הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מארז חלומות בסיאטל
  • מארז חלומות בסיאטל
    אס. סי. סטפנס | תרגום: אורלי אגרנט
    אדל | יוני 2019 | רומן רומנטי | 709 עמ' מודפסים
    ***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
     
    חלומות בסיאטל חלק א
     
    "לא הייתי טורחת," אמרה ריטה בגסות. 
    "מה?"
    "איתו." היא הצביעה על קיילן. "אל תבזבזי עליו את הזמן."
    "למה את מתכוונת?"
    "הוא מושך באופן קטלני, אבל הוא רק יקרע את ליבך. הבחור הזה אוהב אותן וזורק אותן."
    זה לא היה הלם גדול מדי, בהתחשב בעדת המעריצות הקנאיות שעטו עליו אחרי כל הופעה, ובמספר ההערות שצבר על קירות חדרי השירותים. "זה לא העניין. הוא השותף לדירה שלי, זה הכול."
     
    כשדני האריס, חברהּ האוסטרלי היפהפה ושובה הלב של קירה אלן, מחליט שעליו לרדוף אחר חלומותיו בסיאטל, המרוחקת אלפי קילומטרים מביתם ומבני משפחותיהם, היא מחליטה לעזוב הכול ולהצטרף אליו להרפתקה. 
     
    קיילן קייל, כוכב הרוק המקומי והסולן של להקת 'די־בגס', חברו הוותיק של דני מימי התיכון, פותח את ביתו בפניהם ומקבל אותם כשותפים לדירה.
     
    דני שוקע עד מהרה בהתמחות שעליה חלם, בעוד קירה נותרת לבדה להתמודד עם הסתגלות לחיים בעיר זרה ובמדינה זרה.
     
    איך קילה תשרוד את המעבר לעיר זרה בלי חברים ומשפחה?
    ואיך ישפיע עליה הקרבה לקיילן כוכב הרוק המקומי?
     
    חלומות בסיאטל חלק א' מאת אס. סי. סטפנס הוא רומן עכשווי על התמודדויות שהחיים מציבים בדרכנו וברגעים בלתי נשכחים של אהבה. הרומן כבש את העולם בסערה והתמקם בראש רשימות רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס' ו'יו־אס־איי טודיי'.
     
     
    חלומות בסיאטל חלק ב
     
    "תפסיק." התפתלתי מתחתיו, ניסיתי לחמוק, אבל הוא תפס בירכיי והצמיד אותי למקום. הוא שוב עשה זאת, אחז בגופי לצורך שליטה בי. גנחתי ושמטתי את ראשי לאחור. הוא אחז בלחיי ואילץ אותי להביט לתוך עיניו. 
    "זה אמור היה להיות תמים, קיילן!" זרקתי לעברו. 
    "מעולם לא היינו תמימים, קירה. עד כמה את יכולה להיות נאיבית?" אמר באותה נימה ונע מול גופי שנית. 
    "אלוהים, אני שונאת אותך," לחשתי ודמעות זעם צרבו בעיניי.
    זועם באותה המידה, הוא נעץ בי מבט בתשובה. "לא, את לא."
     
    בעוד דני הולך ושוקע בעבודתו, קירה הבודדה וקיילן, כוכב הרוק המקומי והסולן של להקת 'די־בגס', הולכים ומתקרבים. 
     
    קירה נקרעת בין נאמנותה לדני לבין המשיכה ההולכת ונבנית בינה לבין קיילן יפה התואר, שנשים זורקות עצמן לרגליו ואשר חזותו המושלמת מסתירה מאחוריה נשמה ענקית, פגועה, רגישה ובעלת סודות רבים. 
     
    האם אהבתם של דני וקירה תשרוד לנוכח ההתקרבות הבלתי צפויה של קירה לקיילן? 
    האם קיילן, שובר הלבבות, מסוגל להשתנות ולהיות גבר של אישה אחת?
     
     
    חלומות בסיאטל חלק ב' מאת אס. סי. סטפנס הוא רומן עכשווי על התמודדויות שהחיים מציבים בדרכנו וברגעים בלתי נשכחים של אהבה. הרומן כבש את העולם בסערה והתמקם בראש רשימות רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס' ו'יו־אס־איי טודיי'.
     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    68
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון מתוך חלק א

     

     
    פרק 1
    מפגשים
     
    זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שעשיתי מימיי. זה לא באמת אומר הרבה, מכיוון שמעולם לא נהגתי למרחק העולה על מאה קילומטרים מעיר הולדתי. עם זאת, על פי כל קנה מידה תקין, הנסיעה הייתה ארוכה באופן אבסורדי. על פי תוכנת מאפ־קווסט, היא אמורה הייתה להימשך, בהערכה גסה, שלושים ושבע שעות ואחת עשרה דקות, בתנאי שאתה על־אנושי ואינך נזקק לעצירת שירותים, כמובן.
    החבר שלי ואני יצאנו מאתונה, אוהיו. נולדתי וגדלתי שם, בדיוק כמו כל בני משפחתי. הנושא מעולם לא נידון בפתיחות במשפחתנו הקטנה בת ארבע הנפשות, אבל אחותי ואני ידענו מאז ומעולם שכשיגיע הזמן הנכון נלך ללמוד באוניברסיטת אוהיו וגם נסיים בהצלחה את הלימודים, ולכן זו הייתה טרגדיה משפחתית נוראה כאשר, לפני כמה חודשים, במהלך שנת הלימודים השנייה שלי שם, החלטתי שאני עוזבת בסתיו.
    מה שזעזע את הוריי אפילו יותר, אם זה בכלל היה אפשרי, הייתה העובדה שתכננתי לעבור לגור אלפיים וחמש מאות מיילים משם, בוושינגטון, או אם להיות מדויקת יותר, באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל.
    הצלחתי להשיג לעצמי מלגה נחמדה, וזה בהחלט עזר לשכנע את ההורים שלי. עזר, אבל רק במעט. מפגשים משפחתיים מעתה והלאה עמדו להיות... מעט מעניינים יותר.
    הסיבה העיקרית למעבר הזה שלי ישב לצידי ונהג במכונית ה'הונדה' החבוטה שלו, מוביל אותנו הרחק מהבית. הבטתי לעברו וחייכתי. דני האריס. הוא היה יפהפה. אני יודעת, זו לא הדרך הגברית ביותר לתאר בחור, אבל בראשי, זה היה שם התואר שבו השתמשתי לתאר אותו לעיתים תכופות והוא התאים לו בשלמות. דני היה במקור מעיר קטנה בקווינסלנד, אוסטרליה, והיה שזוף ושרירי משנים של בילוי בים במקום האקזוטי ההוא, אבל לא בצורה מנופחת ומוגזמת, אלא באופן טבעי, אתלטי ופרופורציוני. הוא לא היה גבוה מדי, אבל היה גבוה ממני, גם כאשר נעלתי נעלי עקב, וזה היה מספיק בשבילי. שערו היה בצבע חום כהה והוא אהב לעצב אותו בגלים עבים אך מסודרים. אהבתי לעשות זאת עבורו, והוא נהנה לאפשר לי לעשות זאת. הוא נהג להיאנח ולהתלונן שיום אחד הוא פשוט יגלח את הכול, אבל ידעתי שהוא אוהב את זה.
    עיניו, שהיו בצבע חום, חם ועמוק, פנו אליי ונצצו. "היי, בייב. זה לא ייקח עוד הרבה זמן, אולי עוד שעתיים."
    הדרך שבה המבטא שלו החליק על פני המילים שיכר אותי באופן מסקרן. הוא אף פעם לא חדל מלהחדיר בי רסיסי שמחה קטנים, עד כמה שזה יישמע מוזר.
    למזלי, לדני הייתה דודה, שלפני כשלוש שנים עברה לכאן כי הציעו לה משרה באוניברסיטת אוהיו. דני, שתמיד היה כל־כך חמוד, החליט לבוא איתה לכאן כדי לעזור לה להתארגן. כשהיה בתיכון הוא שהה בארה"ב שנה אחת וזה מצא חן בעיניו, לכן לא היסס זמן רב והחליט ללמוד באוניברסיטת אוהיו, ובעיני הוריי הוא היה המועמד האידיאלי להיות מושא חיבתי, עד אשר סחף אותי מביתם. נאנחתי וקיוויתי שהם יתגברו במהירות על עניין המכללה.
    דני, שחשב שאני נאנחת בגלל הצהרתו, הוסיף, "אני יודע שאת עייפה, קירה. עוד מעט נגיע לבר של פיט, ואז נוכל ללכת הביתה ולהתרסק שם."
    הנהנתי ועצמתי את עיניי.
    הבר של פיט היה השם של הבר הפופולרי, שבו הופיע השותף החדש שלנו לדירה, קיילן קייל. הוא היה כוכב רוק מקומי. אף על פי שהיינו אמורים להיות דיירים קבועים בביתו, לא ידעתי עליו כמעט דבר. ידעתי שבשנה הראשונה שלו בתיכון דני התגורר אצל קיילן והוריו, וידעתי שקיילן מנגן בלהקה. כן, ידעתי שתי עובדות מלאות על השותף המסתורי החדש שלנו.
    פקחתי את עיניי והבטתי מבעד לחלון, עקבתי אחרי העצים הירוקים והגדולים שחלפו במטושטש מול עיניי. פנסי הרחוב לאורך הכביש המהיר הטילו על הנתיבים אור כתום מוזר. לבסוף חלפנו על פני מעבר ההרים האחרון; בשלב מסוים חששתי שהמכונית הישנה של דני לא תעמוד בכך. כעת זגזגנו על פני יערות שופעים, מפלים היורדים על פני סלעים ואגמים רחבי ידיים הנוצצים באור ירח. אפילו בחשכת הליל יכולתי להבחין ביופיו של המקום. יכולתי כבר לראות איך החיים החדשים נפתחים כאן אליי, במדינה הציורית הזאת.
    הפרידה מחיי הנוחים באתונה החלה כמה חודשים קודם לכן, עם סיום לימודיו של דני באוניברסיטת אוהיו. הוא היה מבריק, ולא הייתי היחידה שחשבה כך. הפרופסורים שלו התייחסו אליו כאל 'מחונן'. הם כתבו לו כמה וכמה מכתבי המלצה ודני החל להגיש בקשות עבודה בכל מקום.
    לא יכולתי לשאת את המחשבה שאהיה רחוקה ממנו, גם אם היו אלה רק שנתיים עד שאסיים את לימודיי, לכן הגשתי בקשות קבלה ללימודים לכל האוניברסיטאות והמכללות שאליהן פנה דני בבקשות עבודה או התמחות. אחותי, אנה, חשבה שזה מוזר. היא לא הייתה מהטיפוסים שיצאו לשוטט ברחבי המדינה בעקבותיו של בחור, אפילו לא אחרי מישהו מושך כמו דני, אבל לא יכולתי להימנע מכך. המחשבה שאיוותר ללא הבחור עם החיוך המטופש הייתה קשה מנשוא.
    כמובן, מכיוון שהיה מבריק הוא הצליח להשיג את התמחות חייו בסיאטל. הוא יתחיל לעבוד עבור חברה, שלדברי דני, הייתה אחת מסוכנויות הפרסום המובילות בעולם, והייתה זו שאחראית להמצאת הסלוגן המוכר ברחבי העולם של שרשרת מזון מסוימת בעלת קשתות הזהב. הוא חזר על עובדה זו באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב, ואמר זאת במבט מוזר מלא יראת כבוד, כאילו הם אלה שהמציאו את האוויר, או משהו דומה. ככל הנראה, ההתמחויות אצלם הן מצרך נדיר באמת. לא רק בגלל מה שהם מוכנים להציע לשנה, אלא גם בשל נכונותם לאפשר למתמחים שלהם להיות מעורבים בפרויקטים. דני יצטרף כחבר צוות, לא רק כנער שליחויות. מרוב התרגשות הוא ממש היה קצר רוח לעזוב לסיאטל.
    אני הייתי שרויה בחרדה תהומית. בכל יום גמעתי בקבוק של תמיסה נגד צרבת, עד שקיבלתי, לבסוף, את אישור המעבר לאוניברסיטת וושינגטון. מושלם! ואז, באורח פלא, הצלחתי להשיג גם מלגה שתממן כמעט את כל שכר הלימוד שלי. לא הייתי מבריקה כמו דני, אבל גם לא הייתי לגמרי טיפשה. מושלם פי שניים! העובדה שדני באמת הכיר אנשים בסיאטל, ושלאחד מהם היה חדר נוסף להשכיר לנו במחיר נמוך בהרבה ממה שהיינו צפויים לשלם... טוב, עשה רושם שכל המעבר הזה פשוט נועד לקרות.
    חייכתי כשהבטתי בכל שמות הדרכים, הפארקים והעיירות הקטנות שעל פניהם חלפנו. כעת כבר הגענו לאזור מיושב יותר, הותרנו את ההרים הנשגבים מאחורינו ולא יכולתי לראותם יותר בתוך החשיכה. הגשם ניתז על החלונות כשהתקרבנו אל סיאטל. החיים החדשים שלנו יחלו בקרוב. לא ידעתי דבר וחצי דבר על העיר החדשה שלנו, אבל אלמד להכיר אותה כשדני לצידי. שלחתי את ידי ואחזתי בידו, והוא חייך לעברי ברכות.
    דני סיים את לימודיו לפני שבוע כשהוא אוחז בשני תארים: מנהל עסקים וכלכלה ושיווק. ארזנו כדי לצאת לדרך. הוא נדרש להתייצב בעבודה ביום שני בבוקר. ההורים שלי היו מדוכאים בגלל הפרידה המיידית. לאחר שכבר קיבלו את החלטתי לעזוב, די בזעף, הם ציפו שאבלה איתם לפחות עוד קיץ אחרון. אומנם אתגעגע אליהם נורא, אך עד כה דני ואני התגוררנו בנפרד, הוא בבית דודתו ואני בבית הוריי, וכבר השתוקקתי לקדם את יחסינו. כשנפרדתי מכולם בנשיקות ניסיתי לשמור על ארשת פנים רצינית, אבל בתוך תוכי צהלתי לנוכח המחשבה שסוף־סוף נהיה עצמאיים.
    בכל המעבר הזה, החלק היחיד שעליו מחיתי בתוקף היה הנסיעה לשם. כמה שעות במטוס, לעומת כמה ימים, דחוסים במכונית... עבורי זו הייתה החלטה קלה. אבל דני נקשר באופן די משונה לרכב שלו וסירב להשאיר אותו מאחור. שיערתי שיהיה נוח להחזיק במכונית בסיאטל, וכל מה שנותר לי לעשות זה להזעיף פנים כמעט חצי יום. לאחר מכן, דני גרם לכל המסע הזה להיראות משעשע כל־כך שכבר לא יכולתי להתלונן יותר, וכמובן, מצא כמה וכמה דרכים לארגן את המכונית כך שהיא תהיה... נוחה. היו כמה תחנות מנוחה שלעד ייחרטו בזיכרונותיי.
    חייכתי חיוך רחב כשהמחשבה עלתה בראשי ונגסתי בשפתי, נרגשת שוב לנוכח הרעיון שהנה עוד מעט יהיה לנו מקום משלנו. הנסיעה הייתה משעשעת ומלאה בזיכרונות מאושרים רבים, אבל נסענו ללא הפסקה. אפילו בתוך האושר העילאי שלי הייתי עייפה עד קצה גבול יכולתי. על אף שדני הצליח לגרום למכונית להיות נוחה באופן מפתיע, זו עדיין הייתה רק מכונית, ואני חלמתי על מיטה של ממש. החיוך שלי התחלף באנחת שביעות רצון כשאורותיה של סיאטל החלו להתגלות לפנינו.
    מצאנו את הבר של פיט. הוא הצליח למצוא חנייה במגרש הפקוק. בשנייה שהמנוע כבה זינקתי החוצה והתמתחתי במשך דקה ארוכה. דני גיחך לעברי, אבל עשה כמוני. אחזנו ידיים ועשינו דרכנו אל דלתות החזית הפתוחות. הגענו מאוחר מהצפוי והלהקה כבר החלה לנגן. המוזיקה הסתננה החוצה, אל מגרש החנייה. נכנסנו ודני סרק במהירות את החדר. הוא הצביע על בחור גדול במיוחד, שנשען על הקיר הצדדי והביט בקהל. התחלנו לפלס אליו את דרכנו, בחלל הדחוס.
    בדרך אל הברנש הגדול הסתכלתי לעבר הבמה, אל ארבעת הבחורים שהופיעו עליה. כולם נראו בני גילי, בתחילת שנות העשרים לחייהם. המוזיקה שלהם הייתה רוק מהיר ונמרץ, וקולו של הזמר התאים לגמרי לסגנון הנגינה, גס אך עם זאת סקסי. הם די טובים, חשבתי, כשדני ניווט אותנו במיומנות דרך ים של רגליים ומרפקים.
    לא יכולתי שלא להבחין תחילה בזמר הראשי. איש לא יכול היה להתעלם ממנו – הוא היה נפלא בצורה מהממת. מבטו היה עז ועיניו לא חדלו מלשוטט על פני הקהל בחיפוש אחר המעריצות שהצטופפו בסמוך לבמה. שערו החום הבהיר היה מלא ופרוע. בקודקודו השיער היה ארוך, והלך והתקצר בשכבות מדובללות סביב, והוא העביר את ידו בתוכו בדרך די מקסימה. כפי שאנה עשויה הייתה לומר, היה לו 'שיער של חדר שינה'. טוב, נו, בסדר, היא בטח הייתה משתמשת בכינוי גס יותר – אחותי יכולה להיות די בוטה – אבל באמת השיער היה מעוצב כך שהוא נראה כאילו מישהי כפתה עצמה עליו בחדר האחורי. הסמקתי כשהעליתי בדעתי את הרעיון שאולי זה מה שבאמת קרה... בכל מקרה, עליו זה נראה מושך באופן מפחיד. לא כל אחד יכול להסתובב עם מראה כזה.
    הבגדים שלו היו בסיסיים בצורה מפתיעה, כאילו ידע שאינו צריך להוסיף עיטורים למראה שלו. הוא לבש חולצת טי אפורה בעלת שרוולים ארוכים שמשך עד מעל מרפקיו. היא הייתה הדוקה מספיק כדי לרמוז על הגוף הנפלא שנמצא מתחתיה. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים דהויים ונעל מגפיים כבדים. פשוט, אך עם זאת מהמם. הוא נראה כמו אליל רוק.
    אם לא די בכל זה, החלק המדהים ביותר אצלו, חוץ מאשר קולו המפתה, היה החיוך הסקסי שלו. רק מדי פעם הרשה לעצמו לחשוף אותו מבין המילים ששר, אבל זה הספיק. חצי חיוך חלקלק פה ושם – מפלרטט עם הקהל. מקסים לגמרי.
    הוא היה סקסי ברמות. לרוע המזל, הוא גם ידע את זה.
    מבטו פגש את כל העיניים המעריצות בקהל. הם השתוללו כשמבטו חלף על פניהם. במבט מקרוב הבחנתי שחיוכיו למחצה היו מפתים בצורה מדאיגה. הוא הפשיט במבטו כל אחת ואחת מהנשים שהתקבצו סביב הבמה.
    כשראיתי איך הוא מפתה את כל המעריצות, הרגשתי אי־נוחות, והעברתי את מבטי אל שלושת חברי הלהקה האחרים.
    שני הבחורים שעמדו משני צידיו של הזמר נראו דומים כל־כך שיכלו להיות קרובי משפחה, אולי אחים. גובהם היה זהה, נמוכים מעט ממנו, ורזים יותר, וגם מבנה גופם לא היה אתלטי כל־כך. היה להם בדיוק את אותו אף צר וגם שפתיים דקות. אחד ניגן בגיטרה השני ניגן בגיטרה בס, ושניהם היו נחמדים במידה. אולי, אם הייתי רואה אותם תחילה במקום להביט בזמר, הייתי יכולה לחשוב שהם מושכים יותר.
    נגן הגיטרה לבש מכנסי חאקי קצרים וחולצת טי שחורה עם לוגו של להקה שלא הכרתי. היה לו שיער בלונדיני, קצר וקוצני. הוא ניגן את קטע הנגינה הקשה במבט מרוכז, ועיניו הבהירות שוטטו מדי פעם על פני הקהל וחזרו אל ידיו.
    שערו הבלונדיני של קרוב המשפחה שלו היה ארוך יותר, הגיע לסנטרו ונדחף אל מאחורי אוזניו. גם הוא לבש מכנסים קצרים וחולצת הטי שלו גרמה לי לצחקק. הודפס עליה הכיתוב הפשוט, 'אני עם הלהקה'. הוא ניגן את קטע הבס בהבעה כמעט משועממת וכל הזמן שלח את מבטו אל הגיטריסט הראשי. היה לי רושם שהוא היה מעדיף להחליף אותו בתפקיד.
    הבחור השלישי נחבא מאחורי התופים, לכן לא יכולתי לראות ממנו יותר מדי. הייתי אסירת תודה שהוא היה לבוש, מכיוון שנדמה היה לי שמתופפים רבים חשו צורך להיות עירומים כמעט לגמרי כשתופפו. היו לו את הפנים הכי נעימות בעולם, עם עיניים כהות גדולות ושיער חום קצוץ כמו בתספורת צבאית. הוא ענד עגילי פקק, ברוחב של כסנטימטר וחצי. בדרך כלל לא חיבבתי עגילים כאלה, אבל עליו הם דווקא נראו מושכים למדי. זרועותיו כוסו קעקועים בצבעים בהירים, כמו ציורי קיר, והוא טס על פני מעברי התיפוף המסובכים ללא כל מאמץ, כשהוא סוקר את הקהל בחיוך רחב.
    דני ציין את העובדה שקיילן, שותפנו החדש לדירה, ניגן בלהקה, אך אף פעם לא הרחיב. כשנכנסנו קיוויתי שזה אותו ברנש גדול שישב שם מאחור ונראה כמו דוב פרווה חביב. הוא היה נראה כמו מישהו שקל להסתדר איתו.
    דני העביר אותנו דרך הקהל אל האיש החסון. הוא הבחין בנו וחייך חיוך רחב. "היי, אחי! טוב לראות אותך שוב," צעק כדי להתגבר על המוזיקה וניסה לחקות את המבטא של דני, מפשל בגדול.
    חייכתי לעצמי. כולם ניסו להישמע כמוהו, אחרי ששמעו אותו מדבר. בדרך כלל, איש לא הצליח. זה היה מסוג המבטאים שנשמעו מזויפים, אלא אם כן אתה חי באוסטרליה. דני תמיד ניסה לגרום לי להשתמש במבטא הזה, כי היה משועשע מכך שאנשים ניסו. ידעתי שאני לא יכולה, לכן לא נתתי לו את הסיפוק. לא היה טעם לגרום לעצמי להיראות מטופשת.
    "היי, סאם, מזמן לא התראינו." דני הכיר את קיילן במסגרת חילופי סטודנטים. כשהיה בתיכון, דני בילה שנה בסיאטל. מכיוון שסאם נראה בן גילו של דני הנחתי שכך הוא גם הכיר אותו אז. חייכתי חיוך רחב כשהם התחבקו חיבוק גברי מהיר.
    לסאם היה גוף שרירי ונאה והוא לבש חולצת טי שבקושי הצליחה להכיל את שריריו. ראשו היה מגולח לחלוטין, ואם לא היה מחייך לא הייתי מעזה להתקרב אליו. הוא הקרין אנרגיה מסוכנת.
    סאם התכופף לעברנו, וכך לא צריך היה לדבר בקול רם כל־כך. "קיילן סיפר לי שאתם מגיעים הלילה. הולכים לגור איתו, הא?" הוא שלח אליי מבט. "זו הבחורה שלך?" שאל לפני שדני הספיק להשיב על השאלה הראשונה.
    "כן, זו קירה, קירה אלן." דני חייך אליי. אהבתי את האופן שבו ביטא את שמי. "קירה, זה סאם. הוא ואני היינו חברים בבית הספר."
    "שלום." חייכתי לעברו ולא ידעתי מה עוד אני אמורה לעשות.
    שנאתי לפגוש אנשים בפעם הראשונה. תמיד חשתי אי־נוחות מסוימת ומודעות עצמית גבוהה. לא חשבתי שאני מיוחדת כל־כך שאנשים צריכים להביט בי. לא שהייתי מכוערת, רק סתם לא מיוחדת. שערי החום היה ארוך, מלא וגלי במעט. עיניי היו בצבע חום בהיר. אמרו לי שהן בעלות הבעה ותמיד פירשתי את זה כעיניים גדולות מדי. גובהי היה ממוצע לנערה, מטר ושישים וחמישה סנטימטרים, הייתי די רזה, הודות למסלול הריצה בבית הספר. אבל בסך הכול, הרגשתי שאני די ממוצעת.
    סאם הנהן לעברי ושוב הפנה את מבטו אל דני. "בכל מקרה, קיילן היה צריך להתחיל בהופעה, לכן השאיר אצלי מפתח, במקרה שלא תרצו להישאר." הוא שלח יד לכיס מכנסי הג'ינס והושיט לדני את המפתח.
    זה היה ממש נחמד מצידו של קיילן. מתּי מעייפות ובאמת השתוקקתי להתמקם ואז ללכת לישון לפחות ליומיים רצופים. לא רציתי לחכות מי־יודע־כמה־זמן עד סיום ההופעה כדי לקבל את המפתח.
    העפתי מבט נוסף בלהקה. הזמר המשיך להפשיט בעיניו כל בחורה שראה. מדי פעם הוא שאף אוויר מבעד לשיניו באופן מוגזם, וזה נשמע כמעט אינטימי. הוא רכן אל עבר המיקרופון ושלח יד קדימה כדי להתקרב אל המעריצות, גורם להן לצווח משמחה. מרבית הגברים ליד הבר היו מרוחקים למדי, אבל כמה מהחברים של הבנות נשארו קרוב אליהן. בחורים אלה נעצו בו מבטי סלידה נחרצים. לא יכולתי שלא לחשוב שבאחד הימים מישהו עוד יחבוט בו באופן חמור.
    יותר ויותר האמנתי שהמתופף מאחור הוא החבר של דני. נראה היה שהמתופף אדם חסר דאגות שקל להתחבר אליו. דני שוחח עוד דקה עם סאם, שאל אותו מה הוא עושה בימים אלה. כשסיימו להשלים פערים נפרדנו ממנו.
    "מוכנה ללכת?" שאל דני, יודע שאני מתה מעייפות.
    "כן," אמרתי, משתוקקת למיטה של ממש. קיילן אמר לדני שהדייר האחרון השאיר מאחור כמה רהיטים, תודה לאל.
    דני צחק קלות והעביר את מבטו אל הלהקה. עקבתי אחריו כשהמתין עד שחברו יקלוט את מבטו. הוא הצליח לתפוס את עינו של קיילן ואותת לו שאנו הולכים. לא הצלחתי להבחין למי מהם הוא מאותת. עדיין לא הייתי בטוחה לגמרי מי מהם הוא קיילן. הבטתי בהם, אך איש מארבעתם לא הביט לעברנו כעת.
    התחלנו ללכת לכיוון הדלת. שלחתי מבט אל דני. "מי מהם הוא קיילן?"
    הוא הנהן לעבר הלהקה. "הוא הזמר."
    ליבי שקע מעט. כמובן, איך לא. עצרתי והפניתי מבט לאחור. דני עצר איתי, גם הוא הביט בלהקה. ברגע מסוים, כשהתחלנו להתרחק, השיר התחלף. הקצב היה איטי יותר, קולו של קיילן היה נמוך וחלק, סקסי יותר, אם זה בכלל היה אפשרי. אבל לא בגלל זה נעצרתי והקשבתי.
    המילים היו אלה שעצרו אותי. הן היו יפות, שוברות לב אפילו. הייתה זו הצהרה פואטית על אהבה ואובדן, חוסר ביטחון ואפילו מוות. הרצון של מישהו שאלה שנותרו מאחור יזכרו אותו כאדם טוב, כאדם שראוי שיתגעגעו אליו. הנערות קלות הדעת, שמספרן הוכפל, עדיין תבעו את תשומת ליבו. הן אפילו לא הכירו בעובדה שקצב המוזיקה השתנה.
    שתי ידיו של קיילן התעקלו כעת סביב המיקרופון, והוא הביט בקהל בעיניים מעורפלות, שקוע במוזיקה, כל גופו אבוד בתוך המילים; נראה שהן נבעו מעמקי נשמתו. בעוד השיר הקודם היה פשוט שיר של שעשוע והנאה, השיר הזה היה אישי. היה ברור שיש בו משמעות עמוקה עבורו. הוא עצר את נשימתי.
    "וואו," פלטתי כשהצלחתי להשיב את נשימתי לתקנה. "הוא... מדהים."
    דני הנהן לעבר הבמה. "כן, הוא תמיד היה ממש טוב בזה. אפילו בבית הספר הלהקה שלו הייתה טובה."
    לפתע התחשק לי להישאר כל הלילה, אבל דני היה מותש לא פחות ממני, אולי יותר, מכיוון שהוא נהג רוב הדרך. הוא אחז בידי ומשך אותי דרך כל הקהל שהתגודד שם. שלחתי מבט אחרון אל דני לפני שיצאנו. באופן מפתיע הוא הביט היישר אליי. הפנים המושלמות האלה התמקדו רק בי והצטמררתי.
    כעת הוא נראה שונה כל־כך מהרושם שהותיר עליי ברגע הראשון שראיתי אותו. במבט ראשון הוא נראה לי חושני. התנהגותו זעקה אני מתכונן לזיין אותך ממש כאן עד שתשכחי איך קוראים לך, אבל כעת הוא נראה לי עמוק ומלא נשמה. אולי הרושם הראשון שלי היה מוטעה? אולי קיילן היה מישהו שכדאי להכיר אותו טוב יותר?
    המגורים איתו עמדו להיות... מעניינים.
    דני מצא את הדירה החדשה שלנו בקלות; היא לא הייתה רחוקה מהבר, והייתה ממוקמת ברחוב צדדי קטן בעל בתים צפופים. הרחוב היה עמוס כל־כך במכוניות שבעצם היה לכביש חד סטרי. רוחב החנייה התאים בדיוק לשתי מכוניות, לכן דני השתחל למקום שהיה הכי מרוחק מדלת הכניסה.
    הוא נטל שלושה תיקים מהמושב האחורי ואני נטלתי את השניים הנותרים; אחר כך הצלחנו להיכנס. המקום היה קטן, אבל מקסים. בכניסה היו מתלים למעילים, מתלים ריקים, ושולחן שעליו הטיל דני את המפתחות. משמאלנו היה מסדרון קצר. ליד אותו מסדרון יכולתי להבחין בדלפק. בטח המטבח. היישר מולנו היה חדר המגורים. טלוויזיה עצומת ממדים בלטה בגודלה בחדר. נערים תמיד נשארים נערים, חשבתי. מימיננו היה גרם מדרגות שהתפתל כלפי מעלה.
    עלינו במדרגות ועצרנו מול שלוש דלתות. דני פתח את הדלת הימנית – מיטה מבולגנת וגיטרה ישנה למראה שעמדה בפינה הסגירו את העובדה שזה חדרו של קיילן. הוא סגר את הדלת וניסה את האמצעית, תוך שהוא צוחק ממשחק הניחושים שלנו. הוא מצא את חדר הרחצה. נשארה דלת מספר שלוש. בחיוך הוא פתח אותה לרווחה. התחלתי להעיף מבט סביב, אבל מבטי נתקע על מיטה ענקית שעמדה במרכז החדר. לא החמצתי את ההזדמנות, אחזתי בחולצתו של דני ומשכתי אותו בפיתוי לכיוון המיטה.
    לא לעתים קרובות זכינו לזמן שבו יכולנו להיות לבד. בדרך כלל, אנשים רבים היו סביבנו – הדודה שלו, אחותי, ההורים שלי. הערכנו כל רגע, ודבר אחד למדתי מהר, אחרי שבחנתי את ביתנו הקטן החדש, שגם כאן לא נהיה לבד כפי שקיוויתי. יכולתי להבחין בקירות הדקים, שלא ממש ישמרו על פרטיות. זרקנו את התיקים בפינת חדרנו הקטן וניצלנו את העובדה ששותפנו לדירה עבד הלילה. כל הדברים האחרים שלנו יכולים היו להמתין עד שנכניס אותם הביתה. יש דברים שהיו חשובים יותר.
    למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, עדיין מטושטשת מימים של נסיעה, אבל רעננה יותר. דני התמתח בצד המיטה ונראה שלֶו כל־כך שלא רציתי להעיר אותו. ריגוש קל חלף בגופי מעצם המחשבה שהתעוררתי לצידו. כמעט שלא הייתה לנו הזדמנות לבלות יחד את כל הלילה, אבל כעת נוכל לעשות זאת כל לילה. נזהרתי שלא להפריע לו, קמתי ויצאתי אל המסדרון.
    הדלת שלנו הייתה ממש מול חדרו של קיילן, ודלת חדרו הייתה פתוחה מעט. חדר הרחצה היה בין שני החדרים ודלתו הייתה סגורה. המשפחה שלי מעולם לא סגרה את דלת חדר הרחצה, אלא אם כן מישהו היה בפנים. לא ראיתי שאור מסתנן מתחת לדלת חדר הרחצה, אבל היה אור יום מלא בחוץ ולא היה צורך להדליק אור.
    האם היה עליי להקיש? לא רציתי להרגיש כמו אידיוטית, אבל עדיין לא הוצגתי באופן רשמי בפני קיילן, ולהיתקל בו לא נראתה לי הדרך הנאותה לפגוש אותו לראשונה. העפתי מבט לדלת חדרו והקשבתי עד אשר חשבתי שאחד הוורידים שלי עלול להתפקע. חשבתי שאני יכולה לשמוע נשימה קלה הבוקעת מחדרו, אבל באמת, באותה מידה גם יכולתי לשמוע את עצמי נושמת. לא שמעתי שנכנס הביתה בליל אמש, אבל נראה היה שהוא טיפוס שיישאר בחוץ עד שעה ארבע, ויישן עד שעה שתיים בצהריים, לכן נטלתי סיכון וסובבתי את הידית.
    הקלה שטפה אותי כשגיליתי שחדר הרחצה ריק. נמלאתי הקלה ותשוקה עזה לשטוף את כל זוהמת המסע מגופי. וידאתי שהדלת נעולה כי לא רציתי שקיילן ייכנס ויפתיע אותי – ופתחתי את זרם המים.
    אמש חיטטתי בקדחתנות בחפציי כדי לחפש את הפיג'מה לפני שאתמוטט מרוב תשישות. כעת פשטתי את המכנסיים ואת החולצה ופסעתי לתוך המים הכמעט צורבים. גן עדן של ממש. לפתע התחרטתי שדני איננו ער. הלוואי שהיה כאן איתי. היה לו הגוף הנפלא ביותר, בייחוד כשמים זלגו עליו. אבל אז נזכרתי עד כמה מותש הוא נראה אמש.
    נרגעתי מתחת למים הרותחים ונאנחתי. שכחתי ליטול איתי את השמפו כשמיהרתי להגיע לחדר הרחצה, למזלי הייתה שם פיסת סבון. לא הדרך המושלמת ביותר לחפיפת שיער, וגם חשתי אי נוחות להשתמש בסבון היוקרתי של קיילן. התענגתי על המים החמים מעט יותר מדי, בהתחשב באנשים האחרים שאולי ירצו להשתמש במים החמים בעצמם, אבל לא יכולתי להתאפק – תחושת הניקיון המחודש הייתה נפלאה.
    בסופו של דבר סגרתי את המים וייבשתי את הטיפות במגבת היחידה שהייתה זמינה שם. היא הייתה דקה וקטנה מדי; בפעם הבאה יהיה עליי לזכור להביא איתי את תיק הרחצה ואת המגבת שלי. מיהרתי לכרוך את המגבת הקטנה סביבי, גייסתי את כוחותיי כדי לצאת אל האוויר הקר במסדרון ופתחתי את הדלת. מרוב שהשתוקקתי להתנקות שכחתי את כלי הרחצה שלי, שלא לדבר על בגדים להחלפה. ניסיתי להיזכר איזה תיק, מתוך הערמה המבולגנת, הכיל את חפציי, ואז הבחנתי בכך שדלתו של קיילן הייתה פתוחה.
    הוא עמד בפתח הדלת, פיהק בעצלות וגירד את חזהו החשוף. הוא העדיף לישון במכנסי בוקסר קצרים. שלא ברצוני דעתי הוסחה ממראהו. שנת הלילה לא השפיעה על שערו הפרוע, להיפך; הוא נראה מושך ביותר. תשומת ליבי הופנתה אל גופו. הוא היה נפלא, בדיוק כפי שחשדתי. אומנם גופו של דני היה נהדר, אך גופו של קיילן היה פשוט יפה באופן מגוחך. הוא היה גבוה, גבוה מדני בלפחות חמישה עשר סנטימטר, והשרירים שלו היו ארוכים ודקים, כמו של אצן. והם היו מוגדרים היטב. יכולתי לקחת עט סימון ולשרטט כל אחד ואחד מהם.
    הוא היה לוהט.
    עיניו, שהיו בצבע כחול עמוק בלתי אפשרי, נצנצו לעברי כשהטה את ראשו לצד באופן מקסים להפליא. "את בטח קירה." קולו היה עמוק וצרוד מעט, צרידות בוקר שאחרי שינה.
    מבוכה הכתה בי כשהבנתי שהמפגש הראשון שלנו לא היה רחוק ממה שחששתי שיקרה קודם לכן. לפחות שנינו היינו לבושים, בערך. בתוך תוכי נזפתי בעצמי על שלא לבשתי את החולצה ואת מכנסי הפיג'מה שבהם ישנתי לפני שיצאתי מחדר הרחצה. הושטתי את ידי אליו בניסיון קלוש לשמור על רשמיות. "כן... היי," מלמלתי.
    חצי חיוך מקסים הופיע על פניו כשלחץ את ידי. נראה שהיה משועשע למדי מהתגובה שלי. גם נראה שבכלל לא הטריד אותו שאיש מאיתנו לא היה לבוש באופן מהוגן. חשתי כיצד הסומק עומד לכסות את פניי ורציתי נואשות לחמוק לחדרי, אך לא היה לי מושג איך לצאת בכבוד מהמפגש המשונה הזה.
    "אתה קיילן?" שאלתי. שאלה מטופשת. ברור שזה הוא – רק שלושתנו גרנו כאן.
    "מממ..." הנהן באישור, ועדיין בחן אותי מקרוב. קרוב מכדי שארגיש בנוח בהיותי עירומה למחצה.
    "מצטערת על המים. אני חושבת שהשתמשתי בכל המים החמים." פניתי לחפש את הידית בתקווה שיבין את הרמז.
    "אין בעיה. אתקלח הלילה, לפני שאצא."
    לרגע תהיתי לאן הוא מתכונן לצאת, אבל במקום זה מלמלתי, "להתראות אחר כך," וזינקתי במהירות לחדרי. חשבתי ששמעתי צחקוק רך מאחוריי כשסגרתי את הדלת.
    טוב, זה היה מבהיל. שיערתי שזה יכול היה להיות גרוע יותר. זו בדיוק הסיבה למה שנאתי לפגוש אנשים בפעם הראשונה. הייתה לי נטייה לצאת מהמפגשים האלה די מטופשת, והיום לא היה יוצא דופן. דני טוען שהפגישה הראשונה שלנו הייתה מקסימה. הזיכרון שלי הצמיד לה מילת תיאור אחרת לגמרי. חששתי מכמות הפעמים שאצטרך לעשות זאת בחודשים הקרובים. לפחות בפגישות העתידיות אהיה לבושה.
    השענתי את ראשי על הדלת הסגורה וחיכיתי שהמבוכה תתפוגג.
    "את בסדר?" קולו הצלול ובעל המבטא חדר לתוך מחשבותיי. פתחתי את עיניי לכדי סדק וראיתי שהוא נשען על מרפקו ומביט בי בסקרנות. הוא עדיין נראה עייף וקיוויתי שלא הערתי אותו.
    "בדיוק פגשתי את השותף החדש שלנו לדירה," הסברתי בקדרות.
    דני הכיר אותי טוב ולכן לא היה מופתע מהתגובה שלי על משהו מזערי שכזה. הוא ידע עד כמה אני יכולה לחוש מבוכה כשאני נתקלת במישהו שאני לא מכירה, קל וחומר כשלגופי רק מגבת דקה.
    "בואי הנה." הוא פתח את זרועותיו והזדחלתי בשקיקה חזרה למיטה.
    התכרבלתי אל תוך חיבוקו החם והמנחם, וזרועותיו התהדקו סביבי. הוא נשק ברכות לשערי הלח ואחר כך פלט אנחה ממושכת. "את בטוחה שאת בעניין, קירה?"
    שלחתי את ידי לאחור וחבטתי בשעשוע בכתפו. "אנחנו כבר כאן. לא מאוחר מדי לשאול את השאלה הזאת?" הסתובבתי כדי שיוכל לראות את פניי. "אני לא נוהגת בחזרה," הקנטתי אותו.
    הוא חייך מעט, אבל פניו היו רציניות. "אני יודע על מה ויתרת כשהצטרפת אליי לכאן – על המשפחה, על הבית שלך. אני לא עיוור; אני יודע שהם חסרים לך. אני רק רוצה לוודא שהסיפור הזה ישתלם לך."
    הנחתי את ידי על לחיו. "לעולם אל תפקפק בהחלטה שלי. מובן שאני מתגעגעת למשפחה, אבל אתה שווה את הכול." אצבעותיי ליטפו את לחיו ברכות. "אני אוהבת אותך. אני רוצה להיות במקום שבו אתה נמצא."
    הוא חייך בכנות. "סליחה שאני נשמע רגשני קצת, אבל... את הלב שלי. גם אני אוהב אותך." הוא נשק לי עמוקות והחל להסיר מעליי את המגבת.
    היה עליי להזכיר לעצמי שוב ושוב שהקירות דקים.
     
     
    פרק ראשון מתוך חלק ב
     
     
    פרק 1
    יוצאים למועדון
     
    "אוח... אלוהים... פאק!" מלמל גריפין וחבט בחזהו של מאט, שבמקרה ישב לידו. "אחי, אני מאוהב. תביט בתחת של זו!"
    מכיוון שהכרתי את הטיפוסים שאליהם גריפין נמשך התעלמתי ממנו במכוון כשהגשתי לבחורים את הבירה שלהם. כל העת בחנתי את קיילן מזווית עיני. גם הוא הביט בי מזווית עינו. הוא נראה כאילו קיבל עליו את הגזירה. לא ידעתי איך תהיה תגובתו של קיילן כלפיי היום, אחרי השיחה שלנו הבוקר במטבח, וחששתי, אבל הוא הסיע אותי ללימודים כרגיל, אסף אותי לאחר מכן כרגיל, והסיע אותי לעבודה, כאילו הכול כרגיל, רק שקט יותר. אמרתי לו שזה ממש לא היה הכרחי, והוא שלח אליי מבט כזה. מבט שאמר בבירור, אל תהיי מגוחכת, מובן שאסיע אותך לאן שאת צריכה. בסופו של דבר, אנחנו חברים וכזה.
    תהיתי על מה הוא חשב כשראיתי את גריפין מחייך בטיפשות ומזדקף בכיסאו. הבטתי בו בסקרנות כשלפתע שתי כפות ידיים כיסו את עיניי. "נחשי מי?"
    סילקתי את הידיים והסתובבתי לאחור. "אנה?" משכתי אליי את אחותי וחיבקתי אותה. "אוי, אלוהים! היינו אמורים לאסוף אותך מחר משדה התעופה. מה את עושה כאן?"
    היא שלחה אליי מבט קצר ואז עיניה נדדו אל קיילן שישב בנוחות ליד השולחן הקרוב אליה ועקב אחרינו. "לא יכולתי להמתין. עליתי על טיסה מוקדמת יותר."
    התעלמתי מכך שעיניה היו ממוקדות בו והתעלמתי מגריפין שכחכח בגרונו בחוסר סבלנות. היה ברור שהוא רצה שאציג אותו בפניה. נסוגותי לאחור כדי להביט בה. אחותי המשוגעת והפזיזה. היא נראתה בדיוק אותו דבר. היו לנו פנים כמעט דומות בצורת לב, עם עצמות לחיים גבוהות ואף סולד שירשנו מאימנו, אך כאן הסתיים הדמיון בינינו. היא הייתה גבוהה כמעט כמו דני, והדגישה את גובהה עוד יותר כשנעלה נעליים שחורות בעלות עקבים צרים וגבוהים. בעוד אפשר היה לכנות את מבנה גופי אתלטי, היא הייתה שופעת, והדגישה את קימוריה באמצעות שמלה אדומה צמודה. בתוך תוכי נאנחתי; היא נראתה כאילו זה עתה ירדה ממסלול תצוגה ולא ממטוס.
    שפתיה היו מלאות בצורה מושלמת וצבועות בצבע אדום בהיר, כמו השמלה שלה. עיניה היו בצבע ירוק כהה, לא כמו עיניי שהיו חומות ונדמה שכל הזמן שינו את צבען. שערי היה גלי ובלתי נשלט, ושערה היה עשיר ומבריק ונע בגלים בכל פעם שזזה. נכון לעכשיו היא אספה חצי ממנו בקליפס. השיער שלא היה אסוף התפזר על כתפיה והיו בו פסים אדומים בהירים שתאמו את צבע שמלתה.
    נטלתי קווצה מהתלתלים האדומים. טוב, אצל אחותי הדברים אף פעם לא נשארו אותו הדבר. "זה חדש. מוצא חן בעיניי." חייכתי.
    היא משכה בכתפיה ועדיין נעצה מבט בקיילן, שבאופן מעצבן למדי השיב לה מבט. "יצאתי עם מעצב שיער." היא הסתובבה כדי להביט בי בחיוך מתגרה, "כאילו, שעה בערך." מאחוריי שמעתי את גריפין גונח.
    שוב נאנחתי. אחותי הייתה הרפתקנית ומתגרה. היא הייתה כל מה שאני לא. היא הייתה זו שאליה הוריי תמיד הצמידו שמות תואר זוהרים כמו 'יפה', 'מדהימה' ו'מהממת', אם כי המשפטים שלהם תמיד כללו את הביטוי 'מה היא כבר עוללה עכשיו?'. היא הייתה יותר מדי מקסימה ומושכת, וכעת היה עליי להציג אותה בפני השותף שלי לדירה, שהיה מקסים ומושך באותה המידה.
    "בחורים, זו אחותי – "
    "אני אנה," היא קטעה אותי והושיטה את ידה בחמימות אל קיילן. אחותי הייתה הכול חוץ מביישנית.
    "קיילן," השיב בנימוס והחזיק בידה באופן מרגיז במשך זמן ממושך למדי.
    גריפין קם לפתע ושלף את ידה מידו של קיילן. במוחי ממש הודיתי לו. "היי, אני גריפין."
    "גריפין... היי." אחותי צחקקה באופן מושך.
    מאט ואוון הציגו את עצמם בנימוס, ואני הרגשתי קצת מטופשת, כשהבנתי שהיא לא זקוקה לי כדי להציג אותה. קיילן עקב אחריי בסקרנות כשהסמקתי. אנה חייכה ובירכה גם את מאט ואת אוון, חשה נינוחה לגמרי בקרב קבוצה של בחורים נאים שזה עתה פגשה.
    גריפין סחב כיסא בכוח מלקוח סמוך והניח אותו בחבטה ליד הכיסא שעליו ישב. הוא טפח על הכיסא ואנה חייכה והודתה לו. אחר כך נטלה את הכיסא והעבירה אותו לצד השני של השולחן כדי לשבת ליד קיילן. מאט ואוון צחקקו בשקט. גריפין ואני זעפנו באותה הדרך, אבל אחותי לא שמה לב. תשומת הלב שלה הייתה נתונה כל כולה לקיילן, כשקירבה בחינניות את הכיסא עד שנגע בכיסאו. במלוא החן התיישבה וחייכה חיוך מקסים, רוכנת אליו. הוא חייך באופן מרגיז.
    כבר שנאתי את זה. היא הגיעה רק לפני עשר דקות וכבר השתוקקתי שתיסע. הרגשתי קצת אשמה בגלל זה. באמת אהבתי את אחותי, רק לא רציתי לראות אותה מרוחה על קיילן. אולי סיימנו את הפלירטוטים שלנו, אבל זה הטריד אותי. כדאי מאוד שיכבד את הבטחתו.
    "טוב, אני צריכה לחזור לעבודה. אביא לך משהו לשתות."
    "או־קיי." היא אפילו לא הביטה בי. "איזה בחור בשם סאם הניח את הז'קט ואת התיקים שלי בחדר האחורי."
    נאנחתי וחשבתי על האופן שבו אחותי מסוגלת לגרום לגברים לעשות דברים עבורה. "או־קיי, אטלפן לדני. הוא יכול להסיע אותך הביתה."
    היא סובבה אליי את ראשה וקרצה. "אני חושבת שאני יכולה להסתדר." היא חזרה והפנתה את ראשה אל קיילן. "ובכן... אתה זמר, הא?" היא סרקה אותו במבטה, מלמעלה למטה. "מה עוד אתה יודע לעשות?" היא פלטה צחוק צרוד וקיילן חייך שנית.
    עזבתי את המקום בחופזה. בין שזה ימצא חן בעיניה ובין שלא, התכוונתי לטלפן לדני, ולדאוג לכך שהוא יסיע אותה לביתנו. הוא צחק כששמע על מצב רוחה המרומם של אחותי ואמר שבעוד שעתיים הוא יעבור במקום. היה עליו לסיים תחילה איזה פרויקט עבור מקס. הייתי די בטוחה שהפרויקט היה משהו שולי עד כדי גיחוך. תיוק או משהו דומה.
    אחותי הייתה שקועה בשיחה עם קיילן כשחזרתי עם וודקה־אוכמניות, המשקה המועדף עליה. הם שוחחו בקלילות וגריפין ניסה להתערב בשיחה ללא הפסקה. היא הביטה בי והודתה לי על המשקה, ומייד חזרה להביט בקיילן בזמן שזעפתי. קיילן הציץ לעברי מזווית עינו. הוא נראה משועשע מזה שלא נראיתי משועשעת.
    לכל אורך המשמרת צפיתי באנה מפלרטטת עם קיילן. לא נראה היה שהוא עודד את הגישושים שלה או ניסה לגשש בעצמו, אך הוא גם לא ריפה את ידיה. תוך כדי שיחה היא סילקה קווצת שיער ממצחו, נגעה בכתפו, חיככה את זרועה בזרועו. היא הייתה מעודנת, אך גם לא מעודנת. הוא אמר משהו משעשע והיא צחקה והטתה את ראשה. אחר כך נעצה את שיניה בפיתוי בשפתה והעבירה את אחת האצבעות לאורך קו הצוואר הנמוך של חולצתו בעת שהמשיכה להשמיע גיחוך גרוני. גריפין התרגז למראה ההצגה שלפניו, לפחות כמוני. מעולם לא חשבתי שארגיש כמו גריפין לגבי משהו.
    כשהתקרבתי מאוחר יותר כדי לומר לחברי הלהקה שתורם לעלות לבמה, אנה כבר הניחה בחוצפה את כף ידה על החלק הפנימי בירכו של קיילן, ונראה היה שהדבר לא מטריד אותו כלל.
    "נגמר הזמן, קיילן." המילים יצאו בגסות, ואחותי שלחה אליי מבט מוזר. העליתי על פניי הבעה שחשבתי שאולי יכולה הייתה להיחשב כחיוך. "אתם צריכים לעלות עכשיו לבמה."
    קיילן חייך כששמע את נימת קולי המאולצת, משועשע למדי.
    "נהדר!" זרחה אחותי וקיוויתי שדני יזדרז ויגיע כבר.
    כשהדי־בגס עלו לבמה, אחותי פילסה דרך בכוח בתוך הקהל שהחל לזרום לשם במהירות, כדי לעמוד מול המיקרופון של קיילן. הוא חייך אליה בצורה מרגיזה בזמן שהבחורים החלו להתארגן. קימטתי את מצחי, אבל לא יכולתי לצפות בהם יותר מפני שלקוחות דרשו את תשומת ליבי. היכן, לכל הרוחות, היה דני?
    דני הגיע לבסוף אל הבר באמצע ההופעה. לטעמי אנה נהנתה מההופעה קצת יותר מדי, ורוב הזמן קיילן שלח אליה את מבטי חדר השינה שלו – וגם אל כחצי תריסר הנשים סביבה. לא הייתי במצב רוח טוב כשדני נכנס, סוף־סוף.
    "איפה היית?" נבחתי.
    דני הביט בי בצורה מוזרה והעביר את ידו בשערו הכהה. "אמרתי לך, הייתי צריך לסיים קודם איזו עבודה." הוא העיף מבט אל אנה ששלחה יד אל קיילן, וקיילן שלח אליה את ידו. "נראה שהיא נהנית." הוא חייך בזחיחות.
    עצמתי את עיניי ובלעתי את הכעס. כשפקחתי אותן שנית ראיתי שהוא מביט בי במבט מסוקרן. "אולי תיקח אותה הביתה עכשיו? הציוד שלה בחדר האחורי."
    הוא עדיין הביט בי באותה הבעה מסוקרנת, משך בכתפיו ואמר, "או־קיי." הוא כרך את ידיו סביב מותניי. "התגעגעתי אלייך." עיניו נצצו וחיוך חם הפציע על פניו.
    נרגעתי וחייכתי. "גם אני התגעגעתי אליך." נשקתי לו ברכות. הוא חיבק אותי והחל להעמיק את נשיקתנו. ניתקתי ממנו. "אני מצטערת, אנחנו באמת עמוסים. בבקשה, אתה מוכן לקחת אותה עכשיו הביתה? אני בטוחה שהיא עייפה אחרי הטיסה." משכתי בכתפיי במבוכה והשתחררתי מחיבוקו.
    דני העיף מבט אל הבמה, היכן שאנה קיפצה עם עוד בנות, והן תבעו בקול את תשומת ליבו של אליל הרוק שלפניהן. "כן, בטח, היא נראית ממש מותשת." הוא חייך, אבל זעפתי בתשובה. הוא נאנח. "או־קיי. אכניס את הציוד שלה למכונית ואחר כך אגרור אותה הביתה."
    חייכתי ונשקתי לו שנית ברכות. "תודה רבה."
    הוא ניגש אל החדר האחורי כדי להביא את חפציה, אחר כך חזר לבר וניסה לפלס דרך בקהל הדחוס. ברגע שהגיע אליה הניח יד על כתפה. אחותי הסתובבה אליו, ואז חייכה חיוך רחב והשליכה את עצמה אל בין זרועותיו. לא יכולתי להתאפק מלצחקק למראה הבעת פניו של דני. הוא היסס לרגע, לא בטוח אם זה בסדר לחבק בחזרה את האישה היפהפייה הזאת שנצמדה לכל איבריו. חייכתי לנוכח נאמנותו, ולכן קימטתי את מצחי והעפתי מבט אל קיילן שהיה על הבמה. הוא הביט באנה ובדני בחיוך משועשע. עיניו נתקלו בעיניי, ונלכדתי בתוך הכחול העמוק בעת שהקשבתי לקולו המפתה.
    לא ניתקנו מבטים, לא יכולתי להסב את עיניי כשלפתע הרגשתי יד על כתפי. מבוהלת, הבטתי בדני. "מצטער, היא לא מוכנה לעזוב איתי." הוא משך בכתפיו כאילו זה לא הפתיע אותו.
    "היא מה?" נשמתי כמה נשימות מרגיעות וקיוויתי שדני לא שם לב לדבר שמשך את תשומת ליבי לפרק זמן ממושך כל־כך.
    "היא רוצה לראות את כל ההופעה." שוב משך בכתפיו. "את רוצה שאשאר? שאסיע אתכן הביתה?" הוא העביר קווצת שיער שחמקה מזנב הסוס שלי אל מאחורי אוזני.
    נאנחתי, נרגזת וגם חשה הקלה. "כן. תודה רבה." לפחות היא לא תיסע הביתה עם קיילן.
    ידעתי כמה עקשנית יכולה להיות אחותי כשרצתה משהו וככל הנראה, היא רצתה את קיילן. לא ממש מפתיע. הייתי די בטוחה שהיא תרצה אותו ברגע שתגיע אליו. קשה היה לעמוד בפניו. נאנחתי כשראיתי איך היא נכנסת למכוניתו בסוף הערב. דני צחקק כשגם הוא הביט בה. הייתי עסוקה מדי בסיום העבודה כדי למנוע ממנה לצאת מהבר עם קיילן. שניהם נכנסו למכוניתו כשיצאתי לבסוף עם דני. מה הם עשו שם זמן רב כל־כך? כעס ניצת בי שנית כשקיילן יצא ממגרש החנייה. כדאי לו מאוד שיסיע אותה היישר הביתה.
    למזלו זה מה שהוא עשה. מכוניתו חנתה במגרש החנייה כשהגענו. נכנסתי במהירות וראיתי אותם יושבים בחדר המגורים, שקועים בשיחה. על מה היה להם לדבר? שניהם הביטו בי כשנכנסתי לחדר המגורים. שוב הרגשתי את הכעס מתעורר בי למראה ידה של אנה שנחה במעלה ירכו. באמת, למה היא לא יכולה לשמור את הידיים לעצמה?
    דני נכנס דקה אחריי וכרך את ידיו סביבי.
    "טוב," אנה חייכה בפיתוי אל קיילן, "אז איפה אשן הלילה?"
    קיילן שלח אליה חצי חיוך והחל להשיב כשהתפרצתי: "את ישנה איתי, אנה." הבטתי בדני. "אכפת לך לישון על הספה?" קיילן החניק את צחוקו.
    דני עיווה את שפתיו בעגמומיות. "על הספה?" הוא שלח מבט עצוב אל הספה הגבשושית. "באמת?"
    עיניי בטח היו קרות כמו קולי. "טוב, אם אתה מעדיף, אתה יכול לישון עם קיילן." נימת קולי הצהירה שאלה האפשרויות שלו. אנה תישן איתי וכך אוכל להבטיח שהיא תישאר שם כל הלילה.
    דני הרים גבה וקיילן צחק ואמר, "אני חייב להזהיר אותך מראש, אני בועט."
    "טוב, אז הספה," רטן דני ועלה למעלה כדי להביא שמיכה.
    אנה קרנה. "את יודעת, אני יכולה לישון עם – "
    תפסתי בידה והקמתי אותה מהספה. "קדימה." משכתי אותה אחריי במעלה המדרגות והותרתי מאחור את קיילן המחייך.
    לא עצמתי עין. אחותי התכוננה לשינה אחריי, ומכיוון שלא יכולתי להצדיק עמידה במסדרון ופיקוח עליה כאילו הייתי אימא המגוננת על תומתה של בתה, היה עליי לשכב במיטה, לחשוק שיניים ולכרות את אוזני אל המתרחש במסדרון. יכולתי להישבע שבשלב כלשהו שמעתי את קיילן צוחק ונדרשתי לכל יכולות האיפוק שלי כדי לא לזנק החוצה ולגרור אותה למיטה, צורחת ובועטת.
    לבסוף היא נכנסה לחדר החשוך, התכרבלה בצד של דני ואמרה לילה טוב בעליזות. התעלמתי ממנה והעמדתי פנים שאני ישנה. לא הייתי בטוחה למה. אין צורך לציין שהשינה הייתה בלתי אפשרית. הייתי מודעת לחלוטין לכל תנועה שעשתה. האם היא הסתובבה בשנתה, או שמא זזה כדי לקום ולהיפגש בחשאי עם קיילן בחדרו בחסות החשיכה? יצאתי מדעתי כל הלילה, ולא היה לי מושג איך אעבור עוד לילה כזה. אולי, אחרי הכול, אבקש מקיילן שילך לישון אצל מאט.
    הבוקר הגיע בסופו של דבר וכששמעתי את דלתו של קיילן נפתחת החלטתי לרדת למטה כדי להצטרף אליו לכוס קפה. נעצרתי בתחתית המדרגות כדי להעיף מבט אל דני, ששכב על הספה. הוא היה שקוע בשינה עמוקה, אך לא נראה היה שנוח לו שם. הרגשתי צביטת אשמה מפני שאילצתי אותו לישון שם. נו, טוב, יכולתי לפצות אותו מאוחר יותר.
    קיילן לא הופתע לראות אותי כשהגחתי מעבר לפינה. הוא העניק לי חיוך מבין תוך שמזג מים לקנקן הקפה. "בוקר. ישנת בסדר?" השעשוע בשאלתו היה ברור לגמרי.
    "ישנתי בסדר." כן, ממש. "ואתה?"
    הוא הפעיל את המכונה וסובב את גבו כדי להישען על הדלפק. "כמו תינוק."
    חשקתי את שיניי וחייכתי חיוך מאולץ כשהתיישבתי ליד השולחן והמתנתי לקפה שירתח.
    "אחותך מעניינת," אמר כעבור דקה.
    זעפתי אך לא אמרתי דבר ותהיתי אם הוא מתכונן להרחיב את דבריו. הוא לא עשה זאת. הסמקתי והוא צפה בתגובתי בסקרנות. "כן. נכון." גם אני לא הרחבתי.
    הקפה רתח והוא מזג לשני ספלים. ישבנו ושתינו אותם בשתיקה. לא בשתיקה נינוחה באמת. טוב, הוא נראה נינוח ומושלם באופן הרסני, אבל אני הייתי עצבנית, והתעצבנתי על כך שהייתי עצבנית. הייתי באמת צריכה להירגע.
    אחרי שסיימתי את הקפה נשענתי על המשקוף ונעצתי מבט מהופנט בתנוחת השינה של דני על הספה. יצאתי מההפנוט כשאחותי נכנסה למטבח, לובשת חולצת טי של הדושבגס ושום דבר חוץ ממנה. הודיתי בליבי על כך שקיילן חזר לחדרו זמן קצר לאחר שסיים את הקפה. היא הייתה מושכת ביותר, יחסית למישהי שזה עתה התעוררה.
    "מאיפה השגת את זה?" שאלתי בהפתעה. עברו שבועות לפני שקיילן הסיר מעליו את החולצה שלו ונתן לי אותה. האם כל מה שהייתה צריכה לעשות זה לעפעף לעברו בריסיה הארוכים מדי, והוא פשט אותה? באופן די מוזר, הרגשתי שהמעשה היה בגדר בגידה.
    "מגריפין, אחרי ההופעה. בוואן שלו יש קופסה מלאה בהן. את רוצה אחת?" היא חייכה במתיקות ומייד הרגשתי אשמה מפני שחשבתי עליה רעות.
    "לא, יש לי אחת." אחת שריחו המדהים של קיילן עדיין היה טבוע בה, לכן מעולם לא לבשתי אותה – ולא היה סיכוי שגם אספר לה על כך. "אבל כדאי שתלבשי עוד משהו עלייך. דני יתעורר עוד מעט." לא באמת חששתי מתגובתו של דני אם יראה אותה חצי עירומה.
    "סליחה, בטח. טוב... קיילן התעורר כבר?" שאלה, כמעט בצניעות.
    נאנחתי. "כן, אני חושבת שהוא חזר לחדרו."
    היא חייכה והביטה בתקרה, בכיוון המשוער של חדרו. "האם הוא אמר עליי משהו בכלל?"
    שנאתי את העובדה שלפתע הרגשתי כמו שדכנית, אבל בכל מקרה אמרתי את האמת. "כן, הוא אמר שאת מעניינת."
    היא קימטה את מצחה. "זה לא בדיוק מה שאני רגילה לשמוע. אבל כנראה זה יכול היה להיות גרוע יותר." היא חייכה והפנתה את ראשה בחזרה למעלה. "נראה שאצטרך לשנות את תוכנית הפעולה שלי." היא קרצה ויצאה מהחדר.
    התיישבתי בכבדות ליד השולחן ונאנחתי. האם עדיין היה רק יום ראשון?
    אנה רצתה לערוך קניות בעיר, לכן שאלנו את מכוניתו של דני ונסענו לכיכר בל־ויו. אנה נהגה כי היא שלטה בנהיגה במכונית בעלת הילוכים טוב יותר ממני. הסתובבנו ב'מייסיס' כשהיא גילתה שמלה שחורה קטנה והחליטה לקנות אותה לבילוי בערב. מובן שהיא נראתה מדהים עליה. הייתה זו שמלה פשוטה וצמודה, אך עטפה בשלמות כל סנטימטר בגופה. והיא גם הייתה ממש קצרה. לא הייתי מסוגלת ללבוש משהו כזה. אם רק הייתי מודדת אותה, הייתי נלחצת מכך שכל העולם יוכל לראות את התחתונים שלי. נראה היה שאחותי הרגישה בה נוח כשהסתובבה בחדר ההלבשה. היא נראתה נינוחה בה כאילו לבשה את האימונית שלה.
    בדרכנו לקופה הסתובבנו במתחם הבשמים. עצרתי כשמצאתי את הבושם שדני אהב. אחזתי בטסטר, שאפתי עמוקות – ומייד דמותו צצה בראשי. אחותי גלגלה את עיניה, אך חייכה כשבדקה כמה טסטרים ורחרחה אותם.
    "באיזה בושם קיילן משתמש?" שאלה כשהיא מרחרחת בקבוק אחר בקבוק, קמט קל במצחה.
    קפאתי כשהעלתה את שמו. למה היא חשבה שאדע? "אני לא יודעת, למה?"
    היא חייכה חיוך רחב והביטה בי. "הריח שלו מדהים. לא הבחנת בכך?"
    כן. "לא."
    היא פלטה נחרה, ואצלה היא נשמעה חביבה באופן מוזר. "קירה, אני יודעת שאת מאוהבת עד הגג בדני," היא העניקה לי מבט יבש, "אבל בשם כל המין הנשי אני אומרת לך, שכשהחיים זורקים לחיקך ממתקים," היא חייכה חיוך רחב, נטלה בקבוק ושאפה עמוקות, "אז תריחי אותם." היא החזירה את הבקבוק למקום וצחקה בשובבות בדרך שהזכירה לי באופן מכאיב את קיילן. "ואם יש צורך, אפילו תלקקי אותם פעם או פעמיים."
    עיקמתי את פניי. לו רק ידעה מה עוד עשיתי בנוסף לשתי הפעולות האלה.
    אכלנו ארוחת צהריים והיא קשקשה על אודות הגברים השונים שאיתם נפגשה מאז נפרדה מפיל, די בגסות, לפי דבריה. לרגע חשתי צער על פיל. היא בטח שברה את ליבו ואפילו לא התייחסה לכך ברצינות הראויה. חשתי כלפיו אהדה בדרך מוזרה.
    אחרי ארוחת צהריים הסתובבנו בעוד כמה חנויות, אחותי בחרה כמה פריטים נוספים. סיימנו את הקניות לאחר שאחותי מצאה זוג נעליים בעלות עקבים גבוהים ומתגרים שהיה מושלם בעיניה, ומחרוזת כסף עדינה למראה. נאנחתי. היא תיראה מדהים. היא כבר נראתה כך, אפילו במכנסי ג'ינס ובחולצה צמודה. לי לא היה כסף לבזבז על בגדים, לכן היה עליי לחטט בארון הבגדים ולשלוף ממנו משהו שנראה טוב. זה באמת לא היה משנה. בכל מקרה לא הייתי מסוגלת להגיע לקרסוליה. וגם לא הייתי צריכה להתאמץ, הזכרתי לעצמי. דני אהב אותי, וזה מה שהיה חשוב. דני, לא...
    לא העזתי להשלים את המחשבה.
    אחר כך חזרנו הביתה כדי להתכונן לערב שלנו.
    אנה לבשה במהירות ובקלילות את בגדיה החדשים וירדה למטה בזמן שאני עדיין חיפשתי משהו ללבוש. דני העלה כמה הצעות, עד שנעצתי בו מבט זועם. לאחר מכן הוא הפסיק, נד בראשו ורכס את הכפתור העליון בחולצתו. הבטתי בו לרגע, כועסת מעט על כך שלבחורים תמיד היה קל יותר למצוא מה ללבוש. חולצתו הלבנה נחה על גופו באופן מושלם, והוא לא הכניס אותה למכנסי הג'ינס הדהויים החביבים עליו. הוא נראה נפלא. לו הייתי במצב רוח אחר הייתי עוצרת אותו מלכפתר את חולצתו ומשילה אותה מעליו.
    אבל לא הייתי במצב הרוח המתאים – הייתי עצבנית. לבסוף מצאתי משהו והתלבשתי בחוסר התלהבות.
    ירדתי במדרגות כמה דקות לאחר מכן, ועצרתי באחת, בתחתית המדרגות. קיילן ישב על קצה הספה ומרפקיו היו מונחים על ברכיו בעוד אחותי ישבה ברגליים פשוקות מאחוריו ושיחקה בשערו בזמן שהוא צפה בנחת בטלוויזיה. שמלתה הצמודה עלתה כה גבוה על ירכיה עד שהן נחשפו לחלוטין ונראה היה שממש לא אכפת לה. גם לקיילן לא, ככל הנראה. הכעס שניעור בי גרם לי לזעוף.
    אנה הביטה לעברי. "היי... את נראית נהדר!" נעצתי מבט ביופייה ולא הרגשתי נהדר – קרוב לוודאי שהייתי יכולה לקבל ציון 'עובר'. גם קיילן הביט בי והעניק לי חיוך קטן, מאשר.
    "את יפהפייה," גרגר דני באוזני כשירד במדרגות מאחוריי. הוא נשק לצווארי ונרגעתי מעט. שמחתי שהבגדים שמצאתי במאמץ מצאו חן בעיניו. ידעתי שאינני יכולה להתחרות באחותי, לכן בסופו של דבר החלטתי ללכת על משהו נוח. בחרתי בנעליים שחורות ומגושמות, במכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה ובגופייה אדומה צמודה, בעלת מחשוף עמוק; במועדונים הטמפרטורה תמיד עולה במהירות. אספתי את שערי לזנב סוס נמוך. הייתי מוכנה ומזומנה לחום שעמד לבוא.
    "היא לא מתכוננת לעשות את זה גם לי, נכון?" שאל דני כשהתקרב ונעמד לידי, נועץ מבט באנה ובקיילן שרבצו על הספה, קמט קטן במצחו. הכעס שלי על הישיבה והקרבה שלהם כשעשו את מה שעשו חלף. אנה לא סתם שיחקה בשערו, היא עיצבה אותו.
    דני ואני נכנסנו לחדר המגורים. דני התיישב על כיסא וטפח על ירכו, מעודד אותי לשבת עליו. אחרי מבט קצר בקיילן, זה מה שעשיתי. "מה את עושה, אנה?" שאלתי וניסיתי להישמע אדישה.
    היא חייכה בפנים קורנות. "נכון שיש לו את השיער הכי מדליק שיש? את לא רוצה פשוט..." היא תפסה קווצות שיער משני צדי ראשו ומשכה בהן מעט, גורמת לקיילן להירתע ואז לחייך. "אה!" היא גרגרה באופן מרומז.
    הסמקתי עמוקות וידעתי בדיוק למה התכוונה, אך לא אמרתי אף מילה.
    אנה חזרה לעצב את שערו, וקיילן חייך ברכות והשפיל את מבטו. "הוא מרשה לי לעצב אותו בסגנון המועדונים. הוא יהיה הדבר הכי חם שם." היא הביטה בדני. "אל תיפגע או משהו."
    דני צחק. "לא נפגעתי, אנה."
    אני חשבתי שהשיער שלו נראה נפלא עוד לפני שאנה נגעה בו, אבל כשראיתי את העבודה שלה נאלצתי להסכים איתה. הוא היה לוהט הרבה יותר. היא לקחה כמה קווצות ארוכות יותר, עיצבה אותן בעזרת משחת עיצוב, כדי להפוך את הבלגן המדובלל שלו לקוצים מעובים ואקראיים סביב ראשו.
    התוצאה הייתה סקסית בצורה בלתי רגילה, וכשהוא ראה אותי נועצת בו מבט התחלתי להסמיק והיה עליי להסב את פניי. הבזק קנאה חלף בי, על שהיא עשתה איתו משהו אינטימי, ובעקבות זאת בא עוד הבזק של געגוע שדיכאתי בכוח.
    "מה אתה חושב?" שאל קיילן.
    "נראה נהדר, אחי," אמר דני וצחק מעט.
    "אוף, אתה פשוט לא מבין בחורות, דני," אמרה אנה במרץ, "הן ישתגעו על זה. נכון, קירה?"
    קיילן גיחך בשקט, והסומק בפניי העמיק. "כן, בטח, אנה. הוא יהיה – "
    "תאווה לעיניים?" סיים קיילן בשעשוע ונעץ מבט עמוק בעיניי.
    "אווו... זה מוצא חן בעיניי!" קראה אנה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו לאחר שסיימה את מלאכתה. זעפתי לנוכח הקרבה שלה אליו.
    "אנחנו מוכנים לצאת?" פלטתי בנחישות מוגזמת.
    קיילן הנהן וקם, והצלחתי לבסוף לראות מה לבש. הוא היה לבוש בשחורים מכף רגל עד ראש – מגפיים, מכנסי ג'ינס וחולצה מכופתרת בעלת שרוולים קצרים. כל זה בשילוב עם שערו הקוצני והסקסי, גרם לי לעצום את עיניי כדי להדוף את המשיכה שחשתי כלפיו.
    הלילה עמד להיות מעניין.
    הגענו לספאנקס, המועדון שעליו גריפין המליץ לקיילן. הכרתי את גריפין ואת העדפותיו, ולא הייתי בטוחה למה אנחנו נכנסים. קיילן הבטיח שזה היה מועדון רגיל ובעל מוזיקה טובה, אפילו ששמו היה מוזר. נראה היה לי שקיילן היה שואב הנאה מהמבוכה שהייתה נגרמת לכולנו אם היה מצליח לשכנע אותנו להיכנס למועדון סאדו־מאזו, ואם חושבים על כך, אולי גם בעיניה של אנה זה בוודאי היה משעשע. במידה מסוימת, שניהם התאימו זה לזה באופן מושלם. המחשבה העציבה אותי.
    המוזיקה הייתה חזקה, אפילו בחוץ. דני נטל את ידי, חייך וסייע לי לצאת מהמכונית. קיילן הצליח למצוא חנייה במרחק כמה מכוניות מאיתנו, ועזר לאנה לצאת מהמכונית. כשהלכו לכיווננו הם נראו כמו שני דוגמני צמרת.
    אחותי סידרה את שמלתה הקצרה עד כדי גיחוך ובדקה את נעלי העקב הגבוהות שלה לפני שחיבקה אותי במהירות. נאלצתי לכלוא את צביטת הקנאה שהתעוררה בי למראה יופייה. שפתיה היו צבועות באדום זוהר, ושערה הבוהק עוצב בתלתלים גדולים ומושלמים שקיפצו ללא כל מאמץ בכל פעם שנעה. הפסים האדומים הציצו באופן מפתה מבין מחלפות שערה השופע. לו יופיו של קיילן יכול היה להתגשם באישה, זה היה באחותי. לשבריר שנייה לא יכולתי להתאפק מלחשוב שאם לה ולקיילן יהיו ילדים הם בטח יהיו יפהפיים. המחשבה על כך הכעיסה אותי.
    אנה נטלה את ידו של קיילן והובילה אותו לכיוון הכניסה. הוא חייך והניח יד סביב כתפיה. דני כרך את ידו סביבי כשהלכנו אחריהם לאורך מגרש החנייה. הוקרתי לו תודה על כך. לפתע היה לי קר.
    האיש המוצק שעמד ליד החבל בכניסה העיף מבט אחד בקיילן ובאנה ומייד הרים את החבל למענם. טוב, כמובן. האנשים הלוהטים באמת מעולם לא היו צריכים לעמוד בתור. קיילן השתהה ליד החבל והמתין לי ולדני, הלוהטים פחות, כדי לוודא שגם אנחנו נכנסים.
    ספאנקס באמת היה רק שם מוזר, שניתן בתבונה למועדון, כדי למשוך אנשים. תודה לאל שבפנים זה היה מועדון רגיל לכל דבר ועניין. פה ושם היו כמה ספות, שולחנות ארוכים עם כיסאות בר גבוהים, כמה יצירות אומנות נתלו על הקירות, בר ארוך תפס את הקיר מול הכניסה, וממש מעבר לפינה נעו אנשים על רחבת הריקודים הענקית. המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים. שמחתי על כך, ועל המסה המבלבלת של הגופים הרוקדים. הייתי מוכנה להיעלם ביניהם.
    דני, אנה ואני מצאנו שולחן פנוי בעוד קיילן פילס את דרכו בגבורה בין אנשים שהמתינו למשקאות ליד הבר. הוא חזר במהירות שיא ולא יכולתי שלא לראות את המבטים המגעילים והלא הולמים שהברמנית נעצה בו. זה הרגיז אותי.
    קיילן הושיט לכל אחד שוט של משהו. רחרחתי אותו ועיוויתי את פניי. הרמתי במהירות את עיניי אליו וראיתי שהוא מחייך ומרים גבה. טקילה? הוא באמת הביא לנו טקילה? הוא הניח לפנינו מגש עם פלחי ליים ומלח. המשכתי להביט בו כלא מאמינה. דני ואנה הכינו את המשקה שלהם, לא הייתה להם בעיה עם הבחירה של קיילן. התעשתי והכנתי את המשקה שלי.
    קיילן צחק בשקט, ושמחתי שצחוקו נבלע ברעש בלי שאיש יבחין בו, חוץ ממני. הוא טבל את אצבעו בטקילה כדי להרטיב את גב כף ידו. נזכרתי שעשה זאת בלילה הראשון שלנו יחד והכול הציף אותי בבת אחת. היה עליי לעצום את עיניי ולנשום עמוק.
    "את בסדר?" דני רכן לעברי ולחש לתוך אוזני.
    פקחתי את עיניי והבטתי בפניו הדאוגות. "כן." שלחתי מבט נזעם בקיילן. "אני לא ממש מתלהבת מטקילה."
    קיילן חייך חיוך רחב. "באמת? דווקא חשבתי שאת טיפוס... שיאהב את זה."
    קיילן צחק שנית ואני זעפתי. אחותי התערבה בשיחה. "טוב, אני אוהבת את זה. לחיים!"
    קיילן הרים גבה ובירך את אנה; הם שתו את השוטים שלהם יחד. שניהם צחקו כשמצצו את פלחי הליים. דני הרים את הכוס ואני הרמתי את שלי, וגם אנחנו השקנו כוסות ושתינו יחד. הרגשתי בזויה מעט, אז שלפתי את הליים של דני מפיו ורכנתי לעברו לנשיקה ממושכת. בעת שנשקתי לדני המופתע שמעתי את אחותי צועקת, "אווו... זאת הבחורה שלי!"
    נרתעתי לאחור והגנבתי מבט אל קיילן. הוא כבר לא נראה משועשע. הוא הידק את לסתו. אחר כך חייך בסקסיות, הביט באנה והושיט לה יד, מהנהן לעבר רחבת הריקודים. היא הנהנה בשקיקה. הם נעלמו בתוך ההמון, ידו על תחתית גבה. הוא העיף אליי מבט פעם אחת כשנבלעו בתוך הקהל, נצנוץ מוזר בעיניו.
    בלעתי את זעמי והתמקדתי בבן זוגי.
    "הם כל־כך מתאימים," אמר דני, שעקב אחריהם כשהלכו.
    שוב בלעתי את רוקי ודחקתי הצידה בכוח את הכעס, ולראשונה זה זמן שנראה כמו נצח, הצלחתי להירגע לגמרי. דני הביט בי בהערצה, בחיוך מטופש. הוא הנהן לעבר רחבת הריקודים ואני הנהנתי בתשובה.
    'לרקוד' היה מינוח נדיב מדי במועדון הדחוס. זה היה יותר כמו התנועעות קצבית במארז מהודק. דני נטל את ידי ולכן לא יכולנו להתפצל בתוך ההמון העצום, וכך משך אותנו אל מיקום מרכזי יותר. האוויר כבר התחיל להתחמם ושמחתי על שבחרתי בבגדים קלילים. לא היה לי מושג על מה היה השיר וגם לא היה לי אכפת. הקצב היה כבד והשתלט על כל מחשבה שהתרוצצה במוחי.
    דני חיבק את מותניי ונענו יחד. צחקתי כשכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. לפעמים שכחתי כמה דני היה מושך. הוא פתח את שלושת הכפתורים הראשונים בחולצתו ועורו החשוף בצבץ בפיתוי. שערו היה מעוצב באופן מושלם. העברתי את אצבעותיי בשיער שעל עורפו וגרמתי לו לחייך.
    הבחורות שרקדו סביבנו בהחלט לא פספסו אותו. כשפילסנו דרך למקום נוח הן הביטו בו בעניין גלוי. דני לא התייחס אליהן. הוא מעולם לא התייחס. עיניו ראו רק אותי. הוא רכן לעברי כדי לנשק אותי ועיניו נצצו. העברתי אצבע לאורך השיער הבהיר שכיסה את קו הלסת שלו ונאנחתי באושר, מניחה למוזיקה ולגופו לשאת אותי הרחק מכל הצרות שלי.
    קיילן ואנה נעלמו מעיניי. אילצתי את עצמי לא לתהות לאן נעלמו, ועד כמה הם מעוררים פרובוקציה כשהם יחד. אילצתי את עצמי לא לחשוב על כך שהם נטשו אותנו כאן כדי למצוא מקום אינטימי יותר. לבסוף הצלחתי לדחוק הכול מראשי, וכל מה שהתמקדתי בו היו המוזיקה הרועשת, הגופות הנעים ועוצמתו של הבאס. אלה וקרבתו של דני. האושר שלי נמשך כמה שעות, או כך לפחות הרגשתי.
    החום התגבר, ככל שהיינו יותר במרכז ההמון. דני סימן לעבר הבר בידו, כי ממש לא יכולתי לשמוע דבר ברעש הזה, ואותת לי שהוא מוכן לסיבוב שני. דחפתי אותו בשעשוע וטלטלתי את ראשי, עדיין לא מוכנה לוותר על המקלט שלי בתוך המוזיקה. נשקתי לו בקלילות והצבעתי על הרצפה, כדי שיבין שאשאר באותה נקודה.
    הוא פילס את דרכו בכוח בתוך הקהל, נשים עקבו אחריו בעיניהן כשחלף לידן. נאנחתי ונדתי בראשי כשהתקרב אל הבר. הבחור שלי היה יפהפה ובכלל לא היה מודע לכך. עצמתי את עיניי והתמקדתי במוזיקה, מאושרת ומרוצה. חסרת מחשבות.
    קפאתי כשיד חזקה ומוכרת השתחלה מאחוריי וריחפה מתחת חולצתי הדקיקה, כדי לנוח על בטני החשופה. עיניי נפקחו באחת, אבל לא הייתי צריכה להסתובב ולהביט. הכרתי היטב את המגע שלו, זיהיתי את האש שבערה בבטני. בתוך האושר שלי כמעט שכחתי שקיילן עדיין היה כאן. האם עקב אחרינו? הייתי המומה מדי ולא תיארתי לעצמי שהוא יעשה צעד כלשהו אחרי שסיימנו את העניינים בינינו, ועוד כשדני ואנה בסביבה? הוא משך אותי לאחור אל גופו ונענו יחד במרומז לצלילי המוזיקה. מה שהיה כיף ותמים עם דני, היה למשהו נועז בהרבה עם קיילן. הרגשתי עירומה.
    נדמה שהחום במקום כמעט הכפיל את עצמו. יכולתי לחוש בטיפות זיעה שהחלו להיווצר בין שכמותיי וזלגו במורד גבי. ידו הפנויה סילקה כמה קווצות שיער מעל עורפי, אלה שחמקו מתוך הקוקו האסוף מאחור, שולחת גלי חשמל לאורך עמוד השדרה שלי. הוא רכן לעברי וליקק באיטיות את השובל המלוח משכמותיי עד לעורפי, ונעץ את שיניו בעור הרך. שאפתי בחדות; ראייתי היטשטשה. לעזאזל.
    מאחר שסיימנו את כל העניינים בינינו, נראה היה שכל העמדות הפנים בנוגע ליחסים תמימים התנדפו כלא היו. לא טוב. הייתי צריכה להפסיק את זה. נגד רצוני, עצמתי את עיניי והתמוססתי לתוך חיבוקו. אחת מידיי נחה על ידו שכיסתה את בטני והשנייה נשלחה לאחור, כדי לנוח על ירכו. נשימתי הואצה כשהשענתי את ראשי על חזהו. היד שנחה על בטני גלשה מעט יותר למטה ואגודלו נח על כפתור מכנסי הג'ינס שלי. די היה בכך כדי לגרום לי להתנשף ולשלב את אצבעותיי באצבעותיו בכוח. רציתי לברוח, רציתי לפלס דרך בהמון ולחפש את דני, לחזור למקום המפלט שלי, לברוח מהתחושה הבוערת שקיילן שלח בגופי. אבל כל זה היה רק בראשי. גופי הצטמרר, היד שנחה על ירכי גלשה על פני חזית מכנסיי וראשי הסתובב באיטיות לאחור כדי להביט בו.
    ידו אחזה בסנטרי ומשכה בגסות את שפתיי אל שפתיו. גנחתי, והקול אבד בתוך המוזיקה הסוחפת. שבועות של הסלמה בפלירטוטים ובמגעים מפתים בגופינו ובשפתינו הותירו בי השתוקקות רבה עוד יותר מכפי ששיערתי. בכל השבועות האלה התאמצנו לא להיכנע לתשוקה המופקרת בינינו, אך עתה לא יכולתי להצמיד אליו את שפתיי בחזקה רבה מכפי שעשיתי, כל גופי בער מהצורך בכך. כעת כבר לא חשבתי להפסיק אותו.
    שפתיו נפשקו ולשונו נגעה בחיך העליון בפי. אש פלשה לכל גופי. איבדתי כל שביב אפשרי של שליטה עצמית. הסתובבתי בתוך זרועותיו כדי לפנות אליו, ודחקתי את עצמי לתוך חיבוקו, כשאיני מנתקת את מגע שפתינו, גם לא פוקחת את עיניי. ליבי דהר. ידיו החליקו על פני גווי החשוף מתחת לחולצתי, והצמידו אותי אליו עוד. שנינו התנשפנו בהפסקות הקצרות בין נשיקות.
    החום, המוזיקה הרועמת, ידיו החזקות, נשימתו המהירה, ריחו, טעמו, שפתיו הרכות ולשונו המגששת – כל אלה הטריפו את דעתי. אחת מידיו החליקה לאורך גבי. הוא אחז בחלקה העליון של ירכי ומשך אותה על מותנו. בתנוחה זו היה לי ברור עד כאב כמה קיילן משתוקק לי. גנחתי וגם אני רציתי אותו באותו הרגע. עיניי נפקחו וניתקתי את עצמי משפתיו כשאני מניחה את ראשי נגד ראשו, מתנשמת בשקט. אצבעותיי החלו מייד לפתוח את כפתורי חולצתו, ושלא כמנהגי התעלמתי מכל הסובב אותי. עיניו בערו ועקבו אחריי בדריכות.
    כמה נשים סביבנו הבחינו בקיילן ונעצו בו מבטים חושקים. עד כה, נראה היה שלאיש לא אכפת באיזה מצב אינטימי היינו, או עמדנו להיות. הוא עצם את עיניו ושאף בצרידות כשפתחתי כמעט את מחצית הכפתורים בחולצתו. הוא אחז בחוזקה בגופי ומחץ את שפתיו בשפתיי. לא יכולנו להישאר כאן עוד זמן רב. כשהייתי שקועה בתוך תשוקתו הייתי אדם אחר לחלוטין. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך לעצור את עצמי מלהגיע למעשים מגונים מדי במקום ציבורי כל־כך. רציתי שייקח אותי למקום אחר.
    נותרו לי עוד שני כפתורים בחולצתו, כשלפתע דחף אותי מעליו בגסות. אחר כך הסתובב כדי להיטמע בקהל, פניו מתוחות, בלתי קריאות. התנשפתי וניסיתי להסדיר את נשימתי.
    ואז חשתי בדני שמשך בידי וקירב אותי אליו. לא שמתי לב שחזר. האם ראה משהו? האם נראיתי לו שונה? חיפשתי בעיניו, אך כל מה שראיתי היה מבט שאמר שהוא שמח לראות אותי. הוא בוודאי ייחס את הזיעה ואת ההתנשפות לריקודים.
    ואז עשיתי משהו שיציק לי מאוחר יותר. נצמדתי אל דני, אחזתי בפניו בגסות ונישקתי אותו חזק. הריגוש השתלט על גופי ובדמיוני הייתי שוב עם קיילן. לשבריר שנייה דני הגיב בהפתעה, ואז השיב לנשיקתי באותה שקיקה. הגעלתי את עצמי, אך לא יכולתי להפסיק לנשק אותו, רציתי אותו, הייתי זקוקה לו. ידעתי היטב שדני היה זה שהיה איתי באופן פיזי, אך לא אליו השתוקקתי. ממקום כלשהו בפאתי המועדון הרגשתי עיניים נוקבות בי.
    "קח אותי הביתה," גנחתי באוזנו של דני.
    מאוחר יותר, התיישבתי במיטה עירומה והבטתי בדמותו של דני לידי. אשמה שטפה אותי. לו רק ידע מה עשיתי זה עתה. במי החלפתי אותו בעיני רוחי. ניסיתי לבלוע, אך גרוני היה יבש. מתוך צורך נואש לשתות, תפסתי בפריט הלבוש היחיד שיכולתי למצוא באותו רגע. חולצת הכפתורים של דני הייתה הכי קרובה לצד המיטה שלי. קמתי והתלבשתי. כשלבשתי אותה יכולתי להריח את ריחו הנפלא של דני נודף ממנה.
    רציתי מים קרים וצלולים מהמקרר, לכן ירדתי למטה. היססתי לחלקיק שנייה כשחלפתי ליד דלת חדרו של קיילן. חלק קטן בקרבי קיווה שהוא אולי לא שמע את זה הרגע. לא יכולתי לתאר לעצמי על מה הוא חשב כששמע את דני ואותי. לא ממש הייתי שקטה. כשפנטזתי על קיילן איבדתי את השליטה העצמית שלי. פניי קדרו.
    נכנסתי למטבח כשאני חושבת על קיילן, על מה שקרה במועדון, כמה להט היה בינינו, כמה רציתי אותו, כמה הוא רצה אותי. העניינים התחילו להיות מסוכנים בינינו. לא הייתי בטוחה מה עליי לעשות.
    הצצתי מבעד לחלון ונעצרתי. מכוניתו של קיילן לא הייתה שם. קיילן עדיין לא חזר הביתה? ניגשתי לחדר המגורים. אנה לא הייתה שם. אוי, אלוהים, הם עדיין היו במועדון ובילו יחד... לבדם. מייד חשבתי על חצי תריסר מקומות שהיו יכולים להיות בהם וחצי תריסר תנוחות שהם היו יכולים להימצא בהן. המחשבה גרמה לי בחילה, ואחר כך אשמה. הסתפקתי בכעס. בלי קשר למה שקרה בין קיילן לביני, הוא הבטיח לי שהוא לא ישכב עם אנה.
    כבר לא הייתי צמאה. הסתובבתי ועליתי לחדר.
    • אס. סי. סטפנס
    • אס. סי. סטפנס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • חלומות בסיאטל - חלק א'
    • חלומות בסיאטל - חלק ב'
    • מר סוואגר
    • לפני שהתחלנו
    • שד יהיר
    • גיבור שלי
    • בוערת 1
    • כנפי מלאכים
    • מארז שקרים
    • סדרת גיבורים אמיתיים 2 - עולים בלהבות
    • אהבה כפולה בטקסס
    • כאילו אין מחר