הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאחורי הדלת
    ספר מוגן
     
  • מאחורי הדלת
    ב' א' פאריס | תרגום: עמיחי שלו
    מודן | אוגוסט 2017 | מתח ופעולה | 259 עמ' מודפסים
    מאחורי הדלת הוא מותחן מצמרר שיגרום לכם לחשוב מחדש על מה שקורה מאחורי הדלת של השכנים ממול.
     
    ביום שבו פגשה את ג'ק הפכו חייה של גרייס למושלמים. היא נשבתה בקסמו של הגבר הנאה והעדין כבר ממבט ראשון, והייתה מאוהבת בו עוד לפני שהציע לה לבלות עמו את שארית חייהם. כשג'ק הזמין את אחותה מילי, הלוקה בתסמונת דאון, לעבור לגור עמם היא הרגישה שזה הגבר שעליו חלמה כל חייה. ג'ק וגרייס אנג'ל היו הזוג המושלם שכולם קנאו בו. אבל כשג'ק דורש ממנה לעזוב את מקום עבודתה כדי לבלות עמו כל רגע פנוי, ומסתיר ממנה את ביתם החדש עד שיעברו לגור בו, חשדה של גרייס מתעורר. כבר במהלך ירח הדבש המוזר שלהם היא מבקשת מג'ק הסברים לשינוי בהתנהגותו, והוא מספר לה על ילדותו בצל אב אלים ועל אמא חסרת אונים ששילמה על כך בחייה. כעת, במקום חיי רווחה ואושר היא לומדת שכדי לרצות את ג'ק עליה להיות כנועה וצייתנית. כשגרייס מגלה שמצבה החדש מסכן את אחותה האהובה, היא מוכנה לשלם כל מחיר כדי להגן עליה. במעט הכוחות שעוד נותרו בה, וללא כל עזרה מבחוץ, גרייס מחליטה לצאת למלחמה.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • הווה
     
     
    בקבוק השמפניה משמיע קול נקישה על דלפק השיש במטבח וגורם לי לזנק ממקומי. אני מעיפה מבט חטוף לעבר ג'ק בתקווה שלא יבחין עד כמה אני מתוחה. הוא לוכד את מבטי ומחייך.
     
    'מושלם,' הוא אומר ברכות.
     
    הוא אוחז בידי ומוביל אותי לעבר האורחים הממתינים. כשאנחנו חולפים במסדרון אני רואה את פרחי השושן שאדם ודיאן הביאו לנו. הצבע הוורוד שלהם כל כך יפה, ואני מקווה שג'ק ישתול אותם במקום שבו אוכל לראותם מחלון חדר השינה שלי. המחשבה על הגינה גורמת לדמעות לטפס ממעמקי גרוני, אך אני בולעת אותן בזריזות. כשמשהו כל כך חשוב מונח הערב על כף המאזניים, אני חייבת להיות מרוכזת בכאן ובעכשיו.
     
    האש בוערת ביציבות באח העתיקה שבסלון. אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרס, אבל באוויר עדיין מרחפת צינה, וג'ק רוצה שלאורחים שלנו יהיה כמה שיותר נעים.
     
    'הבית שלכם הוא באמת משהו מיוחד, ג'ק,' אומר רופוס בהערכה. 'נכון, אסתר?'
     
    אני לא מכירה את רופוס ואסתר. הם חדשים בשכונה, והערב זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אותם, לכן אני מתוחה יותר מהרגיל. אבל אני לא יכולה לאכזב את ג'ק, אז אני מעלה חיוך על פנַי ומקווה שהם יחבבו אותי. אסתר לא מחייכת אלי בחזרה. היא כנראה עדיין חוככת בדעתה מה לחשוב עלי, ואני לא מאשימה אותה. אני בטוחה כי מאז שהצטרפה לחוג החברים שלנו לפני כחודש נאמר לה כבר כמה פעמים שגרייס אנג'ל, אשתו של עורך הדין המבריק ג'ק אנג'ל, היא דוגמה אידיאלית לאישה שיש לה הכול – הבית המושלם, הבעל המושלם, החיים המושלמים. אם אני הייתי אסתר, גם אני הייתי נזהרת ממני.
     
    אסתר שולפת מהתיק שלה קופסת פרלינים יוקרתית, ואני חשה שמץ של התרגשות. אני לא רוצה שהיא תיתן אותה לג'ק. אני נעה באיטיות לעברה, והיא מגישה אותה לי.
     
    'תודה רבה, זה נראה כל כך טעים,' אני אומרת בהכרת תודה, ומניחה את הקופסה על השולחן בסלון כדי שאוכל לפתוח אותה לאחר מכן, כשנגיש לכולם קפה.
     
    אסתר מסקרנת אותי. היא ההפך המוחלט מדיאן – גבוהה, בלונדינית, רזה ומאופקת – ואני בהחלט מכבדת אותה על כך שהיא הראשונה שמגיעה לבית שלנו ולא מדברת על כמה שהוא יפה. ג'ק התעקש לבחור את הבית בעצמו ולומר שזו מתנת החתונה שלו בשבילי, לכן ראיתי אותו לראשונה רק כשחזרנו מירח הדבש שלנו. גם כשהוא אמר לי שהוא פשוט מושלם בשבילנו, לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון עד שראיתי את הבית בעצמי. הוא ממוקם בשטח רחב ידיים בקצה הכפר, ובכך מעניק לג'ק את הפרטיות שהוא כה נכסף אליה, ואת הידיעה שהוא גר בבית היפה והמאובטח ביותר בספְּרינג איטוֹן. יש כאן מערכת אבטחה מתוחכמת עם תריסי פלדה שמגינים על החלונות בקומת הקרקע. זה ודאי נראה משונה שהם סגורים בשעות היום, אבל כמו שג'ק מספר לכל מי ששואל – עם עבודה כמו שלו, הביטחון חייב להיות בעדיפות ראשונה.
     
    יש לא מעט ציורים על הקירות בסלון, אבל אנשים בדרך כלל נמשכים דווקא לבד הקנבס האדום הגדול התלוי מעל לאח. דיאן ואדם, שכבר ראו אותו, מתקרבים כדי להביט בו שוב, ורופוס מצטרף אליהם בעוד אסתר מתיישבת על ספת העור הבהירה.
     
    'זה מדהים,' אומר רופוס ומביט בהתפעמות במאות הסימנים הקטנים המרכיבים את הציור.
     
    'הוא נקרא 'גחליליות',' אומר ג'ק, ומתחיל לפתוח את פקק בקבוק השמפניה.
     
    'מעולם לא ראיתי משהו דומה לזה.'
     
    'גרייס ציירה את זה,' דיאן אומרת לו. 'היית מאמין?'
     
    'אתה צריך לראות את העבודות האחרות של גרייס,' אומר ג'ק וחולץ את הפקק בדממה כמעט מוחלטת. 'הן באמת יוצאות מן הכלל.'
     
    רופוס מביט בחלל בעניין רב. 'הן כאן?'
     
    'לא, הן תלויות במקומות אחרים בבית.'
     
    'כדי שרק ג'ק יוכל לראות אותן,' מתבדח אדם.
     
    'וגם גרייס. נכון, יקירתי?' שואל ג'ק ומחייך לעברי. 'כדי שרק אנחנו נוכל לראות אותן.'
     
    'כן, בדיוק ככה,' אני מסכימה ומסבה את ראשי.
     
    אנחנו מצטרפים לאסתר על הספה, ודיאן קוראת בעונג כשג'ק מוזג את השמפניה לכוסות גבוהות, ואז מביטה בי ושואלת, 'את כבר מרגישה יותר טוב? גרייס לא הייתה מסוגלת לצאת אתי לארוחת צהריים אתמול כי היא לא הרגישה טוב,' היא מסבירה לאסתר.
     
    'זו הייתה רק מיגרנה,' אני מוחה.
     
    'לרוע המזל, גרייס סובלת לא מעט ממיגרנות.' ג'ק מביט בי בהבנה. 'אבל תודה לאל שהן לא נמשכות לאורך זמן.'
     
    'זו הפעם השנייה שהברזת לי,' מציינת דיאן.
     
    'אני ממש מצטערת.'
     
    'טוב, לפחות הפעם לא שכחת,' היא עוקצת. 'למה שלא ניפגש ביום שישי בתור פיצוי? את פנויה, גרייס? לא יהיה לך תור לרופא שיניים שתיזכרי בו ברגע האחרון?'
     
    'לא, וגם לא מיגרנה, אני מקווה.'
     
    דיאן פונה לאסתר. 'את רוצה להצטרף אלינו? נצטרך להיפגש במסעדה במרכז העיר כי אני עובדת באותו יום.'
     
    'תודה, אשמח מאוד.' אסתר מביטה לעברי, אולי כדי לוודא שלא אכפת לי שגם היא תצטרף, וכשאני מחייכת אליה בחזרה מציפה אותי תחושת אשמה, כי אני כבר יודעת שלא אגיע לפגישה הזאת.
     
    ג'ק מבקש את תשומת הלב של כולם, ומציע להרים כוסית לכבוד אסתר ורופוס, ולברך אותם על הגעתם לשכונה. אני מרימה את הכוס שלי ולוגמת לגימה קטנה של שמפניה. הבועות רוקדות בתוך פי ולרגע אני מרגישה שמץ זערורי של אושר ומנסה להיתלות בו, אבל הוא נעלם במהירות שבה הגיע.
     
    אני מביטה לעברו של ג'ק שמדבר בהתלהבות עם רופוס. הוא ואדם הכירו את רופוס במועדון הגולף לפני כמה שבועות והזמינו אותו להצטרף אליהם למשחק. כשג'ק הבין שרופוס הוא שחקן גולף מצוין אבל לא מצוין מספיק כדי לנצח אותו, הוא הזמין אותו ואת אסתר לארוחת ערב. כשראיתי אותם יחד לא היה לי ספק שג'ק רוצה מאוד להרשים את רופוס, ולכן חשוב שגם אני ארשים את אסתר. אבל זה בהחלט לא קל, כי אסתר נראית הרבה יותר מתוחכמת והרבה פחות מתפעלת מדיאן.
     
    אני מבקשת סליחה והולכת למטבח כדי להביא את הכריכונים שהכנתי ולבדוק שאין כל תקלות עם ארוחת הערב. כללי התנהגות חברתיים הם משהו שג'ק מאוד קפדן לגביו, לכן אסור לי להיעדר זמן רב, ואני מקציפה מיד את חלבוני הביצים הממתינים בקערה ומוסיפה אותם לבסיס הסופלה שהכנתי מבעוד מועד.
     
    אני מחלקת את התערובת לכלים אישיים, מציצה בשעון בעצבנות, מכניסה את הכלים לתבנית אפייה גדולה ומיד לתנור, ומציינת לעצמי את השעה המדויקת.
     
    לרגע גואה בי בהלה שלא אצליח להכין הכול כמו שצריך, אבל אני מזכירה לעצמי שפחד הוא האויב שלי ומנסה להישאר רגועה. אני יוצאת לסלון עם מגש הכריכונים, מעבירה אותו בין כולם ומקבלת את המחמאות שלהם בהכרת תודה, כי גם ג'ק מקשיב להן. ואכן, הוא מדביק נשיקה למצחי ומסכים עם דיאן שאומרת שאני בשלנית מעולה, ואני נושמת לרווחה בדממה.
     
    אני מתיישבת ליד אסתר, נחושה להשיג התקדמות כלשהי איתה, וכשג'ק רואה זאת הוא לוקח ממני את המגש.
     
    'מגיעה לך קצת מנוחה, יקירתי, אחרי כל העבודה הקשה שעשית היום,' הוא אומר, ומאזן את המגש על אצבעותיו הארוכות והאלגנטיות.
     
    'זו לא הייתה עבודה קשה בכלל,' אני מוחה, אבל זה שקר, וג'ק יודע זאת, כי הוא בחר את התפריט.
     
    אני מתחילה לשאול את אסתר את כל השאלות הנכונות: אם היא כבר התאקלמה באזור, אם היא מצטערת שעזבה את קֶנט, ואם גם שני ילדיה התאקלמו כבר בבית הספר החדש. משום מה, העובדה שאני יודעת את כל הדברים הללו גורמת לה לאי נוחות, אז אני שואלת לשמותיהם של בנה ובתה, אף על פי שאני יודעת ששמותיהם הם סבסטיאן ואֶשלינג. אני אפילו יודעת בני כמה הם, שבע וחמש, אבל מעמידה פנים שאינני יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שג'ק מקשיב לכל מילה שאני אומרת, ובטח שואל את עצמו מהו בדיוק המשחק שאני משחקת בו.
     
    'לך אין ילדים, נכון?' אומרת אסתר, כהצהרה יותר מאשר כשאלה.
     
    'לא, עדיין לא. חשבנו לחכות כמה שנים ולהשקיע אותן בעצמנו.'
     
    'למה? כמה זמן אתם כבר נשואים?' נימת הפתעה ניכרת בקולה.
     
    'שנה,' אני מודה.
     
    'יום הנישואים שלהם היה בשבוע שעבר,' דיאן מתערבת.
     
    'ואני עדיין לא מוכן לחלוק את אשתי היפה עם אף אחד,' מוסיף ג'ק וממלא מחדש את הכוס שלה.
     
    אני מאבדת את הריכוז לרגע ורואה איך נתז קטן של שמפניה מחמיץ את הכוס ונופל על מכנסי הכותנה המבהיקים שלו.
     
    'אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואלת,' מוסיפה אסתר, ונדמה כי הסקרנות מעוררת אותה, 'אבל מישהו מכם כבר היה נשוי קודם לכן?' היא נשמעת כאילו היא רוצה שהתשובה תהיה חיובית, כאילו אם יש בתמונה בעל לשעבר או אישה לשעבר מתוסכלים המתדפקים על דלתנו, יהיה בה כדי להפוך אותנו לפחות מושלמים.
     
    'לא, אף אחד מאתנו לא היה נשוי בעבר,' אני עונה.
     
    היא מביטה בג'ק וודאי תוהה איך מישהו כל כך נאה היה פנוי זמן רב כל כך. כשג'ק מבחין בעיניה מרפרפות עליו, הוא שולח לעברה חיוך מושלם.
     
    'אני מוכרח להודות שבגיל ארבעים כבר התחלתי להתייאש מהאפשרות שאמצא את האישה המושלמת, אבל ברגע שראיתי את גרייס, ידעתי שהיא האישה שחיכיתי לה.'
     
    'כל כך רומנטי,' נאנחת דיאן, שכבר מכירה את סיפור ההיכרות שלי ושל ג'ק. 'אני כבר לא זוכרת כמה נשים ניסיתי להכיר לג'ק, אבל אף אחת לא התאימה, עד שהוא פגש את גרייס.'
     
    'ומה אתך, גרייס?' שואלת אסתר, 'גם אצלך זו הייתה אהבה ממבט ראשון?'
     
    'כן,' אני עונה ונזכרת, 'בהחלט.'
     
    אני נעמדת במהירות רבה מדי, נפעמת מהזיכרון שמציף אותי, וראשו של ג'ק מסתובב אלי. 'הסופלה,' אני מסבירה ברוגע, 'הם בטח כבר מוכנים. מה אתם אומרים, שנתיישב לשולחן?'
     
    דיאן מדרבנת את כולם, מסבירה שהסופלה לא מחכה לאף אחד, והם מרוקנים את הכוסות שלהם ופונים לעבר השולחן. אסתר עוצרת בדרך כדי להביט מקרוב בציור הגחליליות, וג'ק מצטרף אליה במקום להפציר בה להתיישב. אני נושמת לרווחה כשאני רואה שהסופלה עדיין לא מוכנים, כי כל עיכוב בלוח הזמנים היה מלחיץ אותי עד דמעות, במיוחד אם ג'ק היה מתחיל להסביר את טכניקות הציור שהשתמשתי בהן.
     
    כשהם מתיישבים לבסוף כעבור חמש דקות הסופלה כבר אפויים באופן מושלם. דיאן מביעה תשבחות, וג'ק מחייך אלי מקצה השולחן ואומר לכולם כמה אני נפלאה.
     
    ערבים כאלה מזכירים לי למה התאהבתי בג'ק. הוא מקסים, משעשע ואינטליגנטי, ויודע תמיד בדיוק מה לומר ומתי לומר זאת. מכיוון שאסתר ורופוס חדשים בשכונה, הוא מוודא שהשיחה בזמן אכילת הסופלה תעניין אותם. הוא גורם לדיאן ואדם לחלוק מעט מידע על עצמם שיעזור לחברינו החדשים, כמו היכן הם עושים קניות ובאילו פעילויות ספורטיביות הם משתתפים. אף שאסתר מקשיבה בנימוס כשהם מספרים על פעילויות הפנאי שלהם ונוקבים בשמות הגננים והשמרטפים שלהם והיכן הכי כדאי לקנות דגים, אני יודעת שמי שמעניינת אותה זו אני, ואני יודעת שהיא תחזור לדבר על כך שג'ק ואני הכרנו זה את זה בשלב מאוחר יחסית בחיים, בתקווה שתמצא משהו – כל דבר – שיוכיח לה שזה לא מושלם כמו שזה נראה. למרבה הצער, היא עומדת להתאכזב.
     
    היא מחכה עד שג'ק מגיש את מנת הבּיף וֶלינגטון עם גראטן תפוחי האדמה והגזרים המזוגגים בדבש. יש גם אפונת שלג עדינה, שחלטתי במים רותחים בדיוק לפני שהוצאתי את הבשר מהתנור. דיאן מתפעלת מכך שהצלחתי לבשל את כל המנות כך שיהיו מוכנות באותו הזמן, ואומרת שהיא תמיד בוחרת מנה עיקרית כמו תבשיל קארי, שאפשר להכין מראש ולחמם בעת הצורך. אני רוצה לומר לה שגם אני מעדיפה לעשות כמוה, שהחישובים הבלתי נגמרים והלילות ללא שינה הם המחיר שאני משלמת למען הארוחה המושלמת. אבל החלופה – להגיש משהו שהוא פחות ממושלם – איננה קיימת מבחינתי.
     
    אסתר מביטה לעברי מקצה השולחן. 'אז איפה את וג'ק נפגשתם לראשונה?'
     
    'בפארק ריג'נט,' אני אומרת. 'ביום ראשון אחד אחר הצהריים.'
     
    'תספרו לה בדיוק איך זה היה,' מפצירה דיאן, ועורה החיוור סמוק מרוב שמפניה.
     
    אני מהססת לרגע, מפני שזה סיפור שכבר סיפרתי לא פעם, אבל זה סיפור שג'ק כל כך אוהב לשמוע אותי מספרת, אז כדאי שאספר אותו שוב. אסתר נחלצת לעזרתי, חושבת ששתיקתי מצביעה על היסוס, ומבקשת, 'בבקשה תספרי.'
     
    'טוב,' אני פותחת בהתנצלות מחויכת, 'אני מקווה שאלו ששמעו זאת בעבר לא ישתעממו. הייתי בפארק עם אחותי מילי, אנחנו בדרך כלל הולכות לשם בימי ראשון אחר הצהריים, ובאותו יום ראשון הייתה שם להקה שניגנה. מילי מאוד אוהבת מוזיקה, והיא נהנתה כל כך עד שהיא קמה מהכיסא שלה והתחילה לרקוד ממש לפני הבמה. היא בדיוק לקחה כמה שיעורי ואלס, וכך, בעודה רוקדת, היא הושיטה את הזרועות שלה לפנים כאילו היא רוקדת עם מישהו.' אני מחייכת כשאני נזכרת בכך וחושבת כמה חבל שהחיים כבר לא יכולים להיות כאלה פשוטים ותמימים. 'למרות שבדרך כלל אנשים מגלים סובלנות ושמחים לראות את מילי נהנית,' אני ממשיכה, 'ראיתי שכמה מהם מרגישים אי נוחות, וידעתי שאני צריכה לעשות משהו, אולי לקרוא לה לחזור לשבת על הכיסא, אבל חלק ממני עדיין סירב לעשות את זה כי –'
     
    'בת כמה אחותך?' מתערבת אסתר.
     
    'שבע־עשרה.' אני שותקת לרגע, כמו מסרבת להכיר במציאות. 'בעצם, כמעט שמונה־עשרה.'
     
    אסתר מרימה את גבותיה. 'היא כזאת שמחפשת תשומת לב כל הזמן.'
     
    'לא, היא לא, היא פשוט…'
     
    'טוב, היא חייבת להיות כזאת. כלומר, אנשים בדרך כלל לא קמים ורוקדים לבד בפארק, נכון?' היא מסתכלת לאורך השולחן במבט מנצח, ובעוד כולם מסיטים את מבטם, אני מרחמת עליה בעל כורחי.
     
    'למילי יש תסמונת דאון,' שובר ג'ק את הדממה הנבוכה שהשתלטה על השולחן. 'זה אומר שלעתים קרובות היא ספונטנית באופן נפלא.'
     
    מבוכה מציפה את פניה של אסתר, וחבל לי שמי שסיפר לה עלי לא סיפר לה באותה הזדמנות גם על מילי.
     
    'בכל אופן, לפני שהחלטתי מה לעשות,' אני אומרת ומצילה אותה, 'הג'נטלמן המושלם הזה קם מהכיסא, ניגש למקום שבו מילי רקדה, קד לה והושיט את ידיו לעברה. מילי הרגישה נפלא, וכשהם התחילו לרקוד ואלס אנשים התחילו למחוא כפיים, ואז עוד זוגות קמו מהכיסאות שלהם והתחילו לרקוד. זה היה רגע ממש ממש מיוחד, וכמובן שבו במקום התאהבתי בג'ק שגרם לרגע הזה להתרחש.'
     
    'מה שגרייס לא ידעה אז זה שכבר ראיתי אותה ואת מילי בפארק שבוע קודם לכן וכבר אז הרגשתי שאני מתאהב בה. היא הייתה כל כך רגישה עם מילי, כל כך לא אנוכית. מעולם לא ראיתי כזאת מסירות, והייתי נחוש להכיר אותה.'
     
    'ומה שג'ק לא ידע אז,' המשכתי אותו, 'זה שגם אני הבחנתי בו שבוע קודם לכן, אבל לרגע לא חשבתי שמישהי כמוני תעניין אותו.'
     
    משעשע אותי לראות את כולם מנידים בראשם בהסכמה. אף שאפשר לומר שאני אישה מושכת, מראה כוכב הקולנוע של ג'ק גורם לאנשים לחשוב שיש לי מזל גדול שהוא רצה להתחתן אתי. אבל לא לזה אני מתכוונת.
     
    'לגרייס אין עוד אחים ואחיות, והיא חשבה שהעובדה שיום אחד היא תהיה המטפלת היחידה של מילי תרתיע אותי,' מסביר ג'ק.
     
    'כמו שהיא הרתיעה אחרים,' אני מציינת.
     
    ג'ק מנענע את ראשו. 'להפך, הידיעה שגרייס תעשה הכול למען מילי גרמה לי להבין שהיא האישה שחיפשתי כל חיי. בתחום שאני עוסק בו קל מאוד להתייאש מהמין האנושי.'
     
    'קראתי בעיתון אתמול ששוב צריך לברך אותך במזל טוב,' אומר רופוס ומרים את כוס השמפניה באוויר.
     
    'כן, כל הכבוד,' מוסיף אדם, העובד גם הוא כעורך דין בחברה שבה עובד ג'ק. 'עוד הרשעה, עוד גולגולת על החגורה שלך.'
     
    'זה היה תיק ידוע מראש,' אומר ג'ק בצניעות. 'אם כי הצורך להוכיח שהלקוחה שלי לא גרמה לעצמה את הפצעים, על אף הנטייה שלה להרס עצמי, הפך את המקרה לקשה קצת יותר.'
     
    'אבל באופן כללי, תיקים של התעללות לא קלים יותר להוכחה?' שואל רופוס, בעוד דיאן מעדכנת את אסתר, במקרה שלא שמעה, כי ג'ק מתמחה בהגנה על החלשים, וליתר דיוק – על נשים מוכות. 'אני לא רוצה כמובן להפחית מהעבודה המצוינת שאתה עושה, אבל בדרך כלל יש עדויות פיזיות או עדים, לא?'
     
    'לג'ק יש יכולת לגרום לקורבנות לבטוח בו מספיק כדי לספר לו הכול,' אומרת דיאן, ואני מתחילה לחשוד שהיא קצת מאוהבת בג'ק. 'לנשים רבות אין למי לפנות והן פוחדות שלא יאמינו להן.'
     
    'הוא גם מוודא שהתוקף ייאסר לתקופה ממושכת,' מוסיף אדם.
     
    'אני מרגיש רק בוז כלפי בעלים שמכים את נשותיהם,' אומר ג'ק בנוקשות. 'מגיע להם כל מה שהם מקבלים.'
     
    'אשתה לכבוד זה,' אומר רופוס ומרים שוב את כוסו.
     
    'הוא מעולם לא הפסיד בתיק, נכון, ג'ק?' שואלת דיאן.
     
    'נכון, ואני גם לא מתכוון להתחיל.'
     
    'זה בהחלט רקורד מרשים,' אומר רופוס, ופניו מתמלאות התפעלות.
     
    אסתר מביטה לעברי. 'אחותך, מילי, הרבה יותר צעירה ממך,' היא אומרת ומחזירה את השיחה בדיוק למקום שבו הפסקנו קודם לכן.
     
    'כן, יש בינינו פער של שבע־עשרה שנה. מילי נולדה כשאמא שלי הייתה כבר בת ארבעים ושש. היא בכלל לא ידעה בהתחלה שהיא בהיריון, וקצת נכנסה להלם כשהבינה שהיא עומדת ללדת שוב.'
     
    'ומילי גרה עם ההורים שלך?'
     
    'לא, כרגע היא גרה בפנימייה מצוינת בדרום לונדון, אבל באפריל היא תהיה בת שמונה־עשרה, אז היא חייבת לעזוב את הפנימייה בקיץ הקרוב, וזה חבל מאוד כי היא ממש אוהבת את המקום.'
     
    'אז לאן היא תעבור? להורים שלך?'
     
    'לא,' אני אומרת ושותקת לרגע, כי אני יודעת שמה שאני עומדת לומר יטלטל אותה. 'הם גרים בניו זילנד.'
     
    'באמת? ניו זילנד?' שואלת אסתר.
     
    'כן, הם עברו לשם בשנה שעברה, ממש אחרי החתונה שלנו.'
     
    'אני מבינה,' היא אומרת, אבל אני יודעת שהיא לא מבינה.
     
    'מילי תעבור לגור אתנו,' ג'ק מסביר ומחייך אלי. 'זה היה התנאי שגרייס הציבה כשהיא הסכימה להתחתן אתי, ושמחתי מאוד לקבל אותו.'
     
    'זה מאוד נדיב מצדך,' אומרת אסתר.
     
    'בכלל לא, אני ממש שמח שמילי תעבור לגור אתנו, זה יוסיף עוד ממד מבורך לחיים שלנו. נכון, יקירתי?'
     
    אני מרימה את הכוס ולוגמת מעט כדי שלא אצטרך לענות.
     
    'אתה בטח מסתדר איתה ממש טוב,' מוסיפה אסתר.
     
    'אני מקווה שהיא מחבבת אותי כמו שאני מחבב אותה, אם כי זה לקח לה קצת זמן, במיוחד אחרי שגרייס ואני התחתנו.'
     
    'באמת? למה?'
     
    'אני חושב שהיא הייתה קצת המומה מכך שהתחתנו,' אני אומרת. 'היא העריצה את ג'ק כבר מההתחלה, אבל כשחזרנו מירח הדבש והיא הבינה שהוא הולך להיות יחד אתי כל הזמן, היא נעשתה קנאית. עכשיו היא בסדר, וג'ק הוא שוב האדם החביב עליה ביותר.'
     
    'מזל שג'ורג' קלוני הפך להיות מושא השנאה של מילי,' צוחק ג'ק.
     
    'ג'ורג' קלוני?' שואלת אסתר.
     
    'כן,' אני מהנהנת, שמחה שג'ק העלה את הנושא, 'כי יש לי אליו משהו…'
     
    'לכולן יש אליו משהו, לא?' ממלמלת דיאן.
     
    'ומילי כל כך קינאה, אז כשקיבלתי פעם מחברים לוח שנה של קלוני בחג המולד, היא קשקשה עליו וכתבה 'אני לא אוהבת את ג'ורג' קלוני', אלא שהיא כתבה את זה בשגיאות. זה היה ממש מתוק.'
     
    כולם צוחקים.
     
    'ועכשיו היא מספרת לכולם שהיא מחבבת אותי אבל לא מחבבת אותו. זה נהיה ממש כמו מנטרה אצלה – אני מחבבת אותך, ג'ק, אבל לא את ג'ורג' קלוני,' מחייך ג'ק. 'אני מוכרח להודות שזה בהחלט מחמיא שאני מוזכר אתו באותה נשימה,' הוא מוסיף בצניעות.
     
    אסתר מביטה בו. 'אתה יודע, אתה באמת קצת מזכיר אותו.'
     
    'אבל ג'ק נראה טוב יותר,' אומר אדם בחיוך. 'כמה הקלה הרגשנו כשהוא התחתן עם גרייס, זה גרם לנשים במשרד להפסיק לפנטז עליו, וגם לכמה מהגברים,' הוא מוסיף בצחוק.
     
    ג'ק נאנח ברוחב לב ואומר, 'טוב, אדם, זה מספיק.'
     
    'את לא עובדת, נכון?' אסתר שוב חוזרת אלי, ואני מזהה היטב את נימת הלעג המוסווית בקושי, השמורה לנשים שאינן עובדות מצד אלה שעובדות, ומבינה שעלי להגן על עצמי.
     
    'עבדתי, אבל עזבתי את העבודה ממש לפני שהתחתנו.'
     
    'באמת? למה?'
     
    'היא לא רצתה לעזוב,' מתנדב ג'ק לענות, 'אבל הייתה לה עבודה תובענית ומתישה מאוד, ולא רציתי לחזור הביתה ולמצוא את גרייס כל כך מותשת, בדיוק כמוני. זה אולי היה אנוכי מצדי לבקש ממנה לוותר על העבודה שלה, אבל העדפתי לחזור ולפרוק את המתח שלי מיום העבודה, ולא להיות זה שעליו פורקים מתחים. חוץ מזה, היא נסעה הרבה במסגרת העבודה שלה ולא רציתי לחזור לבית ריק, כמו שכבר עשיתי עד אז במשך שנים.'
     
    'במה עבדת?' שואלת אסתר ונועצת בי את עיניה התכולות.
     
    'הייתי קניינית בהֶרודס.'
     
    עיניה אומרות לי שתשובתי הרשימה אותה, וזה שהיא לא מבקשת ממני להרחיב אומר שהיא לא מתכוונת להראות את זה כרגע.
     
    'היא נהגה לטוס במחלקה ראשונה לכל העולם,' אומרת דיאן בנשימה עצורה.
     
    'לא לכל העולם,' אני מתקנת, 'רק לדרום אמריקה, ובעיקר לצ'ילה וארגנטינה. איתרתי וקניתי שם פירות,' אני מוסיפה, בעיקר למען אסתר.
     
    רופוס מביט בי בהתפעלות. 'זה בטח היה מאוד מעניין.'
     
    'זה באמת היה מעניין,' אני אומרת, 'אהבתי את זה מאוד.'
     
    'את בטח מאוד מתגעגעת לזה,' פוסקת אסתר.
     
    'לא, לא באמת,' אני משקרת. 'יש כאן הרבה דברים שמעסיקים אותי.'
     
    'ובקרוב בטח גם מילי תעסיק אותך.'
     
    'מילי עצמאית מאוד, ובכל מקרה היא רוב הזמן תעבוד במֶדוֹ גֵייט.'
     
    'מרכז הגינון?'
     
    'כן, היא מאוד אוהבת עציצים ופרחים ובשבילה זו בדיוק העבודה המושלמת.'
     
    'אז מה תעשי כל היום?'
     
    'מה שאני עושה עכשיו, פחות או יותר – את יודעת, מבשלת, מנקה, עובדת בגינה בכל פעם שיש מזג אוויר טוב.'
     
    'את חייבת לבוא ביום ראשון הבא ולראות את הגינה,' אומר ג'ק. 'לגרייס כבר נהיו ממש אצבעות ירוקות.'
     
    'אלוהים ישמור,' אומרת אסתר בקלילות, 'כל כך הרבה כישרונות. אני שמחה שקיבלתי משרה בסנט פּוֹליקארפּ, כבר נהיה לי משעמם להיות כל היום בבית.'
     
    'מתי את מתחילה לעבוד שם?'
     
    'בחודש הבא. אני מחליפה מורה שיוצאת לחופשת לידה.'
     
    אני פונה לרופוס. 'ג'ק אמר לי שגם לך יש גינה גדולה,' ולפני שהוא מספיק לענות אני כבר מגישה עוד בשר לכולם. הוא נשאר חם על הפלטה המיוחדת יחד עם הירקות, ותוך כדי ההגשה השיחה סביב השולחן נסבה על ענייני גינון ונוף וכבר לא עוסקת בי. בעוד כולם מדברים וצוחקים, אני מביטה בעגמומיות לעבר הנשים ותוהה לרגע איך זה להיות דיאן או אסתר, בלי מישהי כמו מילי לדאוג לה. אני מתמלאת מיד אשמה, כי אני אוהבת את מילי יותר מהחיים עצמם ולעולם לא הייתי רוצה שתשתנה. עצם המחשבה עליה ממלאת אותי בנחישות מחודשת, ואני נעמדת על רגלי ושואלת, 'כולכם מוכנים לקינוח?'
     
    ג'ק ואני מפנים את השולחן והוא הולך אחרי למטבח, שם אני מניחה את הצלחות בכיור כדי להכניס אותן למדיח לאחר מכן, והוא שוטף ומניח בצד את סכין החיתוך הגדול. הקינוח שהכנתי הוא יצירת מופת – עוגת מרנג בעלת שוליים גבוהים, מלאה בקצפת. אני מניחה עליה בזהירות את הפירות שהכנתי קודם לכן – רצועות מנגו, אננס, קיווי ופפאיה – ומוסיפה תותים, אוכמניות ופטל.
     
    כשאני נוטלת לידי רימון, אני חוזרת פתאום אחורה לזמן אחר, למקום אחר, כשחום השמש על פנַי וקולות נרגשים סביבי היו מובנים מאליהם בשבילי. אני עוצמת את עיני לרגע ונזכרת בחיים שהיו לי פעם.
     
    אני מודעת לכך שג'ק מחכה בידיים מושטות, ומגישה לו את הפרי. הוא חותך אותו לשניים, ואני מחלצת את הגרגירים בכף ומפזרת אותם על שאר הפירות. אני נושאת את הקינוח המושלם לעבר חדר האוכל, וקולות התרועה למראהו הם הוכחה נוספת לכך שהבחירה של ג'ק בקינוח הייתה נכונה יותר מעוגת הערמונים והשוקולד שהעדפתי להכין.
     
    'הייתם מאמינים שגרייס מעולם לא למדה בישול?' פונה דיאן לאסתר ומרימה את הכף שלה. 'אני מרגישה יראת כבוד מול שלמות כזאת, את לא? אם כי לעולם לא אכנס לביקיני שקניתי,' היא מוסיפה בעודה נאנקת ומלטפת את בטנה מבעד לשמלת הפשתן הכחולה שלה. 'אני באמת לא צריכה לאכול את זה, במיוחד כשכבר הזמנו מקום לחופשה בקיץ, אבל זה כל כך טעים שאני לא מסוגלת לעמוד בפיתוי!'
     
    'לאן אתם נוסעים?' שואל רופוס.
     
    'לתאילנד,' עונה אדם. 'התכוונו לנסוע לווייטנאם, אבל אחרי שראינו את התמונות של ג'ק וגרייס מתאילנד, החלטנו לדחות את וייטנאם לשנה הבאה.' הוא מביט בדיאן ומחייך. 'ברגע שדיאן ראתה את המלון שהם היו בו, כבר לא היה אפשר להזיז אותה מזה.'
     
    'אז אתם תהיו באותו מלון?'
     
    'לא, לצערנו כל החדרים בו היו מלאים, ואנחנו לא יכולים לנסוע בזמן לימודים בבית הספר.'
     
    'תנצלי את זה כל עוד את יכולה,' אומרת אסתר ומביטה בי.
     
    'אני בהחלט מתכוונת לעשות את זה.'
     
    'גם אתם תיסעו שוב לתאילנד השנה?' שואל אדם.
     
    'רק אם נוכל לנסוע עד יוני, אבל זה לא נראה סביר בגלל התיק של טומאסין שאני מטפל בו,' אומר ג'ק ופוגש את מבטי מעבר לשולחן. 'אחרי זה… טוב, מילי כבר תהיה כאן אתנו.'
     
    אני עוצרת לרגע את נשימתי, ומקווה שאף אחד לא יציע שניקח את מילי אתנו.
     
    'טומאסין?' רופוס מרים את גבותיו, 'שמעתי על זה משהו. אשתו לקוחה שלך?'
     
    'כן.'
     
    'דינה אנדרסון,' אומר רופוס בקול מהורהר. 'זה בטח תיק מעניין מאוד.'
     
    'אתה צודק,' אומר ג'ק ואז מביט לעברי. 'מתוקה, אם כולם כבר סיימו, למה שלא תראי לאסתר את התמונות מהחופשה בתאילנד?'
     
    הלב שלי שוקע לפתע. 'אני בטוחה שהיא לא רוצה לראות תמונות מהחופשה שלנו,' אני אומרת ומנסה שקולי יהיה קליל ככל האפשר. אבל אפילו מחלוקת קטנה ולא משמעותית בינינו מספיקה כדי להדליק את אסתר. 'אשמח מאוד לראות אותן!' היא מכריזה.
     
    ג'ק הודף את כיסאו לאחור ונעמד, ואז שולף את אלבום התמונות מהמגירה ומושיט אותו לאסתר. 'גרייס ואני נכין קפה בזמן שאתם מסתכלים, אבל למה שלא תיקחו את האלבום ותשבו על הספה? יהיה לכם הרבה יותר נוח ככה.'
     
    כשאנחנו חוזרים מהמטבח עם מגש הקפה דיאן קוראת קריאות התפעלות מעל התמונות שבאלבום, ואסתר לא אומרת כמעט דבר.
     
    אני חייבת להודות שהתמונות אכן נפלאות, ובאלה שאני מופיעה בהן אני נראית רזה ושזופה ממש כמו שהייתי בשנות העשרים לחיי, לבושה כל פעם בביקיני אחר. ברוב התמונות רואים אותי עומדת על רקע בית המלון היוקרתי או רובצת על החוף הפרטי הצמוד לו או יושבת בבר של מסעדה כשקוקטייל צבעוני וצלחת מלאה אוכל אקזוטי מונחים לפני. בכל התמונות אני מחייכת למצלמה, ונראית כהתגלמות האישה הנינוחה, המפונקת, המאוהבת בבעלה. ג'ק הוא פרפקציוניסט בכל הנוגע לתמונות, וכל תמונה הוא מצלם כמה פעמים עד שהוא מרוצה מהתוצאה, אז במשך הזמן למדתי איך להפיק את התוצאה הרצויה בניסיון הראשון.
     
    יש גם תמונות של שנינו שצולמו על ידי זרים, ודיאן מציינת שאנחנו בכלל לא מסתכלים לעבר הצלם, אלא רק אחד על השני.
     
    ג'ק מוזג את הקפה.
     
    'מישהו רוצה שוקולד?' אני שואלת ורוכנת באגביות לעבר קופסת הפרלינים שאסתר הביאה.
     
    'אני חושב שכולנו כבר אכלנו מספיק,' אומר ג'ק ומביט סביבו בכולם כממתין לאישור.
     
    'לגמרי,' מאשר רופוס.
     
    'אני לא מסוגל לאכול שום דבר,' נאנח אדם.
     
    'אז נשמור אותם לפעם אחרת.' ג'ק מושיט את ידו לעבר הקופסה, ואני כבר משלימה עם הידיעה שלעולם לא אטעם מהם, אבל דיאן נחלצת לעזרתי.
     
    'שלא תעז לקחת אותם, אני בטוחה שיש לי מקום לעוד אחד או שניים כאלה.'
     
    'אני מבין שבנקודה הזו אין כבר טעם להזכיר את הביקיני שלך,' נאנח אדם ומניד בראשו בייאוש לעבר אשתו.
     
    'אין טעם בכלל,' מסכימה דיאן, ונוטלת שוקולד מהקופסה שג'ק הגיש לה. גם אני לוקחת אחד ומציעה את הקופסה לאסתר. היא מסרבת, אז אני לוקחת עוד שוקולד אחד ומחזירה את הקופסה לדיאן.
     
    'איך את עושה את זה?' מביטה בי דיאן בפליאה.
     
    'סליחה?'
     
    'אוכלת כל כך הרבה ולא עולה במשקל.'
     
    'מזל,' אני עונה ולוקחת לי עוד שוקולד. 'ושליטה עצמית.'
     
    רק כשהשעון מצלצל לבשר כי כבר חצות וחצי אסתר מציעה ללכת. ג'ק מחלק לכולם את המעילים שלהם במסדרון, ועוזר לדיאן ולאסתר ללבוש אותם. אני מסכימה לפגוש אותן במרכז העיר ביום שישי, במסעדת 'שֶׁה לוּאי' בשתים־עשרה וחצי. דיאן מחבקת אותי, וכשאני לוחצת את ידה של אסתר אני אומרת לה שאני מצפה לראות אותה שוב בארוחת הצהריים. הגברים מנשקים אותי על לחיי לפרדה, ומודים לנו על ערב מושלם. למעשה, המילה 'מושלם' נאמרת כל כך הרבה פעמים, שאני יודעת שניצחתי. אבל אני חייבת לוודא שגם ג'ק יודע זאת.
     
    'אנחנו צריכים לצאת מחר באחת־עשרה,' אני אומרת לו, 'כדי שנגיע בזמן לקחת את מילי לארוחת צהריים.'
    • ב' א' פאריס
    • ב' א' פאריס
     
  • המלצות נוספות