הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאתרת הילדים
  • מאתרת הילדים
    רנה דנפלד | תרגום: דפנה לוי
    דני ספרים | פברואר 2018 | מתח ופעולה | 267 עמ' מודפסים
    לפני שלוש שנים נעלמה מדיסון קאלבר כשיצאה עם הוריה לבחור עץ לחג-המולד ביערות אורגון. היא אמורה להיות בת שמונה היום – אם היא שרדה. הוריה של מדיסון, הבטוחים שמישהו חטף את בתם האהובה, פונים בייאושם אל נעמי, בלשית פרטית עם כישרון יוצא דופן לאיתור ילדים שנעלמו. נעמי, הידועה הן על ידי המשטרה והן על ידי ההורים שאת ילדיהם גילתה בעבר כ"מאתרת הילדים", היא תקוותם האחרונה. 
     
    חיפושיה של נעמי לוקחים אותה אל היערות הקפואים והמסתוריים של צפון-מערב ארצות-הברית, ובה בעת מחזירים אותה אל עברה שלה – עבר המורכב מרסיסי זיכרונות בלבד. היא מסוגלת להיכנס אל מוחם של ילדים כמו מדיסון, כי היא עצמה הייתה פעם ילדה שנעלמה.
     
    ספרה של רנה דנפלד, המסופר לסירוגין דרך קולה של נעמי וקולה של מדיסון, הילדה הנעלמת, הוא סיפור מותח, מצמרר וקורע לב על גאולה, על הקו הדק שבין מציאות לזיכרונות, ועל היכולת האנושית המופלאה לשרוד גם במצבים האפלים ביותר.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38 26
    ספר מודפס
     
    94 65.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    הבית היה קוטג' קטן וצהוב ברחוב ריק. היה בו משהו מייאש, אבל נעמי הייתה רגילה לכך. האם הצעירה שפתחה את הדלת הייתה קטנת גוף ונראתה מבוגרת בהרבה מגילה. פניה היו מתוחות ועייפות.
    "מאתרת הילדים," היא אמרה.
    הם ישבו על הספה בסלון הריק. נעמי שמה לב לערימה של ספרי ילדים שהייתה מונחת על השולחן ליד כיסא נדנדה. לא היה לה ספק שהחדר של הילדה נותר ללא שינוי.
    "חבל שלא שמענו עלייך קודם," אמר האב וחיכך את כפות ידיו זו בזו מבלי לקום מהכורסה שליד החלון. "ניסינו הכול. כל הזמן הזה..."
    "אפילו מיסטיקנית," הוסיפה האם הצעירה בחיוך כאוב.
    "אומרים שאת הכי טובה באיתור ילדים נעדרים," הוסיף הגבר. "לא ידעתי בכלל שישנם חוקרים שעוסקים בזה."
    "קִראו לי נעמי," היא אמרה.
    ההורים בחנו אותה במבט נוקב: מבנה גוף מוצק, ידיים שזופות של אישה עובדת, שיער חום ארוך, חיוך שובה לב. היא הייתה צעירה מכפי שציפו - בשנות העשרים המאוחרות לחייה, לא יותר.
    "איך את יודעת למצוא אותם?" שאלה האם.
    נעמי חייכה את אותו חיוך מאיר. "כי אני יודעת מה זו חירות."
    האב מצמץ, הוא קרא את תולדות חייה.
     
    "אשמח לראות את החדר שלה," אמרה נעמי כעבור רגעים ספורים, והניחה את ספל הקפה שלה מידה.
    האם הובילה אותה אל החדר, בזמן שהאב נותר בסלון. המטבח נראה סטרילי. צנצנת עוגיות מיושנת עמדה שם ואספה אבק. על הבטן השמנה של הצנצנת היה כתוב "העוגיות של סבתא". נעמי תהתה מתי בפעם האחרונה סבתא ביקרה כאן.
    "בעלי חושב שאנחנו צריכים לחזור לעבודה," אמרה האם.
    "עבודה זה טוב," אמרה נעמי בעדינות.
    "אני לא מסוגלת," אמרה האם, ונעמי הבינה. את לא מסוגלת לצאת מהבית אם הילד שלך עשוי לחזור בכל רגע.
    הדלת נפתחה לחדר של עצבות מושלמת. מיטה וחצי, מכוסה בכיסוי מיטה עם ציורים של דיסני. סדרה של תמונות על הקיר: ברווזים עפים. "החדר של מדיסון" נכתב באותיות רקומות מעל למיטה. היה שם מדף ספרים קטן ושולחן כתיבה גדול יותר, ועליו ערימה מבולגנת של עטים וטושים.
    מעל שולחן הכתיבה היתה רשימת קריאה שהכינה הגננת. "קוראת מצטיינת" נכתב שם. כוכב מוזהב היה מצויר ליד כל ספר שמדיסון קראה בסתיו לפני שנעלמה.
    בחדר עמד ריח של אבק ועובש - ריח של חדר שכבר שנים איש אינו מתגורר בו.
    נעמי ניגשה אל שולחן הכתיבה. מדיסון הייתה באמצע ציור. נעמי ראתה אותה בדמיונה קמה מהציור ומזנקת אל המכונית שבה אביה ממתין לה, חסר סבלנות.
    זה היה ציור של עץ אשוח מקושט בכדורים אדומים כבדים. ליד העץ עמדה קבוצת אנשים: אימא ואבא עם ילדה קטנה וכלב. "המשפחה שלי" הכריזה הכותרת. ציור אופייני של ילדה קטנה, עם ראשים גדולים ודמויות מצוירות בקווים בלבד. נעמי ראתה עשרות ציורים כאלה בחדרי ילדים דומים. בכל פעם היא הרגישה כאילו מישהו דוקר את הפצע בליבה.
    היא לקחה מהשולחן יומן הכתוב במחברת עם שורות ועלעלה בין הרשימות המרושלות אבל המעוטרות בציורים צבעוניים.
    "היא כתבה טוב מאוד יחסית לגילה," העירה נעמי. רוב בני החמש בקושי מצליחים לשרבט אותיות.
    "היא מבריקה," ענתה האם.
    נעמי ניגשה אל הארון הפתוח. בתוכו היו מבחר של סוודרים צבעוניים ושמלות כותנה מכובסות ומגוהצות. ברור היה לה שמדיסון אהבה צבעים עזים. נעמי מיששה את קצה השרוול של אחד הסוודרים, ואחריו עוד אחד, וקימטה את מצחה.
    "כולם מתפוררים," היא ציינה.
    "היא נהגה למשוך מתוכם חוטים - מכולם. לפרום," אמרה האם. "ניסיתי לגרום לה להפסיק."
    "למה?"
    האם השתתקה.
    "אני כבר לא יודעת למה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי..."
    "את יודעת שסביר להניח שהיא מתה," אמרה נעמי ברכות. היא גילתה מזמן שהטוב ביותר פשוט לומר את זה. בעיקר אם חלף כל כך הרבה זמן.
    האם קפאה במקומה.
    "אני לא מאמינה שהיא מתה."
    שתי הנשים עמדו זו מול זו. הן היו כמעט בנות אותו גיל, אבל בלחייה של נעמי היה סומק שהעיד על בריאות, ואילו האם נראתה מכווצת מפחד.
    "מישהו לקח אותה," אמרה האם בתקיפות.
    "אם אכן לקחו אותה ואנחנו נמצא אותה, היא לא תחזור להיות מי שהייתה. את חייבת לדעת את זה כבר עכשיו," אמרה נעמי.
    שפתיה של האישה רעדו. "איך היא תחזור?"
    נעמי התקדמה לעברה. היא הגיעה כמעט למרחק נגיעה. היה במבט שלה משהו מקסים.
    "היא תזדקק לך."
     
    נעמי לא חשבה בתחילה שהיא תמצא את זה, למרות ההנחיות והקואורדינטות שנתנו לה ההורים. הכביש השחור היה רטוב משיירי קרח שפונו ממנו ובשוליו היו תלוליות שלג. משני צידי המכונית שלה נפרשו מרחבי נוף אינסופיים: הרים עם מדרונות מכוסים עצים שעל צמרותיהם כיפות שלג, צוקים שחורים ופסגות מושלגות. הנסיעה נמשכה שעות והובילה במעלה הפארק הלאומי יער סקוּקוּם, הרחק מהעיירה. פני השטח כאן היו קשים, אכזריים. זו הייתה אדמה פראית, מלאה בקיעים ומישורים קפואים.
    הבזק של צהוב: שרידים קרועים של סרט צהוב שהשתלשלו מן העץ.
    למה הם עצרו כאן? זה שומקום.
    נעמי יצאה מהמכונית בזהירות. האוויר היה צלול וקר. היא שאפה שאיפה עמוקה ומנחמת. היא צעדה לעבר העצים והוקפה באפלה. מגפיה השמיעו קולות חריקה על השלג.
    היא דמיינה את בני המשפחה מחליטים לבלות יום שלם בנסיעה, רק כדי לכרות לעצמם עץ אשוח לחג־המולד. הם בטח עצרו בדרך כדי לאכול סופגניות טריות בעיירה סטאבְּד טוֹ קריק. משם עשו את דרכם במעלה אחד הכבישים המתפתלים אל ההרים המושלגים, בחיפוש אחר האשוח המיוחד שלהם.
    הסביבה הייתה מכוסה כולה בשלג ובקרח. היא יכלה לדמיין לעצמה את האם מחממת את ידיה מעל פתח המזגן במכונית, את הילדה הקטנה מכורבלת במושב האחורי, עטופה במעיל ורוד עבה. האב מחליט - אולי נמאס לו לנסות להחליט - שזה המקום המתאים. הוא עוצר את המכונית, פותח את תא המטען כדי להוציא משם מסור, גבו מופנה, אשתו מעיזה לצעוד ישירות אל תוך היער והבת שלהם ממהרת קדימה...
    זה קרה בתוך שניות, כך הם אמרו לה. ברגע אחד מדיסון קָאלְבֵר הייתה שם, וברגע הבא היא נעלמה. הם הלכו בעקבות צעדיה ככל שיכלו, אבל החל לרדת שלג - שלג כבד - ובעודם נצמדים זה לזה באימה, עקבותיה נעלמו.
    כאשר חוליות החיפוש הוזעקו למקום, השלג כבר ירד במטחים כבדים: סופה שנמשכה יומיים שלמים והכבישים היו חסומים. החיפוש התחדש כשהכבישים פונו, כמה שבועות לאחר מכן. איש מהמקומיים לא ראה ולא שמע דבר. באביב שלאחר מכן נשלח למקום כלב שמאומן באיתור גופות, אבל הוא לא מצא דבר. מדיסון קאלבר נעלמה, ומשערים שגופתה נקברה תחת השלג או נטרפה על ידי בעלי־חיים. איש לא מסוגל לשרוד ביער תקופה ארוכה כל כך, בטח לא ילדה בת חמש, לבושה במעיל ורוד.
    התקווה היא דבר יפהפה, חשבה נעמי בעודה מביטה מעלה אל בין העצים הדוממים, כשהאוויר הנקי והקר ממלא את ריאותיה. זה החלק היפה ביותר בעבודה שלה, כשהחיפוש מסתיים בחיים. והחלק הנורא ביותר הוא כשהתוצאה היא עצב בלבד.
    היא חזרה למכונית ושלפה מתוכה זוג נעלי שלג חדשות ואת התרמיל שלה. היא כבר לבשה את המעיל הכבד שלה, כובע ומגפיים כבדים. תא המטען שלה היה מלא בבגדים ובציוד לחיפוש בכל תנאי שטח אפשריים, החל במדבר וכלה בהרים או בערים. היא הקפידה שכל מה שדרוש לה יהיה שם, בהיכון.
    היה לה חדר בעיירה, בבית השייך לחברה קרובה. שם היו התיקיות שלה, הרשימות, בגדים נוספים ומזכרות. אבל החיים האמיתיים של נעמי התרחשו בדרכים, בעבודה. בעיקר, כך התברר לה, במקומות כאלה. היא לקחה שיעורים בהישרדות בטבע, וגם בחיפושים ובהצלה, אבל היא שאבה מידע בעיקר מהאינטואיציה שלה. הטבע המסוכן ביותר נראה לנעמי בטוח יותר מחדר עם דלת שננעלת מבפנים.
    היא החלה במקום המדויק שבו מדיסון אבדה. היא ניסתה לקלוט את האזור. היא לא התחילה בחיפוש רשמי, אלא התייחסה לאזור כאילו הוא חיה שהיא מנסה להכיר: חשה את גופה, לומדת להבין את צורתה. זאת הייתה חיה קרה, בלתי צפויה, עם חלקים מסתוריים, בולטים, מסוכנים.
    כמה מטרים לעומק היער, הכביש נעלם מאחוריה ואלמלא המצפן שבכיסה וסימני הצמיגים שמאחוריה, נעמי הייתה עלולה לאבד את הכיוון לגמרי. עצי האשוח הגבוהים נארגו מעליה לכיפה וכמעט הסתירו לחלוטין את השמיים. פה ושם השמש הבקיעה לה דרך מבעד לענפים ושיגרה קרני אור אל הקרקע. היא הבינה באיזו קלות ניתן להסתובב כאן, ללכת לאיבוד. היא קראה על אנשים שמתו באזור הפראי הזה, במרחק של פחות מקילומטר מהשביל.
    אלה היו עצים נושנים, והשלג שכיסה את הקרקע היה, למרבה ההפתעה, עירום ממחטים. השלג נערם בצורות מפוסלות למרגלות גזעי העצים האדמדמים, והאדמה התקמרה והתקערה סביבה. הילדה עלולה הייתה ללכת לאינספור כיוונים, ודמותה הייתה נעלמת בקלות בתוך שניות.
    נעמי החלה תמיד בכך שלמדה לאהוב את העולם שבו הילד אבד. זה היה כמו לפרום בזהירות כדור צמר סבוך. תחנת אוטובוס שהובילה לנהג, שהוביל לחדר במרתף, שכוסה בקפידה בשטיחים כדי לאטום אותו לרעשים. חפיר מלא מי שיטפונות שהוביל לנהר, שעל הגדה שלו המתין היָגוֹן. או, במקרה המפורסם ביותר שבו טיפלה, ילד שנעלם שמונה שנים קודם לכן נמצא בקפטריה של בית־הספר שממנו נעלם - רק בעומק של שבעה מטרים, שם השובה שלו, שומר הלילה, בנה מרתף סודי במחסן ציוד, מאחורי דוד חימום שיצא משימוש. רק כשנעמי שלפה את התוכניות המקוריות של בניין בית־הספר, היא גילתה את קיומו של החדר הזה.
    כל מקום שבו נעלם מישהו, היה שער למקום אחר.
    בעומק היער העצים נעלמו פתאום, ונעמי מצאה את עצמה עומדת על שפת עמק תלול. השלג מתחתית העמק הביט בה בהבעה סתומה. הקרקע שמעבר לו התנשאה לכדי הרים מסחררים. הרחק משם היה מפל קפוא שנראה כמו אריה מסתער. העצים היו מכוסים לבן והמראה היה שמיימי.
    זה היה חודש מרס, והיא חשבה: עדיין קפוא כאן.
    נעמי דמיינה ילדה בת חמש, אבודה ורועדת, תועה במה שבוודאי נראה לה כמו יער אינסופי.
    מדיסון קאלבר נעדרת כבר שלוש שנים. היא כבר בת שמונה - אם היא שרדה.
     
    בדרך חזרה במורד ההר ניצבה חנות בודדה, מוסתרת כל כך על ידי השלג והטחב עד שהיא כמעט חלפה על פניה בנסיעה מבלי להבחין בה. זה היה מבנה דומה לזה של בקתת עצים, עם מרפסת קדמית רעועה. "החנות של סְטְרַייקְס" הכריז שלט דהוי, מצויר ביד, שהיה תלוי מעל הדלת.
    מגרש החניה הלא סלול והריק היה מכוסה פתיתי שלג טריים. נעמי חנתה. היא חשבה שהחנות כנראה נטושה. אבל לא, היא הייתה רק מוזנחת. הדלת חרקה מאחוריה.
    החלונות היו מלוכלכים כל כך עד שבתוך החנות שררה שעת בין ערביים תמידית.
    פניו של הקשיש שמאחורי הדלפק היו מכוסות ורידים תכולים. כובע המצחייה המטונף שלו נראה כאילו הוא מודבק לשערו האפור הדליל.
    נעמי הבחינה בראשים מאובקים של חיות מפוחלצות מאחוריו, ובכדורי הרובה שמתחת לזכוכית הדלפק המוכתמת. שורות המדפים ניצבו ברווחים גדולים, כדי לאפשר ללקוחות לצעוד ביניהן בנעלי שלג. בפינות היו ערימות של חלקי מכוניות ומדפי המתכת היו עמוסים בכל דבר, החל בצעצועים זולים וכלה במקרוני יבשים ובמלכודות בעלי־חיים.
    המקרוני הוא שלכד את עינה. נעמי הייתה תלמידה טובה של החיים וידעה להבדיל בין חנות למצרכי יסוד לבין תחנת עצירה לתיירים על אם הדרך. היא לקחה שקית של אגוזים מעופשים ופחית שתייה קרה.
    "אנשים עדיין גרים כאן למעלה?" שאלה בסקרנות.
    הקשיש קימט את מצחו בחשדנות. היא חשבה פתאום שאולי זו שמורת יער, אולי יש כאן מגבלות חוקיות.
    "כן, הממ," אמר בקול חמוץ.
    "איך הם שורדים?"
    הוא הביט בה כאילו היא טיפשה במיוחד. "ציד. מלכודות."
    "בטח נורא קר שם למעלה," היא אמרה.
    "בכל מקום כאן קר נורא."
    הוא הביט בה כשיצאה, עד שהדלת נטרקה מאחוריה.
     
    היא התמקמה במוטל קטן בתחתית הרכס המיוער, המקום האחרון בהחלט שבו ניתן לשהות בלי להקים אוהל - או לחפור מערת קרח.
    היה במוטל הזה משהו זול ודוחה. נעמי הייתה רגילה לכך. הלובי היה עמוס רהיטים מרופטים. חבורה של מטפסי הרים סמוקי פנים מילאה את החדר הקטן, כשהם נושאים עימם המון ציוד וריח של זיעה.
    נעמי נדהמה בכל פעם מחדש מכל העולמות הקטנים שהתקיימו מחוץ לעולמה שלה. כל מקרה לקח אותה למקומות חדשים, עם תרבויות חדשות, מסורות ואנשים חדשים. היא אכלה לחם מטוגן בשמורות של אינדיאנים, בילתה שבועות במטע בדרום שבו הועסקו בעבר עבדים, וזכתה להירגע בניו־אורלינס. אבל המדינה האהובה עליה הייתה כאן, בבית, באוֹרֶגוֹן הדוקרנית, במקום שבו נדמה שכל פנייה בכביש מביאה אותה לנופים שונים לחלוטין.
    על הדלפק היה קלסר פלסטיק מלא במפות. היא לקחה אחת מהן, שילמה עבורה ועיינה בה. אחרי למעלה משמונה שנים של חקירות, היא הפסיקה לספור את מספר חדרי המלון שבהם שהתה.
    היא החלה לעבוד בגיל עשרים - כן, היא ידעה שמדובר בגיל צעיר להפליא עבור חוקרת. אבל, כפי שלעיתים נהגה להעיר בצער, היא נקראה לתפקיד. בהתחלה היא עבדה מהיד לפה. היא ישנה על הספות של המשפחות ששכרו את שירותיה, רבות מהן עניות מכדי לשלם עבור חדר במלון. היא למדה בסופו של דבר לגבות תשלום על כל מקרה, והיא עודדה את המשפחות לגייס כספים באמצעות מימון המונים בעת הצורך. כך היא הרוויחה מספיק כדי לפחות להרשות לעצמה לשכור חדר.
    היא לא נזקקה לשינה - היא הייתה מסוגלת לישון בכל מקום, אפילו מכורבלת במכונית. היא נזקקה לבדידות, זאת הייתה ההזדמנות שלה לחשוב.
    למעלה מאלף מקרים של ילדים נעדרים דווחו מדי שנה בארצות־הברית - אלף דרכים שונות ללכת לאיבוד. רבים מהמקרים התגלו כחטיפה על ידי ההורים. אחרים היו מקרים של תאונות מחרידות. ילדים מתו בתוך מקררים נטושים שלתוכם הם נכנסו כדי להתחבא. הם טבעו במחצבות, והם אבדו ביער, ממש כמו מדיסון. רבים לא נמצאו מעולם. בערך מאה מקרים בכל שנה היו מקרים של חטיפה על ידי זר, אם כי נעמי הייתה בטוחה שהמספרים האמיתיים גדולים בהרבה. החטיפות היו המקרים המפורסמים ביותר שלה, אבל היא לקחה על עצמה לפתור כל מקרה של ילד נעדר.
    נעמי פרשה את המפה על המיטה - ופרשה, ופרשה.
    היא איתרה על המפה את המקום שבו מדיסון נעלמה וציירה מעגל קטן - מעגל בתוך ים של ירוק אינסופי. אצבעותיה עקבו אחרי הכבישים הסמוכים, כמו עכבישים, וגילו שהמרחק ביניהם היה גדול מדי ובלתי סביר.
    איפה את, מדיסון קאלבר? האם את מעופפת עם המלאכים, כנף קטנה וכסופה? האם את חולמת, קבורה מתחת לשלג? או האם ייתכן שאחרי שלוש שנים של היעדרות את עדיין בחיים?
     
    באותו לילה היא אכלה ארוחת ערב בדיינר הצמוד למוטל וסקרה בעיניה את המקומיים: גברים עבי בשר בחולצות פלנל, נשים מאופרות בצלליות בכל צבעי הקשת, קבוצה של ציידים שנראו חמומי מוח. המלצרית מזגה לה ספל קפה נוסף וקראה לה "מותק".
    נעמי הביטה בטלפון שלה. עכשיו כשהיא שוב באורגון, כדאי שתבקר בחדר שלה שבביתה של חברתה דיאן. וחשוב מזה, היא צריכה לטלפן לג'רום, למצוא זמן לבקר אותו ואת גברת קוֹטְל - המשפחה היחידה שהיא זוכרת. זה היה לפני זמן רב כל כך.
    באותה תערובת של פחד וכמיהה שמילאה אותה תמיד, נעמי חשבה על ג'רום העומד מחוץ לבית החווה. השיחה האחרונה שלהם התקרבה באורח מסוכן למשהו שהיא לא הייתה מוכנה להתמודד איתו. היא הניחה מידה את הטלפון, היא תתקשר מאוחר יותר.
    במקום להתקשר, היא חיסלה את מה שהיה לה בצלחת - סטייק עוף, תירס, תפוחי־אדמה - ונענתה בחביבות להצעתה של המלצרית להביא לה עוגה.
    בחלומות שחלמה באותו לילה, הילדים שמצאה עמדו בשורה, כמו צבא שלם. בדיוק כשהתעוררה שמעה את עצמה לוחשת, "לכו, תכבשו את העולם."
    • רנה דנפלד
    • רנה דנפלד
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות