הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לפני שהתחלנו
  • לפני שהתחלנו
    "גברתי," השוטר פונה אליי. "האם את נוסעת עם הגבר הזה מיוזמתך?"
    הגרון שלי מעקצץ והתשובה נמלטת מפי. "לא אדוני."
    האקדחים נשלפים ואני משתנקת. קאלן שולח לעברי מבט המום ואני מושכת בכתפיי בחוסר אונים.
     
    לאריזונה, בחורה דרומית מופנמת וחכמה, יש לכאורה חיים מושלמים. הורים אוהבים, אחות תאומה שהיא גם החברה הכי טובה וקריירה מושלמת. אבל רק לכאורה. אם תשאלו אותה, היא תגלה מיד את האמת הפחות נוצצת, כי יש לה בעיה עיקרית אחת – היא לא מסוגלת לשקר.
     
    כאשר היא מוזמנת לחתונה משפחתית בניו יורק, אריזונה מחליטה לנצל את ההזדמנות ולצאת למסע חוצה מדינות בארצות הברית, אך הוריה המגוננים מחליטים להצמיד לה מאבטח – קאלן – חייל עצום ממדים שהאמת שלו אוכלת אותו מבפנים.
    האם האמת תחצוץ בין השניים במהלך המסע המשותף, או שדווקא תסייע להתפתחותו של סיפור אהבה? והאם ייתכן שהבעיה של אריזונה תתגלה דווקא כמתנה גדולה?
     
    לפני שהתחלנו הוא רומן רומנטי משעשע עם נגיעות ארוטיות שישאב אתכן למסע מסחרר ויחשוף בפניכן את הצבעים היפים של החיים.
    על הסופרת – דנה לוי אלגרוד היא סופרת רבי-מכר רומנטיים ארוטיים בארץ ובעולם. היא נשואה ואימא אוהבת. מעדיפה לשתות את הוויסקי שלה נקי בלי קרח, וידועה גם בכינוי "אם הטנקים". לפני שהתחלנו הוא הספר ה-14 שלה, ובו היא מפלרטטת גם עם דמויות ותיקות ואהובות שלה.
     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

    החיים שלי מושלמים.
    אני חיה בעיירה יפהפייה שכל תושביה מפגינים כלפיי חיבה ואהדה. יש לי זוג הורים שסוגדים לי ואחות תאומה שהיא גם החברה הכי טובה שלי. אני עובדת בעבודת חלומותיי כאחות במרפאה המקומית והמטופלים רוחשים לי כבוד. יש לי המון חברות וחברים, אני מוזמנת לכל האירועים החברתיים וכל שעות יומי מוקדשות להגשמה עצמית. אני חיה את החלום והחלום חי דרכי.
    החיים שלי מושלמים חוץ מפרט קטן אחד — האמת.
    אני חיה בעיירה יפהפייה שכל תושביה מודעים לבעיה שלי ולמדו לחיות איתה. יש לי זוג הורים שמקבלים אותי כפי שאני אבל מגוננים עליי באופן קיצוני ואחות תאומה שלא סובלת מאותה הבעיה. העבודה במרפאה היא בסך הכול פשרה והמטופלים התרגלו אליי. יש לי המון חברות וחברים ואני מוזמנת לכל האירועים החברתיים אבל סביר להניח שאף אחד לא ייזום איתי שיחה. כל שעות יומי מוקדשות להשלמה. לעולם לא אוכל לחיות את החלום ותמיד אביט בו דרך אנשים אחרים.
    החיים שלי מושלמים חוץ מהעובדה שאני לא מסוגלת לשקר.
     
     

    פרק 1

    השורות הארוכות של מושבי הכנסייה מאוישות עד אפס מקום. קרני השמש חודרות מבעד לתריסים המודרניים של החלונות הגדולים ומרפרפות על פני האולם בהבזקים צהובים וכתומים שמשווים לו מראה רומנטי ושלֵו. אני עוקבת בעיניי אחר קרן אור ארוכה במיוחד שמאירה על דופן הפודיום שעל הבמה. בכל סרט הרגע הזה היה מרמז על השקט שלפני הסערה, אך כאן זה כנראה רק השקט שלפני המשך השקט. אני לא זוכרת מתי זכינו כאן לסערה רצינית. ואני לא מתכוונת למזג האוויר.
    כמה ילדים בלבוש חגיגי פורצים בריצה אל האולם ומתיישבים לצד הוריהם. אני מעבירה מבט על פני הנוכחים ומשיבה חיוך לפרצופים המאירים אליי בחיבה. המרפק שלי מתחכך בזרועו של אבי ואני מוצפת בתחושת חמימות נינוחה. העיירה שלי היא החממה האהובה והבטוחה שלי, אבל אני יודעת שיש בעולם הזה הרבה יותר ממה שאני מכירה, ומחר סוף־סוף, לראשונה בחיי, אצא לבדי מספרטה, טנסי, ואזכה להתחיל את מסע העצמאות שלי.
    אני מזדקפת במושבי וממששת את הכפתור העליון בחולצה הלבנה שלי. היא לוחצת מעט על צווארי אך אני מוכנה לוותר על נוחות כדי לכבד את המקום הקדוש הזה. ובכל מקרה, אני מתלבשת בצניעות גם בימים שבהם אני לא מבקרת בכנסייה. בניגוד לבנות גילי, לא נוח לי לחשוף את גופי. לפני כמה שנים התחלתי להבחין בעניין שהגברים מגלים בגוף שלי ואפילו זכיתי לקבל כמה הערות תמימות לכאורה, אך בהחלט מביכות, והבנתי שסיטואציות כאלו עלולות להכניס אותי למצבים בעייתיים שעדיף שאמנע מהם. ואם הנפש שלי חשופה כל כך, אז לפחות שהגוף שלי יהיה מכוסה.
    אני מחכה בדריכות שהכומר יעלה לבמה ויישא את הדרשה השבועית שלו. אין הרבה אקשן בעיירה שלנו, אך לעתים הכומר מספר לנו על שערוריות מעיירות סמוכות ואנחנו זוכים ליהנות מכמה שעות של שבירת שגרה מסעירה. מסעירה בקנה המידה שלנו. אני משתעשעת ברעיון שיום אחד אצליח לייצר שערורייה ואהיה נושא הדרשה שלו. המחשבה מגוחכת כל כך ואני מצחקקת ללא קול ומהדקת את הסיכות סביב הצמות ההולנדיות שלי.
    "אריזונה." אחותי התאומה נועצת מרפק בצלעותיי ומנגבת את מצחה במפית. "אני מזיעה כמו פרה מיוחמת, בואי נעוף מכאן ונלך לשחות בבריכה."
    "ג'ורג'יה!" אימא שלי פוערת את עיניה באיום. "שמרי על הפה שלך! את יודעת שאת לא יכולה לדבר ככה ליד אחותך."
    ג'ורג'יה מגלגלת עיניים ומגחכת. היא יודעת שכל משפט שנאמר לי עלול להפוך ברגע לנחלת הכלל, אך היא כנראה האדם היחיד בעולם שבאמת לא אכפת לו. לפעמים אני חושבת שהיא עושה זאת בכוונה, כדי לקבל עוד תשומת לב. ג'ורג'יה מכורה לתשומת לב. היא התאומה הכי לא זהה שיכולה להיות, גם במראה החיצוני וגם בקווי האופי. היא ברונטית מתולתלת ופרועת מזג, צבע עורה אקזוטי, גופה שופע וכולה קימורים נשיים עסיסיים. אני העתק של בובת חרסינה בחלון ראווה — שיער שחור חלק, עור לבן מקושט במעט נמשים ועיני תכלת גדולות — אך קיבלתי את אותם קימורים נשיים, אפילו שהייתי שמחה לוותר עליהם. המראה שלה מושלם והביטחון העצמי שלה מופרז, ולמרות זאת היא מתלוננת שאני זכיתי בעיניים הבהירות של אימא. היא יצאה ראשונה וזכתה בחיים מושלמים, ואני, שיצאתי דקה וחצי אחריה, קיבלתי את עיני התכלת ואת חוסר היכולת לשקר.
    ג'ורג'יה מנפחת בלון ממסטיק ורוד וזוכה לעוד נזיפה מאימא. היא מפוצצת אותו בליווי צחוק קליל ואימא מגלגלת עיניים ומשתעלת כדי להסוות את צחוקה. ג'ורג'יה היא כמו סופת טורנדו שגורמת לכל מי שסובב אותה לעשות כרצונה. אפילו הוריי יישרו איתה קו ולמדו להכיל את השיגעונות שלה. אני לעומת זאת ישרה כמו פלס. אף אחד לא צריך להתיישר איתי. אני תמיד מתיישרת עבור אחרים. ג'ורג'יה שמה לב שאני בוהה בה וקורצת לי. אני מחייכת אליה ומסיטה את מבטי בחזרה אל הבמה. התאומות הכי שונות. אני נולדתי כדי לרצות והיא נולדה כדי להתרצות, ואני אוהבת אותה בכל ליבי.
    אני מתרווחת במושבי כאשר מנגינת העוגב פוסקת ואל הבמה עולה הכומר בחליפה שחורה מרופטת ובעניבה אפורה. אותה החליפה ואותה העניבה בכל יום ראשון מאז שאני זוכרת את עצמי. אולי הוא מאמין שאם יעז להחליף אותה יישרף באש הגיהינום. האמת היא שכולם לובשים את אותם הבגדים לכנסייה מדי שבוע. כולם חוץ מבני הנוער וממדאם פסטיל, האלמנה הצרפתייה שהגיעה לכאן עם שתי בנותיה לפני חמש־עשרה שנים כדי לבקר קרובי משפחה ונשארה. היא היחידה שבכל יום ראשון מגיעה אל הכנסייה בשמלה מרהיבה אחרת ובאיפור מוקפד. אני חושבת שהיא נושקת לחמישים, אבל אין ספק שהיא אישה יפהפייה. גם היום, ברגע שהיא נכנסת לכנסייה כל הנשים מזדקפות ונצמדות לבני הזוג שלהן. כאילו הן חוששות שהיא תשלח את זרועותיה כתמנון ותלכוד אחד מהם. היא מעפעפת בעיניה, מצחקקת ונדחקת לצד אחד הגברים — גבר אחר מדי שבוע, אך אף פעם לא ליד אבא שלי. אני דווקא מבינה את הצורך שלה ביחס. היא בודדה כל כך. הלוואי שנשות העיר היו רואות את הטוב שבה ופותחות את ליבן וביתן כדי לגרום לה להרגיש רצויה. היא מפריחה לי נשיקה באוויר ואני משיבה לה נשיקה דומה.
    הכומר מכחכח בגרונו ומישיר מבט אל אבי בשורה הראשונה. רק לאחר שזה קד בראשו לאישור, הכומר משיב את מבטו אל הקהל ומניף את ידיו לצדדים. הוא מברך על לידת שני תינוקות חדשים בעיירה וחיוכי מתרחב לשמע התשואות הרמות של הקהל. הוא מגנה את מקרה הפריצה לתחנת הדלק כאילו מדובר בפרשיית פשע חמורה ולא במעשה קונדס של בניה המתבגרים של שרלוט, המלצרית בדיינר, ואני שולחת אליה מבט מעודד. אולי אם הייתי עוזרת לה יותר עם הילדים היא לא היתה צריכה להתמודד עם המבוכה הזאת עכשיו. ג'ורג'יה רוטנת כשהכומר מחמיא לסוזנה על הצלחת היריד הקהילתי החודשי שלה, ומסננת קללה כשסוזנה נעמדת וקדה לכל עבר, מתענגת על המחמאות ועל תשומת הלב.
    "ג'ורג'יה, תשלטי בעצמך!" אבי נוזף בה בליווי נהמה שקטה והיא מגלגלת עיניים ומעווה את פניה בסלידה. נדמה שהיריבות בין השתיים קיימת כבר נצח. צר לי על חברות אמיצה שהפכה לשנאה יוקדת בגלל בחור. עוד סיבה שבגללה אני מעדיפה להתרחק מהם כמו מאש.
    "היא סתם כלבה מסריחה," ג'ורג'יה לוחשת בתקיפות ישירות לתוך האוזן שלי.
    סוזנה מסיטה את מבטה בחדות אל השורה שלנו ואני מתכווצת במקומי. שמעתי את הקללה וכנראה עדיף שלא הייתי שומעת.
    "מה הקנאית הזאת אמרה?" סוזנה מזייפת זעזוע.
    "היא לא אמרה שום דבר חשוב," אבי עונה בנוקשות ומהנהן אל הכומר, שימשיך.
    חיוך קטן נמתח על פניה של סוזנה, ואני מרכינה את ראשי ומדמיינת שאם אני לא רואה אותה גם היא לא רואה אותי. לא משנה כמה פעמים ההורים שלי יאמרו לי שהאמת היא מתנתו של חוש הצדק המפותח שלי, לפעמים אני מרגישה שהיא מעיקה עליי. כמו עכשיו.
    "אריזונה..." סוזנה פונה אליי ואני נושפת בלחץ ומזכירה לעצמי שאמירת האמת היא אחת מאבני היסוד של אדם מאמין. לדברי הכומר אני שליחתו של אלוהים. "אריזונה... מה ג'ורג'יה אמרה עליי?"
    הגרון שלי מדגדג. אבא שלי מסתער ומנסה לחסום את פי אך התשובה נורית מפי מהר מדי. "היא אמרה שאת סתם כלבה מסריחה."
    מלמולי זעזוע מזויפים והתפרצויות צחוק של ילדים נשמעים מכל עבר, ורק ג'ורג'יה מלטפת את גבי בהבעת צער מעושה ומשתעלת כדי להחניק את הצחוק. היא השתמשה בי שוב, אבל אני לא כועסת עליה. היא כנראה לא מבינה איך אני מרגישה כשזה קורה.
    "סליחה, אבא." אני מושכת בכתפיי. סליחה הפכה עם השנים למילה השכיחה ביותר שלי.
    "אין לך על מה להתנצל," אבי משיב בפנים חתומות ונעמד.
    דממה משתררת באולם.
    "ג'ורג'יה מתנצלת על פליטת הפה הגסה שלה," הוא פונה באדישות אל יושבי האולם. "סוזנה, אני מצטרף לברכות על הצלחת היריד החודש."
    סוזנה מחייכת חיוך רחב ודואגת שג'ורג'יה לא תחמיץ אותו. במאבק המתמשך ביניהן נרשמה נקודה לטובת סוזנה.
    אבי מתיישב ואימי רוכנת מעל ג'ורג'יה ולוחצת את כף ידי. אני מחייכת אליה אך לא באמת זקוקה למחוות הניחומים. התרגלתי. לכל דבר מתרגלים. גם לחיים בצל מבוכה תמידית.
    הכומר לא מתעכב על הסקנדל הקטן שנוצר ומתחיל לשאת את הדרשה השבועית שלו. אני שבה להתרווח במושבי ומציצה בשעון היד שלי. בעוד עשרים ושלוש שעות בדיוק אני יוצאת מהעיירה הזו אל מסע העצמאות שלי. יש לי כמעט שלושה שבועות לטרוף את העולם המסעיר שמחכה לי מחוץ לעיירה הזאת ואני מתכוונת לנצל כל דקה. מהרגע שקיבלתי את הבשורה על חתונתה של בת דודתי בניו יורק ידעתי שזה הסימן שלי לפרוש כנפיים ולעוף. זו היתה בדיוק ההזדמנות שחיכיתי לה כדי לדרוש את העצמאות שמגיעה לי ולהוכיח לעצמי ולהוריי שאני יכולה לתפקד גם מחוץ לחממה שהעיירה הזאת מספקת לי. מסע צפונה במכונית, לחצות את ארצות הברית דרך מדינות רבות כל כך, זו חוויה שאין לי שום כוונה לוותר עליה.
    אני מהרהרת במסלול שתכננתי לעצמי וצוללת למחשבות מסעירות על ההרפתקאות שמצפות לי בדרך. אני שומעת את הקהל צוהל בתגובה לדבריו של הכומר ומנערת את ראשי בניסיון להתרכז בדרשה שלו. אך ניסיונותיי כושלים פעם אחר פעם ועקצוצי ההתרגשות והאדרנלין שואבים אותי שוב ושוב אל המסע.
    אבי טופח בעדינות על כתפי ואני מזדקפת בבהלה.
    "אריזונה, הוא מברך אותך," אבי מסנן מבעד לשיניים חשוקות.
    אני מהנהנת במרץ ומביטה בחיוך הנעים של הכומר בזמן שהוא מאחל לי הצלחה בטיול שלי. הוא מדבר על הקשיים שחוויתי בילדות, על ההשלמה של המשפחה ושל הקהילה עם הייחודיות שלי, על הנחישות שלי ללמוד ולעבוד למרות הקשיים ועל האומץ שאני מפגינה בבחירות שלי.
    אבא שלי מישיר מבט אל הבמה ומחייך בגאווה, אימא שלי מהנהנת לאישור וג'ורג'יה זעה באי־נוחות אך לא אומרת מילה. כשבישרתי להוריי שאגיע לניו יורק בנהיגה ולא אצטרף אליהם לטיסה, זו היתה הפעם הראשונה שג'ורג'יה הסתייגה מהחלטה שלי. ציפיתי שהיא תהיה הראשונה שתתמוך בי, בהתחשב בכך שהיא מקניטה אותי בכל הזדמנות על חיי המשעממים ונטולי הריגושים. היא תמיד מפצירה בי להצטרף אליה למסיבות, להתגנב לקאנטרי לשחיות ליליות ולצאת לדייטים עם בחורים שהיא מנסה לשדך לי. ואני תמיד מסרבת. הפעם לשם שינוי אני הייתי זאת שסיפרה בהתלהבות על ההרפתקה שתכננתי לעצמי. היא הציעה להצטרף אליי, אבל אחרי שסירבתי לה היא שטחה בפני הוריי את כל הבעיות שעלולות לצוץ בדרך. התמימות שלי, האמון שאני נותנת בזרים, תקלות במכונית, תאונות דרכים, אנשים מסוכנים. היא אפילו טענה שאלך לאיבוד ולעולם לא אמצא את דרכי חזרה. לא כעסתי אז ואני לא כועסת עכשיו. אני יודעת שהכוונות שלה טהורות ושהיא מונעת מדאגה כנה, אבל הפצרתי בהוריי שיאשרו לי לחוות כמה שבועות של עצמאות לראשונה בחיי, ולהפתעתי הם הסכימו.
    הדרשה מסתיימת ואבי נעמד. זה הסימן שלנו להצטרף אליו. כולם ממתינים בסבלנות בשעה שאנחנו חוצים את האולם ונעמדים למרגלות מדרגות הכניסה לכנסייה. כל מי שיוצא מהאולם עוצר מולנו ומחליף דברי ברכה עם הוריי ומילות נימוסין איתי. ג'ורג'יה מתקדמת אל המדשאה ומפטפטת בעליצות עם חברותיה, אף אחד לא מצפה שהיא תעמוד איתנו. להיות הבנות של המעסיק העיקרי של תושבי ספרטה יכול להיות עניין מעיק, אך אני השכלתי להבין שיש בכך גם ברכה. אנחנו אמנם מספקים פרנסה, אבל המחויבות שלנו לא מסתיימת בכך. אני מקפידה להקשיב לכל מי שבוחר לשתף אותי בבעיותיו, ולהושיט עזרה כמיטב יכולתי, קטנה ככל שתהיה. לעזור לשרלוט בשמירה על הילדים הקטנים, לעזור לאלמנה פסטיל בניקיון הדירה, להוציא את הכלבים של בעל המרכולית לטיולים. לא מעט תושבים מצאו דרך להיעזר בי, ואמנם ג'ורג'יה טוענת שהם מנצלים אותי, אבל אני לא מסכימה איתה. אני מאושרת כשאני עוזרת ותמיד עושה זאת בשמחה.
    "אריזונה." שרלוט ניצבת מולי ובזרועותיה התינוק הרדום. "תוכלי לבוא הערב? יש לנבחרת הבאולינג מפגש הערב ו..."
    "היא לא תוכל להגיע," אבי עונה במקומי. "הערב אנחנו עורכים ארוחת ערב משפחתית כדי לחגוג את היציאה שלה לטיול."
    אני רוצה לתקן אותו, להזכיר שזה לא טיול אלא מסע עצמאות, אבל האמת היא שלא משנה איך הוא מגדיר את זה כל עוד הוא תומך בזה.
    "יש לך תוכניות לפני ארוחת הערב? אולי תגיעי אליי רק לשעה?" שרלוט מקמטת את פניה באומללות ואני חשה את העקצוצים בגרוני ואת התשובה נורית החוצה.
    "לא. אין לי תוכניות."
    היא יודעת שאין לי תוכניות, אף פעם אין לי תוכניות ביום ראשון לאחר הביקור בכנסייה, ועכשיו היא לא הותירה לי שום ברירה.
    "נהדר!" היא מערסלת את התינוק בזרועותיה. "אז תגיעי אליי בשעה..."
    "אריזונה לא תגיע אלייך היום," הפעם אימא שלי עונה בקשיחות. "מחר היא יוצאת לטיול ארוך ואנחנו רוצים לבלות איתה."
    שרלוט יודעת שוויכוח עם אבא שלי פחות מסוכן מוויכוח עם אימא שלי ולכן היא רק מהנהנת באכזבה. כשהיא מתרחקת מאיתנו אבי טופח על כתפי בחיבה אך אימי נוהמת ברוגז.
    "אריזונה את חייבת ללמוד לומר את המילה 'לא'," היא נוזפת בי בלי להביט בי. "את האמת שלך אי־אפשר לשנות, אבל את האופן שבו את מבטלת את עצמך בפני אחרים חייבים לתקן. זו בדיוק הסיבה שאני לא מתכוונת לתת לך לצאת לטיול הזה לבדך."
    "מה?" אני פוערת את עיניי בזעזוע. "אבל אני לא רוצה שג'ורג'יה תצטרף אליי, זה המסע שלי, חיכיתי לו שישה חודשים." אני מהדקת את הסיכות על הצמות במצוקה ומזכירה לעצמי שאני מדברת עם אימא שלי. היא תמיד רוצה בטובתי, היא תמיד יודעת מה הכי טוב בשבילי. אבל המועקה מחלחלת לבטני וקשה לי להמשיך לשנן את המנטרות האלה. "אני לא רוצה את ג'ורג'יה איתי במסע שלי, בבקשה אימא!"
    "ג'ורג'יה לא מצטרפת אלייך," אבי אומר באנחה, ואני נאנחת בהקלה מיד אחריו. "אבל את לא יוצאת לטיול הזה לבד. שכרנו מאבטח שילווה אותך בבטחה אל היעד."
    • דנה לוי אלגרוד
      צילום: סלפי
    • דנה לוי אלגרוד

      מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה ובעלת חברה לייעוץ.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות