הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מארז רויאל
  • מארז רויאל
    ארין וואט | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 1153 עמ' מודפסים
    ***שלושה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
    רויאל 1 - נסיכה על הנייר
     
    "עוצמתי, מרתק ולוהט – לא הצלחתי להפסיק לחשוב על נסיכה על הנייר!!! הדמויות הסקסיות והמרתקות סחפו אותי ולא הרפו ממני זמן רב אחרי שסיימתי. קריאת חובה על אמת!" 
    אמה צ'ייס, מחברת סדרת רבי־המכר להסתבך איתך.
     
     
    ממועדוני חשפנות, אחוזות מפוארות ובתי ספר יוקרתיים, נערה אבודה מפלסת את דרכה ומנסה להישאר נאמנה לעצמה. 
     
    אלה הרפר היא בחורה אופטימית עם ראש על הכתפיים. במהלך חייה היא נגררת מעיר לעיר אחרי אימה קלת הדעת הנאבקת לסיים את החודש, ומאמינה שיום יבוא והיא תיחלץ את שתיהן מהביבים. 
     
    אך לעיתים הגורל מוצא את הדרך להתערב ולשנות לך את התוכניות. 
     
    אימה של אלה מתה בנסיבות לא צפויות. היא נותרת לבדה בעולם והופכת לשורדת. 
     
    עד שקולום רויאל מופיע, שולף את אלה מחיי העוני ומשליך אותה אל חיים חדשים באחוזתו המפוארת, יחד עם חמשת בניו שכולם מתעבים את עצם קיומה. 
     
    כל אחד מבני רויאל ממגנט יותר מאחיו, אבל אף אחד מהם לא שובה את ליבה של אלה כמו ריד רויאל, שנחוש להחזיר אותה אל משכנות העוני שמהם הגיעה. 
     
    על אף ניסיונותיה להתאקלם, ריד לא מקבל את נוכחותה והתוכנית שהוא רקם עומדת לסבך את כולם.
     
    עושר, פאר, הונאה – אלה מעולם לא חוותה דברים כאלה. ואם בכוונתה לשרוד את התקופה בארמונה של משפחת רויאל, היא תיאלץ ללמוד להפעיל את שרביט המלכות הפנימי שבתוכה.
     
    או שבני רויאל האלה יהרסו אותה.
     
    במציאות בה כסף, כוח ושליטה הם שם נרדף לכס מלכות, נסיכה אחת על הנייר ניצבת מול חמישה בני רויאל הטוענים לכתר, גם אם הם לא באמת נולדו עם דם כחול. 
     
    ארין וואט הוא שם עט שנוצר מפרי מוחן הקודח של שתי סופרות, מחברות רבי־מכר, שחברו יחד דרך אהבתן לספרים נהדרים והתמכרותן לכתיבה. 
     
    סדרת הרויאל הפכה לרב־מכר מסחרר בעולם ותורגמה לשפות רבות.
    "נסיכה על הנייר" הוא הספר הראשון בסדרה.
     
    רויאל 2 - נסיך שבור
     
    "אם כבר קראתם את 'נסיכה על הנייר' יש לנו חדשות עבורכם: 'נסיך שבור' ממכר ומטלטל אף יותר! בגידות, סחיטות, מסתורין ואהבה אפית אחת שתמס את ליבכם."  
    U  - ספרות שנוגעת
     
    ***
     
    לריד רויאל יש הכול – מראה, מעמד וכסף. נערות משתוקקות לתשומת ליבו ונערים חולמים להיות כמוהו, אך שום דבר לא חשוב לריד מלבד משפחתו. 
    עד שאלה הרפר נכנסת לחייו. 
    מה שהתחיל בזעם מבעבע וברצון לאמלל את בת החסות החדשה של אביו, הופך למשהו בלתי צפוי לחלוטין. הוא רוצה אותה קרובה אליו. הוא רוצה אותה מוגנת. אך טעות איומה מרחיקה אותה מזרועותיו וממיטה כאוס הרסני על משפחת רויאל. עולמו של ריד קורס תחתיו. 
    בין קרבות אגרוף לקטטות בלתי נשלטות, בין אחוזות פאר נוצצות לחיים מתפוררים מתוכן, בחור אחד חייב להציל את עצמו ואת אהובתו.  
    אויבים, מזימות, סודות ובגידות – אלו אתגרים הגדולים מדי למידותיו. אבל אם הוא רוצה להחזיר את הנסיכה אל חיקו, הוא ייאלץ להוכיח שהוא ראוי לתואר בן משפחת רויאל. 
    לכל הקוראים שנשבו בקסמיו של רב־המכר "נסיכה על הנייר", הגיעה העת "לנסיך שבור" ולסיפורם של הנידונים לאהבה – ריד ואלה. 
     
    ***
     
    סדרת הרויאל כיכבה במקום הראשון ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו.אס.איי. טודיי. היא תורגמה לשפות רבות ונמכרו ממנה מאות אלפי עותקים. 
    גם בעברית "נסיכה על הנייר" קוצר תשבחות ונוחל הצלחה גדולה. "נסיך שבור" הוא החלק השני בסדרה. 
     
    רויאל 3 - ארמון מעוות
     
    "כתיבה מבריקה וערמומית, דמויות פרובוקטיביות ומענגות ודפים אחרונים מעבירי צמרמורת, שהפכו את ארמון מעוות לספר שאי
    אפשר להניח מהיד! אין ספק שזו אחת הסדרות הטובות ביותר לשנת 2016".  Romance of Rockstars 
     
    ***
     
    מאויבים קטלניים לבעלי ברית לא צפויים, ריד רויאל ואלה הרפר יוצאים לקרב על חייהם. 
    בעוד כולם קושרים קשר להפריד ביניהם, הם מנסים למצוא דרך לנצח את החוק ולפרום את הקנוניה שנרקמה נגדם. 
    סיפור האהבה הנוגע ורב התהפוכות שהחל בנסיכה על הנייר הולך ומסתבך בנסיך שבור, ובין ייאוש תהומי לתקווה גדולה הטלטלה מגיעה לשיאה לקראת הסיום הדרמטי ועוצר הנשימה בארמון מעוות. 
     
    ***
     
    סדרת הרויאל מאת המחברת ארין וואט, כיכבה במקום הראשון ברשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו.אס.איי. טודיי. היא תורגמה לשפות רבות ונמכרו ממנה מאות אלפי עותקים. 
    גם בעברית נסיכה על הנייר ונסיך שבור קצרו תשבחות ונחלו הצלחה מסחררת. ארמון מעוות הוא החלק השלישי בסדרה אשר חותם את סיפורם של ריד ואלה. 
     
     
  • ספר דיגיטלי
     
    83
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
     
    רויאל 1 - נסיכה על הנייר
     
    פרק 1
     
    "אלה, מחכים לך במשרד המנהל," אומרת מיז וויר, המורה למתמטיקה עוד לפני שאני מספיקה להיכנס לכיתה.
    אני מציצה בשעון. "אבל לא איחרתי."
    השעה דקה לתשע והשעון הזה אף פעם לא טועה. הוא כנראה הפריט היקר ביותר שיש לי. אימא שלי אמרה שהוא היה שייך לאבא שלי וחוץ מהזרע שלו, זה הדבר היחיד שהשאיר מאחור.
    "לא... הפעם זה לא בגלל איחור," בשולי המבט הנוקב התמידי שלה אני מזהה איזו רכות לא אופיינית. הבטן שלי שולחת קריאת אזהרה שמסלקת את ערפילי הבוקר מהמוח שלי. מיז וויר היא בחורה קשוחה, זו הסיבה שאני מחבבת אותה. היא מתייחסת אלינו כאילו באמת הגענו לכאן כדי ללמוד מתמטיקה ולא איזה שיעור לחיים בסגנון "ואהבת לרעך כמוך" וכל הזבל הזה. אם היא מביטה בי בעין אוהדת סימן שמשהו רע מחכה לי במשרד המנהל.
    "בסדר," אני עונה, כאילו שיש לי אפשרות אחרת, מהנהנת ומשנה כיוון אל המשרד. 
    "אשלח לך את המטלה במייל," היא קוראת בעקבותיי, כנראה חושבת שלא אחזור לכיתה, אבל אין שום דבר שהמנהל תומפסון יכול להפיל עליי שיהיה גרוע יותר ממה שכבר חוויתי בעבר. 
    עוד לפני שנרשמתי לכיתה י' בתיכון ג'ורג' וושינגטון כבר איבדתי את כל מה שחשוב. גם אם מר תומפסון הבין איכשהו שאני לא גרה באזור הרישום אני עדיין יכולה לשקר כדי להרוויח זמן. גם אם אצטרך לעבור, שזה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות לי היום, לא נורא. אעשה גם את זה.
    "מה המצב, דארלין?"
    מזכירת בית הספר, בתספורת קצוצה בסגנון שמרני וחסר ייחוד בקושי מרימה את העיניים ממגזין פיפל. "שבי, אלה. מר תומפסון כבר יתפנה אלייך."
    כן, אנחנו קוראות זו לזו בשמות הפרטיים, דארלין ואני. חודש אחד בתיכון ג'ורג' וושינגטון וכבר הספקתי לבלות במשרד הזה יותר מדי זמן בזכות ערמה גדלה והולכת של פתקי איחורים. זה מה שקורה כשעובדים במשמרות לילה ולא פוגשים את הסדינים עד שלוש לפנות בוקר. 
    אני מותחת את צווארי כדי להציץ מבעד לתריסים הפתוחים אל משרדו של מר תומפסון. מישהו יושב בכיסא האורחים, אבל אני מזהה רק לסת נחושה ושיער חום כהה. ההפך הגמור ממני. אני בלונדינית כחולת עיניים טיפוסית באדיבות תורם הזרע שלי, לפי מה שאימא אמרה.
    האורח של תומפסון מזכיר לי אנשי עסקים שהיו מגיעים מחוץ לעיר ומשאירים לאימא טיפ ענקי כדי שתעמיד פנים שהיא החברה שלהם לאותו הערב. יש כאלה שזה הדליק אותם אפילו יותר מהסקס עצמו. ככה לפחות אימא אמרה. בינתיים לא נאלצתי לבחור במסלול הזה ואני מקווה שלעולם לא אצטרך. זו הסיבה שאני הולכת ללמוד: אני צריכה את תעודת הסיום של התיכון כדי ללכת לקולג', לקבל תואר ולהיות נורמלית.
    יש ילדים שחולמים לטייל בעולם, לקנות מכוניות מהירות ובתים גדולים. אני רוצה דירה משלי, מקרר מלא באוכל ועבודה יציבה ומכניסה, רצוי כזו שתהיה מלהיבה כמו דבק מתייבש.
    שני הגברים מדברים ומדברים ומדברים. רבע שעה עוברת והם עדיין מבלבלים את המוח. 
    "היי, דארלין? אני מפסידה שיעור מתמטיקה. זה בסדר אם אחזור כשמר תומפסון לא יהיה עסוק?" אני מנסה לנסח את זה בצורה הכי מנומסת שאפשר, אבל שנים של היעדר נוכחות בוגרת אמיתית בחיי – אימי המקסימה והמעופפת לא נחשבת – מקשות עליי לגייס את הכניעות שמבוגרים מעדיפים מצידו של כל מי שעדיין לא הגיע לגיל המותר לשתיית אלכוהול. 
    "לא, אלה. מר תומפסון כבר יוצא."
    הפעם היא צודקת, כי הדלת נפתחת והמנהל אכן יוצא. מר תומפסון מתנשא לגובה מטר ושמונים ונראה כאילו סיים את התיכון בשנה שעברה. איכשהו הוא מצליח לשדר סוג של אחריות ומהימנות.
    הוא מחווה בידו בתנועה מזמינה. "מיס הרפר, היכנסי בבקשה."
    להיכנס? בזמן שדון ז'ואן נמצא שם?
    "כבר יושב אצלך מישהו," אני מציינת את המובן מאליו. הסיפור הזה נראה חשוד בטירוף ותחושת הבטן שלי אומרת לי להסתלק. אבל אם אברח אוותר על החיים שאני מתכננת בקפידה כבר חודשים.
    תומפסון מסתובב, מביט בדון ז'ואן שקם מכיסאו ומנופף אליי בידו הגדולה. "כן, הוא הסיבה שקראנו לך. היכנסי בבקשה."
    בניגוד מוחלט לשכל הישר אני חולפת על פניו של מר תומפסון ונעמדת מצידה השני של הדלת. תומפסון סוגר אותה ומגיף את התריסים. עכשיו אני באמת לחוצה.
    "מיז הרפר, שבי בבקשה," תומפסון מצביע על הכיסא שדון ז'ואן זה עתה פינה עבורי. אני משלבת את זרועותיי ומביטה בשניהם בהתרסה. הים יעלה על גדותיו ויציף את כל העולם לפני שאשב שם.
    תומפסון נאנח ומתיישב בכיסאו, יודע לזהות קרב אבוד. הלחץ שלי הולך וגובר. אם הוא מוותר על המאבק הזה, כנראה שיש אחד גדול יותר בדרך.
    הוא מרים ערמת ניירות משולחנו. "אלה הרפר, זה קולום רויאל." הוא עוצר כאילו יש לשם הזה משמעות עבורי.
    בינתיים, רויאל מביט בי כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה נערה. אני שמה לב שזרועותיי השלובות מבליטות את השדיים שלי ומייד שומטת אותן לצדדים. הן מתנודדות שם בגמלוניות.
    "נעים להכיר, מר רויאל," ברור לכל הנוכחים שאני מתכוונת להפך הגמור. 
    צליל קולי מעיר אותו משרעפיו. הוא פוסע קדימה ולפני שאני מצליחה לזוז, לוכד את ידי הימנית בין שתי כפות ידיו.
    "אלוהים, את נראית בדיוק כמוהו," הוא לוחש כך שהוא ואני היחידים שיכולים לשמוע ואז, כאילו נזכר היכן הוא נמצא, לוחץ את ידי. "בבקשה, קראי לי קולום."
    הטון שלו קצת משונה, כאילו המילים נאבקות כדי לצאת. אני מנסה למשוך את היד שלי החוצה, מה שמצריך קצת מאמץ כי המוזר הזה לא מרפה. מר תומפסון נאלץ לכחכח בגרונו כדי שרויאל ישחרר אותה.
    "מה קורה כאן?" אני מרימה את הקול, נערה בת שבע־עשרה בחדר מלא מבוגרים. זה נשמע לגמרי לא במקום, אבל אף אחד לא ממצמץ. 
    מר תומפסון מעביר בעצבנות את ידו בשערו. "אני לא יודע איך לומר לך את זה, אז אנסה להיות ישיר. מר רויאל סיפר לי שההורים שלך כבר... לא בין החיים ושהוא האפוטרופוס שלך."
    אני נרתעת, אבל רק לרגע. זה מספיק כדי לאפשר להלם להפוך לזעם.
    "בולשיט!" אני פולטת, "אימא שלי רשמה אותי ללימודים. החתימה שלה מופיעה על טפסי ההרשמה."
    הלב שלי פועם בקצב של מיליון קילומטר לדקה כי החתימה היא למעשה שלי. זייפתי אותה כדי לקבל שליטה על חיי. אומנם אני קטינה, אבל הייתי צריכה להיות המבוגר האחראי במשפחה מאז שהייתי בת חמש־עשרה.
    ייאמר לזכותו של מר תומפסון שהוא לא נוזף בי על הקללה. "לפי המסמכים הטענה של מר רויאל לגיטימית." הוא מרשרש בניירות שבידיו.
    "כן? חבל, כי הוא משקר. בחיים לא ראיתי את האיש הזה ואם תיתן לי ללכת איתו, תשמע מהר מאוד את החדשות על התלמידה מתיכון ג'ורג' וושינגטון שנחטפה למטרות סחר בנשים."
    "את צודקת, לא נפגשנו אף פעם," מתערב רויאל. "אבל זה לא משנה את המציאות."
    "תן לי לראות," אני מזנקת אל שולחנו של תומפסון ותולשת את הניירות מידיו. עיניי מרפרפות על הדפים מבלי לקרוא את התוכן. המילים קופצות החוצה, אפוטרופוס... המנוחה... עיזבון... אבל הן חסרות פשר. קולום רויאל הוא עדיין זר גמור. נקודה.
    "אולי אם אימא שלך תבוא נוכל להבהיר את כל העניין," מציע מר תומפסון.
    "כן, אלה, תביאי את אימא שלך ואני אבטל את התביעה." הקול שלו רך, אבל אני שומעת נוקשות מתחת לפני השטח. הוא יודע משהו.
    אני פונה אל המנהל. הוא החוליה החלשה כאן. "אני יכולה לזייף את המסמכים האלה במעבדת המחשבים של בית הספר. אפילו לא צריך פוטושופ." אני משליכה את ערמת הניירות בפניו, רואה בעיניו את הספק שמתעורר ומחליטה לנצל את היתרון. "אני צריכה לחזור לשיעור. המחצית רק התחילה ואני לא רוצה להפסיד את החומר."
    הוא מלקק את שפתיו בהיסוס ואני מביטה בו בכל הנחישות שאני מצליחה לגייס. אין לי אבא. אין שום ספק שאין לי אפוטרופוס. אם היה לי, איפה היה האידיוט הזה כל החיים? איפה הוא היה כשאימא שלי נאבקה כדי לגמור את החודש? כשעברה ייסורי תופת בגלל הסרטן? כשבכתה על מיטת ההוספיס שלה כי היא עומדת להשאיר אותי לבד? איפה הוא היה אז?
    תומפסון נאנח. "בסדר, אלה. למה שלא תחזרי לכיתה? אין ספק שלמר רויאל ולי יש עניינים לדבר עליהם."
    אבל רויאל מתנגד. "כל המסמכים תקינים. אתה מכיר אותי ואתה מכיר את המשפחה שלי, לא הייתי מציג אותם בפניך אם זו לא הייתה האמת. איזו סיבה יש לי לעשות את זה?"
    "יש הרבה סוטים בעולם," אני מטיחה בו, "יש להם הרבה סיבות להמציא סיפורים."
    תומפסון מנופף בידו. "אלה, מספיק. מר רויאל, זו הפתעה לכולנו. ברגע שניצור קשר עם אימה של אלה נוכל לברר את המצב."
    העיכוב לא מוצא חן בעיני רויאל והוא מחדש את הוויכוח, מדגיש שוב את חשיבותו ומתעקש שבני משפחת רויאל אינם משקרים לעולם. אני כמעט מצפה ממנו לזמן את ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו כדי להעיד לטובתו ובזמן שהשניים מתקוטטים, אני חומקת מהחדר.
    "אני הולכת לשירותים, דארלין," אני משקרת. "אחזור לכיתה מייד אחר כך."
    היא קונה את זה. "אל תמהרי. אודיע למורה שלך."
    אני לא הולכת לשירותים ואני לא חוזרת לכיתה. במקום זה, אני טסה לתחנת האוטובוס, עולה על קו G ונוסעת איתו עד לתחנה האחרונה. 
    משם זו הליכה של חצי שעה עד לדירה שאני שוכרת תמורת חמש מאות דולר לחודש. יש בה חדר שינה אחד, שירותים עלובים, פינת מטבח וסלון בריח של טחב, אבל היא זולה ובעלת הבית מוכנה לקבל מזומן בלי לבדוק את הרקע שלי.
    אני לא יודעת מי זה הקולום רויאל הזה, אבל הנוכחות שלו בקירקווד היא חדשות רעות מבחינתי. המסמכים האלה לא זויפו, הם אמיתיים. אבל אין מצב שאפקיד את חיי בידיו של זר שהופיע משום מקום.
    אלה החיים שלי. אני חיה אותם. אני שולטת בהם.
    אני מוציאה מהתיק את ספרי הלימוד שעלו לי מאה דולר וממלאה אותו בבגדים, בכלי רחצה ובשארית חסכונותיי – אלף דולר. לעזאזל, אני מרוששת. אני צריכה עוד כסף כדי לברוח מהעיר. עלה לי יותר מאלפיים דולר לעבור לכאן, יחד עם כרטיסי האוטובוס ודמי השכירות לחודש הראשון והאחרון וכמובן הפיקדון. אני עומדת לשרוף את שכר הדירה הבא שלי וזה מבאס נורא, אבל ברור שאני לא יכולה להישאר בסביבה.
    אני שוב בורחת. סיפור חיי. אימא ואני תמיד ברחנו. מהחברים שלה, מהבוסים הסוטים, משירותי הרווחה, מהעוני. ההוספיס היה המקום היחיד שבו נשארנו במשך זמן מסוים וזה היה רק מפני שהיא גססה. לפעמים אני חושבת שהיקום החליט שאסור לי להיות מאושרת.
    אני יושבת על קצה המיטה ומנסה שלא לבכות מתסכול, מכעס ו... או־קיי, כן, מפחד. אני מרשה לעצמי חמש דקות של רחמים עצמיים ואז מתקשרת. זין על היקום.
    "היי ג'ורג', חשבתי על ההצעה שלך לעבוד אצל 'דדי ג'י'," אני אומרת כשקול גברי עונה לשיחה. "אני מוכנה לקבל אותה."
    כבר הייתי רקדנית על מוט ב'מיס קנדי', מועדון חשפנות מהסוג הילדותי שבו אני נשארת עם חוטיני ומדבקות על השדיים. הכסף טוב, אבל לא מעולה. ג'ורג' לחץ עליי במשך כמה שבועות לעלות לשלב הבא ולעבוד אצל 'דדי ג'י' בעירום מלא. סירבתי כי לא הייתה לי סיבה. עכשיו יש לי. 
    קיבלתי את הגוף של אימא שלי ואפשר לומר שבורכתי. רגליים ארוכות, מותניים צרים ואומנם אין לי שדיים בגודל דאבל־די מהמם, אבל ג'ורג' אמר שהוא מחבב את הציצים השובבים שלי שבמידה בי. הם מספקים לו אשליה של נעורים. זו לא בדיוק אשליה, אבל לפי התעודות המזהות שלי אני בת שלושים וארבע ולא קוראים לי אלה הרפר, אלא מרגרט הרפר. אימי המתה. סופר-קריפי כשחושבים על זה, אז אני משתדלת שלא.
    אין הרבה עבודות במשרה חלקית לנערה בת שבע־עשרה שצריכה לשלם חשבונות, ואף אחת מהן לא חוקית. סחר בסמים, זנות או חשפנות. בחרתי באפשרות האחרונה.
    "וואו, ילדונת, חדשות מעולות!" ג'ורג' מקרקר, "יש לי מקום פנוי הערב. תוכלי להיות השלישית. תלבשי את התלבושת האחידה של התלמידה בבית הספר הקתולי. הבחורים יעופו על זה."
    "כמה הערב?"
    "כמה מה?"
    "מזומן, ג'ורג'. כמה מזומן?"
    "חמש מאות וכל טיפ שתצליחי להרוויח. אם את רוצה לעשות ריקודים פרטיים, אתן לך מאה דולר לריקוד.
    שיט. אני יכולה להרוויח אלפייה בקלות. אני רק צריכה לדחוף את החרדה ואת חוסר הנוחות לאיזה תא נסתר במעמקי מוחי. עכשיו זה לא הזמן להתלבטות מוסרית. אני צריכה כסף וזו אחת הדרכים הבטוחות להשיג אותו.
    "אגיע. תזמין לי כמה שיותר ריקודים פרטיים."
     
     
     
     
    רויאל 2 - נסיך שבור
     
    פרק 1
     
    ריד
     
    הבית חשוך ושקט כשאני נכנס דרך המטבח. כמעט 30,000 מטרים רבועים ואין כאן אף אחד. חיוך מתפשט על שפתיי. האחים שלי התפזרו, מנהלת משק הבית איננה ואבא שלי נסע אלוהים יודע לאן. כל אחוזת רויאל עומדת לרשותי ולרשות הבחורה שלי.
    מעולה.
    אני חוצה את המטבח בריצה קלה ועולה במדרגות האחוריות, מקווה שאלה מחכה לי למעלה במיטה, נראית סקסית וחמודה באחת מחולצות הטריקו הישנות שלי שהתרגלה לישון בהן. זה יכול להיות אפילו טוב יותר אם זה הדבר היחיד שהיא לובשת... אני חולף במהירות על פני החדר שלי, החדר הישן של איסטון והחדר של גיד עד שאני מגיע אל החדר של אלה. למרבה האכזבה, הדלת סגורה. דפיקה מהירה לא מזכה אותי בשום מענה. אני מקמט את מצחי, שולף את הטלפון מהכיס האחורי ושולח הודעת טקסט מהירה.
    איפה את, בייב?
    היא לא עונה. אני מתופף עם הטלפון על הרגל שלי. בטח יצאה הערב עם ואלרי, החברה שלה, שזה דווקא לא רע כי אוכל להספיק להתקלח לפני שאראה אותה. הבנים עישנו טונות של מריחואנה אצל וייד ואני לא רוצה להסריח לאלה את החדר.
    תוכנית חלופית: מקלחת, גילוח ואז למצוא את הבחורה שלי. אני פושט את החולצה שלי, מועך אותה לכדור ופותח את דלת החדר בלי לטרוח להדליק את האור. אני חולץ נעליים וחוצה את השטיח אל האמבטיה הצמודה.
    אני מריח אותה עוד לפני שאני רואה אותה.
    מה לעזא...?
    ריח מחליא של ורדים דבק בנחיריי ואני מסתובב לעבר המיטה. "אין מצב," אני נוהם כשאני רואה את הדמות בין הצללים על המזרן.
    פרץ של זעם מרעיד את עמוד השדרה שלי. אני חוזר אל הכניסה לחדר, מדליק את האור ומייד מתחרט על כך כי התאורה הצהובה החיוורת שמציפה את החדר חושפת את גופה העירום של אישה שאני לא רוצה שום קשר איתה.
    "מה לעזאזל את עושה פה?" אני מתפרץ על האקסית של אבא שלי.
    ברוק דיווידסון שולחת אליי חיוך מבויש. "התגעגעתי אליך."
    הלסת שלי נשמטת. היא רצינית? אני מפנה את ראשי אל המסדרון כדי לוודא שאלה עדיין לא הגיעה ואז ניגש הישר אל המיטה.
    "צאי מפה," אני נוהם, תופס את אחד מפרקי ידיה כדי שתרד מהמיטה שלי. שיט, עכשיו אצטרך להחליף את הסדינים. אם יש ריח גרוע יותר מבירה וממריחואנה, זה הריח של ברוק דיווידסון.
    "למה? הרי אף פעם לא התלוננת," היא מלקקת את שפתיה האדומות. זה אמור להיראות סקסי, אבל לי זה הופך את הקרביים.
     
    יש לי הרבה שלדים בארון שאלה לא יודעת עליהם, הרבה דברים שיעוררו בה בחילה. האישה הזאת מולי היא אחד מהם.
    "אני זוכר בבירור שאמרתי לך שאני לא רוצה לגעת יותר בתחת העלוב שלך."
    חיוכה הזחוח של ברוק מתהדק. "ואני אמרתי לך לא לדבר אליי ככה."
    "אני אדבר אלייך איך שבא לי," אני מתיז לכיוונה וזורק שוב מבט חטוף אל הדלת, מזיע מרוב ייאוש. אסור שברוק תהיה כאן כשאלה תיכנס הביתה.
    איך, לעזאזל, אוכל אפילו להתחיל להסביר את זה? אני מבחין בבגדיה של ברוק פזורים לאורך רצפת החדר שלי — חצאית המיני הקצרצרה, תחתוני התחרה, הנעליים עם עקבי הסטילטו.
    הנעליים שלי נחתו במקרה ליד נעליה והכול נראה כמו בלגן לוהט ומפליל.
    אני מרים את הנעליים שלה ומשליך אותן על המיטה. "לא משנה מה את מוכרת, אני לא קונה את זה. עופי החוצה."
    היא זורקת את הנעליים בחזרה אליי. אחת מהן משאירה שריטה על חזי העירום לפני שהיא נופלת ארצה. "תכריח אותי."
    אני לוחץ בידיי על עורפי. חוץ מלהרים אותה ולזרוק אותה החוצה, אני לא בטוח מה האפשרויות העומדות בפניי. מה לעזאזל אגיד עכשיו אם אלה תראה אותי גורר את ברוק מהחדר שלי?
    היי, בייבי, אל תתייחסי, אני רק מוריד את הזבל. פשוט שכבתי עם החברה של אבא שלי כמה פעמים ועכשיו הם נפרדו ונדמה לי שהיא רוצה להיכנס לי שוב לתוך התחתונים. זה לא חולני או משהו, נכון? ואז צחקוק נבוך.
    אני קופץ את אגרופיי לצידי גופי. גדאון תמיד אמר לי שיש בי תכונה של הרס עצמי אבל בחיי, זו כבר רמה אחרת לגמרי.
     
    אני עשיתי את זה, נתתי לכעס שלי כלפי אבא להכניס אותי למיטה עם הכלבה הזאת. אמרתי לעצמי שאחרי מה שהוא עשה לאימא שלי מגיע לו שאזיין את החברה שלו מאחורי הגב.
    ועכשיו הבדיחה על חשבוני.
    "תתלבשי," אני מסנן. "השיחה הזאת נגמרה —"
    אני עוצר כשאני שומע קול צעדים במסדרון.
    מישהו קורא בשמי.
    ברוק מטה את ראשה קלות. גם היא שומעת את זה.
    פאק. פאק. פאק.
    אלה נמצאת ממש מחוץ לדלת.
    "אה, יופי, אלה בבית," אומרת ברוק בזמן שדמי הולם באוזניי. "אני יכולה לספר לשניכם את החדשות."
    זה כנראה הדבר הכי מטומטם שאני יכול לעשות, אבל המחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא תתקן את זה. אני צריך שהאישה הזאת תסתלק.
    אני עוזב כל מה שיש לי בידיים ומסתער קדימה, תופס בזרועה של ברוק כדי לגרור אותה מהמיטה, אבל הכלבה מושכת אותי אליה. אני מנסה שלא לגעת בגופה העירום אבל בסוף מאבד את שיווי המשקל והיא מנצלת את המצב ונצמדת אל גבי. צחקוק קל נושב באוזניי כשהציצים המלאכותיים שלה צורבים את עורי.
    אני צופה בבהלה כשידית הדלת מסתובבת.
    ברוק לוחשת, "אני בהיריון. התינוק שלך."
    מה?
    כל עולמי עוצר מלכת.
    הדלת נפתחת. פניה המרהיבות של אלה מביטות בפניי. אני צופה כשהבעתה משתנה מאושר להלם מוחלט.
    "ריד?"
    אני קופא במקומי אבל המוח שלי רץ קדימה, מנסה בקדחתנות לחשב מתי ברוק ואני שכבנו לאחרונה. זה היה בחג פטריק הקודש. גיד ואני בילינו ליד הבריכה. השתכרתי. הוא היה מבואס בגלל משהו. אבא, סאוו, דינה, סטיב. לא הבנתי הכול.
    אני זוכר במעורפל את ברוק מצחקקת. אני רואה את פניה של אלה, אבל לא ממש רואה אותן. אני אמור להגיד משהו, אבל לא אומר כלום. אני עסוק. עסוק בלהיכנס לפאניקה. עסוק במחשבות.
    חג פטריק הקדוש... כשלתי למעלה וקרסתי על המיטה. התעוררתי כשמשהו חם ורטוב מוצץ לי את הזין. ידעתי שזו לא אבי כי כבר נפרדתי ממנה והיא לא הטיפוס שיתגנב לחדר שלי, אבל ממתי מסרבים למציצה בחינם?
    פיה של אלה נפער והיא אומרת משהו. אני לא שומע. אני אפוף מערבולת אשמה ותיעוב עצמי ואני לא מצליח להילחץ. אני רק מביט בה, בבחורה היפה ביותר שראיתי מימיי, לא יכול להסב את המבט מהשיער הזהוב, מהעיניים הכחולות שמתחננות שאסביר את עצמי.
    תגיד משהו, אני פוקד על מיתרי הקול שלי, שמסרבים לשתף פעולה.
    שפתיי לא זזות. אני מרגיש נגיעה רכה בצוואר שלי ומתכווץ.
    תגיד משהו, לעזאזל. אל תיתן ללה ללכת...
    מאוחר מדי. אלה נמלטת.
    הטריקה הקולנית של הדלת מעירה אותי משרעפיי. בערך. אני עדיין לא מצליח לזוז. אני בקושי נושם.
    חג פטריק הקדוש. זה קרה לפני יותר מחצי שנה. אני לא יודע הרבה על נשים בהיריון, אבל ברוק לא נראית כמו מישהי שנמצאת במצב הזה. אין סיכוי.
    אין. מצב.
    אין. מצב. שהתינוק. הזה. שלי.
    אני יוצא מהמיטה, מתעלם מידיי הרועדות ומסתער על הדלת.
    "אתה רודף אחריה?" נשמע קולה המשועשע של ברוק, "באמת? איך תסביר לה את זה, חמוד?"
    אני פונה אליה בזעם. "אני נשבע באלוהים, אישה, אם לא תעופי לי מהחדר, אני זורק אותך החוצה." אבא תמיד אמר שגבר שמרים יד על אישה משפיל את עצמו עד עפר לרגליה. מעולם לא הרבצתי לאישה, לא הרגשתי דחף כזה עד שפגשתי את ברוק דיווידסון.
    היא מתעלמת מהאיום, ממשיכה להציק לי ומפרטת את כל הפחדים שאוחזים בי. "אילו שקרים תגיד לה? שלא נגעת בי? שלא רצית אותי? איך לדעתך הבחורה הזאת תגיב כשהיא תגלה שזיינת את החברה של אבא שלך? אתה חושב שהיא עדיין תרצה אותך?"
    אני מביט אל הפתח הריק, שומע קולות עמומים בוקעים מהחדר של אלה. אני רוצה לרוץ אליה, אבל לא מסוגל. לא כשברוק עדיין בבית הזה. מה אם תרוץ לשם עם התחת העירום שלה ותגיד שהיא בהיריון ממני? איך אסביר את זה לאלה? איך אגרום לה להאמין לי? ברוק צריכה להיעלם לפני שאוכל להתמודד עם אלה.
    "צאי החוצה." אני מפנה את כל התסכול שלי כלפי ברוק.
    "אתה לא רוצה לדעת אם זה בן או בת?"
    "לא. אני לא רוצה." אני מביט בגופה העירום והצנום ומבחין בבליטה קלה בבטנה. מיצי מרה ממלאים את פי. ברוק היא לא הטיפוס שמשמין, המראה שלה הוא הנשק היחיד העומד לרשותה. הכלבה לא משקרת.
    אבל הילד הזה לא שלי.
    הוא אולי של אבא שלי, אבל הוא לגמרי לא שלי.
    אני פותח את הדלת ורץ החוצה. "אלה," אני קורא, לא יודע מה להגיד לה אבל זה עדיף מכלום.
    אני עדיין מקלל את עצמי על שקפאתי במקום. אלוהים, איזה דפוק אני.
    אני עוצר מחוץ לדלת החדר שלה. בדיקה מהירה לא מגלה לי דבר, אבל אז אני שומע קול גרוני ושקט של מנוע מכונית ספורט ניעור לחיים. בפרץ בהלה אני רץ במדרגות הקדמיות, שומע את ברוק מצחקקת מאחוריי כמו מכשפה בליל כל הקדושים.
    אני מסתער על דלת הכניסה, שוכח שהיא נעולה ועד שאני מצליח לפתוח אותה כבר אין שום סימן לאלה בחוץ. היא כנראה נסעה דרך שביל הגישה במהירות שיא. שיט.
    האבנים תחת רגליי מזכירות לי שאני לובש רק ג'ינס. אני מסתובב ורץ, עולה שלוש מדרגות בכל פעם רק כדי לעצור כשברוק נכנסת למבואה.
    "אין מצב שזה התינוק שלי," אני נוהם. אם הוא באמת היה שלי, ברוק הייתה משתמשת בקלף הזה כבר מזמן. "אני בספק אם הוא אפילו של אבא שלי, אחרת לא היית מתפשטת כמו זונה זולה בחדר שלי."
    "הוא התינוק של מי שאני אומרת שהוא יהיה," היא עונה בקור.
    "איפה ההוכחה שלך?"
    "אני לא צריכה הוכחה. זו מילה שלי מול מילה שלך ועד שתגיע בדיקת האבהות, כבר תהיה לי טבעת על האצבע."
    "בהצלחה."
    היא תופסת את זרועי ואני מנסה להעיף אותה. "אני לא צריכה מזל. יש לי אותך."
    "לא. בחיים לא היה לך אותי," אני מתנער מאחיזתה. "אני הולך למצוא את אלה. תישארי כמה שאת רוצה, ברוק. אני סיימתי לשחק את המשחקים שלך."
    קולה המקפיא עוצר בעדי לפני שאני מגיע לחדר שלי. "אם תגרום לקולום להציע לי נישואין, אגיד לכולם שהילד ממנו.
    אם לא תעזור לי, כולם יחשבו שהילד שלך."
    אני עוצר בפתח. "בדיקת הדנ"א תוכיח שהילד לא שלי."
    "אולי," היא מצייצת, "אבל הדנ"א יוכיח שהיא שייכת למשפחת רויאל. הבדיקות האלה לא מבדילות בין קרובי משפחה, בעיקר אבות ובנים. זה יספיק כדי לעורר ספק אצל אלה. אז אני שואלת אותך, ריד, אתה רוצה שאגיד לעולם — ולאלה — שאתה עומד להיות אבא? כי אני אגיד. או שתסכים לתנאים שלי ואף אחד לא ידע."
    אני מהסס.
    "יש לנו הסכם?"
    אני חורק שיניים. "אם אעשה זאת, אם אמכור את... את..." אני מתקשה למצוא את המילה המתאימה, "...הרעיון הזה לאבא שלי בשמך, תרדי מאלה?"
    "מה זאת אומרת?"
    אני מסתובב לאיטי. "זאת אומרת, כלבה, ששום דבר מהבולשיט שלך לא יגע בה. לא תדברי איתה, גם לא כדי להסביר את ז..." אני מנופף בידי על גופה, הלבוש הפעם. "את מחייכת, אומרת שלום, אבל בלי שיחות מלב אל לב."
    אני לא סומך על האישה הזאת, אבל אם אוכל להתמקח בשביל אלה — וכן, בשבילי — אעשה את זה. אבא בישל את הדייסה המקולקלת הזאת. הוא יכול לאכול אותה.
    "סגרנו. תשכנע את אבא שלך ותוכל לרכוב עם אהובתך אל השקיעה," ברוק צוחקת ומתכופפת כדי להרים את נעליה. "אם תצליח להחזיר אותה."
     
     
     
    רויאל 3 - ארמון מעוות
     
    פרק 1
     
     
    ריד
     
     
     
    "איפה היית בין השעות שמונה בערב לאחת־עשרה בלילה?"
    "במשך כמה זמן ניהלת רומן עם החברה של אבא שלך?"
    "למה הרגת אותה, ריד? היא הרגיזה אותך? איימה לחשוף את הרומן שלכם בפני אביך?"
    ראיתי מספיק תוכניות טלוויזיה בשביל לדעת שצריך לסתום את הפה כשאתה מוצא את עצמך בחדר חקירות משטרתי. לסתום, או פשוט למלמל את ארבעת מילות הקסם — אני רוצה עורך דין.
    וזה בדיוק מה שעשיתי במשך השעה האחרונה.
    אם הייתי קטין המניאקים האלה לא היו מעזים לחקור אותי בלי נוכחות הורה או עורך דין, אבל אני בן שמונה־עשרה אז מבחינתם הכול הולך. אולי הם חושבים שאני טיפש מספיק כדי לענות על השאלות שלהם בלי עורך הדין שלי.
     
    נראה שלקאזינס ושמידט, החוקרים שלי, לא אכפת במיוחד משם המשפחה שלי ויש בזה משהו מרענן. השם שלי פתח עבורי הרבה דלתות לאורך כל חיי והעניק לי הרבה זכויות יתר. אם הייתי מסתבך בבית ספר, אבא היה כותב צ'ק וכל חטאיי היו נסלחים. מהיום שבו אני זוכר את עצמי, נערות עמדו בתור בשביל להיכנס איתי למיטה רק כדי שיוכלו לספר לחברותיהן ששכבו עם בן משפחת רויאל.
    לא שאני רוצה שבנות יעמדו בתור בשבילי. יש רק בחורה אחת שאכפת לי ממנה — אלה הרפר. העובדה שהיא נאלצה לראות אותי נגרר מהבית באזיקים אוכלת אותי מבפנים.
    ברוק דייווידסון מתה.
    אני עדיין לא מצליח לתפוס את זה. הגולד־דיגרית עם הבלונד־פלטינה נראתה לגמרי בחיים כשעזבתי את הפנטהאוז.
    אבל אני לא אומר את זה לחוקרים. אני לא אידיוט. הם יסובבו נגדי את כל מה שאומר.
    קאזינס מטיח בחוזקה את שתי ידיו בשולחן המתכת שבינינו, מתוסכל מהשתיקה שלי. "תענה לי, חתיכת חרא!"
    אגרופיי מתחילים להתכווץ מתחת לשולחן. אני מכריח את עצמי להרפות את האצבעות. זה המקום האחרון לאבד בו את העשתונות.
    השותפה שלו, אישה שקטה בשם תרזה שמידט יורה בו מבט אזהרה. "ריד," היא אומרת בקול רך, "אנחנו לא יכולים לעזור לך אם לא תשתף פעולה. ואנחנו רוצים לעזור לך."
    אני מקמט את המצח. נו, באמת. השוטר הטוב והשוטר הרע? הם בטח צפו באותן הסדרות שאני ראיתי.
    "חברים," אני אומר בחוסר עניין, "אני מתחיל לתהות אם יש לכם בעיות שמיעה או משהו כזה."
    אני מחייך ומשלב את זרועותיי על חזי.
    "ביקשתי עורך דין, מה שאומר שאתם צריכים לחכות עד שהוא יגיע כדי לשאול שאלות."
    "אנחנו יכולים לשאול אותך שאלות," אומרת שמידט, "ואתה יכול לענות עליהן. אין שום חוק נגד זה. אתה גם יכול לנדב לנו מידע. לדוגמה, אנחנו נוכל לקצר תהליכים אם תסביר כמה דברים. למשל, למה יש לך דם על החולצה."
    מתעורר בי דחף להצמיד יד אל צד החזה. אני מתנגד לו. "אני אחכה עד שהאלסטון גרייר יגיע לכאן, אבל תודה על ההמלצה."
    דממה שוררת בחדר הקטן.
    קאזינס חורק בשיניו, שמידט נאנחת. שניהם דוחפים את הכיסאות שלהם לאחור ועוזבים את החדר מבלי להוציא מילה נוספת.
    רויאל - 1
    משטרה - 0.
    אבל הם עדיין מושכים את הזמן ולא נענים לבקשה שלי, למרות שנראה שהם ויתרו עליי. אני יושב לבד בחדר במשך שעה, תוהה איך לעזאזל הגעתי למצב הזה. אני לא צדיק גדול, מעולם לא טענתי שאני כזה. הלכתי מכות והייתי מעורב בלא מעט קטטות, אני יכול להיות אכזרי כשצריך.
    אבל... זה לא אני. אני לא הטיפוס שנגרר מהבית באזיקים, שרואה את העיניים של החברה שלו מתמלאות פחד כשהוא נדחף למושב האחורי של ניידת משטרה.
    כשהדלת נפתחת שוב, הקלסטרופוביה שכבר התחלתי לפתח גורמת לי להתפרץ בעצבים.
    "הגיע הזמן באמת," אני כועס על עורך הדין של אבי.
    האיש בשנות החמישים לחייו עם השיער המאפיר לבוש בחליפה, למרות השעה המאוחרת. הוא מחייך אליי בעגמומיות. "יפה. נראה שמישהו כאן במצב רוח מרומם."
    "איפה אבא?" אני תובע, מציץ מעבר לכתפו של גרייר.
    "הוא בחדר ההמתנה. הוא לא יכול להיכנס לכאן."
    "למה לא?"
    גרייר סוגר את הדלת וניגש אל השולחן, מניח עליו את תיק המסמכים שלו ומשחרר את הכפתורים המוזהבים. "כי אין מגבלה על עדות של הורים נגד ילדים. זכות החיסיון נגד הפללה ניתנת רק לבני זוג."
    בפעם הראשונה מאז המעצר אני מרגיש בחילה. עדות? זה לא הולך להגיע לבית משפט, נכון? כמה רחוק השוטרים מתכננים ללכת עם הבולשיט הזה?
    "ריד, תנשום עמוק."
    הבטן שלי מתפתלת. פאק. אני שונא לחשוף אפילו שמץ של חוסר אונים מול האיש הזה. אני לא מראה חולשה, אף פעם. היחידה שהצלחתי להיחשף בפניה ולהסיר את ההגנות שלי מולה היא אלה. יש לה את הכוח לפרוץ דרך המחסומים שלי ולראות אותי באמת. את האני האמיתי, לא את הזיוף הקר והקשוח ששאר העולם רואה.
    גרייר שולף פנקס צהוב ועט נובע מוזהב. הוא מתיישב בכיסא שמולי.
    "אני הולך לגרום לכל זה להיעלם," הוא מבטיח. "אבל קודם אני צריך להבין עם מה יש לנו עסק. ממה שהצלחתי לסחוט מהשוטרים שממונים על החקירה, מצלמות הבטיחות קלטו אותך נכנס לפנטהאוז של או'הלוראן הלילה, בשעה שמונה ארבעים וחמש. יש עוד קטע שבו אתה נראה עוזב את המקום כעשרים דקות מאוחר יותר."
    מבטי מתרוצץ סביב החדר, מחפש מצלמות או ציוד הקלטה. אין כאן מראה, אז אני לא חושב שמישהו צופה בנו מאיזה חדר צמוד וחשוך. לפחות אני מקווה שאף אחד לא צופה בנו.
    "כל מה שאנחנו אומרים כאן נשאר בינינו," גרייר מבטיח כשהוא מבחין בהבעת החשש שלי. "הם לא יכולים להקליט אותנו. חיסיון עורך דין־לקוח וכל זה."
    אני משחרר נשיפה איטית. "כן. הייתי בפנטהאוז מוקדם יותר. אבל לא הרגתי אותה."
    גרייר מהנהן. "בסדר גמור." הוא רושם משהו בפנקס. "בוא נחזור עוד אחורה. אני רוצה שתתחיל מההתחלה. ספר לי עליך ועל ברוק דייווידסון ותזכור, שום פרט אינו מיותר או שולי. אני צריך לדעת הכול."
    אני מחניק אנחה. מהמם. זה הולך להיות כיף.
    • ארין וואט
    • ארין וואט

      ארין וואט היא פרי מוחן הקודח של שתי סופרות, מחברות רבי מכר שחברו יחד דרך אהבתן לספרים נהדרים והתמכרותן לכתיבה. הן חולקות דמיון יצירתי משותף. אהבתן הגדולה ביותר (מלבד לבני משפחתן ולחיות המחמד שלהן, כמובן) היא המצאת רעיונות מהנים ולפעמים משוגעים. הפחד הגדול ביותר שלהן הוא להיפרד.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רויאל 3 - ארמון מעוות
    • רויאל 2 - נסיך שבור
    • מגדלנה 2 - נוסקת
    • הנסיך ונערת הכפר
    • שלום מלכותי
    • גאוות המלך
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • דואט מעל ומעבר
    • סדרת גיבורים אמיתיים 2 - עולים בלהבות
    • מארז סדרת גיבורים אמיתיים
    • הפיתוי של גרייסי
    • הנפילה לפני הנסיקה