הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מארז נשיקה
  • מארז נשיקה
    לורן לוואל | תרגום: דורון דנסקי
    U ספרות שנוגעת | אפריל 2019 | רומן רומנטי | 641 עמ' מודפסים
    נשיקת מוות
     
    אונה
    עבור רבים, אני יותר ממיתוס. 
    מכנים אותי "נשיקת מוות", רוצחת שכירה שזוכה להערכה ולכבוד מצידם של כמה מארגוני הפשע הגדולים בעולם. הוכשרתי על ידי ארגון הברטווה ואומנתי לפעול ללא מצפון וללא רחמים. הם הפכו אותי לחיילת המושלמת.  
    אחסל כל אחד... תמורת המחיר הנכון. 
    אבל אז נרו הגיע, הפך את עולמי וחשף את החולשה האחת שהסתרתי. 
     
    נרו
    אני רוצה דבר אחד – כוח. 
    אבל כוח הוא בסך הכול משחק אסטרטגיה. שחמט. 
    "נשיקת מוות" היא המלכה שלי, היא תצבע את העיר באדום בתמורה לדבר היחיד שאני מחזיק נגדה. הדבר היחיד שהיא רוצה באמת. 
    אונה היא רק כלי נשק, ולמרות זאת, אני מרגיש שאני רוצה לרקוד עם המוות. לתפוס עליה בעלות. ואני תמיד משיג את מבוקשי.
     
    במשחק של כוח וסיכון שיכול לגבות מהם הכול, האובססיה הופכת הרסנית והם גורמים לעולם לעלות בלהבות. מלך עקוב מדם ומלכה שבורה וקטלנית חוברים יחד למשימת חיסול ממוקדת.   
     
    ברומן פשע קצבי רווי תשוקה ומסתורין, שבו המציאות נתונה תחת אכזריות ואקדחים מעשנים, מאפיונר איטלקי חסר רחמים מצליב את דרכו עם רוצחת שכירה מהמאפיה הרוסית.    
     
    לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים, ולפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
     
    נשיקת פיתוי ונשיקת פרידה
     
    אונה
     
    אני בורחת. נמלטת מכולם.  
     
    עזרתי לנרו להשיג את מבוקשו והוא שולט באימפריה שרצה לעצמו. כעת יש לי אויבים רבים מכפי שאני יכולה להרוג, ותג מחיר בסך חמישה מיליון דולר על ראשי.  
    מעולם לא הייתי מושקעת כל כך בהישרדות. הציידת הפכה לניצודה ואילחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להסתיר את הסוד שלי. 
    שיבואו. אחסל אותם אחד־אחד. זוהי משימת חיי. 
     
     
    נרו
     
    אני אמצא אותה. לא אאפשר לה להיעלם מחיי. 
     
    המלכה שלי, הנשק האולטימטיבי, מילאה את תפקידה ונמלטה. היה לי ברור שמשהו הפחיד אותה, אחרת היא לא הייתה בורחת לפני שאוכיח לה שמילאתי את חלקי בעסקה. 
    אונה שייכת לי. אני צריך אותה. רוצה רק בה. ואחסל את כל מי שינסה להפריד בינינו. 
    אשרוף את העולם עד אפר אם מישהו ינסה לפגוע בה. בנו. 
     
    מלך חסר רחמים ומלכה פראית חברו לשותפות שעלולה לעלות להם בדם. המלחמה בפתחם והאויבים רודפים אותם. 
    מי ייתפס ראשון? 
    מי יישאר אחרון? 
     
    זהו מבחן ההישרדות האמיתי. 
     
    "נשיקת פיתוי" הוא החלק השני בדואט והמשכו של הספר "נשיקת מוות".  זהו רומן פשע חסר מעצורים, גדוש פיתולים, התפתחויות, מעשי מרמה והקרבה השוזר בתוכו סיפור אהבה אפי כנגד כל הסיכויים. המאפיה במיטבה.     
     
     
    לורן לאוול היא מחברת רבי־מכר רבים, מתגוררת באנגליה, ג'ינג'ית טבעית וסוערת שסובלת מפליטות פה ללא פילטרים, ולפני שאתם מכירים אותה לחברים שלכם כדאי שתתנצלו מראש. ראו הוזהרתם.
     
     
    מחכה לכם הפתעה בתוך הספר. נובלה קצרה במתנה על סיפור חייהן של אונה ואנה: "נשיקת פרדה." 
  • ספר דיגיטלי
     
    55
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    נשיקת מוות
     
    פרולוג
    אני ממצמצת בעיניי ופוקחת אותן, גונחת ומתכווצת שוב על רקע אורות הפלואורסנט הבוהקים מעליי. ראשי הולם וגופי נוקשה וכואב. אני לא מזהה את המקום, ואני נבהלת וממהרת להתיישב. התנועה מסחררת את ראשי וראייתי מיטשטשת. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שלקחו אותי מבית היתומים, אנשים רעים שעושים דברים איומים לנערות כמוני. אני רואה רק בטון. הקירות, התקרה, הרצפה, הכול אפור וקודר. אין חלונות, אין שום דבר. אני שוכבת על מיטה מאולתרת שמחוברת לקיר בשתי שלשלאות. תא כלא. אני רואה מצלמת אבטחה בפינת החדר מעל הדלת והאור האדום בה מהבהב. אני מצמידה את ברכיי לחזי, כורכת את זרועותיי סביבן ונאבקת בדמעות. בניסיון לעצור את הרטט העז בגופי, אני מהדקת את זרועותיי עוד.
     
    דמעה זולגת במורד פניי ואני בולעת את הגוש הכואב שבגרוני.
    אני קופצת כשהדלת חורקת ונפתחת. ברגע שאני רואה את האיש ששבה אותי, הפחד לופת אותי בכוח עד שנדמה לי שאקיא.
    חיוך איום נפרש על שפתיו כשהוא נעצר במרחק קצר ממני. אני מצטנפת לכדור הדוק ומנסה להקטין את עצמי עוד. גבר נוסף נכנס לחדר, מתעכב ליד הדלת.
    "שלום ילדה. קוראים לי אריק." אני משפילה את מבטי למיטה. אני לא רוצה להביט בו, ואני לא רוצה שהוא יביט בי או יראה אותי.
    "היא יפה," האיש השני אומר בנימה שמצמררת אותי מרוב פחד.
    "למה אתה חושב שהבאתי אותה לכאן?" הוא צוחק. "קומי ילדה." הוא נובח, אבל אני לא זזה. אני לא מצליחה לזוז. איבריי מסרבים לנוע. אני זועקת כשהוא מושיט יד, תופס בשערותיי וגורר אותי באלימות מהמיטה. ברכיי מתנגשות ברצפת הבטון וכאב מציף את רגליי. מגפיו ממש מולי. אני רוצה להתרחק ממנו ככל האפשר, אבל אני לא זזה, רק מביטה ברצפה והדמעות זולגות ללא הפסקה במורד לחיי. הוא צונח על ברכיו, לופת את לסתי באצבעותיו המיובלות ומכריח אותי להרים את פניי. אני עוצמת את עיניי והוא צוחק.
    "תעצמי עיניים כמה שבא לך. זוכרת מה הבטחתי לך?" אני לא אומרת דבר, אך מרגישה את הבל פיו הלוהט והמעושן על פניי. "הבטחתי שאשבור אותך," הוא לוחש. המילים מעוררות בי משהו והדחף החייתי נכנס לפעולה.
    אני מסיטה את פניי ממנו ונסוגה לאחור, קמה על רגליי ונצמדת לקיר שבפינה הרחוקה של החדר. צחוקו מהדהד בחלל הקטן וזעקת תסכול נמלטת משפתיי. אני לא אצא מכאן. שני גברים בוגרים נגדי — נגד נערה. הוא ישבור אותי וכנראה יהרוג אותי,
    או גרוע מזה, יהפוך אותי לזונה. אני יודעת הכול על הדברים האלה, על המקומות שאליהם שולחים ילדות בגילי. אני מעדיפה למות.
    צחוקו נקטע והוא חוצה בסערה את החדר ומושיט לי יד. אני מתנפלת עליו, אך הניסיון עלוב. הוא לופת את צווארון חולצתי וקורע אותה בדיוק באמצע. אני זועקת ומצטנפת לכדור, מכסה את גופי מפניו.
    "אין לה אפילו ציצים עדיין," חברו אומר ויורק על הרצפה.
    אריק תופס בשערי ומושך את ראשי לאחור בכוח, עד שאני זועקת. הוא מוריד אותי על ברכיי מולו, מקרב את גופו ומושך אותי אליו כך שלחיי נצמדת למפשעתו. "לא אכפת לי," הוא צוחק. מיצי מרה צורבים את ירכתי גרוני. אני נאבקת בפחד ההולך ומתעצם, שגורם לי לרצות להצטנף בתנוחה עוברית ופשוט להעלים הכול. במשך כמה שניות המוח שלי אומר לי להשלים עם המצב, שזה מה שעליי לעשות כדי לשרוד, אך בשנייה שהמחשבה עוברת בראשי אני מתכווצת בגועל. אני נוהמת ומסתערת עליו, חובטת בו בין רגליו. אחיזתו בשערי מכאיבה כל כך עד שאני צורחת, ואז הוא מרפה ממני. הוא מועד לאחור ונושם בכבדות בשעה שהוא חופן את מפשעתו. אני יודעת שהניצחון קצר מועד, אך מתענגת לרגע על ההישג הקטן.
    "חתיכת כלבה! תחזיק אותה." הכול קורה בבת אחת. רצפת הבטון מכה בגבי. ידיים אוחזות בזרועותיי ובגופי ומרתקות אותי לרצפה. אני צורחת וציפורניי שורטות את עורו. גופו של אריק נופל על גופי, כבד כעופרת, והבל פיו החם נושב על פניי ומעורר בי בחילה. אני בועטת ונאבקת וכשדבר לא קורה, הדמעות מסנוורות אותי.
    הוא מושך את הג'ינס שלי בכוח וכל גופי מיטלטל. אלמלא האיש השני שמחזיק אותי, הוא היה גורר אותי על הרצפה. הוא משליך את הג'ינס שלי הצידה ואני מנסה להתרחק ולהצמיד את רגליי החשופות לגופי, אבל אצבעות עוטפות את קרסוליי ומפרידות ביניהם. חיוך מחליא מתפשט על פניו ואני מרגישה כאילו מישהו אוחז בליבי ומועך אותו באגרופו. הוא מושיט יד לתחתוני הכותנה שלי ואני מצליחה לשחרר זרוע אחת, מתנפלת עליו וסוטרת על לחיו. הקול נשמע כמו רעם בחדר. ידו נכרכת סביב גרוני והוא נוהם בפניי, מתיז עליי רוק. אני משוועת לאוויר ומרחיקה את גופי, אך ללא הועיל. הוא מניע את מותניו בין רגליי וגונח. נקודות שחורות מכסות את ראייתי ואני על סף אובדן הכרה.
    "מספיק!" קול נשמע מהפתח ואריק נעצר. הבחור שמחזיק אותי מרפה ממני כאילו אני עולה באש. "רד ממנה," הקול אומר. אריק מבזיק אליי מבט אחרון וקם על רגליו.
     
    אני משתנקת כשהלחץ משתחרר מגרוני ומתיישבת, ואז נסוגה לאחור אל פינת החדר, אוחזת בקרעי חולצתי ומצמידה את פניי לברכיי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני שוב בבית היתומים ואנה יושבת לידי, חיוכה המתוק פרוש על פניה.
    משהו מתחכך בברכי ואני מייבבת ומרימה את פניי. גבר כורע מולי. שערו כהה ויש כמה פסים אפורים ברקותיו. צבע עיניו כשל שמי סערה. הוא לובש חליפה ומתחת לז'קט מציצה אפודה. עניבה אדומה קשורה יפה לצווארו. חיוך קטן עולה על פניו ועיניו פוגשות בעיניי וצופות בי שעה ארוכה, עד שאני מסיבה את המבט. הוא לא מנסה לגעת בי. אט־אט הוא מכניס יד לכיס הז'קט, מוציא סוכרייה על מקל ומציע לי אותה. אני מקמטת את מצחי בבלבול.
    אני לא סומכת עליו ולא לוקחת אותה ממנו. הוא מושך בכתפיו, מסיר את העטיפה ומכניס את הסוכרייה לפיו. הוא מסיר את הז'קט מעל כתפיו ואט־אט מכסה אותי בו. אני תופסת בז'קט משני צדדיו, מצמידה אותם זה לזה ומכסה את גופי בבד.
    "איך קוראים לך?" הוא שואל. אני לא עונה והוא רוכן מטה, יושב על הבטון המלוכלך בחליפתו היפה ומשעין את גבו על המיטה. אני שומעת אותו מוצץ את הסוכרייה. "קוראים לי ניקולאי." הוא פורש את רגליו ומשכל את קרסוליו. "ניקולאי איוונוב."
    "אונה," אני לוחשת.
     
    "את חזקה. לוחמת," הוא אומר ומחזיק את הסוכרייה האדומה הבוהקת מול פניו, בוחן אותה.
    "בבקשה, שחרר אותי," אני לוחשת ונאבקת לעצור את הדמעות. "אני רוצה לראות את אחותי."
    הוא מטה את ראשו הצידה ומחכך את סנטרו בידו. "החזקים שורדים בעולם הזה, אונה. והחלשים... מתים, נשכחים ומאבדים מחשיבותם." אני תוחבת קווצה משערי אל מאחורי אוזני והוא עוקב אחר התנועה. "אני יכול להציע לך את המתנה הגדולה מכול, יונה קטנה. אני יכול לחשל אותך."
    "איך?"
    חיוך מתעקל על צד אחד של פניו. "אני יכול להפוך אותך ללוחמת." הוא קם ומושיט לי את ידו. "אם תצליחי לשרוד, כמובן... ואני מקווה מכל הלב שכן, יונה קטנה."
     
     
     
    פרק 1
     
     
    אונה
     
    כעבור שלוש־עשרה שנים
     
    אוסטין דניאלס סוגר את הדלת לסוויטת הפנטהאוז במלון ארבע העונות. אני מביטה בשפע האדיר. נראה שפוליטיקה מלוכלכת משתלמת.
    העיר שכוחת האל הזאת היא ביתי כבר כמה שבועות ואני מוכנה בהחלט להשאיר אותה מאחוריי. אני מרגישה חנוקה כשאני מוקפת בכל הבטון הזה, כאילו הוא מונע ממני לנשום כמו שצריך. בשבועות האחרונים אני מעמידה פנים שאני מנהלת עבורו את הרשתות החברתיות באינטרנט, אבל מובן שמרגע שפגש אותי הוא רוצה לזיין אותי. מניסיוני, רוב הגברים הם יצורים צפויים ופשוטים.
    מבחינתם אישה היא מוצר צריכה, משהו שמגיע להם בזכות.
    פנים יפות וגוף מתוח, מקום לשכוח בו את הצרות שלהם. לעין בלתי מזוינת אני פנטזיה מהלכת על שתיים, אך המציאות רחוקה מהאמת שנות אור.
    הוא נע מאחוריי וידיו גולשות אל מותניי. כל אינסטינקט שיש לי שואג בתוכי ודורש ממני לפעול. שנים של אימונים נאבקות בשליטה העצמית שלי כאשר הקול שבראשי צועק עליי להרוג. זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. אני משתיקה את הקול ופועלת לפי התוכנית. הוא מצמיד את שפתיו לכתפי ואני מטה את ראשי הצידה ומאפשרת לו לעלות אל צווארי, מתנתקת מתחושת המגע שלו בי.
    "כמה שאת יפה," הוא אומר ונושף אוויר חם על עורי. אני פונה להביט בו וקולטת כל פרט בפניו. אוסטין הוא בחור יפה תואר בסוף שנות השלושים לחייו. יש לו מוטיבציה, כסף ואמביציה, אבל קצת יותר מדי. זה מה שהביא אותו לסוויטה שלו במלון, איתי — היישר אל רשת הפיתוי שלי. מזדיין טיפש ואומלל.
    אני לא אמורה לפגוש גברים כמו אוסטין. כשאני נוטלת על עצמי משימה, אני לא מבררת את הסיבות. אני מבצעת אותה ומקבלת תשלום. הוא בטח הסתבך עם אנשים גרועים במיוחד אם כזה תג מחיר מתנוסס מעל ראשו. בעולם שלי, שחיתות ומוות הם בני לוויה תמידיים, עובדת חיים פשוטה, סיכון מחושב. ואני המלכה. אוסטין לא שייך לכאן, ובכל זאת הוא נכנס מרצונו למקום שבו המפלצות שמסתתרות מתחת למיטה הן אמיתיות לחלוטין. אני מכניסה את אצבעותיי מתחת לרצועות השמלה ומסיטה אותן עד שהן גולשות על זרועותיי והשמלה חושפת את שדיי.
    עיניו צונחות אל חזי והוא מניד בראשו ומושיט לי יד.
    ידיו חופנות את שדיי ומתחככות בפטמותיי בהתלהבות. אני מורידה את השמלה והיא נערמת למרגלותיי, ואני נשארת בנעלי העקב בלבד. הוא ממוקד לחלוטין בגופי וזה ממש פתטי.
    "תעלה למיטה," אני פוקדת עליו.
    אצבעותיו מסתבכות בגמלוניות בכפתורי חולצתו בעודו מנסה נואשות להתפשט. אני נאנחת וסבלנותי פוקעת. החולצה נפתחת סוף־סוף, והוא מוריד אותה ונשכב על המיטה. אני שולחת אליו חיוך חושני ומניחה רגל על חזהו, מחליקה אותה מעלה ומתחככת בפניו. זה הדבר האהוב עליי.
    "תלקק אותי." קולי הוא נשימה צרודה ושטופת זימה.
    הוא גונח ואוחז בירכיי, ולשונו מלקקת אותי. אני תופסת בגב המיטה בכוח עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים וציפורניי ננעצות בעץ הכבד. הוא מעביר את לשונו על הדגדגן שלי ואני חורקת שיניים. כל גופי נדרך באי־נוחות. סקס הוא לא חוויה מענגת, הוא אמצעי להשגת מטרה. יש בו כוח מסוים להחליש את הקורבן ולהפוך אותו לצייתן. הרי בסופו של דבר, דם וקליעים הם עניין מלוכלך ומסובך. אני שוקלת להרוג אותו ברגע זה, אבל שומר הראש שלו נמצא מחוץ לדלת. אני צריכה שישמע אותי גונחת ויקשיב לאוסטין נאנח. מספיק לי שיגלה פחות דריכות, כי אם הוא מאבטח טוב, הוא עדיין יפגין ערנות. מובן שאני יכולה לחסל גם אותו, אבל אני אוהבת להקפיד על עבודה נקייה.
    אני פולטת גניחה מזויפת משפתיי, מניעה לעברו את מותניי ומוודאת שהוא רפוי לחלוטין, ואז שולחת יד לשערו ומושכת אותו חזק יותר אל גופי בשעה שאני בדרך לאורגזמה המדומה.
    כשהוא לא מודע לחלוטין, אני זזה, מניחה את ירכיי בצידי צווארו ומחייכת אליו.
    הוא משיב לי חיוך ופניו מכוסות בכוס שלי, וכשהוא פותח את פיו לומר משהו, אני מגבירה את האחיזה בשערו ומהדקת את ירכיי סביב צווארו. אני מושכת את ראשו לאחור ושומעת את קול הריסוק המענג של חוליות המפרקת הנשברות. אני לא מתיקה את עיניי מעיניו וצופה בו כשהאור נוטש אותן, מרגישה את החיים אוזלים ממנו. גופו מיטלטל מתחתיי לשנייה בתגובה לא רצונית של עצביו.
    זה הכוח המוחלט, ריגוש שאין דבר שישווה לו. למוות אין נקיפות מצפון ואני שליחתו. אני נשארת כאן, מאזינה לפרץ האוויר שיוצא מריאותיו ברחש כבד, ואז העוויתות מאיטות עד שהוא דומם.
    אני יורדת מגופו נטול החיים, מעבירה את ידיי על פניו ועוצמת את עפעפיו. אני רוכנת אליו ומצמידה את שפתיי למצחו. "פְּרוֹסְטִי מֵנְיָה," אני לוחשת על עורו בשפת אימי. סלח לי.
    אני לא אדם מאמין. ראיתי יותר מדי רוע בעולם הזה מכדי להאמין באלוהים או במשהו גדול יותר מהחיים המחורבנים שיש לנו.
    אדם יכול רק לפלס את דרכו מהביבים ומבחינתי, היה עליי להפוך הר של גופות לגרם המדרגות שיעלה אותי אל ראש הצוק המכוסה צואה. האיש הזה לא עשה לי דבר. הוא רק משימה, חוזה בתשלום שמת בגלל חולשתו. אני ממשיכה לשרוד כי אני חזקה ועושה את מה שאימנו אותי לעשות. להרוג. אני מבקשת מחילה כי אף שעליי לעשות זאת, אני לא אמורה ליהנות מזה כמו שאני נהנית. אני לא הורגת רק כדי לשרוד, אני אוהבת את זה. חיה למען זה.
    כשאני נוטלת חיים של מישהו, אני מרגישה חיה מאי פעם. ריגוש המוות הפך להתמכרות שאני מזינה ברצון. ואני מצטיינת בו. אני הטובה מכולם. הרי כל אחד מאיתנו זקוק לאישור שהוא הטוב ביותר בתחום כלשהו.
     
     
    נשיקת פיתוי 
     
    פרולוג
     
    חזי עולה ויורד. ליבי מוטח בצלעותיי בעודי עומדת במרכז הסלון ורועדת מרוב אדרנלין. אני לופתת את הסכין בידי בכוח עד שאצבעותיי כואבות, נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להירגע. משהו נוגע ברגלי היחפה ואני משפילה מבט אל שלולית הדם שמתפשטת על רצפת העץ הנוקשה. היא זורמת סביב רגלי כמו נהר שנקרע לשניים כשהוא מגיע לסלע. הדם מתפשט, פורץ מהעורק הפגוע של הזר שבמרחק לא רב ממני. אני עומדת כאן, כמו אי בתוך ים של מוות וכאוס. דם ניתז על הקירות ועל הריהוט הזול ומכתים הכול, כך שלעולם לא יוכל להתנקות לחלוטין. אני עוצמת עיניים ושואפת את הריח המתכתי שמתערבב ברמז לאבק שרפה. הריח הוא כמו קראק מבחינתי. הוא מזכיר לי שאני המוות בהתגלמותו.
    חמש גופות. חמישה אנשים שנשלחו לכאן אך ורק כדי לחסל אותי. אני בורחת כבר שישה שבועות, ובזמן הזה רודפים אותי ללא רחם. לא ציפיתי לפחות מכך. חמישה מיליון דולרים הם סכום מעורר השראה, וכרגע זה תג המחיר על ראשי. נשאר לי רק חבר אחד בעולם. רק אדם אחד שאני סומכת עליו. סשה. הוא עוזר לי להישאר צעד אחד קדימה, בודק עם אנשי הקשר שלו ומזהיר אותי כשהם מגיעים. אבל המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר כי אויבים מגיעים אליי מכל עבר. סשה אישר לי בשבועיים האחרונים שאכן ארנלדו בוטיצ'לי הפך אותי ליעד להתנקשות, בדיוק כפי שנרו חשב. כך שעכשיו האנדרבוס האיטלקי מבקש את דמי. גם ניקולאי מחפש אותי, משום שהפרתי את פקודתו לחזור למוסקבה, ומובן שיש את נרו. הייתי צריכה לדעת שהוא לא ייתן לי סתם להסתלק, שהוא לא יסתפק בהבטחה הפשוטה שלי שאחזור אליו. לפני שבועיים הוא הופיע כאן, אבל את הדירה בקומה התחתונה שכרתי תחת אחד משמותיי הבדויים המוכרים לו ואילו את הדירה הזאת אני שוכרת במזומן. בלי שם.
    למה שכרתי עוד דירה תחת שם שאני יודעת שיעלו עליו? למה לי להביא אותם לכאן? כי אני אונה איוונוב ואף שאני בורחת כרגע, אני לא מתחבאת. אם הם רוצים אותי, שיבואו. אני מוכנה לקראתם ואם אצטרך אשחט כל אחד מאנשיו של ארנלדו. אבל לפני שבוע לא אנשיו של ארנלדו הופיעו, אלא נרו.
    הדירה למטה מאובזרת באזעקות ובחיישנים. בשנייה שכף רגלו של מישהו דורכת במקום, אני יודעת על כך. האזעקה הופעלה ולכן יצאתי והלכתי למקום שלי ברחוב ממול: יציאת חירום ממוגנת בצילה של סמטה חשוכה. משם אני רואה בבירור את הדירה, ומשם ראיתי בה את נרו.
    דרך כוונת הרובה שלי צפיתי בלסתו הנחושה ובמתח בזוויות עיניו. מכל האנשים שרודפים אותי, מנרו אני חוששת יותר מכול. אפשר לחסל אויבים, אפשר אפילו להילחם בעצמך, אך לא בגורל. אי אפשר להרוג את האדם היחיד שמרגישים כלפיו משהו, כי עד כמה שנרו אכזרי ואלים, אנחנו שני חצאים של שלם שנמשכים זה לאפלתו של זה. אני כמהה לאדרנלין שרק הפחד ממנו מסוגל להצית בי. פעם הוא אמר לי שאני יכולה לברוח, שאני יכולה להעמיד בינינו חצי עולם, אבל תמיד אהיה שלו. אני שלו והוא אבי ילדי. ועכשיו הוא כאן בלונדון וזה הופך את המצב למסוכן פי כמה. הוא לא יודע על ההיריון. הוא יצור לא צפוי במקרה הטוב, אבל לזה... אני לא מצליחה להעלות על הדעת איך הוא יגיב. אני צריכה זמן. עוד שישה חודשים ליתר דיוק. ואז אחזור אליו כפי שאמרתי שאעשה.
    הרי הוא מחזיק באחותי.
    אני ממצמצת בעיניי ומשפילה מבט אל בטני שכבר אינה שטוחה. אני חייבת לעזוב. הם הפתיעו הפעם כשהתגנבו לכאן באמצע הלילה לאחר שהאזעקות למטה לא פעלו. הם מצאו אותי כאן, בדירה האמיתית שלי. אני לא יכולה להיפטר מהגופות האלה בלי לבקש עזרה, ועזרה תוביל אליי את אויביי כמו כרישים הנמשכים אל דם טרי. אני מרימה את הטלפון החד־פעמי שאני משתמשת בו ומסמסת לסשה. צריכה ניקיון בדירה, לחמישה. מחשיך.
    אני מתקלחת במהירות. המים נצבעים בגוון ארגמני כשאני מקרצפת את שכבות הדם מעורי. אני יוצאת החוצה, מנגבת את האדים מהמראה ומביטה בהשתקפותי. אני בקושי מזהה את עצמי וזה טוב. שערי, שהיה פעם בלונדיני־לבן, עכשיו בצבע שוקולד חום, אף שהצבע דהוי בכמה מקומות.
    אני מוצאת פלסטר ומניחה אותו על הפצע המדמם שעל לחיי. לסתי מצולקת באדום־זועם וצווארי מקבל גוון סגול בגלל החגורה שבה אחד מהם ניסה לחנוק אותי. זו אנגליה. קרבות ירי הם עניין מפליל. למזלי. קל הרבה יותר לחסל חמישה בחורים כשהם לא יכולים לירות בך. אני לובשת ג'ינס וקפוצ'ון רפוי ויוצאת כשבידי התיק היחיד שלי. יש לי מזומנים, את הסכין שלי, כמה דרכונים מזויפים ומחשב נייד. זה הכול. אני פוסעת ברחובות החשוכים אל הרכבת התחתית ונוסעת לתחנת ויקטוריה, שם אקנה כרטיס במזומן ואעוף מכאן. אולי אסע לאירלנד, אולי לפריז, מי יודע? ככל שאני יודעת פחות, כך קשה יותר לעקוב אחריי. מה שחשוב בבריחה הוא לא לתכנן, להיות ספונטנית והעיקר, לא להיות גלויה.
    אפילו אני לא יודעת מה אעשה הלאה, וגם לא ארנלדו.
     
     
     
    פרק 1
     
     
    אונה
     
     
    אני מושיטה לבחור שמאחורי הדלפק רישיון נהיגה מזויף על שם שרה ג'ייקובס. הוא מביט בו ומכניס אותו למכונת הצילום לפני שהוא מחזיר לי אותו עם מפתח.
    "N24," הוא אומר בקול משועמם.
    "תודה רבה." אני מרימה את התיק שלי גבוה יותר על כתפי ויורדת במעלית אל החניון התת־קרקעי. חניה N24 מכילה מרצדס שחורה ומבריקה למראה. אני משליכה את התיק פנימה, נכנסת ומתניעה. אין לי זמן לבזבז. רק להיכנס למכונית ולצאת מהחניון.
    אני יוצאת מנמל התעופה קנדי ונוסעת לכיוון גשר ברוקלין. אני צריכה אספקה, רובים, תחמושת, חומרי נפץ, שכפ"ץ.
     
    שקלתי להיעלם באירופה, אבל אני לא מסוגלת לעכל את המחשבה שאברח מהחרא האיטלקי חסר עמוד השדרה. נרו וניקולאי מפחידים אותי, אבל ארנלדו הוא אפס ומשעמם אותי להרוג את אנשיו. אני עומדת להיכנס מרצוני אל גוב האריות כדי שאוכל לחסל את הגבר היהיר ולתלות את ראשו על הקיר.
     
     
    פרצתי לביתו של ארנלדו כמה פעמים בעבר ואני מכירה את רוב הכניסות, כל צל וכל גומחה שאינה מצולמת. התוכנית שלי היא ללכת על הסחת דעת והשתלטות. אני מתקרבת לשער הראשי ברגל, מרימה מעט את הברדס ומרכינה את ראשי. ברגע שידיי תחובות בכיסים, אני עוטפת את שני הרימונים באצבעותיי, מוציאה אותם החוצה ושולפת את הנצרות. אני יורדת על ברך אחת ומגלגלת אותם אל השער בתנועה חלקה. המתכת נוקשת על הבטון — והקול הוא פתיחה תמימה למרחץ הדמים הקרב ובא. אני מסתובבת ומזנקת קדימה ברגע שהם מתפוצצים. חום מבעיר את גבי וחתיכות מההרס חולפות על פניי. מתכת חורקת ולאחריה נשמע רעש כבד, והשער מתמוטט ומשתחרר מציריו. אני רצה לעצים שמצד ימין של השער לפני ששאריות ההרס נופלות ארצה. שני שומרים יוצאים מהבקתה הקטנה שליד השער וכל אחד מהם חוטף כדור בראש. אני מחזירה את האקדח לנרתיק, צוללת אל בין העצים ומתקדמת לאורך החומה ההיקפית אל ירכתי האחוזה.
    הצד האחורי של הבית מואר כאילו מדובר ביום העצמאות. לא אידיאלי, אבל היתרון הוא שאין הרבה שמירה.
    בדרך כלל יש שומר חמוש ברובה על הגג. אני חושבת שהפיצוץ בשער יספיק כדי להסיח את דעתם של המאבטחים, אבל ההנחה עשויה להוביל למותי. אני מטפסת על החומה הרחבה ועוצרת לרגע, ואז קופצת אל הצד השני. רגליי נוחתות על הדשא הלח בלחישה שקטה ואני מתעכבת בצל החומה למשך כמה שניות. אני לא רואה שום תנועה על הגג, אך זה חסר משמעות. הבריכה מולי מטילה אור כחול זרחני על המדשאה. אני אוחזת באקדח, הודפת את עצמי מהקיר ורצה על פני המדשאה אל שיח קרוב ומתכופפת מאחוריו. ליבי הולם במרץ בחזי כשהאדרנלין מציף את עורקיי. אני עוצמת את עיניי בכוח, ואז נעה אל העץ הקטן והגזום להפליא. אני מחכה בנשימה עצורה לרגע שבו קליע בלתי נראה יפלח את חזי או אולי זו תהיה ירייה לראש ולא ארגיש כלום. אני מהססת ומלטפת את בטני בכף ידי. אם אמות כאן היום, ימות גם התינוק שלי.
    וזה... אלה חיים שאני לא מוכנה להקריב. אני מרגישה שרק זה חשוב, אולי הדבר היחיד שאי פעם אעשה בחיי שיש לו משמעות. הבעיה היא שדוחקים אותי לפינה בלי שיש לי מוצא בטוח. אני לא יכולה להביא את הילד הזה לעולם כשארנלדו עוקב אחריי, כי אם אמות — הכול היה חסר משמעות. מה יקרה בעוד חודש כשההיריון יכביד עליי, כשלא אוכל להתגונן כמו שצריך? לא, אני מוכרחה לעשות את זה עכשיו. זו ההזדמנות האחרונה שאקבל. אני אונה איוונוב. אני אשרוד ואז איעלם כמו רוח רפאים בלילה, אלד את התינוק ואחזור לעשות את מה שאני מצטיינת בו. להרוג. הילד יקבל משפחה אוהבת וסיכוי לחיים נורמליים. זה המיטב שאני יכולה להציע לו.
    בנחישות חדשה אני רצה את המטרים האחרונים אל הבית ומצמידה את גבי אל הקיר.
    בצד האחורי של המבנה אין הרבה מצלמות. למען האמת, ארני חייב לשפר את האבטחה שלו. אני מורידה את התרמיל מכתפיי, נוברת בתוכו ומוציאה כמה לבנים של חומר נפץ. אני מניחה אותן ליד הדלתות הצרפתיות ונושמת עמוק לפני שאני רצה לצד השני. חוט מתכת דק מחבר כעת את החלון אל שתי הלבנים שהנחתי ממול. נועז? אולי. אבל העובדה היא שלארנלדו יש צבא ואני רוצה לחסל את חייליו. אני לא יכולה להגיע אליו אם הוא מוגן. הייתי יכולה לבקש עזרה מסשה, שיפרוץ את מערכת האבטחה ויכבה את המצלמות. כנראה הייתי יכולה להרוג את ארנלדו בלי שירגישו אי פעם בנוכחותי, אבל לא זה העניין.
    אני רוצה שישב במשרדו ויצפה בבית היקר שלו מתפוצץ לרסיסים. אני רוצה שיראה את אנשיו מתים בזה אחר זה, עד שיגיע למסקנה הקשה שאני רודפת אותו ושאיש לא יוכל להגן עליו. שלא נשאר לו לאן לברוח. זה לא סתם חיסול, יש כאן מסר: לא צדים את המוות. הוא לא הראשון שמזלזל בי. מובן שהוא לא מצפה שאבוא לכאן. גם אם זו לא הייתה משימת התאבדות, מבחינה פוליטית המצב לא ברור. ייתכן שהאיטלקים יחשבו שזה הוגן — הוא רדף אחריי ולכן אני רדפתי אחריו — או שהם יהפכו אותי לאויב מספר אחת, ובמקרה הזה, כל המאפיה האיטלקית תרדוף אחריי. הרוסים מגבים אותי... כך נדמה לי. ואשקר אם אגיד שאין לי כמות לא טבעית של אמון בנרו. אלוהים יודע למה. הוא קאפו בדיוק באותה המאפיה, אבל הוא גם הילד הרע שלהם. גורם לא צפוי וכפי שאמר, אני שלו. האמת שהסבירות שיירה בי לא פחותה מהסבירות שיתמוך בי, אבל מותר לבחורה לקוות. ובואו נודה על האמת, יש לי אס בכיס או ליתר דיוק — ברחם.
    אני מסתובבת ליד פינת המבנה ומוציאה את הטלפון הפשוט מכיסי.
    אני מקישה על הספרה אחת למשך שלוש שניות, ואז הכול הופך חסר משקל. אני רחוקה מאוד מזירת הפיצוץ, אך החום מציף אותי ומשליך אותי בעליבות לאחור, על המדשאה. אני מתגלגלת אל כפות רגליי ושולפת את שני האקדחים מהנרתיקים בעודי רצה לעבר ירכתי ביתו של ארנלדו. פסולת נושרת מהחור שמפריד את הקיר האחורי מהבית. דרכו אני רואה את הקומה הראשונה ואת המטבח הבוער שבקומת הקרקע. חצי קיר פזור על פני המדשאה, סיבי העץ משווים למקום מראה של אזור מלחמה ולא של אחוזה בהמפטונס. אני נשארת קרובה לקיר ומנצלת את הלהבות, העשן והאבק כדי לתפוס מחסה. כל מי שיגיע מהגנים לא יצליח לראות אותי. וכל מי שבפנים... טוב, הם לא יוכלו לירות בי דרך מחסום העשן. אני מכוונת ויורה, שוב מכוונת ושוב יורה, טוענת, וכך זה נמשך עד שהגופות נערמות במהירות, כמו תרמילי הקליעים, ולבסוף שתיקה מוזרה משתררת סביבי. הקול היחיד שנשמע הוא פצפוץ הלהבות ומדי פעם נשמעים ברקע רעשים של התפוררות המבנה.
    אני מחכה רגע לפני שאני משחררת את המחסניות משני האקדחים וטוענת מחדש. אני קופצת מעל ערמת הלבנים, עוברת דרך מה שפעם היה הדלתות הצרפתיות ומנווטת בין ארונות המטבח ההרוסים. שריריי כואבים מרוב מתח כשאני נכנסת למסדרון. הבית שקט מדי. אני מרגישה שקל לי מדי. אני יודעת שכפות רגליי בקושי לוחשות על המרצפות, אך באוזניי הן משמיעות רעש מחריש אוזניים. ליבי הולם בחזי והדופק פועם בעור התוף שלי בקצב לעגני.
    אני עוצרת כשאני שומעת רחש קל מהפתח המואפל שלפניי. זה מספיק. אני יורדת במהירות לרצפה ויורה שתי יריות.
     
    נשמעת זעקת כאב ואני בקושי מבחינה בתוצאה כשנעליים הולמות ברצפה במרחק קצר ממני. אני בקושי מצליחה לעמוד ואקדח מוצמד לפניי. אני תופסת בידו של האיש, הודפת אותה הצידה ונועצת את אקדחי בקרבו תוך לחיצה על ההדק. האקדח יורה פעמיים וזרועו מתרפה. הוא לא מת, אך הוא משמש שכפ"ץ מעולה. הוא נוחת עליי ואני נושאת את משקלו, מכניסה את ידיי מתחת לידיו ויורה על ארבעה בחורים שמסתערים עליי. קליעים פוגעים באיש והוא גונח ונעשה רפוי לחלוטין. אני מדדה תחת משקלו הכבד ואז שומעת את הנקישה המוכרת של נצרת רימון. פאק.
    משהו פוגע לי בנעל ואני משליכה את הגופה על הרימון ורצה לפתח הקרוב. אני לא מגיעה בזמן. יד לופתת את גרוני בכוח עד שאני בטוחה שקנה הנשימה שלי התרסק. הרימון מתפוצץ ואני שומעת צלצולים באוזניים. משהו רטוב הולם בפניי ואני ממצמצת, זוחלת על הרצפה ומשוועת לאוויר עד שנקודות מטשטשות את ראייתי. אני רואה זוג נעליים ומכריחה את עצמי להתמקד ולהירגע. אני שומטת את הלהב הקטן מהרצועה שבמפרק ידי וחופנת אותו בחשאי.
    "נשיקת מוות בתחת שלי," לועג לי הקול במבטא כבד. אני מצליחה לנשום מעט אוויר ולזוז. ידי נשלחת ואני גוררת את הלהב על גב קרסולו ופוצעת את גיד אכילס שלו. הוא נוחת בעוצמה ורגלו קורסת תחתיו. "חתיכת כלבה," הוא מקלל. אני זוחלת על הרצפה עד שאני רוכנת מעליו חלקית. ידיו עוברות אל גרוני והוא חורק שיניים בזמן שעיניו הכהות מתמקדות בעיניי והוא לופת את צווארי בכוח. אני מצליחה לחייך קלות לפני שאני תוקעת את הלהב הזעיר בצד צווארו ומושכת אותו אליי. וריד הצוואר נפתח כמו ברז ודם ניתז על הרצפה. אחיזתו בצווארי מתרפה והוא הולם בכף ידו בגרוני.
    אך שום לחץ לא יעזור לו עכשיו. הוא מת. אני מתרוממת, משעינה את ידיי על ברכיי ועדיין לא מצליחה להסדיר נשימה לחלוטין. אני מכניסה את הלהב בחזרה לרצועה ומרימה את האקדחים שלי מהרצפה. המשרד של ארנלדו הוא בצד השני של הבית, ומי יודע כמה חיילים יש ביני לבינו.
    אני מופתעת כשאני נתקלת במעט מאוד בחורים. כנראה ארנלדו סובל ממחסור בחיילים, כי אני ממשיכה לחסל את אלה שהוא שולח אליי. המאפיה סתם יהירה, אנשיה יושבים באחוזות שלהם וחושבים שאיש לא יעז לתקוף אותם. שאר אנשיו קורסים בקלות ועד מהרה אני מוצאת את עצמי עומדת מחוץ למשרדו של ארני. ברגע שאפתח את הדלתות האלה אזכה למטר של כדורים. הוא לא היה משאיר את עצמו ללא הגנה לחלוטין. תמיד היו איתו שני אנשים, ובהתחשב במצב אני מצפה ליותר. אני ממקדת את מבטי במצלמה הקטנה שמעל הדלת ויודעת שהוא רואה אותי.
    אני מצמצמת עיניים, מוציאה עוד שני רימונים מהתרמיל ומרימה אותם אל פניי, מניחה את שפתיי על המתכת הקרה ומביטה למצלמה. סימן של שפתון אדום נשאר על המתכת. זה כרטיס הביקור שלי. האמת שזה מתאים כמפגן תהילה בוער וסופי. אני מחייכת, זורקת את הרימונים ומניחה להם להתגלגל אל הדלתות. אני מסתובבת ומתכופפת מאחורי אחד מעמודי השיש העבים שמקשטים את המסדרון הצעקני והמחריד. ברגע שהם מתפוצצים, אני נעה לעבר הפתח החרב של המשרד באקדחים שלופים בשעה שהקליעים עפים. קליע מפלח את ירכי ואני חורקת שיניים ומתכופפת ליד הפתח.
    אני מביטה ארצה ומקללת בשקט כשהדם זולג מרגלי ונספג במכנסיי. "קדימה, ארני. לא ככה מקבלים אורחים," אני קוראת.
     
    "את אויב בשער, באצ'ו דה לה מורטה. את אולי רוצחת מהוללת, אבל תמותי כמו כלב."
    אני צוחקת. "אולי, אבל פוצצתי לך את המקום בדרך." אני מתרחקת מהפתח בצליעה.
    "זה רק לבנים וטיח..." אני מתחילה לרוץ והכאב מציף את רגלי. כשאני במרחק־מה מהפתח, אני צונחת על ברכיי. הדם שזורם מרגלי עוזר לי לגלוש על רצפת השיש. אני יורה פעמיים לפני שאני נעצרת בצד השני של הדלת. כעבור שנייה אני שומעת חבטה עמומה של גופות המוטחות ברצפה. שתיים. שתי גופות. אני לא יודעת כמה אנשים יש. אולי הם מתחבאים מאחורי הקירות שמשמשים לי מחסה כרגע.
    "זה היה לבנים וטיח?" אני שואלת בחירוק שיניים בעודי משעינה את גבי על הקיר, צוללת לכריעה ומצמידה את כף ידי אל החור שברגלי. אני מושיטה יד אל מתחת לקפוצ'ון, אוחזת בשולי חולצתי וקורעת רצועה עבה של בד. אני קושרת אותה מעל פצע הכדור ומהדקת ככל האפשר. אני עוצמת עיניים, משעינה את ראשי על הקיר ונושמת עמוק. אני יודעת שאני מנוטרלת, אבל למרות זאת משחררת את המחסניות מהאקדחים ובודקת אותן למקרה שטעיתי בספירה. לא טעיתי. פאק. אני מפילה אקדח אחד לרצפה ואוחזת בשני. הוא אולי ריק, אך ארני לא יודע את זה. אני מוציאה את הפגיון מנרתיק הירך, חופנת אותו בידי השנייה תוך כדי עמידה ונכנסת למשרד בלי להסס, כי תפיסה היא הכול. צפיתי בנרו נכנס לחדר עמוס אנשים חמושים ומוציא אותם מכליהם לחלוטין רק מכוח הביטחון העצמי שלו, מכוח השליטה המוחלטת בכל המתרחש סביבו. אני מנסה לתעל אליי את תחושת הכוח והבעלות שלו. ארנלדו יושב מאחורי השולחן, לכאורה לבד, פרט לשני השומרים המתים שמוטלים משני צידי שולחנו.
    הוא מרים את האקדח בעווית ואני משליכה את שלי עליו. הוא פוגע לו בול במצח ומשאיר אותו מסוחרר בזמן שאני חוצה את החדר, מגיעה אל שולחנו ותוקעת את הסכין במפרק ידו עד שהיא נצמדת לעץ. הוא צורח כמו כלבה קטנה ואצבעותיו מתרפות סביב נשקו בשעה שעצביו נקטעים. אני מרימה את האקדח והוא צופה בי בהבעת כאב כשזיעה מבצבצת על מצחו. אני עולה על השולחן שלפניו ותופסת חופן משערו המאפיר.
    "רדפת אחריי, ארני," אני מצקצקת.
    "את חברת אליו," הוא יורק את המילים. הדם מתפשט על השולחן, זולג משולי העץ ומטפטף לרצפה בקצב קבוע.
    אני מושכת בכתפיי. "אני מוכרת את שירותיי לכל המרבה במחיר. הוא שילם יותר." התמורה שלו היא משהו שכסף לא יכול לקנות. אחותי.
    "את תמותי. השוגר דדי הרוסי שלך לא יעזור לך הפעם," הוא נוהם וכורך את אצבעותיו סביב קת הסכין. אני מתרשמת כשהוא מחלץ אותה מידו ומנסה להסתער עליי. אני לופתת את מפרק ידו, מטיחה את כף ידי במרכז אמתו ומחייכת כשאני שומעת את הקול המספק של העצם הנשברת ולאחריו זעקת כאב מיוסרת. הסכין נוחתת על השולחן והוא לופת את ידו, שעכשיו מעוקמת בזווית מוזרה. אסור לזלזל באנשים כמו ארנלדו, אבל העובדה היא שהם רק שחקני כוח. אנשים שיושבים מאחורי שולחנות וקובעים דברים, אך לא הורגים במו ידיהם. אם צריך הם לוחצים על ההדק. הוא לא משתווה אליי והוא יודע את זה. אני רואה את התבוסה בעיניו, את ההשלמה. אני לופתת חופן משערו, מעקמת את ראשו לאחור ומכריחה אותו להביט בי.
    אני מחייכת, מרימה את הסכין לגרונו ומישירה אליו מבט בעודי מעבירה את הלהב על גרונו.
    עיניו מתרחבות וקול חנוק עמום בוקע מבין שפתיו. דם ניתז ונשפך על גופו כמו מפל.
    אני לופתת את צווארו ועיניו הדועכות פוגשות בעיניי. "אני לא צריכה עזרה. אני נשיקת מוות." אני מצמידה את שפתיי אל מצחו וכשאני מתנתקת, הנשימה האחרונה וחסרת התועלת נמלטת מגופו ברחש.
    לרוב אני מרגישה ריגוש קל כשאני מחסלת יעד, אך הפעם אני לא מרגישה דבר. ארנלדו לא היה מטרה. הוא לא היה הרג תמורת תשלום והוא לא היה אויבו של לקוח חסר פנים. הוא הפך את עצמו לאויב שלי. זה היה אישי. זה מה שקורה כשמבקשים מוות, הוא בא אחריך. ועכשיו אני עוזבת. הרגע הרגתי את האנדרבוס של המאפיה האיטלקית ויהיו לכך השלכות. אפילו המוות צריך לדעת מתי לברוח.
    • לורן לוואל
    • לורן לוואל
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נשיקת פיתוי ונשיקת פרדה
    • נשיקת מוות
    • הרומן האפל 1 - בלייר
    • נסיך מאפיה אפל 1
    • הנפילה לפני הנסיקה
    • נזק משני 1 - אחרי ההדף
    • סלבטורה
    • הרמוני
    • כנפי מלאכים
    • לרקוד לתוך הלב
    • צמיד היהלומים של די-סיאונה
    • חוב של כבוד