הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מארז היומנים האבודים
  • מארז היומנים האבודים
    א(ה)בות הוצאה לאור | נובמבר 2019 | רומן אירוטי | 726 עמ' מודפסים
    ***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
    היומנים האבודים 1 - לו הייתי את
     
     
    "הספר הזה לוהט – היומנים האלה צורבים! אני מבינה למה רבים משווים אותו לחמישים גוונים של אפור. לא הייתי משווה, היו בו בהחלט חמישים גוונים של רטט במקומות מסויימים, אבל הסיפור עומד בפני עצמו. והוא מותחחחח, הוא מסקרן, והוא גורם לך להרים גבה, לפעור פה ולעצור נשימה..."
    Aestas bookblog -
     
    כאשר שרה מקמילן מקבלת אוסף מופלא של יומנים, מיחידת אחסון שהדברים בה עומדים להימכר במכירה פומבית, היא המומה ומרותקת מתוכנם. ככל שהיא קוראת יותר, היא לא יכולה להפסיק לתהות מדוע רבקה, בעלת יחידת האחסון, השאירה שם הכול. האם משהו נורא פקד אותה, או שהיא פשוט החליטה להשאיר את חייה מאחור ולהתחיל מחדש?
    בעקבות החיפוש שלה אחר רבקה, שרה מוצאת את עצמה שקועה עמוק בחייה של בעלת היומן. היא לוקחת את העבודה של רבקה, מתחברת לאנשים שאולי יודעים מה קרה לרבקה. חושפת את עצמה לחוויות חדשות, נחשפת לסכנה.
    הגברים שהיא פוגשת מאפשרים לה, באורח בלתי מודע, להעמיק בחקירה שלה. מארק קומפטון, מנהל "גלריית אלוּר" וכריס מֶריט, צייר נודע, הם יריבים סקסיים שלא מסתירים את הסלידה ההדדית ביניהם, אבל מה גרם לקרע?
    מהם הסודות האפלים שבאמתחתם?
    מדוע הם רוצים לגרור את שרה פנימה?
    וחשוב מכל- איפה רבקה?
     
    "כל כך הרבה מתחחחח, עוד רגע אני מתפוצצת!"
    Maryse book blog -
     
    מחברת רבי מכר, מעוטרת בפרסים, ליסה רֵנֵה ג'ונס, מעניקה לקוראיה ריגושים סקסיים, מגבירי דופק, שגורמים לאצבעות לרעוד בהעברת דף. 
    ג'ונס פרסמה יותר משלושים רומנים בהוצאת "הרלקין", "סורסבוקס", "ברקלי","קנסינגטון", "נאל", "אייבון" ועוד. רבים מהם תורגמו לשפות זרות. ספריה עוסקים בהיבטים שונים של הז'אנר הרומנטי - בן זמננו, רומן-מתח, פרוזה על טבעית אפלה ופרוזה ארוטית. בכל ספר הגיבור הוא אפל, מסוכן וסקסי. ספריה הראשונים, כיכבו ברשימות רבי המכר. הסדרה 'כסף מלוכלך' שכתבה, יצאה גם היא בעברית בהוצאת א(ה)בות.
     
    היומנים האבודים 2 - להיות אני
     
     
    להיות אני הוא הספר השני בסדרה המצליחה והחושנית היומנים האבודים.  ספריה של ליסה רנה ג'ונס, שהיו לרבי מכר של ה-NYT  "שווים התעלפות, ולחלוטין מרתקים וכובשים." (Under the (Cover
     
    שרה מקמילן עדין מחפשת אחר רבקה, האישה המסתורית שיומנה הארוטי והאפל מרגש ומפחיד אותה כאחד. כשתשוקה עזה דוחפת אותה להיענות לדרישות של הבוס החדש שלה, ובה בעת היא נשאבת עמוק יותר לקשר מלא התשוקה עם האומן המיוסר כריס מריט, שרה חייבת להתעמת עם עברה רדוף השדים לפחות כמו יומנה של רבקה. בזרועותיו של גבר אחד שרה תמצא מקלט בטוח לחלוק את כל סודותיה הכמוסים ולחקור את הפנטזיות הנסתרות ביותר שלה, אבל האם הביטחון הוא רק אשליה? כשהאמת על רבקה עדין לא נתגלתה.
     
    עכשיו יותר מתמיד שרה מזדהה עם הכותבת הנעדרת של היומנים, רבקה, ובטוחה שמשהו נורא קרה.
     
    שרה מחפשת תשובות בנוגע לרבקה ובסופו של דבר מגלה דברים על עצמה שמעולם לא ידעה כי חבויים בה
  • ספר דיגיטלי
     
    54
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
     היומנים האבודים 1 - לו הייתי את
     
     1
     
    יום ראשון, 7 במארס 2012
     
    מסוכן.
    במשך חודשים היו לי חלומות וסיוטים על כך שהוא התגלמות מושלמת של המילה. ביקומים מתחלפים, סהרוריים, אני יכולה להריח בחיוניות רבה את ריח המושק הגברי שלו, להרגיש בגופו הדרוך מעל גופי. לטעום את הטעם המתוק החושני שלו — כמו שוקולד חם ודרישתו המשיית שארשה לעצמי להתענג על עוד נגיסה ממנו. ועוד אחת. זה כל כך טוב, עד ששכחתי כי יש מחיר לכל הפרזה. יש מחיר. תמיד יש מחיר. ועובדה זאת קיבלה משנה תוקף במוצאי שבת. ואני יודעת עכשיו שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יעשה, אני לא יכולה — אני לא רוצה — לראות אותו שוב.
    זה התחיל כמו כל הרפתקה ארוטית. הכול היה בלתי צפוי. מלהיב. אני בקושי זוכרת איפה הכול השתבש. איך זה קיבל תפנית אפלה כל כך.
    הוא הורה לי להתפשט ולשבת על המזרן, נשענת על לוח המיטה, רגליי מפושקות לרווחה על פי פקודתו. עירומה מולו, פתוחה אליו, הייתי פגיעה, רועדת מתשוקה. מעולם לא קיבלתי פקודות מגבר; דבר מעולם לא גרם לי לרעוד. אבל רעדתי בגללו.
    במוצאי שבת הבנתי שמאז שנשביתי בקסמו, הוא יכול היה לדרוש ממני כל דבר, ואני הייתי מצייתת. הוא יכול היה יכול לדחוף אותי עד הקצה, למקומות שלא ייאמנו, שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם. וזאת בדיוק הסיבה לכך שלא אוכל להיפגש איתו שוב. הוא גורם לי להרגיש מוטרפת, ומה שמבלבל בתחושה הזאת הוא שאני אוהבת את זה. אסור לי אפילו לחשוב על כך, ובכל זאת אני נשרפת מתשוקה. כשראיתי אותו עומד בקצה המיטה במוצאי שבת, חסון ושרירי, הזין שלו זקור, לא היה דבר מלבד הצורך שלי בו.
    הוא היה מהמם. באמת, הוא הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי. תשוקה מיידית התפוצצה בתוכי. רציתי אותו קרוב אליי, רציתי להרגיש את מגעו. לגעת בו. אבל עכשיו אני יודעת שאסור לי לגעת בו בלא רשותו. ואני יודעת שאסור לי להתחנן אליו שירשה לי.
    למדתי את הלקח במפגשים קודמים. הוא נהנה מתחנוניי. הוא נהנה לרסן את העונג שלו, עד שאני רועדת מעוצמת תשוקתי. עד שכולי נמסה ודומעת. הוא אוהב את הכוח שיש לו עליי. הוא אוהב שיש בידיו שליטה מוחלטת. אני צריכה לשנוא אותו. לפעמים אני חושבת שאני מאוהבת בו.
    כיסוי העיניים היה צריך להתריע בפניי שאני פונה לדרך שאין ממנה חזרה. כשאני חושבת על כך, אני מניחה שזה מה שקרה. הוא השליך אותי על המיטה, ומיד חלפה צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. הרעיון שלא אוכל לראות מה קורה לי היה אמור לגרות אותי — וזה אכן גירה אותי. אבל מסיבות שלא הבנתי אז, זה גם הפחיד אותי. הייתי מבוהלת, ומהוססת.
    זה לא מצא חן בעיניו. הוא אמר לי את זה במפורש בקול הבריטון העמוק העשיר שלו, שגורם לי לרעוד בלי שליטה. הצורך לרַצות אותו היה מוחלט. שמתי את כיסוי העיניים.
    תזוזת המזרן היתה הגמול שלי. הוא בא אליי. ידיו החליקו ברכושנות על הירכיים והשוקיים שלי. ולעזאזל איתו, הוא הפסיק בדיוק במקום שבו הייתי זקוקה לו.
    מה שבא אחר כך היה סחרחרה מערפלת של תחושות. הוא משך אותי אליו, בעודי שכובה על הגב. ידעתי שהסיפוק נמצא במרחק של שניות בלבד. עוד מעט הוא יחדור. עוד מעט אקבל את מה שאני צריכה. אבל על אף המצוקה שלי, הוא התרחק.
    ובאותו רגע הייתי בטוחה ששמעתי נקישת מנעול. זינקתי לישיבה וקראתי בשמו, פוחדת שהוא עוזב. בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. חשתי הקלה כאשר כף ידו הפרושה הונחה על בטני. ודאי דמיינתי את נקישת המנעול. אין ספק. אבל לא יכולתי להתעלם מהשינוי הדק באוויר, מהתשוקה הגולמית האפלה שאפפה את החדר. זה לא התאים לו. אך מחשבה זו פרחה מראשי ברגע שהוא התיישב בין ירכיי, ידיו החזקות מרימות את זרועותיי מעל ראשי, נשימתו חמה על צווארי — גופו כבד, 
    מושלם.
    עניבת משי נכרכה סביב מפרקי ידיי וזרועותיי נקשרו ללוח המיטה. לא עלה על דעתי שהוא לא היה יכול לעשות את זה לבדו. הוא היה מעליי, לא מסוגל לשלוט בזרועותיי. אבל הוא שלט בגופי, במוחי, ואני הייתי יותר ממוכנה להיות הקורבן שלו.
    הוא קם מעליי, ואני התייפחתי כי לא יכולתי לגעת בו. עוד שתיקה. ואז רחש של בד. ועוד קולות מוזרים. שניות ארוכות חלפו, ואני זוכרת את הצינה שעברה בגופי, את תחושת האימה שהיתה לגוש בבטני.
    ואז, הרגע שאזכור גם בשעת מותי. הרגע שבו להב של סכין נגע בשפתיי. הרגע שבו הוא הבטיח כי יש הנאה בכאב. הרגע שבו להב הסכין עבר על פני עורי כהוכחה שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ואז ידעתי שטעיתי. הוא לא היה מסוכן. והוא לא היה שוקולד. הוא היה קטלני, הוא היה סם, ואני פחדתי.
    נקישה על דלת דירתי מקפיצה אותי מן המילים המפתות ביומן שבו קראתי, עד שכמעט העפתי אותו מעבר לכתפי. בתחושת אשמה סגרתי אותו בחבטה והחזרתי אותו אל שולחן הקפה העשוי עץ אלון, שעליו הניחה אותו אמש שכנתי וחברתי הטובה אלה פרגוסון. לא התכוונתי לקרוא בו. זה היה... פשוט מונח שם. על השולחן שלי. פתחתי אותו בהיסח הדעת, וכל כך נדהמתי ממה שקראתי, שלא האמנתי כי זה אכן כתב היד של חברתי אלה. אז המשכתי לקרוא. לא יכולתי להפסיק. אם כי זה לא הגיוני. אני, שרה מקמילן, מורה בתיכון, לא חודרת לפרטיות של אחרים, וגם לא נהנית מחומר קריאה כזה. אני עדיין אומרת את זה לעצמי כשאני מגיעה לדלת, אבל אני לא יכולה להתעלם מהבערה עמוק בבטני.
    אני משתהה לפני שאני פותחת את הדלת, נוגעת בפנים שלי, בטוחה שהן אדומות לגמרי, אני מקווה שמי שנמצא בצד השני של הדלת פשוט ילך. אני מבטיחה לעצמי שאם ילך, אני לא אמשיך לקרוא ביומן, אבל עמוק בתוכי אני יודעת שהפיתוי יהיה חזק ממני. אלוהים אדירים, אני מרגישה את מה שאלה כנראה הרגישה בעיצומה של הסצנה המתוארת ביומן — כאילו אני היא שנאחזת בעוד רגע מגורה אחד, ואז ברגע נוסף. ברור, זה לא טבעי שנשים בנות עשרים ושמונה לא יעשו סקס במשך שמונה־עשר חודשים. החלק הנורא יותר הוא שפלשתי לפרטיות של מישהי שיקרה לי.
    עוד נקישה על הדלת ואני מבינה שאין סיכוי, מי שנמצא שם לא מתכוון ללכת. אני מתעשתת ואוחזת בשולי השמלה הכחולה הפשוטה, שאני עדיין לובשת אחרי השיעור האחרון בספרות לכיתה י' בסמסטר הקיץ. אני שואפת עמוק ופותחת את הדלת, ומשב קר של לילות סן פרנסיסקו הצוננים עובר בשערי החום הפזור. למרבה המזל, האוויר מצנן גם את עורי הלוהט. מה לא בסדר איתי? איך יומן השפיע עליי כל כך?
    בלי לחכות לתשובה, אלה עוברת על פניי, ענן של בושם בריח וניל ותלתלים אדמוניים.
    "הנה זה," אומרת אלה וחוטפת את היומן שלה משולחן הקפה. "חשבתי שהשארתי אותו כאן אתמול בלילה."
    אני סוגרת את הדלת, בטוחה שפניי בוערות בידיעה שאני בקיאה יותר מהנחוץ בחיי הסקס של אלה. אני עדיין לא יודעת למה פתחתי את היומן, למה המשכתי לקרוא. וזה גורם לי לרצות לקרוא עוד.
    "לא שמתי לב," אני אומרת, ומיד מתחרטת. אני לא אוהבת שקרים. אני יודעת עד כמה הם עלולים להזיק. ואני לא אוהבת את העובדה שהשקר הזה נפלט מפי בקלות כזו. הרי זאת אלה, שבשנה האחרונה היתה השכנה שלי, אשת סודי, האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי. אנחנו המשפחה שאין לאף אחת מאיתנו, או בעצם, שלאף אחת מאיתנו אין חשק להתחבר אליה. אני ממשיכה ללהג, הרגל רע שנובע מהמבוכה שלי, וכנראה גם מתחושת אשמה. "יום ארוך של שיעורים," אני מוסיפה, "ויש לי ערמות על גבי ערמות של עבודות לבדוק בקיץ. מזל שאת לא צריכה לעבור את זה השנה, אם כי היו לי כמה תלמידים נהדרים שממש נהניתי מהם." אני אומרת לעצמי שדיברתי מספיק, רק כדי לגלות שאני לא יכולה להפסיק, "חזרתי הביתה רק לפני כמה רגעים."
    "טוב, מזל שיהיה לך קצת חופש עכשיו," אומרת אלה ולוקחת את היומן. "הבאתי את זה איתי אתמול בלילה, כשבאתי לראות איתך את הסרט ההוא. רציתי לקרוא לך כמה קטעים, אבל אז דיוויד טלפן, ואת יודעת את ההמשך." שפתיה נטו כלפי מטה, ונימת אשמה היתה בקולה. "נטשתי אותך כמו חברה מאוד לא טובה."
    דיוויד היה החבר הדוקטור החתיך שלה. מה שדיוויד רצה מאלה, הוא קיבל. אני יודעת בוודאות שזה נכון. יש לה עור צעיר ורענן, היא לובשת ג'ינס מהוהים וטישרט סגולה. היא נראית כמו אחת התלמידות שלי, ולא כמו מורה בת עשרים וחמש. "בכל מקרה הייתי עייפה," אני מרגיעה אותה, אבל מודאגת מכך שהיא מאוהבת עד מעל הראש בגבר הזה, שמבוגר ממנה בעשר שנים. "הייתי צריכה ללכת לישון, להתכונן לשיעורים של היום."
    "טוב, הם נגמרו, איזה כיף." היא מרימה את היומן. "אני שמחה שמצאתי את זה לפני הפגישה עם דיוויד הערב." היא זוקרת גבה. "משחק מקדים. דיוויד ימות על זה. זה חומר לוהט, שורף ממש."
    אני בוהה בה בהשתאות. "קראת לו את היומן שלך?" לעולם לא יהיה לי אומץ לקרוא לגבר מחשבות אינטימיות אישיות כאלה — ובעיקר לא עליו. "וזה משחק מקדים?"
    אלה מקמטת את מצחה. "זה לא היומן שלי, זוכרת? סיפרתי לך בלילה. זה מיחידת אחסון שקניתי במכירה פומבית בתחילת הקיץ."
    "הא," אני אומרת, אם כי אני לא זוכרת שאלה אמרה משהו בנוגע ליומן. ולמען האמת, אני בטוחה שהייתי זוכרת. "נכון. המכירות הפומביות האלה שהתמכרת להן מאז התוכנית 'מלחמות האחסון'. עדיין קשה לי להאמין שאנשים מאחסנים את הדברים שלהם, ואז מוותרים עליהם והם נמכרים לכל המרבה במחיר."
    "עובדה שהם עושים את זה," אומרת אלה. "ואני לא התמכרתי."
    אני זוקרת גבה.
    "טוב, אולי כן," היא מודה, "אבל אני ארוויח מזה פי שניים ממה שהייתי מרוויחה בתור מורה בסמסטר קיץ. את באמת צריכה לבוא איתי למכירה הבאה. כבר מכרתי שתיים משלוש יחידות האחסון שקניתי, והרווחתי בגדול." היא מרימה את היומן. "זה היה ביחידת האחסון האחרונה שקניתי, והיא הכי טובה עד עכשיו. יש שם חפצי אומנות שבטוח יימכרו במחיר טוב. ועד עכשיו מצאתי שלושה יומנים מכשפים ממש. אלוהים, אני לא מסוגלת להפסיק לקרוא אותם. האישה הזאת היתה כמוך וכמוני, ואיכשהו נשאבה אל המקום האפל והמשלהב הזה, זה כל כך מגרה."
    היא צודקת, גם הבערה בבטן שלי חושבת כך על המילים בדפים שקראתי. אני כמעט יכולה לדמיין לעצמי את הקול הרך, המפתה, של האיש שלוחש את סיפורה באוזניי. אני מנסה להתרכז במה שאלה אומרת, אבל במקום זה אני תוהה על האישה ההיא, שואלת את עצמי איפה היא, מי היא.
    "וואו!" קוראת אלה. "את מסמיקה. קראת את היומן, נכון?"
    אני קופאת. "מה? אני..." פתאום אני לא יכולה לדבר, כך שאני לא פולטת את התשובה המטופשת שהייתי פולטת בדרך כלל. אני כל כך מבולבלת, ואני שוקעת באפיסת כוחות בכורסה מול אלה, לכודה במלכודת של השקר הקודם שלי. "אני... כן. קראתי את זה."
    אלה לוקחת כרית מהספה, מצמצמת את עיניה הירוקות ומביטה בי. "את חשבת שאני כתבתי את החומר הזה?"
    אני שולחת אליה מבט מגשש. "טוב..."
    "וואו," היא אומרת, מתייחסת אל התשובה שלי, או בעצם אל היעדרה, כאל אישור. היא מנידה את ראשה. "אני המומה. לא קראת את הקטעים הטובים, כי אז אין סיכוי שהיית חושבת שזאת אני. אבל את מסמיקה כאילו קראת את הקטעים הטובים."
    "קראתי קטעים שהיו, אה, אההמ, די מפורטים."
    היא נוחרת בבוז. "והנחת שאני כתבתי את זה." היא שוב מנידה את ראשה. "ואני חשבתי שאת מכירה אותי. אבל לכל הרוחות, הייתי מתה להיות כזאת ללילה לוהט אחד. יש ארוטיקה מסתורית בחיים של האישה הזאת שפשוט..." היא נרעדת. "זה רודף אותי, היא משפיעה עליי."
    משום־מה מנחם אותי לדעת שהמילים האלה השפיעו עליה בדיוק כמו שהשפיעו עליי, ואני לא יודעת למה. למה אני צריכה נחמה בכלל? זה לא הגיוני. שום דבר בתגובה שלי על מה שכתבה האישה הזרה הזאת לא הגיוני.
    "אחרי שדיוויד ואני נסיים עם היומן," ממשיכה אלה, מחזירה אותי לשיחה, "הוא יצלם כמה דפים פיקנטיים במיוחד כדי למשוך קונים, ונפרסם את היומנים באי־ביי. הם יביאו כסף גדול. אני בטוחה בזה."
    אני בוהה בה, מזועזעת מהרעיון. "את רצינית? את באמת מתכוונת למכור את המחשבות האישיות של האישה הזאת באי־ביי?"
    "ברור," הא אומרת. "לעשות כסף, זה שם המשחק. חוץ מזה, אולי זה לא אמיתי בכלל."
    קור הרוח שלה מפתיע אותי. זאת לא אלה שאני מכירה. "אנחנו מדברות על המחשבות הפרטיות של אישה, אלה. לא ייתכן שאת מוכנה להרוויח מהסבל שלה."
    היא מכווצת את מצחה. "איזה סבל? לי נשמע שהיא נהנית."
    "היא איבדה את כל מה שיש לה מפני שהיא לא יכולה לשלם על אחסון הדברים שלה. זאת לא הנאה."
    "הגבר העשיר שלה בטח הטיס אותה לאיזה מקום אקזוטי, ושם היא חיה את החיים הטובים." קולה נעשה קודר. "אני חייבת לחשוב ככה כדי לעשות את זה, שרה. בבקשה, אל תגרמי לי להרגיש אשמה. אני צריכה את הכסף, ואם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה."
    אני פותחת את פי להתווכח, אבל מוותרת. אלה לבד בעולם, אין לה משפחה מלבד אבא אלכוהוליסט, שרוב הזמן לא יודע אפילו מה השם שלו, שלא לדבר על השם שלה. אני יודעת שהיא רוצה שיהיה לה כסף למקרה חירום. אני מכירה היטב את התחושה הזאת. גם אני לבד. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.
    "אני מצטערת," אני אומרת לה ומתכוונת לזה. "אני יודעת שזה עוזר לך. אני שמחה שזה הולך טוב."
    שפתיה מתעגלות בחיוך קל, והיא מהנהנת ואז קמה. אני קמה איתה ומחבקת אותה. היא מחייכת, ובן־רגע הופכת לקרן האור שלעתים כה קרובות היא מביאה לחיי. אני אוהבת את אלה. באמת שכן.
    "דיוויד ואני מחכים בקוצר רוח למכירה הפומבית המיוחדת הלילה," היא מודיעה בטון ממזרי. "אני חייבת לרוץ." היא צוחקת ומנופפת אליי בכמה אצבעות. "תיהני מהלילה שלך, אין לי ספק שתיהני."
    אני שוקעת חזרה בכורסה וצופה בדלת הנסגרת.
    קול נקישה על הדלת שוב מוציא אותי ממצב של חסד מבורך. אני מתיישבת במיטה, מבולבלת וישנונית, ומציצה בשעון. שבע בבוקר ביום החופשה הראשון שלי.
    "מי זה יכול להיות, לכל הרוחות?" אני רוטנת, מסלקת את השמיכות מעליי ונועלת את נעלי הבית הוורודות הפלומתיות, שאחת התלמידות נתנה לי בחג המולד שעבר. אני לובשת את החלוק הארוך שלי, ורוד אבל לא פלומתי, אם כי על הגב כתוב "ורוד". עוד נקישות.
    "שרה, זאת אני, אלה!" אני שומעת אותה בעודי משתרכת לעבר הסלון. "מהר! מהר!"
    לבי הולם בחוזקה לא רק משום שאלה בלי ספק חווה סוג כלשהו של פניקה, מפני שבניגוד אליי, שלא אוהבת לבזבז שנייה ביום, אלה קמה בצהריים בימים שהיא לא צריכה לקום מוקדם. ברגע שאני פותחת את הדלת, אלה מניפה את זרועותיה, מחבקת אותי ומודיעה, "אני בורחת!"
    "בורחת?" אני נאנקת, זזה אחורה ומושכת את אלה פנימה, הרחק מצינת הבוקר. היא עדיין לובשת את הבגדים שלבשה בלילה הקודם. "על מה את מדברת? מה קורה?"
    "דיוויד הציע לי אתמול בלילה," היא קוראת בהתלהבות. "אני בקושי מאמינה שזה קורה. אנחנו טסים לפריז הבוקר." היא מציצה בשעונה וצווחת. "בעוד שעתיים."
    היא דוחפת משהו לידי. "זה מפתח הדירה שלי. על שולחן המטבח תמצאי את היומן ואת המפתח ליחידת האחסון. אם לא מפנים אותה בתוך שבועיים, צריך לחדש את השכירות, או שהתוכן יוצע שוב למכירה פומבית. אז קחי הכול ותמכרי את הדברים. הכסף שלך. או שאל תעשי כלום. זה לא משנה לי." היא מחייכת. "כי אני בורחת להתחתן בפריז, ומשם לירח דבש באיטליה."
    אני חשה רצון לגונן על אלה. אני לא רוצה שהיא תיפגע, ומעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת את דיוויד. "את מכירה את הגבר הזה רק שלושה חודשים, חומד. אני פגשתי אותו רק פעם אחת." למרבה הנוחות, הוא נקרא לבית החולים בכל פעם שתכנַנו לצאת יחד.
    "אני אוהבת אותו, שרה," היא אומרת, כאילו קראה את המחשבות שלי. "והוא טוב אליי. את יודעת את זה."
    לא, אני לא יודעת את זה, אבל בעודי מחפשת את הדרך הנכונה לומר את זה, היא כבר בדלת. "אלה — "
    "אני אתקשר כשנגיע לפריז, אז אל תצאי מהבית בלי הנייד שלך."
    "חכי!" אני אומרת, תופסת את זרועה. "לכמה זמן את נוסעת?"
    עיניה נוצצות בהתרגשות. "לחודש. היית מאמינה? חודש שלם באיטליה. אני חיה בחלום." היא מחבקת אותי ומנשקת אותי על הלחי. "אני אתקשר, וכשאחזור, נחגוג יחד." מבטה מתרכך. "את יודעת שרציתי שתהיי לצדי כשאתחתן, נכון? אבל דיוויד יודע שאין לי משפחה, אז הוא רוצה לקחת אותי מכאן כמה שיותר מהר, כדי שזה לא יכאב מדייי." היא נוגעת בנקודה בקמט שתמיד מופיע בין גבותיי כשאני מזעיפה פנים. "תפסיקי עם הפרצוף הזה. יהיו לך קמטים בגיל צעיר מדייי. ואני בסדר. הכול מושלם, בעצם."
    "חסר לך שלא," אני אומרת בקול המורה הכי חמוּר שלי, אבל גרוני מתכווץ, ומפי יוצא מעין קרקור אזהרה. "תתקשרי ברגע שתגיעי. אני רוצה לדעת שאת בסדר, ואני רוצה תמונות. המון תמונות."
    אלה מחייכת חיוך זוהר. "כן, המורה מקמילן!" היא מסתובבת ועוזבת במהירות, שולחת אליי נפנוף אחרון מעבר לכתפה ונעלמת מעבר לפינה. היא נעלמה, ואני נלחמת בדמעות בלתי צפויות ובלתי מובנות בכלל. אני מאושרת בשביל אלה, אבל גם דואגת לה. אני מרגישה... אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה. אבודה, אולי. אצבעותיי אוחזות בצרור המפתחות שלה, ופתאום אני נעשית מודעת לכך שזה עתה ירשתי יחידת אחסון ואת היומנים שנשבעתי שלא אקרא בהם עוד.
     
     היומנים האבודים 2 - להיות אני
     
     
     יומן 8, רשומה 1
     
    יום שישי, -7 באפריל 2012
     
    חשכה אפפה אותי, היעדר אור מוחלט שהותיר אותי נרעדת מבפנים. לא. לא היתה זאת החשכה שהרעידה את גופי, אלא הוא. יכולתי להרגיש אותו, גם אם לא יכולתי לראותו. הו, כן, בהחלט יכולתי להרגיש אותו. בכל נקבובית בעורי, בכל קצה עצב בגופי, יכולתי להרגיש אותו. אורב לי. כובש אותי, גם אם עדיין לא נגע בי. הייתי נתונה לחסדיו באופן מוחלט, עירומה וכורעת על ברכיי במרכזו של שטיח צמר רך. כפות ידיים חזקות הצמידו את שוקיי אל ירכיי, בזמן שחבלים נכרכו סביב החזה שלי וכבלו את ידיי מאחורי גבי. הרגשתי כאב מריר־מתוק, מגרה, וגם אם הרגשתי חשופה ופגיעה, למדתי שזה מגרה אותי בדרכים שמעולם לא העליתי על דעתי. זה מנותק מכל היגיון, איך ייתכן שאני יכולה לפחד מהמקום הבא שאליו הוא ייקח אותי, ועם זאת לרעוד מרוב תשוקה? ואכן, הרגשתי פחד בזמן שכרעתי שם בחשכה. פחדתי מכך ששליטה זעומה בלבד נותרה לי בתגובותיו של גופי, פחדתי ממידת השליטה שיש לו בי בזמן שאני נטולת כל שליטה. פחדתי מהתשוקה העזה שלי בכך שהוא ישלוט בי. עכשיו, בזמן שאני כותבת את המילים האלה, אינני מזהה את החלק הזה בתוכי. אבל כשאני נמצאת איתו, אני הופכת למה שהוא רוצה שאהיה. אני הופכת לשפחתו מרצוני, גם אם לאחרונה גיליתי שאני בסך הכול כלי בלוח המשחק שלו. הוא לא הבטיח לי דבר חוץ מכך שיכבוש אותי. הוא לעולם לא יהיה שלי כפי שאני שלו. אני לעולם לא אשלוט בו כפי שהוא שולט בי. אני משחקת לפי החוקים שלו, ולעולם לא אדע מראש איך הם ישתנו, או מה ישתנה או מי יהיה חלק מהמשחק שנוצר מחדש בכל פגישה ופגישה שלנו. ואתמול בלילה, כאשר אור הזרקורים לפתע התמקד בי ובי בלבד, כאשר הוא הגיח מתוך האפלה והתייצב מולי, הגבר שעמד לצדו הוא זה שטלטל את אמות הסִפּים של נשמתי. הם היו שניים. תיעבתי את האדם האחר שהיה איתנו והוא יודע זאת, אבל הוא בכל זאת הזמין אותו כדי לחלוק אותי. רציתי להתנגד. הייתי צריכה להתנגד. אבל שם, בחדר ההוא, לא הייתי רבקה. פשוט הייתי שלו. לפעמים, באור הבוקר, כאשר הוא לא יכול לגעת בי, כאשר אנחנו רחוקים זה מזה, אני חושבת שאני רוצה להיות רק אני, להיות רבקה שוב. רק שאני לא בטוחה מי זאת. אני כבר לא בטוחה שאני מכירה את עצמי. מי היא רבקה מייסון?
     
    1
     
    אני נחנקת בתוך מנהרה של עלטה שנוצרה בעקבות הפסקת חשמל בלתי צפויה ביחידת האחסון שבה קיוויתי למצוא רמזים באשר למקום הימצאה של רבקה. הוטלתי לתוך סרט אימה מזוויע, מהסוג שבו אני שונאת לצפות, ומיד התחלתי לדמיין את עצמי בתור הבחורה שעושה את כל הטעויות האפשריות, ובסופו של דבר מוצאת את מותה העקוב מדם. אני, שרה מקמילאן, מחשיבה את עצמי אדם הגיוני, ואני משכנעת את עצמי להפסיק לפחד, שכן הפחד שלי לגמרי לא הגיוני. זאת פשוט אחת מהפסקות החשמל האקראיות שמתרחשות בסן פרנסיסקו בחודשים האחרונים, והדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע היא העכבר שנמצא ליד כפות רגליי.
    אבל האם זה לא מה שהבחורה שנרצחת בסרט האימה תמיד חושבת לעצמה? זאת בסך הכול הפסקת חשמל. זה בסך הכול עכבר. היה טיפשי מצדי לבוא לכאן לבד בלילה, ואני משתדלת בדרך כלל לא להיות טיפשה. ממפגש קודם אני יודעת שאיש התחזוקה במקום הזה הוא אדם קצת מוזר, אבל החלטתי שהוא לא מקור לדאגה. פשוט הייתי נואשת מדיי להרגיש שאני עושה משהו כדי למצוא את רבקה, ונואשת להסיח את דעתי משתיקתו של כריס מאז ההודעות שהחלפנו הבוקר, כאשר התוודיתי בפניו שאני מתגעגעת אליו. אני חוששת שנסיעתו אל מחוץ לעיר לאירוע צדקה העניקה לו די זמן להחליט שהוא לא מתגעגע אליי. אחרי הכול, אמש הוא העז לחשוף בפניי את אחד מסודותיו האפלים ביותר, והגבתי בדיוק כפי שהוא טען שאגיב, גם אם נשבעתי שלא אגיב כך: תפסתי מרחק ממנו. ברחתי, אני מוסיפה חרש, בעודי חושבת על המילים שבהן כריס הִרבה להשתמש כדי לנבא את ההתנהגות שלי.
    קול נפץ נוסף מפר את הדממה המפחידה, ועכשיו אני יוצאת מדעתי באופן רשמי, ולא רק בגלל שתיקתו של כריס. מוחי עובד בקדחתנות בניסיון לזהות את הצליל, אבל לשווא. כן, ללא צל של ספק, זה היה ממש מטופש מצדי לבוא לפה לבדי. ובעוד הייתי רוצה לחשוב שאני לא מתנהגת בטיפשות לעתים קרובות, הערב מוכיח שכאשר אני עושה את זה, אני עושה את זה בגדול.
    אני לא מעיזה לזוז, שלא לדבר על לנשום, אבל אני יכולה לשמוע נשימות מהירות וקולניות, ואני יודעת שהן שלי. אני מנסה לכפות על עצמי להיות בשקט, אבל לא מצליחה. החזה שלי מכווץ, ואני מתקשה להכניס אוויר לריאות. אני זקוקה לאוויר. אני זקוקה לו נואשות. נדמה לי שאני חווה התקף של נשימת יתר. כן. זה מה שקורה. התחושה הזאת, של חוויה כמעט חוץ־גופית, זכורה לי מהרגע שבו הרופא יצא מחדרה של אמי בבית החולים לפני חמש שנים ובישר לי על מותה. גם אם אני יודעת מה עובר עליי, נשימותיי ממשיכות להיות מהירות ושטחיות, והן ללא ספק יסגירו את מקומי. אני לא מבינה איך ייתכן שאני יודעת מה קורה לי, ובכל זאת לא מצליחה לעשות שום דבר בנוגע לזה.
    פתאום אני שמה לב שאני עומדת, גם אם לא זכור לי שנעמדתי. מכפות ידיי נשמטים דפים שלא זכור לי שהחזקתי. בהלה אוחזת בי ופוקדת עליי לצעוק ולברוח. תחושת ה"הילחם או ברח" הזאת כל כך נכונה וממשית, שאני פוסעת צעד אחד לפנים, אולם אז נשמע קול נפץ נוסף ואני קופאת במקומי. עיניי מוסטות בחטף לעבר הדלת, אבל אני לא רואה דבר פרט לחשכה. אני לא רואה דבר פרט לחור השחור העמוק הזה, המאיים לבלוע אותי. קול נפץ נוסף. מה פשר הצליל הזה? רעש נוסף - קול צעדים, כך נדמה לי - נשמע בסמוך לכניסה. אדרנלין מציף את גופי, ואני לא חושבת, אני פשוט פועלת.
    אני מתחילה לחצות את החדר במהירות במסלול שנדמה לי שפנוי ממכשולים. דלת, דלת, דלת! אני צריכה להגיע לדלת. איפה הדלת המזורגגת? אצבעותיי מוצאות את החלל הריק, ואז חלל ריק נוסף, עד שבסופו של דבר אני מתנגשת בפלדה קרה. תחושת הקלה שוטפת אותי בעודי טורקת את הדלת בעוצמה. אני מצמידה את כפות ידיי למשטח. מה עכשיו? מה עכשיו?! לנעול את הדלת. אבל אני לא יכולה. המציאות מכה בי בעוצמה. המנעול נמצא בחוץ, ו - אלוהים אדירים - מי שנמצא בחוץ יכול לנעול אותי בפנים. או... מה אם האדם שחשתי בנוכחותו הצליח להיכנס ליחידת האחסון לפני שסגרתי את הדלת?
    אני מסתובבת במהירות נוכח המחשבה המבעיתה ונצמדת אל הדלת. אני נזכרת בטלפון שלי ושולחת את ידי לתוך כיס המעיל שלי. אני לא רואה דבר. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב בהיגיון. איך ייתכן שעד עכשיו לא חשבתי על הטלפון שלי? אני מחזיקה אותו, אבל הוא חומק מאחיזתי ונשמט אל הרצפה. כאחוזת טירוף אני יורדת אל ברכיי ומגששת אחריו. תחושת הקלה מציפה אותי בעת שידי נעטפת סביב הפלסטיק החלקלק, אך אני לא מצליחה לבטל את נעילת הטלפון.
    אני קמה בחטף, מבועתת שיבתרו אותי לחתיכות בעודי מנסה לחייג - והפעם אין דבר שמונע את בריחתי. ייתכן שפתיחה בריצה תתברר כמהלך מטופש נוסף, אבל בשלב הזה אם לא ארוץ, זה גם לא יהיה המהלך הכי חכם מצדי. אני פותחת את הדלת וחשכה נוספת מקבלת את פניי, אבל היא לא מטרידה אותי. אני רצה ומתפללת שלא אתנגש במי שנמצא איתי בפנים או שאמעד ואבלע בחור השחור שאופף אותי. אני פשוט רוצה לצאת החוצה. החוצה. החוצה. החוצה. כל כולי ממוקדת במשימה. זה מה שמניע אותי קדימה, ישירות אל היציאה. אני תערובת קטלנית של פחד ואדרנלין שהעלימו כל זכר לשמץ ההיגיון שהיה לי לפני רגעים ספורים.
    אני מחפשת את היציאה, מחפשת אור, אבל הדלת החיצונית שהיתה פתוחה סגורה כעת, ואני מתנגשת בה בעוצמה שמרעידה את שיניי. טעם הדם המתכתי ממלא את פי בנקודה שבה שיניי ננעצו בלשוני, אבל אני לא מניחה לזה לערער את נחישותי להימלט. אני מגששת אחר הידית ומשחררת אנחת רווחה בעת שהיא נלחצת והדלת נפתחת.
    בתוך שבריר שנייה אני נמצאת מחוץ לבניין. לאחר החשכה המחניקה של הבניין, אני מקבלת בברכה את פנסי הרחוב העמומים ואת אוויר הלילה הצונן של סן פרנסיסקו, בעודי נחפזת לעבר המכונית שלי. שריריי נדרכים וצורבים בתחושה שמישהו נמצא מאחוריי, אך אני לא מעיזה לבזבז שניות יקרות בניסיון לאשר או להכחיש זאת. העור העדין של כף ידי נצבט בין המפתחות, ואני מתקשה למצוא את הלחצן לפתיחת דלת המכונית הנעולה שלי. נדמה שהזמן עוצר מלכת בעודי נאבקת בדחף להביט לאחור, אך במקום זאת אני פותחת את דלת המכונית.
    בטוחה שמישהו עומד לתפוס אותי מאחור, אני מתמקמת במושב, טורקת את הדלת, סוגרת את עצמי בפנים ונועלת את כל המנעולים. כאחוזת טירוף, אני מעיפה מבט מבעד לחלון ולא רואה שם נפש חיה, אבל אני מצפה שזגוגית החלון תתנפץ בכל רגע. כפות ידיי רועדות בכזאת עוצמה, שאני נאלצת להשתמש באחת מהן כדי לרסן את השנייה, כדי שאוכל להכניס את המפתח ולהתניע. ברגע שהמפתח בפנים, אני מתניעה ומתחילה בנסיעה לאחור. הצמיגים צווחים ולבי הולם בחוזקה. אני מעבירה את מוט ההילוכים למצב נסיעה, ומיד לוחצת על דוושת הבלמים ונזרקת קדימה בעוצמה. צליל נשימותיי הכבדות מפר את הדממה המאיימת ששוררת במכונית, בעודי נועצת מבט בדלת הבניין הפתוחה ולא רואה שום דבר מיוחד או מפחיד. זה פשוט... שם. ואני פה, ועושה רושם שאין בסביבה נפש חיה.
    מבחינתי, זה לא משנה. ככל שאני יושבת פה, ככה אני מרגישה חשופה, פגיעה, מטרה. כף רגלי לוחצת על דוושת הגז. אני צריכה לברוח ממגרש החניה הזה, ואני צריכה לעשות את זה עכשיו.
    כפות ידיי לופתות את ההגה בחוזקה, ואני בקושי מספיקה להגיע לרחוב הצדדי המוביל אל הכביש המהיר כאשר נופל לי האסימון: יחידת האחסון לא נעולה. השארתי אותה פתוחה וברחתי. אני נכנסת לתחנת דלק וחונה. אני פשוט יושבת. עוברות דקה או שתיים או עשר. אני לא יודעת. עושה רושם שאני לא מסוגלת לחשוב מחשבות עקביות. אני מניחה לראשי להישמט על ההגה ומנסה להתמקד. יחידת האחסון. הסודות של רבקה, החיים שלה. המוות שלה. ראשי נזקף בחטף. לא. היא לא מתה. היא לא מתה... ובכל זאת, תחושת הבטן שלי אומרת לי שבתוך יחידת האחסון הזאת מסתתר סוד שמישהו לא רוצה שאני או אף אחד אחר יֵדעו.
    "אני חייבת לחזור ולנעול את היחידה," אני לוחשת. אני יכולה להזעיק את המשטרה. הם לא יעצרו אותי על פחד מהחשכה. ייתכן שהם יצחקו עליי, ייתכן שהם יתעצבנו, אבל הפעם אני אפעל בזהירות ובחוכמה.
    הטלפון הנייד שלי מצלצל ממקומו על המושב. לא זכרתי שהנחתי אותו שם, ואני מזנקת בבהלה וקופצת את אגרופיי בין שדיי. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת וגוערת בעצמי, "תתעשתי, שרה."
    אני מביטה במספר. כריס. החזה שלי מתלהט מרוב רגש. יש בינינו כל כך הרבה דברים לא פתורים, יש כל כך הרבה סיבות לחוסר ההתאמה בינינו. ועם זאת, מעולם לא הייתי זקוקה לשמוע את קולו של מישהו כפי שאני זקוקה לשמוע את קולו עכשיו.
    "שרה," הוא אומר כשאני עונה, ושמי הוא לחישה צרודה של שלמות גברית קטיפתית המהדהדת בקרבי ומשתכנת בחור עמוק בנשמתי שנדמה שרק הוא מסוגל למלא.
    "כריס." קולי נשבר כשאני אומרת את שמו, מפני שדמעות צורבות בעיניי. לכל הרוחות, איך ייתכן שבתוך שבועות ספורים עברתי מאדישות מוחלטת כלפי כל מה שנמצא סביבי, אדישות שליוותה אותי בשנים האחרונות, לַהפך הגמור? "אני... הלוואי שהיית פה."
    "אני פה, מותק," הוא אומר, ונדמה לי, אני מקווה כך, שעמוק בדבריו אני שומעת שמץ מרגשותיו. "אני בכניסה לבית שלך. תפתחי את הדלת."
    אני ממצמצת בבלבול. "חשבתי שטסת לאירוע הצדקה בלוס אנג'לס."
    "נכון, ובבוקר אני חייב לטוס לשם שוב, אבל הייתי חייב לראות אותך. תפתחי את הדלת ותני לי להיכנס."
    אני המומה. במשך כל היום הייתי מוטרדת בגלל השתיקה שלו. פחדתי שהוא מתנכר אליי, כפי שהתייחסתי אליו אמש. "חזרת הביתה רק כדי לראות אותי?"
    "כן. חזרתי רק כדי לראות אותך." הוא נשמע מהוסס. "את מתכוונת להשאיר אותי בחוץ?"
    בתוכי מתפרץ עוד מהרגש שאני מנסה להדחיק, והצריבה בעיניי מאיימת להפוך לדמעות. הוא חזר כדי לראות אותי. הוא התאמץ, טס לכאן מעיר אחרת, למרות האופן שבו הגבתי על הווידוי שלו במועדון אמש. "אני לא בבית." קולי נשמע בקושי. "אני לא בבית, ואני רוצה להיות בבית. אתה יכול, בבקשה, לבוא לפה?"
    "איפה זה פה?" הוא שואל בקול בהול שתואם את מה שאני מרגישה.
    "במרחק כמה רחובות. בתחנת דלק ליד יחידת האחסון שעליה סיפרתי לך." אני לא מסוגלת לומר את שמה של רבקה, ולא מבינה את הסיבה לכך.
    "אני כבר מגיע."
    אני פוצה את פי כדי למסור לו הוראות הגעה, אבל השיחה כבר נותקה.
    • ליסה רנה ג'ונס
    • ליסה רנה ג'ונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות