הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאחורי הערפל
  • מאחורי הערפל
    כתר | 2007 | פרוזה מקור | 484 עמ' מודפסים

    בלבו של עמנואל פיקנט, מאבטח צעיר חסר שאיפות המתגורר עם אדריאן, דודתו המוזרה, מקנן חלום גדול. הוא רוצה לפגוש את האחת, זו שלגביה לא יהיו לו ספקות, זו שתהיה לתמיד. בלילה ערפילי, טבול במסתורין, נקרית לו הזדמנות חייו, ולמחרת, עם שחר, הוא אינו יודע אם היתה הזיה או מציאות. אך הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שתתברר לו האמת. גם ארגמן, עוזרת הבית במשכנם של עמנואל ואדריאן, מטפחת תאווה כמוסה. היא רוצה לשיר לפני קהל. במשך שנים כפו עליה נסיבות חייה לכבוש את תאוותה ולהחריש, אולם אט-אט מתחוור לה שהיא אינה יכולה עוד לשאת בעול. וגם סקוטי, דמות המספר ברומן שארגמן קוראת במנות קצובות, מוכן לתת הכול כדי שבילי, שבה הוא מאוהב מילדות, תיעתר לחיזוריו, והמחיר שהוא נדרש לשלם גדל ככל שהשניים מתבגרים. חיפושיהם רבי התהפוכות של עמנואל, ארגמן וסקוטי אחר דרכים להשיג את מבוקשם, להבקיע את הערפל האופף אותם, מצטלבים בנקודות מפתיעות ומשפיעים זה על זה באופנים לא צפויים. ואין זה מפליא, כי התשוקה - הכוח המחולל של הרומן - היא איתן טבע שאינו ניתן לחיזוי. גם הקורא נסחף במערבולת הרצונות והדחפים שארג אופיר טושה גפלה במיומנות סיפורית מעוררת השתאות, והוא אנוס להתמודד עם השאלות שניצבות לפני גיבוריו של הרומן - מהם גבולותיו של המימוש העצמי? מהם גבולותיהן של הפשרות שאדם חייב לעשות למען אחרים? מהו מקומה החמקמק של התשוקה? - שהרי בעולמם של עמנואל, ארגמן וסקוטי היא תנאי לחיים של משמעות, אולם ברגע שהיא מתפרצת היא משבשת את הסדרים, גוזרת על האדם לנהל מרדף תמידי בעקבותיה. מאחורי הערפל הוא ספרו השלישי של אופיר טושה גפלה. קדמו לו רבי המכר "עולם הסוף" ו"הקטרקט בעיני הרוח".

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    בוקר חסר שחר

    הבוקר הזה חסר שחר, בדיוק כמו הלילה שהוליד אותו, חשב עמנואל כשפקח את עיניו ושמע את שירת הציפורים הבהולה. הן צייצו בחוסר מנוחה מדאיג, מערבולת טרופת דעת של סוכני בורסה על מפתנו של משבר מסעיר, ולמרות הדימוי התלוש ידע המקיץ שהצדק עמו - מוזיקת השחרית של היצורים המכונפים לא השיבה את נפשו כבבקרים אחרים, אף לא הבטיחה תחילתה של יממה מרעננת. אלא שעוד בטרם מצא את השהות להגיח החוצה ממחשבות האסון הממשמש החרידה את אוזניו מוזיקה חדשה, גסה ובלתי צפויה שבעתיים. רק למשמע צחקוקם הנבער מדעת של הנערים הואיל ראשו להינתק מערש הדשא המלוחלח ולהכיר בהתרחשות. עירום ועריה היה שרוע על רצפת הפארק בתנוחה מופקרת, איבריו גלויים לעיני כול, רגליו מפושקות משל הוא כורע ללדת וזרועותיו מתוחות עד קצה יכולתן. המבוכה התחזקה כשקלט את הפרשנויות הבלתי נמנעות של תנוחתו בעיני השלושה, והוא הזדרז לתור באצבעותיו אחר פריט הלבוש הראשון שהזדמן לו. ואז התגבר צחוקם המכוער והבהיר לו שהבוקר הזה חסר שחר כפליים מכפי שחשב.
    לראשונה מאז החל לפקוד את הפארק, שנה קודם לכן, ביקר בו פעמיים בערב אחד. בסביבות השעה עשר שב לביתו ותכנן להירגע מול הטלוויזיה, אלא שלאדריאן היו תוכניות אחרות. ״שיט,״ סינן ברתחה למשמע קולות הנהי שבקעו מחדר השינה והדהדו ברחבי הבית. עמנואל ידע שלא משנה כמה יתאמץ להחריש את זעקות השוד והשבר של המקוננת בכפתור הווליום שבשלט רחוק, בתחרות הזאת תמיד תצא אדריאן כשידה על העליונה. לא עוצמות קינתה הן שאיימו להוציאו מכלל שליטה כי אם הידיעה הטורדנית שבעודו מעמיד פני צופה מתעניין באחת הסדרות החביבות עליו בערוץ BBC PRIME, נוכחותו המחניקה של הבכי המצמרר פושה בכל מטר רבוע, הופכת את ההימצאות ברדיוס קולה המבעית של האבלה לאקט מיותר של הקרבה שהדעת לא סובלת. הקול השנוא, אותו דיסוננס מעורר פלצות של מיתר וליחה, המיט על החדרים דוק דוחה של צער, כמו מחלה מידבקת שרק רוחות יוכלו לחמוק מפניה. כל אימת שנאנקה אדריאן בכאב, אחת לחודש בערך, נתקף עמנואל בחילה קשה ועזב. היה מוכרח לשאוף אוויר צח פן יצליח קולה לחדור אל מתחת לעורו. בדרך כלל התאבלה בשעת ערב מוקדמת, משלחת אותו החוצה כמעט מתוך התחשבות בלוח הזמנים הקבוע שלו, כי ממילא התכוון לצאת אל הפארק לשוטטותו היומית, אך הלילה, באופן חריג למדי, דומה כי המתינה לשובו ורק אז פצחה במסכת הזעקות. בלית ברירה יצא מן הבית שנית, מעשן ומגדף את הזקנה הטרחנית.
    הוא צעד ללא מטרה ומצא את עצמו בדרך אל הפארק, שלעתים דמה בעיניו למקום המפלט החביב על תושבי תל אביב ברגעי מצוקה נואשים, כי לצד הרומנטיקנים חסרי התקנה, מוקירי הכושר הגופני ובעלי הכלבים הנינוחים, נקרו בדרכו ערב רב של חלכאים ונדכאים שביקשו מרגוע מתלאות חייהם. הלילה היה עצבני מהרגיל, מחיש את פסיעותיו וכלל לא ער לתכונה שהחלה לרחוש בקרב פזורת המבקרים. אלה פלטו קריאות התפעלות משונות לנוכח הערפל המכשף שצנח משום מקום, כסותו הערטילאית סונטת בעקרון ההדרגה הטבעי, מבססת את נוכחותו בשרירות ופורשת על שטח נרחב, להנאתה הבלעדית, כילה מסמאת. תחילה קצר הערפל הבריוני הצלחה לא מבוטלת. הבריות המוקסמות אפילו ניסו לחוש בחלב השמימי שכיתרן בתכריכיו הסמיכים, משתובבות כחבורת ילדים שקיבלו צעצוע חדש, מתרגשות מעצם נוכריותה של התופעה באקלים המקומי ולא ממהרות הביתה, שהרי מטבע הדברים בקרוב יסתיים החלום ועמו יתפוגג הערפל.
    ״אירופה,״ מלמל עמנואל באיחור והשיל מעליו את חרונו. לרגע קפא במקומו, מתאווה לנכס לעצמו את הערפל החלומי ולהיפטר מכל היצורים הרעשניים שטינפו את הקסם בתשואותיהם הקרתניות, משוכנע שרק דממה מוחלטת הולמת אותו, קרחונית ובלתי מתפשרת. עמנואל התענג על חשרת האובך העיקשת, שמח להיות חלק ממנה, ושאף להתרחק מכולם. הצעקה הנשית הפתאומית שפילחה את האוויר הדביקה אותו למשטח הדשא הסמוי והוא אימץ את אוזניו, לא כדי לשמוע אלא כדי להחריש ולהתחדש. אל הצעקה הנרעדת הצטרפו חדשות, מאיימות וכלל לא שייכות. עד מהרה התברר לו שהאישה, ואחריה הגבר ובעקבותיהם קומץ זרים שהיו בסביבה, כל אלה קוראים בשמו של ילד, כפי הנראה פעוט, שנעלם. הלך לאיבוד בערפל. בן רגע הפך הקסם לקללה והערפל לאויב, כשהאם ביקשה מהעוזרים הנאמנים להשתתק, כדי שיוכלו לשמוע אם הילד קורא לעזרה. מאוחר מדי. בלהט הגבורה הארעי שאחז אותם כבר שטפו את הפארק בצעקותיהם, מכל עבר נשמע שמו של הפעוט הנעדר. עמנואל חש ברע. קטסטרופה בהתהוות. הוא ראה בעיני רוחו את הכותרת המתלהמת בעיתונים. הערפל גבה קורבן. משום מה התקשה להתנער מהרעיון המדכדך. הילד נעלם ולא יאותר. מישהו התנגש בו, וידא שאינו ילד והמשיך בדרכו. לפתע בערה בעמנואל התאווה למצוא את האבידה ולהשיבה להוריה, והוא תהה אם מניעיו הופכים אותו לאדם רע, כי לא למענם יצטרף לחיפוש, אלא כדי להציל את כבודו הנרמס של הערפל ולשמוע אותם עוזבים, מנקים את הפארק מנוכחותם האיובית ומותירים אותו בחברת הפלא חסר הצורה.
    העיוורון האפרפר מעדן את המציאות ומרסן את הסכנות שהיא טומנת בחובה, חשב, ובפסיעות מרחפות קדימה התמסר אל הבלתי נודע. כמה ענוג העולם מבעד לרעלה השקופה, גיחך עמנואל לנוכח האוקסימורון המשובח, כי יותר ממה שהעין לא רואה היא מסוגלת לדמיין. כל מה שתבקש עשוי להופיע מתוך הריק. זה יתרונו הגדול ביותר של הערפל. הוא מקנה אפשרויות. ומה שהופך אותו לתופעת הטבע המסתורית מכולן הוא הקצב המפתה של תנועתו. כה איטי וחלומי, משרה שלווה מהפנטת על צעדיך וכופה עליך להאט. הרי ההחמצה שבחיפזון ברורה לכול: ככל שאתה מזדרז לנוע, הופך שדה הראייה למטושטש ושטוח. רק בהאטה טמון העומק. לזהות פרטים. להבין את חשיבותם בסדר הכללי. להתענג על הסודות הגלויים שרק מתי מעט עוצרים להתרכז בהם. עמנואל צחק. הפרדוקס בלתי נמנע. דווקא בערפל שמעודד אותך להאט אינך מסוגל לראות דבר. לבד ממעלתו האסתטית, אין בערפל כלום. הוא לא מעניק חיים כמו השמש, הגשם והאוויר, הוא למעשה תופעת לוואי של הטבע, מיותר בתכלית. השימוש היחיד שהצליח עמנואל למצוא בו נלקח מספרי ההיסטוריה, מסיפוריהם של שדות קרב כאלה ואחרים שהתכסו בערפל ואפשרו לצד אחד להביס את הצד שכנגד. הערפל הוא תוספתן בבריאת היקום, פטמה בחזה הגבר, השתטה עמנואל, ואפילו אם ידוע מה מחולל אותו, אין בכך הצדקה לקיומו. כמו החיים, יש לו סיבה אך אין לו תכלית. הוא זמן שמתבזבז בעמידה בתורים, בהמתנה לאוטובוס, בעיכוב בשדה התעופה, בציפייה לאהוב מתאחר, בבטלה נטולת טעם. אלוהים אדירים, חשב, וחיוך נמתח מתחת לשפמו, הערפל הוא הפקרות מושלמת בשל סתמיותו, אנוכיותו ושתלטנותו. ענן שהתחפש למטאור. סיגריה אלוהית שהופכת את כולם למעשנים פסיביים. תעלומה חסרת פשר. פילטרים כחלחלים בסרט אפל. כן, כעת ידע עמנואל שהוא קרוב לאמת. כמו תמיד, שכח את עצמו בהליכות הפארק הנשגבות. במרחק מאתיים־שלוש מאות מטרים מנקודת הזינוק היתה ההליכה מניעה את מנגנוני התעופה החשאיים שבו, והוא ממריא אל מחוזות הנפש, מרחף בנבכי הרקיע הפנימי, נתלה על חוט מחשבה ופורם באמצעותו פקעת שלמה של רעיונות, תהיות, חלומות ותמונות. ״הולך הרגל המתמיד״, כינתה אותו אדריאן בחיוכה המכיש, מאוהב בתובנות האוויליות שממתינות לו בקצה המסלול רגעים ספורים לפני הנחיתה, שתשיבו דרך קבע אל העולם המוחשי שלו ומפויס. מדיטציה בתנועה. גם הערב לא התמהמהה המסקנה להגיע. עמנואל היה בטוח שגילה את ייעודו של הערפל, ובתחושת ניצחון קבע שמדובר באפקט מיוחד שבסך הכול נועד ליצור אווירה. הערפל הוא פסקול יש מאין של התרחשות מזן אחר, בדרך כלל משרת דרמה עזת יצרים או מותחן אפל, לא עלילה שגרתית שבה הכול נבעה ופתוח. הערפל מוצלח הרבה יותר בקולנוע מאשר במציאות, כי שם לפחות הוא מממש את ייעודו הלכה למעשה, ואילו בעולמנו אנו, הרחק מעדשת המצלמה, הוא סתם מפריע לנו להתקדם. אותה נוכחות מסורבלת שמתעקשת לרבוץ על שדה הראייה הופכת למושכת ויעילה כל-כך כשבינינו לבינה מפרידה יריעה. עוד תרומה צנועה של עולם הקולנוע לחיינו החדגוניים, צחקק. האווירה. כמה חבל שאין בערפל המופלא הזה כדי לשרת עלילה סוחפת ורבת תפניות. איזה בזבוז של משאבים.
    הבכי החלוש המפתיע פלש ללא אזהרה אל מנגנוני ריחופו, כמו ציפור קטנה שהסתבכה במנוע מטוס ובכוחה הדל הצליחה לרצוח ארבע מאות נוסעים, ובנשיכת שפתיים מוכנית הבין עמנואל שהקול מושך אותו למטה, מקרקעו אל נחיתת אונס מרגיזה. עמנואל התנחם בעובדה שבצעדתו גמא כברת דרך, כי כשזקף את אוזניו נשמעו המחפשים כזיכרון מאפיזודה נשכחת, והצליל היחיד בקרבתו היה אותה יבבה קלושה שהסתתרה מאחורי פרגוד הערפל. הוא חשב לסטות ימינה או שמאלה, אך לפתע נזכר בילד האובד והחיש פעמיו לקראתו. ככל שהתקרב אליו הלך הבכי והתחזק, קינה עגומה של ברייה גלמודה, נטושה לאנחותיה, ועמו התחזקה ודאותו. הילד נמצא. עוד צעד ועוד אחד, וכבר בערה בו תשוקה מרנינה לחזות בו ולהרגיעו. הערפל מצדו התעקש למתוח את רגע המפגש, וכשסוף-סוף הבליחה דמותו של המייבב, כמעט כמו פער הענן התחתון את רגליו ושיגרו בדחיפה מאומצת אחרונה לאוויר העולם, עצר עמנואל ובהה במתאר הבשר והדם למולו. האכזבה התחלפה בלהט סקרני, כי את מקומו של הילד הנעלם תפסה אישה. ברגע הראשון היה כה מופתע עד שלא נתן דעתו על פניה הדומעים. עיניו המבולבלות נדדו לאורכה ולרוחבה בתאוות קרטוגרף שגילה ארץ חדשה. התחושה היתה משונה ולא אמיתית, במיוחד מרגע שאישר את קיומה והרים את מבטו. קשר העין התהדק, ממאן להסגיר מבוכה הכרחית, מחשמל בקריאת התיגר שלו. עיניה השחורות, תהום פעורה של עצב, לא הרפו מעיניו. בסתר, מזווית העין הכפותה, סקר את תוויה האחרים בזריזות: החוטם המתנשא שרק אגל הדמעה התלוי בקצהו עידן והפך לפגיע, האוזניים הזעירות שמאחוריהן אצרה את שערה האדמוני השופע בעניבת פרפר שכשלה להחניק את דרור מחלפותיה המתבדרות, הגבות המעוצבות בקפידה כצמד כיפות חמוקים מושלמות, הלחיים עתירות סומק הדגשה שהדגישו את יריעתן הרחבה והשפתיים המעוגלות בחיוך מרומז. מיד ידע מה תובע ממנו שצף האדרנלין להבין, ובו ברגע ריסן את ההתלהמות בעורקיו. אישה בוכה בשמלה חומה ומעליה מקטורן זמש שחור הופיעה בדרכו. אישה שהבכי לא הצליח להעלים את יופייה. והאישה הזאת, שרק התייפחותה המתונה העידה על הקול שהסתתר בה, לא חששה ממנו. יתרה מזאת, התקרבה אליו בצעד איטי ולחשה, ״אתה יכול לחבק אותי?״
    עמנואל חיפש מצלמה נסתרת, עמנואל ציפה לתשואות נלעגות של צופים מרוצים, עמנואל נשך את לשונו כדי לוודא שלא נרדם. כשחזרה על בקשתה בקול מהוסס קצת פחות, הנהן. רק הנהן. משהו פה לא בסדר, הקשה הגיונו. דברים כאלה קורים רק בסרטים. כשרכנה לעברו, טמנה את ראשה בחיקו וכרכה את זרועותיה סביב מותניו, חשש פן תחוש בפעימות לבו המשתוללות. כשאזרה ביטחון ונצמדה אליו הוקל לו. לבה פרק כל עול ואיים לבקוע החוצה מגופה. כך ניצבו, לב אל לב, מותקפים ומפוחדים, הגבר שמיאן להתעורר והאישה הבוכייה. ריחה הרענן, בושם גברי מרוכך שלא זיהה בשמו אך הכיר ונפעם מהנפלאות שחולל במפגשו עם ריח גופה הטבעי, שיכרו. שפתיה ניסו לזרוע אמונה בלבו כשרפרפו ברעד על שפמו, מסתגלות לתבליט פניו ומתחקות אחר שפתיו הקפואות. עד מהרה פילסו להן דרך פנימה, פיתו את לשונו ממחבואה ומילאו אותו חיים. בן רגע קרסו מחסומיו, התאיידה בושתו, והוא נגרר אל מעשה האהבה המטורף בנכונות גמורה. האיכות החלומית של האירוע, ובמיוחד חופת הערפל העצומה שגוננה עליהם מפני עיניים זרות על ערש הדשא הלח, מחתה כל זכר מהעולם שהותירו בגבם. בהתעלסותם המעורפלת התערבבו איבריהם ללא הבחנה, כמעט כמו פחדו להחמיץ את מגעו של קימור או את תחושת הבשר הלא ידוע כשהוא נבלע בין האצבעות. נעים מאוד - הזדקרו הפטמות לקראת השפתיים הצמאות. לעונג לי - התקשח הישבן תחת ידה. הגוף כולו הפך לאיבר מין פעלתן, גניחותיו צלולות והרמוניות והוא חותר בנחישות אל נקודת הסיום, לא כי הזדרזו לבוא על סיפוקם אלא מכורח תובענותו. עמנואל לא זכר כמה פעמים מחה את דמעותיה כשחוותה פורקן מחודש, וודאי לא הצליח לדלות משמעות כלשהי מתוך המעשה בזמן אמת. רק מחשבה אחת פשטה במוחו, ולא הניחה לו גם ברגעי ההתעלות שחווה בחברת הזרה, מחשבה פשוטה שלמעשה ליוותה אותו עוד לפני מפגשם. זה כמו סרט. לא אמין בעליל, אבל סרט. אין מילה אחרת. הדברים הללו קורים לאנשים אחרים, אם בכלל, לא לעמנואל. ואף-על-פי שהאירוע הזה הוא החיים, ומעולם לא חש חיות כזאת, נהיר לו שהאירוע הזה גדול מהחיים, כי הוא מתנשא מעל בינוניותם המשמימה ומעלה אותם לדרגת בדיון. זה לא יכול להיות אמיתי. ספקותיו העזים לא נטשו אותו גם כשהסגירו גופיהם אותות עייפות ראשונים ושוב, ללא מילים, הבינו והתכרבלו לתוך נמנום חטוף. דווקא כשעצמה את עיניה, חפונה בזרועותיו המאושרות ומקצה עינה הימנית ממשיכה לזלוג דמעה אינסופית, הביט בה ללא הרף והיה משוכנע שהדברים לא מתרחשים במציאות. עוד רגע, עוד שניים, ותתפוגג. ולא משנה שהאוויר אצור ניחוחות של עונג, ולא משנה שלאושר יש תאריך, עמנואל עדיין לא האמין. כשדשדשו עפעפיו על מפתן השינה הקיץ בבהלה, אישר את נוכחותה ונדרך לקראת צעקת הבמאי. קאט! אבל הסרט לא הסתיים, והוא ליטף את שערה המשיי בתחושת אנס המזהם את קורבנו במגע ידו. היא היתה יפה מדי. מוגזמת. הוא בחן את הבעתה הרצינית והשתוקק לחדור אל חלומה. לדעת אותה באמת. היא גנחה קלות מתוך שינה, והוא נמס בצווארה. ריחה הדיחו אל תרדמה. אחרי הכול, סיכמו נחיריו את הלילה המושלם בחייו, ריח אי אפשר לזייף בקולנוע.

    ההתעשתות כמוה כסנוקרת שהטיח בפניו הבוקר. עוד לא הספיק להבין לאן נעלמה, וכבר נאלץ להתמודד עם מעשה האיוולת של שלושת הנערים. אלה אחזו בבגדיו, עד האחרון שבהם, וסירבו להשיבם לבעליהם אובד העצות. עמנואל התקשה להאמין שבשעת בוקר מוקדמת הוא מנהל משא ומתן במערומיו במקום ציבורי עם חבורת חוליגנים עיקשים. הסיטואציה היתה לא פחות מופרכת מזו שחוללה אותה. עם זאת, הדחיפות האיומה לחפש אחר האישה שהעניקה לו עולם ומלואו היתה חזקה מכל תעלול מתסכל. הוא כיסה בידיו על מבושיו ושאל, כמו לא היו אחראים לעוגמת הנפש שנגרמה לו, אם ראו לאן הלכה האישה. הם גיחכו והחלו להתרחק, מחליפים חבטות אהדה לנוכח ניצחונם המרנין על הגבר הצועק שהותירו מאחור.
    ״אני מבקש מכם להחזיר לי את הבגדים,״ חזר על המשפט כשחקן שלא החליט באיזו נימה לבחור - תחינה, כעס או סמכותיות - אך אף לא אחת משלוש הנימות הועילה לו. הנערים נסו בריצה רעשנית. עמנואל ויתר על ניסיונו האבוד מראש לרדוף אחריהם. לתדהמתו הגיחו אנשים מכל עבר. אמנם מספרם לא עלה על שמונה, וכלל לא זיכו אותו במבט, כי היו טרודים בענייניהם, ובכל זאת חשש שיבחינו בו, מקלל את הערפל על עיתויו חסרי התועלת ומסתתר מאחורי עץ גבוה, עיניו היגעות תרות אחר תחליף הולם לכסות כלשהי. בני זונות, גידף את הנערים בלי קול וירד על ברכיו למשמע צעדיהן הקרבים של שתי נשים. אלה חלפו על פני העץ, שקועות בשיחה ערה, ולשמחתו לא חשו בנוכחותו. כשאחת מהן צחקקה ולפתה את זרוע חברתה, כמפצירה בה להמתין, לא העלה בדעתו שאף היא תבקש מחסה מאחורי עץ תאום, תפשיל את חצאיתה ותטיל מימיה באנחת רווחה ארוכה. כמה קינא בה על קיומה המנחם של החברה שעמדה לפניה כמגן אנושי מפני עוברים ושבים, וכמעט אזר אומץ לקרוא להן ולבקש מהן עזרה, אך נמלך בדעתו. ״תסתלקו כבר,״ הפטיר בלחש, ונרתע בגועל למראה קילוח השתן החצוף שזרם לעברו. לדאבונו, אם חשק לחמוק מנחש מימיה של בעלת החצאית, שכבר הספיקה להשיב לעצמה חזות מכובדת והתרחקה מזירת הפשע, היה אנוס לצאת אל האור ולהסתכן בחשיפה מהסוג הגרוע ביותר. עוד הוא מוגיע את מוחו בתכסיסי התחמקות, נפלו עיניו על נעל התעמלות לבנה שנחה על הדשא, במרחק מטרים ספורים מערש ההתעלסות, שכעת דמתה להזיה פרועה ותו לא. הוא לא הבין כיצד לא ראה אותה קודם לכן, ובצעד מהיר חלף בין העצים, מנסה למזער את קומתו בהשתוחחות מוזרה, הרים את הנעל רווית הטל והצמידה למבושיו. ואף־על־פי שניסה להשתמש רק ביד אחת כדי להסתיר את איברו, התעקשה ידו השנייה ללפות את הנעל כדי להבטיח שמאומה לא ייחשף. ההליכה כששתי ידיו מולחמות לחלציים הפכה למסורבלת ונוקשה, והרי יותר מכול שאף לברוח, להיעלם מהפארק שהחל לרחוש טיפוסים שונים, הרבה יותר משמונה הצליחו למנות עיניו בדכדוך, וכל דקה שחלפה הביאה עמה נוספים. כשנשמעה הצעקה הראשונה, וזקנה המומה הניפה אצבע לעברו, ידע עמנואל שתמו דקות החסד ושעט בכיוון ההפוך, פניהם המשועשעים/סקרניים/מזועזעים/זועפים/סולדים של חבריו למין האנושי מלווים אותו במנוסתו המטורפת מן הפארק. וכך, בבוקרו של יום ספטמבר חסר ייחוד נצפה גבר עירום ספק מדדה ספק דוהר בחיפזון שרק השטן יכול לערוב לו, ידיו לא מרפות מנעל התעמלות אופנתית שמפעם לפעם גילתה שער ערווה מקורזל, חוצה מדרכות, לא מציית לרמזורים, עוקף מכוניות, מפלס לו דרך בין אבות מבועתים שלוקחים את ילדיהם לגן, נשים בנות מזל שאהבתן לאל לא מתירה להן לזקוף את ראשן, אנשים שהתלבשו בקפידה לקראת ראיון עבודה, אנשים שלא טרחו להחליף בגדים מיום האתמול, גברים ונשים צעירים במדים, ילדים בתלבושות אחידות, עובדים בסרבלים ונהגים בחולצות בשלל צבעים.

    כשהגיע, קצר נשימה והטעם בפיו לענה, אל חוף המבטחים, רחוב סיסרא 11, לא האמין שהצליח. המזל עמד לצדו. אנשי החוק לא עצרו אותו, שום שכן טרחני לא ראה אותו. נס, חשב עמנואל כשרכן לפנים במאמץ להסדיר את נשימותיו וצלצל בפעמון, מציץ בתדהמה ברחוב הריק מאחוריו ומשוכנע שבכל רגע יצוץ אחד מדייריו. צלצול הפעמון, הפתיחה הגרנדיוזית של הפרק האחרון בסימפוניית ״העולם החדש״, מתומצת ברינגטון ממוחשב למשפט מוזיקלי עירום ונעדר רושם, לא הביא עמו בשורה. עמנואל לחץ על הפעמון שלוש פעמים נוספות, מנער את דבוז׳ק מתכריכיו, כשנשמע הקול היבש מאחוריו, ״אם אמא שלך היתה בחיים, היא היתה מתאבדת.״ הוא לא היה צריך להסב,את ראשו כדי לדעת שהדברים נבעו מבין שפתיה הבשרניות של אדריאן. רק זה היה חסר לו. כל נשימה שלו סיפקה בלאו הכי תחמושת למקבץ טרי של נאצות, וכעת לא תניח לעניין...
    ״טוב, אם אתה כבר עומד שם, אולי תפתח את השער?!״
    הוא ראה את הקרטון המרובע בידיה וחשב, כמה כוח יש לה, אישה בת שבעים ותשע סוחבת חבילות מהדואר כמו סבל גאה. הוא רץ אליה, פתח את השער לרווחה ונטל מידה את הקרטון, שמח להסתתר מאחוריו. היא לא הודתה לו, רק העוותה את פניה למראהו, נדה בראשה, נעצה את המפתח בחור המנעול ופתחה את הדלת. עמנואל שעט פנימה, הניח את הקרטון במסדרון, המתין שתיכנס וטרק את הדלת מאחוריה. עוד בטרם סיימה הדלת לנוע על צירה הטיחה בו אדריאן בגועל, ״אני אפילו לא מעיזה לשאול...״ הרימה את הקופסה וירדה למרתף.
    כעבור חצי שעה, בדרכו לעבודה, הבחין בנעל הספורט העזובה לפני השער, במקום שבו נטל מידי אדריאן את החבילה. רק בקושי החניק את קריאת הפליאה שהתחננה לבקוע מגרונו כשזיהה את הנעל.

    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות