיים הממזגת באופן דמוקרטי ואינדיבידואלי את הדתי, המיסטי, האישי, ובמקרה של שני גם את הנשי. כפי שהשירים מבהירים, הסובייקט הנשי של שני מתגבש תוך כדי כתיבתו ונתון בדיאלוג תמידי עם הדתי, עם המיסטי ועם הגשמי; כתיבת שירים אִפשרה לשני לכונן ייצוג נשי אחר, החורג מייצוגים קודמים או בני־התקופה. בחירה זו ברוחניות כדרך חיים המחברת את האינטלקט הנשי עם הדתי, משקפת את עוצמתה של שני כמשוררת מאמינה ואמיצה שלא רצתה להתפשר, גם אם שילמה על כך מחיר. כאמור, עוצמתה זו של שני, שקיבלה ביטויים מרתקים ומגוּונים, היא אולי ליבת המסה הזאת ונקודת המוצא של הקובץ כולו: עוצמתה האינטלקטואלית והפואטית, לצד אמונתה — אף היא תתגלה כעוצמה — שהסבה לה עונג, מורכבות ועומק, מן הסוג שחיפשה.
    מוכשרת וסקרנית, תאבת חיים וידע, רִנה שני פרסמה שירים ראשונים בתחילת שנות העשרים לחייה; וכסטודנטית, היא זכתה לעידודה הנמרץ של המרצה שלה, המשוררת לאה גולדברג, שתמכה וסימנה את הדרך לסטודנטית רבת־הכישרונות, המוצלחת והמעמיקה.3 לחייה הקצרים ומלאי התהפוכות של רִנה שני התלוותה תמיד יצירה שופעת ועולם דימויים עשיר, שבשלב מאוחר יותר הפך רליגיוזי ושאב ממקורות דתיים, אך תמיד היה מגוּון, אידיוסינקרטי ובעל עומק אינטלקטואלי. היה זה עולם דימויים יחיד במינו גם במובן זה שהוא ניזון בעת ובעונה אחת ובאופן פראי משהו מן הברית החדשה והישנה, מן הספרות הרוסית, מן השירה האנגלו־אמריקנית ומן המיתולוגיה היוונית, כמו גם מיצירות מוזיקה קלאסית ורוקנרול, שהיו חלק בלתי נפרד מהווייתה של שני.
    שני כתבה שירים באופן אינטנסיבי ומגיל צעיר, וכבר בשיריה הראשונים, הבוסריים, ניכרת השפעה עמוקה של יצירת נתן אלתרמן ואמיר גלבֹּע שבאה לידי ביטוי בשפה ובשימוש בסמלים שהיא סיגלה לאקלים הרגשי שלה ולנופהּ. היא הייתה נערה בת שבע־עשרה, ותודעתה הפואטית התגבשה אז לא רק במובן האישי אלא גם ביחס לשיח השלט. מרתק להבחין בשירים המוקדמים כיצד מתגבשות בהם תֶּמות שתהפוכנה לדומיננטיות בשירתה המאוחרת, כמו ניכור קיומי ותחושת זרות, וכן תלישוּת (של בת המקום דווקא) לצד אמונה טרנסצדנטלית, מטאפיזית.
    השפעתם של אמיר גלבֹּע והניאו־סימבוליזם ניכרים מאוד בשירים האלה. יש בהם מוזיקליות חזקה וציורי לשון שמחדדים ומקצינים את המתח שבין ייאוש תהומי לבין הִתעלות. רִנה שני הפנימה את שירתם של גלבֹּע ואלתרמן ובעיקר את זו שנכתבה לאחר (ותוך כדי) מלחמת העולם השנייה ונתנה ביטוי למתח העצום והבלתי־אפשרי שבין כתיבת שירים לבין זוועות המלחמה.4 כבר בשירים מוקדמים אלה בולט אצל שני משבר הייצוג וליבתו רוויית המתחים, האבסורדית והמתסכלת, וניכר גם הפער הדורי בין שני לבין נציגיה המובהקים של הפואטיקה השלטת של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים.5
    שני הילכה על התפר שבין גלבֹּע היחידני לבין דור תש"ח ותפיסת הקולקטיב שלו. היא חשה קִרבה לגלבֹּע, הן מבחינה פואטית והן מבחינה אישית, וזו סימנה לה נתיב פואטי, שרק יעמיק ויתפתח. בשנים בהן חיברה את ראשוני שיריה, פרסם גלבֹּע את ספרו 'שירים בבֹּקר בבֹּקר' (1953), וארבע שנים קודם לכן נדפס ספרו 'שבע רשויות'. שני הושפעה מאוד מן העושר הלשוני ומן הסמנטיקה של גלבוע, אבל גם, ואולי בעיקר, מן המתח שבין האינטימי לבין הסימבולי, ומהאופן שבו נשזר הלך הנפש במבע השירי. השירים הראשונים של שני מעידים על כך שחשה קִרבה לבדידותו הרוחנית של גלבֹּע, והם חושפים את ראשית הסדקים שניבעו בינה לבין המקום בו חייתה.
     

    א

    רִנה שני פרסמה את ספרה הראשון, 'עיר זרה', בשנת 1961, כשש שנים לאחר הופעת ספרי ביכוריהם של בני חבורת "לקראת": 'שירים ראשונים' לנתן זך ו'עכשיו ובימים האחרים' ליהודה עמיחי, וכשנה לאחר הופעת ספרו המכונן של זך, 'שירים שונים'. היא הכירה היטב את הפואטיקה של משוררי "לקראת", שחוללה שינוי מהותי בשפת השירה ובמקורות ההשראה שלה ואף נקלטה היטב בתודעת קוראי השירה.6 הרצון לשינוי והחיפוש אחר דרך חדשה, שאפיינו את "לקראת", המשיכו לבעבע גם בקרב המשוררים הצעירים שבאו אחריהם, והיו לכוח מכַוון ומוביל בשירת התקופה. ואמנם 'עיר זרה' מפרק ומכונן מחדש את החוויה האורבנית, על פי שני.
    כבר בספר ביכוריה שָני אינה מצייתת לתכתיבֵי הלשון הפרוזאית, היומיומית, ונשענת על משלב מקראי־ארכאי, שפה מקושטת מאוד, גדושת ציורי לשון ואפילו צורות חדשות שיצרה לפי צרכיו המסוימים של השיר. צירופי הלשון החד־פעמיים והסמנטיקה הייחודית שעולה מהם הם הפרקטיקה שלה ליצירת מבע אינדיבידואלי, שהיחיד שלו נתון בעימות אלים עם המקום שבו הוא חי. אינדיבודואל זה, לא רק שאיננו חלק מקולקטיב זה או אחר, או ש"נולד מן הים", אלא שהוא גם יוצא מן הים למציאוּת מנוכרת מאוד, מתעמרת אפילו, ואינו מסוגל להיות חלק מן המקום שנגזר עליו להתקיים בו. מבחינתה של שני, הלידה מן הים מסמנת את הסובייקט לא כצעיר חדש השולל את עברו, אלא דווקא כיתום מרגע לידתו, שיתמוּתו היא לאומית ואוניברסלית — ללא הורים, מנהיגים או אבות מייסדים. היתמוּת היא נקודת מוצא שמנתקת את שני מזיקות שנקבעו טרם כניסתה: בין הנשי לבין האישי, בין האישי לבין הלאומי, או בין הנשי לבין הגברי. ניתוק זה אמנם מפשיט את הסובייקט ממחויבויות אבל הוא גם מייסר מאוד וגורלי ובעיקר מנבא רעות באשר לסופו של התהליך וליכולתו של היחיד להיעשות חלק מהמקום, ובאשר לסיכוי שהמקום יראה ביָּתום חלק ממנו. "המקום", המרחב הטריטוריאלי, אינו מוצג כפסיבי או כמצב קיים ונינוח, אלא כיישות יצרית, חתרנית, בוגדנית, הקמה על יוצריה (או מקימיה). שירתה של שני מדגישה שהשיוך למקום אינו ברור כלל, והוא בעל היבט פיזי ומטאפיזי. הניסיון להגשימו או להשיגו כרוך במאבקים רבים והמערך הרגשי והיצרי של המקום הוא שמתווה את הדרך.
    חשוב לציין שהיתמות של רִנה שני אינה דומה ליתמות של דליה רביקוביץ, גם בשל העובדה שיתמותה של רביקוביץ הייתה ממשית וטראומטית, ואילו רִנה שני אימצה לעצמה פריזמה של יתומה, כנקודת מבט שמאפשרת ומצדיקה את הניתוק מן המקום, הגם שניתוק זה הוא ממשי וטראומטי; אבל היתמות מסמנת גם את זרותה של המחַברת, זרות שתגשים את עצמה בשלבים נוספים, עד המוות למעשה. בשנים אלו, ראשית שנות השישים, עֶמדת היתומה של שני היא גם תגובה לשיח הפואטי הישראלי, והיא מערערת על תחושת הוודאות, השייכות והבעלות.7
    את רִנה שני העסיק מאוד המתח שבין הקונקרטי לבין האוניברסלי. בספרה 'עיר זרה' היא כוננה את העיר כמרחב מטונימי, מתוחם, מוּכּר אך מאוד לא נוח, מנוכר, המאכלס בתוכו יתומים: העיר של רִנה שני היא בראש ובראשונה עיר של יתומים. שני לא רק שלא הקלה ראש בזיקת האדם אל המקום, אלא שראתה בה זיקה הרת אסון וגוזרת גורלות. גם בשנים מאוחרות, כשזיקה זו תימלא בספקות, בפצעים ובפגיעות, היא תמשיך להתקיים בכתיבת שני, מבלי להרפות. מעניין למצוא שלאותה תפיסת יתמות, באותן השנים פחות או יותר, העניקו משוררי הבִּיט האמריקנים גם משמעות דתית. ג'ק קרואק טען שראשיתה של שירת הביט היא באותו דחף דתי: מאחר שהחיפוש העצמי כרוך גם בחיפוש אחר האלוהים הנחשף בחולשתו (או בהיעדרו), הרי שדור הבִּיט הוא דור של יתומים המנותק מעברו, מעתידו ומאבותיו הארציים. במצב כזה, כל אחד עשוי לתפוס את מקומו של האל, גם אם מדובר באנטיתיזה שטנית או כאוטית, ובלבד שתציע עוגן קיומי.8
    רִנה שני, ילידת הארץ ובתם של ראשוני המתיישבים בחדרה, ינקה את קשיי המקום ואת המטען הרגשי הדואלי של יחסי אהבה־שנאה למקום ולאורחותיו. היא "מתרגמת" אותה אהבה־שנאה הורית להווייתה שלה, תוך שהיא חוזרת ומאשררת שמרגע ניתוקו של חבל הטבור הקושר אותה אל המקום שנולדה בו, הופכת היתמות להיות גם טריטוריאלית. תחושה זו, חשוב לציין, לובשת ופושטת צורות, ומלווה את שָני בכל ספריה, עד יום מותה. תחושה זו היא גם הסיבה לשימושה במוטיב העקדה, שהחל כבר בשיריה המוקדמים ומצוי גם בספרה הראשון. העקדה מופיעה כסמל רגשי, כהלך נפש, אך יש לה גם משמעות לאומית נרחבת יותר, של דור שלם שנעקד על ידי קודמיו על מזבח האומה המתנכרת. לעקדה הרגשית יש בסיס אוטוביוגרפי אבל יש לה גם פונקציה פואטית־רטורית, והיא מאפשרת לשָני לא רק להפגיש ולעמת תדיר את המקריב עם קורבנו — שניהם כאמור מצויים באותו מעגל אימה ומחליפים תפקידים — אלא גם להחליף פרסונות ולחדד את העמדה הפוליפונית.
    גם ביתמותה, שני אינה לבד אלא עם קבוצת החברים שלה, ש"ננטשו" כמוה. בשיר "אליבי", שהקדישה לחברהּ הקרוב יוסל ברגנר, היא מאפיינת את חבורתה בצורה ברורה אפולוגטית משהו, כפי שעולה גם משמו של השיר:
     

    אליבי

     
    ליוסל ברגנר
     
    נָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן הַקַּר וְהָרֵיקָן
    פָּנֵינוּ חַלּוֹנוֹת זְכוּכִית
    יָדֵינוּ מְהַמְּרוֹת
    בְּנִחוּשֵׁי עֵינַיִם
    תָּמִיד אֶחָד, תָּמִיד שְׁלשָׁה,
    אֲבָל אַף פַּעַם לֹא בִּשְׁנַיִם.
     
    נָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן הַמַּר
    נַזְמִין בּוּעוֹת אֶל הַדּוּכָן
    עֵינֵינוּ מְקַפְּצוֹת כְּאַנְקוֹרִים
    מִקֵּן אֶל קֵן
    יָדֵינוּ נִשְׁלָפוֹת מִנְּדָנָן
     
    אֲבָל פִּתְאוֹם נָצוּף כְּרַפְסוֹדָה עִוֶּרֶת
    מֻכַּת מְכַרְסְמִים, קְרוּעָה מִיתֵדוֹת,
    פִּתְאוֹם הַקּוֹל אֲשֶׁר חָיִינוּ אֶת הֵדָיו
    עוֹלֶה בְּגַלְגִּלֵּי הַמַּיִם
    גּוֹלֵשׁ כַּאֲפֵלָה בַּוִּילוֹנוֹת
     
    הִנָּם בָּאִים הִנָּם בָּאִים
    עַכְשָׁו יָדֵינוּ לָרוּחוֹת
    וְלֹא נִשְׁאַל יוֹתֵר מִקְּטֹן הַגַּרְגְּרִים
    נֹאמַר
    אֲבָל
    הֲרֵי
    בְּמַחְתְּרוֹת מִלֵּינוּ הַחוֹפְזוֹת
    הָיִינוּ
    הֲרֵי
    תָּמִיד
    חֵרְשִׁים — אִלְּמִים — עִוְרִים.
    (עמ' 47-46)
     
    חֶטאה של החבורה נחשף בשורה האחרונה: העלמת עין כאילו לא שמעה, לא דיברה ולא ראתה, ובכך גם שיתפה פעולה. יש פה, אם כן, אלוזיה ברורה לשלושת הקופים הסמליים, ירושת המזרח הרחוק, ששָני מצאה בה עניין רב. השיר מטשטש במכוּון את העוול שבגינו העלימה החבורה עין, אך ברור ששָני מכוונת כאן לצביעות ולעיוורון, שיש בו מבט מתנשא ומתכחש, ובעיקר שיכחה או הפקרה של "קְטֹן הַגַּרְגְּרִים". הזיוף והעלמת העין מוצגים פה כאורח חיים, כהרגל. לא מדובר אפוא באפיזודה חולפת, ונכון יהיה לראות את הדברים באור לאומי, תרבותי ואישי. התמונה המתוארת בתחילת השיר רומזת להוויה של חופש בבית קפה טיפוסי, הוויה נטולת מחויבות אישית או אחריות, אבל גם חסרת קרקע או מולדת. הרפסודה הצפה מטונימית לאותה תחושת ארעיות, והיא גם עיוורת לנעשה סביבה.
    שָני פותחת את ספר ביכוריה בתחושת כובד ומועקה, ותחושה זו של פערים חברתיים ואידיאולוגיים המתחילים לחשוף את פניהם בחברה הישראלית תמשיך ללוות אותה ואף לחלחל לחייה, גם בתום העשור. אפשר אפילו להגיד ששני מנהלת כאן מעין חשבון נפש עם אותה תחושת בעלוּת יהירה, הרואה בזיקת היהודי לארץ מעין עובדה מוגמרת, נהירה לכול, שאין להתעכב עליה כלל. שני מבקשת להבהיר כבר בספר הראשון שזיקה זו רחוקה מלהיות מושלמת, שהיא סוג של אשליה או של חלום, ושהמציאות מלמדת אחרת. גם השיר הנושא את שמו של הספר מבהיר זאת היטב:
     

    העיר הזרה9

     
    אֲנִי רָצִיתִי אֶת הָעִיר הַזָּרָה.
     
    כְּשֶׁשַּׁבְתִּי מִיַּמִּים הַרְבֵּה
    וְלֹא נָמָל אֶחָד
    רָצִיתִי עִיר זָרָה.
    לֹא חֶדֶר
    לֹא בַּיִת
    לֹא חָצֵר
    לֹא סִמְטָה.
    אֲנִי רָצִיתִי אֶת כֻּלָּהּ.
    אֲבָל כֵּוָן שֶׁהָיְתָה זָרָה
    הִסְתַּפַּקְתִּי בִּרְחוֹב
    בְּחֶדֶר
    בְּסִמְטָה
    וּכְשֶׁהוּגְפוּ חַלּוֹנוֹתֶיהָ
    הָיִיתִי — פִּתְאוֹם
    חֲלֻדַּת עֳנָנִים
    יוֹקֶשֶׁת וְזָרָה
    וְאַחַר
    שׁוּב נֶחֱצֵיתִי יוֹם יוֹם
    וְהֶרֶף־עַיִן — וּשְׁנִיָּה
    בַּחֲרַכֵּי הַתְּרִיסִים
    שֶׁל הָעִיר הַזָּרָה.
    כְשֶׁעָבְרָה הָעִיר הַזָּרָה
    לְמָקוֹם זָר
    יָדַעְתִּי שֶׁזָּרוּ חוֹל עַל פָּנַי
    שֶׁשָּׂמוּנִי לְחָלָל וְלִמְאֵרָה
     
    וְעִירִי כְּבָרָה.
    (עמ' 49)
     
    מעבר לקושי העצום שהשיר מכוון אליו, מדובר בקינה לעיר מנוכרת, מסוגרת, מדירה ומסננת. לא מדובר פה בכל עיר, או בכל מקום, אלא בעיר מוּכּרת וידועה. העיר מראש מתוארת כזרה, ובאותה זרות שני דווקא חושקת, אולי אפילו נמשכת אליה, אלא שזו מפנה לה עורף ומגיפה את תריסיה עד כדי חריכת הגוף. הדוברת מודה שרצתה לכבוש את העיר כולה, אך נאלצה להסתפק בחלקיה בלבד. יש פה רמיזה גם להקרבה פיזית כואבת, כשהגוף נחצה בחרכי התריסים המוגפים של העיר. שני מתארת כאן סוג של התעללות, התעמרות פיזית ומנטלית של מקום כלפי מי שמתגוררת בו, אוהבת אותו ורוצה בו. העיר מגרשת או פולטת את מי שאינה רוצה בו, אך היא גם כולאת את מי שבתוכה, ולמעשה, סוגרת על תושביה. הזרות הופכת אצל שני למוטיב, שבשלבים המוקדמים יש לו משמעות לאומית־חברתית חריפה, ובהדרגה הוא הופך לכוללני יותר, קיומי וחובק כול.
    חשוב להדגיש את ההשפעה העצומה שהייתה ללאה גולדברג על רִנה שני, ולמקום המרכזי שתופס הכְּרך בתודעתן הפואטית ובשירים שכתבו. אסתטיקת־הכרך יוצרת חיבור ואף רצף בין השתיים, רצף שקשה מאוד להתעלם מן ההתפתחות הפוליטית־המגדרית שלו. נדמה שהדימויים השאפתניים והייצריים של העיר המתעמרת בשירת שני ממשיכים ואף מקצינים את "תחושת השייכות המסובכת" (כהגדרת חמוטל בר־יוסף) שעולה משירי גולדברג, שאף היא רואה בעיר יישות זרה ומנוכרת, וכותבת: "מֵחֲלוֹמִי זוֹעֶקֶת הַצְּפִירָה / אֶל כָּל הַחֲרָדוֹת שֶל יוֹם יָגֵעַ. / אֵיךְ שׁוּב תָּעִיתִי כָּאן בְּלִי אָח וָרֵעַ / בְּסִמְטָאוֹת זָרוֹת שֶל עִיר זָרָה".10 אם תל אביב של גולדברג מצטיירת כעיר של מהגרים ולכן גם טומנת בחובה תחושה של זרוּת ואחרוּת המאפשרת געגועים לתרבות רחוקה, הרי ששני, לפחות בשלב זה, אינה מכירה תרבות אחרת, ומקבלת את ההוויה הכאוטית כמצב נתון, מושרש ובלתי נסבל. שני יורשת מגולדברג אותה עמדה אסתטית שמבטאת את תחומי הנפש הכרותים באמצעות הכרך, אלא שהווייתה של שני נותרה כרותה, בלי געגוע לאותו מקום ממשי ורחוק שגולדברג נכספת אליו. אם ברבים משירי הכרך המוקדמים של גולדברג "החוויה האורבנית אינה עומדת כשלעצמה אלא היא מעומתת שוב ושוב עם המרחב הכפרי, הפתוח" — מה שבהכרח מרכך את הנוקשות האורבנית־הגברית המאפיינת את העיר — הרי שהכרך של שני הוא מטונימיה ליבידינלית החושפת על פי רוב עימותים פנימיים, שהם חלק מהלך הנפש של המשוררת.11 עבור שני, אפוא, העיר היא בבואה חברתית המקבעת את בדידותו של הסובייקט הנשי הרדוף.
    הדיאלוג הפואטי של שני עם גולדברג קשור במידה רבה ליסוד הקוסמופוליטי הבולט בשירת גולדברג, אותו מסגלת שני לאקלים הביוגרפי־המנטלי שלה ולהשקפתה היצירתית הנומָדית. בדרך כלל, העמדה הקוסמופוליטית נתפסת כעמדה אוניברסלית המנוגדת לזו הלאומית. עם התפתחות הכרך, הסובייקט הקוסמופוליטי השיל מעליו (אם מבחירה או מכורח) את כבלי השייכות לאותה חברה אזרחית עירונית שכוננה את הכרך.12 ניכר כי שני מזדהה עם חוסר השייכות של גולדברג ועם בדידותה, ואוהבת את החופש המסוים והאפשרויות היצירתיות הטמונות במצב זה של חוסר שייכות; אך בניגוד לגולדברג, שהמסעות והמעברים היוו חלק מהותי מחייה, שני חווה אותם בשלב מאוחר יותר ולכן בשירים המוקדמים המופיעים כאן, היא מכוננת מרחב יצירתי השואב מתודעתה הנומדית, המאפשרת לה לחצות מרחבים ולהתנסות, "לטשטש גבולות מבלי לשרוף גשרים".13 מכאן גם שאין "כאן" לעומת "שם", אלא מיזוג וריכוך של קטגוריות.
    מעבר לדיאלוג הפואטי עם גולדברג, היה ביניהן קשר של ממש. בארכיון "גנזים", שבו מופקד עיקר עיזבונה הספרותי של גולדברג, נמצאו הקדשות שחיברה שני עבורה. בפתח ספר ביכוריה 'עיר זרה' כתבה שני לגולדברג: "ללאה היקרה — / על השיר האהוב / המלוה בדרך, / על הבינה הנפלאה / המאירה בדרך, / ועל היד הטובה המנחה בדרך — / משערי העיר / ועד סופה / שלך, בהוקרה / ואהבה — / רִנה".14 אפשר אולי ללמוד מהקדשה זו שלגולדברג היה תפקיד פעיל בהדרכתה של שני בראשית דרכה השירית. את ספרה 'ים נעול' הקדישה שני לגולדברג כך: "ללאה היקרה, — / על אדמת נכר — / באהבה / ובהוקרה / מ'כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ / וְיָם רְחֹקִים'... / שלך — / רִנה".15
    • רנה שני
    • רנה שני
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות