הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לנצח את היטלר
  • לנצח את היטלר

    יותר מ-60 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, מדינת ישראל לכודה עדיין באימתה ובזוועותיה. השואה, הפשע הגדול בהיסטוריה האנושית, היא גם הטאבו הישראלי והאוניברסלי, מעין "קודש קודשים" שהגישה אליו עדיין אסורה לחלוטין. באיזמל מנתחים חד אך עדין, מעז אברהם (אברום) בורג לשבור את הטאבו. הוא מפרק את השואה לרסיסיה הקטנים ביותר ומפוצץ מוסכמות מקודשות. הוא קורא לכולנו להסתכל לתוך עצמנו, להבין את מקומה של השואה באתוס הישראלי ועד כמה היא סילפה את דרכנו.

     

    "ישראל היא מדינת אושוויץ שתרבותה טראומה ונפשה אחוזת אימה, תמיד ומהכל," כותב בורג. אבל זהו לא רק סיפורה של הישראליות ויחסיה המורכבים עם תודעת השואה, זהו גם סיפורו של ילד הגדל במשפחה שאביה הוא מנהיג פוליטי ששרד את אימי השואה, אך לא בהכרח הסכים לאמץ את ה"סיפור" שניסתה הישראליות לספר לעצמה.

     

    בספרו האישי ביותר עד כה, בורג משתף את הקורא בחוויותיו כילד מימי משפט אייכמן, וחושף בפניו, בצורה אישית, אמיצה ומעמיקה, את מסכת היחסים האינטימית בינו לבין אביו המנוח, ד"ר יוסף בורג ז"ל, יוצא גרמניה ולימים מנהיג המפד"ל, שבשנים שקדמו לשואה עסק בחילוץ ובהצלת יהודים מציפורני ה"גסטאפו".

     

    "לנצח את היטלר" הוא ניסיונו של אברהם בורג לחשוף את התת-מודע האפל של הישראליות באופן אישי וציבורי כאחד. הסיפור האישי הוא גם חשיפה כפולה; של אביו שהיה איש ציבור, אבל נפשו הייתה עלומה ונסתרת לציבור, ושל המחבר עצמו, שכל חייו עשה הכל כדי להסתיר את המימד האישי ולהגן עליו מפני עיני הציבור. ספר זה הוא נסיון מקורי ונועז לנסח תפיסה ישראלית חדשה, יותר הומאניסטית ויותר אוניברסלית, הכוללת אסטרטגיה לאומית של אופטימיות והשתלבות בנוף העולמי.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי

  • 1

    אבא שלי גיבור


    היה בו, באבא, חיוך מסוים. אין לי הגדרה אחרת. חיוך מסוים, מעין עיקול קל של שפתיו, המחייכות כמעט תמיד. מין חיוך שכמו אמר כמעט הכול. תמיכה או הסתייגות. סבלנות או קוצר רוח. רק תנועה קלה, וידעת מה הפעם. יש משפחות שמדברות המון על הכול ולא אומרות כלום. אצלנו לא דיברו על שום דבר, אבל הכול הובן ונאמר. מחד גיסא גידלה אותנו אימא בסביבה רוויית אוקסימורונים. העיקרי שבהם: "אף אחד לא מת מדיבורים", ומאידך גיסא לפעמים כעבור שני משפטים בלבד, "על דברים כאלה אצלנו לא מדברים". בטווח שביניהם קיבלנו מאבא ומאימא הכול, אם כי לא בדרכים האופייניות לעידן הפסיכולוגיה של היום, הפרוץ לכל רוח, חשוף וחושף הכול.

    את המנה הראשונה של גרמניה קיבלתי דרך הנהג של אבא. הייתי ילד בן שש, תלמיד בכיתה א', לא ממש יודע את נפשי בשנה הראשונה של הסיקסטיז. רק חמש עשרה שנה קודם לכן נפתחו לתמיד שערי אושוויץ, וכולנו יצאנו לחופשי מהנורא שבבתי האסורים שידעה האנושות מעודה. אני לא ידעתי על כך דבר וחצי דבר, ולא רק בגלל גילי, אלא בעיקר בגלל העידן. עידן של הדחקה והשתקה. בכיתה למדו כל מיני ילדים. אבא של יגאל היה אחד מראשיה וחשוביה של קהילת יוצאי כורדיסטאן בירושלים. לעוזי היה שם משפחה יוצא דופן, בראשי, הד עמום, צאצא רחוק לאחד מגדולי חכמיה של יהדות בבל. ההורים של יוסי עלו מהונגריה, ואימא של יוסי השני, בן דודו של יוסי הראשון, אפתה עוגות נהדרות והיה לה מספר כחול על הזרוע. המשותף לנו היה שכולנו היינו ילדים חדשים במדינה חדשה. היינו שונים במידה שווה. והיה עוד מכנה משותף עדתי: לרובם של הילדים יוצאי ארצות האסלאם היו בדרך כלל אבא, אימא, שני סבים, שתי סבתות וכמה דודים ודודות. ואילו ליוצאי אירופה שבנו היו רק אבא, אימא, ולפעמים דוד אחד או שניים. לא אחת היו הדודים האלה רק ידידי ההורים, או שארי בשר רחוקים, אשר נקראו "דוד" ו"דודה". לא היה כמעט אבא אחד ולא היתה כמעט אימא אחת שהאחים והאחיות שלהם לא נשארו "שם". ואיש לא שאל שאלות מיותרות. בבית לא היה אבא מגרמניה, כי הוא היה בעבודה. רק מבעד לסיפורי ילדותו שבצבצו מדי פעם למדנו מעט על גדוּלה שהיתה ואיננה עוד.
    לסבא שלי היתה מכונית "אופל". אחר כך, בשל השפל הכלכלי, הוא החליף אותה למכונית קטנה וזולה יותר. כל כך קטנה היא היתה, עד שאבא ומקס, שני שובבים שכמותם, תפסו לסבא את האוטו מאחור, מחוץ לתחום הראייה שלו כנהג, ולא נתנו לאוטו הקטן לנסוע קדימה. מתוך זה היינו צריכים ללמוד הכול. שלאבא היתה ילדוּת. ושסבא ירד מנכסיו. מה קרה לילדוּת ומה קרה לנכסים יכולנו רק לנחש.
    מקס היה בן דוד של אבא, ומעולם לא היו לו ולרוזי ילדים. לאבא קראו בשם יהודי שכזה, "יוסל", והוא התחתן עם אימא ונולדו להם כולנו. תמיד חשדתי, כילד, שלדודים הנפלאים האלה לא היה המשך, ממש כמו יהדות גרמניה שאיבדה את חייה ואת עתידה, בגלל השמות הגרמניים שלהם. שמות שהיו כל כך זרים לאוזן הישראלית העברית הצעירה שלי. ואילו אבא עם השם היהודי הרך, הנצחי, המשיך קדימה בשדרות ההישרדות היהודית למרות כל הקשיים והמכשולים שהוצבו בפניו. והשם שלו, ה"יוסל" הזה, התנגן לי באוזן כמו הד רחוק ומתגעגע למחוזות שאז עוד לא ידעתי דבר על קיומם, ועוד פחות על כלייתם והשמדתם.

    לאבא היה נהג. קראו לו ברוך והיו לו מספרים כחולים על זרוע ידו, כמו לאימא של יוסי. כשהשתחרר מהמחנה הוא שקל 35 קילוגרם בלבד. במשך ימי חורף ארוכים הוא אכל קליפות של תפוחי אדמה מערימת הפסולת שליד מטבח המחנה. ברוך העריץ את אבא ואהב אותו אהבת נפש, ואבא לא יכול היה לראות את נוף חייו סביב בלי ברוך. דור שלם הם היו יחד. עשרים וחמש שנים. מקיימים ביניהם סימביוזה אוהבת שבין הַיֵקֶה ליהודי המזרח אירופאי. ברוך, יליד דונהאי סרדהיי, נשא אל אבא עיניים כמו מביט בשמים הגבוהים. כמוהו כרבים מיהודי מזרח אירופה שתלו עיניים מעריצות בגרמניה בכלל וביהדות גרמניה בפרט. ואבא מצדו תמיד התגעגע לעיירתו היהודית האמיתית של ברוך. הוא אהב את ניגוניו ואת נוסח תפילתו. הוא שאל אותו להגיית המילים הנכונה ביידיש ולא הפסיק אף פעם להשתעשע איתו בשברי הונגרית שרכש לו מפה ומשם, מילדותו ועד מותו.
    במטבח היה לנו רדיו "גרונדיג" שחור ומוארך. מחובר לחשמל ועומד למעלה על מרומי ארון הכלים של אימא, הרחק מהישג ידינו הילדותיות והשוברות. בבוקר היה ברוך בא ויושב במטבח. שותה את ספל הבוקר המהביל ומקשיב לחדשות הראשונות של היום. אף פעם לא שמתי לב לנוכחותו שם. הוא היה טבעי לי כמו עוד מבוגר ממבוגרי הבית.
    הבוקר נפתח תמיד בשריקה החדה והמהדהדת שלו מבחוץ. אחר כך הצלצול המיוחד רק לו במצילת הבית, ואז הדלת נפתחת בהטיית לחיו של ברוך אלי ואל אחיותי, ובבקשת "פוסי" - נשיקה. ואנחנו נענינו ברצון ובאהבה. עד היום הזה, כשאנחנו גדולים והוא מבוגר מאוד, אנחנו מנשקים אותו בכל פגישה. פתאום, בכיתה א', בגיל שש, כשאני כבר אדם חשוב ומכובד, תלמיד בית ספר ולא סתם דרדק של גן הילדים, השתנה ברוך. בהתחלה חשבתי שהוא מגיב לבגרותי בכובד ראש של מבוגרים. אחר כך הסתבר לי שהוא מחובר למשהו שהוא מעבר לי, הרבה יותר גבוה ורחוק. הוא התחבר לרדיו שמעל למטבח ואיבד כל קשר עם מציאות חיינו השובבה והילדותית. בוקר בוקר הקשיב ברוך למשפטו של אייכמן. האקצנט של העדים היה כמו זה שלו. כמו ניגון הונגרי. ומבטאו של אייכמן היה כמו זה של אבא, רק בשפה לא מובנת לי בעליל. אייכמן הרע ההוא דיבר בשפת הסודות של אבא ואימא. הוא דיבר גרמנית. חודשים ארוכים מכיתה א' עברו עלי בקריעה כואבת ופרטית בין ברוך המשתחזר לבין שפתו של אבא ומבטאו העומדים לדין.
    אחר כך תלו את אייכמן, אבל אני כבר איבדתי מזמן עניין בכל הסיפור העצוב הזה והמשכתי לדהור על סוסים ילדותיים, קאובוי עם אקדחים מעשנים, טרזן בין עצי הפלפלון של רחביה, מצ'יסטה עירום גוף בחצר האחורית של בית הורַי. כעבור שש שנים הגיעו שלושת שבועות ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. שוב חזרו הביתה הקולות והצלילים מהעבר הנסתר ההוא. שוב דיברו על גטו וארשה ואושוויץ והשואה. מילאנו שקים, וכולם זכרו מלחמות קודמות ושקים ישנים בערים חרבות. ניירות דבק חומים על החלונות ופנסי מכוניות מואפלים. אחרי הניצחון המדהים ההוא, שישה ימים ששינו את פניה של ההיסטוריה לבלי הכר, חזרנו לבקר את חלקי המולדת, ערש התרבות, שנקרענו מהם תשע עשרה שנים קודם לכן. ומשנפתחו חלק משערי העבר נפתחו כל השערים. הגיבורים של ששת הימים התחברו באופן טבעי לגיבורים מגטו וארשה, למרדכי אנילביץ', לאנטק צוקרמן, לחנה סנש. ולכל השאר. דמויות המופת של האדם היהודי החדש - ואנחנו, ממשיכיהם הטבעיים והגיבורים. השואה היתה קטנה, ומזל שהיתה שם גבורה גדולה. ואבא לא היה כזה גיבור, כי הוא היה משהו בשואה.
    ברוך כן היה גיבור. הוא עלה ארצה אחרי השואה, היה חבר קיבוץ בגוש עציון הנצור ונפל בשבי הירדני בזמן מלחמת השחרור. מלחמת השחרור וגבורותיה שחררה אותו איכשהו מתווית הפליט המסכן וסיפחה אותו לסיפור הגבורה שסיפרנו לעצמנו על עצמנו. כך עברו עלי ועלינו עוד שבע שנות יהירות נוראה. היינו כול יכולים, הרקולס וספרטקוס בני דת משה. בני חור דוברי עברית. דוד המלך ופלאש גורדון בגלימה אחת. אבל אבא לא היה מחובר לזה. הוא לא ידע לטייל בארץ. כפות ידיו היו רכות וענוגות ובשרו נותר לבן, ממש כמו משוח בשעווה, עד יומו האחרון. אבא לא היה ישראלי מימיו. אחרי הרבה שנים הופענו יחד על במה אחת. אני בן ארבעים פחות או יותר, והוא בן שמונים וחמש ויותר. המנחה הציג אותנו כך: "ד"ר יוסף בורג, עולה חדש מגרמניה... ובנו אברהם, צבר אמיתי..." אבא חי בארץ יותר שנים משאני קיים הייתי עלי אדמות, אבל הוא תמיד היה ונותר עולה חדש מגרמניה. וטוב היה לו במקלט האירופאיות שבנה לעצמו סביב עצמו.

    עברו עוד הרבה מאוד שנים עד שגיליתי את אבא האחר. כבר הייתי נשוי ליעל, וישבנו בבית ההורים. בחוץ, בציבוריות, רעשה הארץ על פיטוריו של מפכ"ל המשטרה, אלוף מהולל בצבא לשעבר, על ידי אבי העדין ואוהב השלום. בטלוויזיה הופיע לא אחר מאשר משה דיין, גיבור גיבורי הסטריאוטיפים של ישראל, ותקף את אבא בחריפות חסרת תקדים: "כשהרצל שפיר שכב במארבים וסיכן את חייו למען העם והארץ, בילה ד"ר בורג במלונות פאר בחו"ל". כך, ישר בין העיניים. בלי רחמים. בלי לקחת שבויים. ישבתי מעבר לגבו של אבא וראיתי אותו מתכווץ לתוך עצמו. כמו צב אנושי המחפש ביטחון רגעי בתוך שריונו. הקריין עבר לנושא הבא ולמזג האוויר. כולם חוץ מאיתנו שכחו בתוך רגע את הארס הרע. רק אבא עוד נותר קפוא בתנוחתו. לאט לאט הוא הסתובב, גדול וטוב כדרכו, עצוב מאוד שלא כדרכו, ואמר רק זאת: "לכל דור יש הגדרות אחרות לגבורה". ולא יסף.

    ציפיתי למשהו אחר מאבא שלי. רציתי לראות דם בעיניים. לוחמנות! תוקפנות! תהיה גבר, אבא! תהיה ישראלי! כל האבות כן, אבל אבא שלי לא. אבא כדרכו הניח אבן מיל ונתן לי ללכת את כל הדרך בעצמי. מעט לפני מותו שוחחנו. את אחת מאותן שיחות על ערש דווי. שיחות שאחריהן כבר לא תהיינה כמותן. אבא, מה זאת גבורה בעבורך. שאלתי. הוא חייך במלא כובד ראשו ואמר לי: אתה מתכוון למה שאמרתי לכם אז, לך ויעל, כשמשה דיין דיבר על הרצל שפיר? אוי אבא אבא וזיכרונו המושלם. הרי זה היה כמעט לפני עשרים שנה או אולי אפילו קצת יותר. אני לא שכחתי כי העליבו לי את האבא הנפלא שלי. וגם הוא לא שכח כי מעולם הוא לא שכח כלום. הוא זכר ומסר לי את מִסרו: "...אנחנו היינו מאורגנים... כל דבר היה רשום בגסטאפו ואני הייתי אחראי. קבעתי עם החברים כי כשעלי ללכת לגסטאפו באלכסנדרפלאץ, אם אאחר שלוש ארבע שעות ואיני מודיע שאני בחוץ צריך מיד לדאוג לי לסרטיפיקאט. כשנכנסתי לגסטאפו היה תמיד בפי הפסוק "אֲדוֹן עוֹלָם...בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי. בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה". אחרי זמן, אמרו לי החברים שזאת היתה גבורה. אז חשבתי לעצמי שלכל דור יש הגדרות אחרות לגבורה".

    המפכ"ל המפוטר נלחם בערבים וקיבל תמיכה מישראלי חסר גבולות ונטול מוסר אישי כלשהו, ואבא נאבק יומיום בנאצים וסמך על אלוהים בגופו ובנפשו. יחי ההבדל הגדול בין גיבורים קטנים (אלימים ואכזריים, האחראים כיחידים וכדוֹר לחלק לא מבוטל מאופיינו הלאומי המקולקל), לגיבור שקט, צנוע וטוב לב, שהביא הנה בנפשו ובדמותו אמונה לאומית גדולה ואנשים טובים, כמו ברוך וכמו הגברת ההיא מחיפה, שפעם עצרה אותי ברחוב, ובדמעות הודתה לי על שהבאתי אותה ארצה לפני המון שנים, לפני שנולדתי בכלל. היא התבלבלה בין שני דורות משפחתנו, דור אירופה ודור ישראל. אבא הציל אחים יהודים ולא הרג אויבים ערבים. ובמדינה שלנו לא היה אז מקום לגבורות רופסות, גלותיות, מהסוג הזה. אבא היה גיבור אחר. אבא היה גיבור של השואה ולא גיבור של הגבורה. גיבור של יהודים ולא גיבור של ישראלים. אבא היה שייך למרבית המיליונים שנרצחו יותר משהיה חלק מאותם מעטים שהעזו ומרדו.

    ברוך היה אחר. ברוך ניצח את הגרמנים. קצת באיחור, אבל ניצח בגדול. ברוך שירת בצבא ההגנה לישראל כשריונר. ולא סתם שריונר - ברוך היה נהג טנק. ולא סתם טנק. ברוך נהג בטנק "שרמן". זהו טנק המערכה האמריקני שניצח את ה"פאנצר" הגרמני במלחמת העולם השנייה. מי היה מאמין? ילד יהודי מעיירה יהודית שכוחה שהתגלגל למחנות ההשמדה ומשם לפלשתינה ומשם לשבי הירדני, בסוף נהג את טנק המערכה המרכזי של ישראל, עשר שנים בלבד אחרי פתיחת שערי הברזל של מחנה המוות. אבל אבא אף פעם לא נהג בטנק. לא לחם ולא הרג. אבא הציל. אבא העלה ארצה. אבא שלי היה האנטי גיבור הישראלי. אבא שלי היה הגיבור הכובש את יצרו, בן דמותו של היהודי ההיסטורי. יהודי? לגמרי. ישראלי? לחלוטין לא. והוא גם לא רצה להיות.
    לאבא היתה לשון אחת בפיו ולשונות הרבה על שפתיו. כל הלשונות שיסודן לטינית היו שגורות על פיו. צרפתית ואיטלקית יחד עם ספרדית ואנגלית וכמובן הגרמנית ובנותיה. הוא ידע הכול וידע לדבר על הכול. לתאר ולנתח. להסביר ולהציג. אבל הוא לא ידע להביע את מה שעבר עליו. תמיד הייתי צריך לנחש. קצות החיוך - מה הם אומרים? קימור הגבות - למה הוא מרמז? הטבת הכיפה השחורה על קרחתו הענקית - מה משמעה? הבדיחה והחידוד - מה הרצינות שמאחוריהם? המון שנים חשבתי על פנטזיה היסטורית. מה היה קורה לוּ בווינה של סוף המאה התשע עשרה היה דוקטור יהודי, הרצל שמו, חוצה את הכביש ומקיש על דלתו של דוקטור יהודי אחר, פרויד שמו, ואומר לו: "דוקטור, יש לי חלום"? כל גלגול הדור היהודי האחרון היה אחר לגמרי, אבל הרצל לא חצה את הכביש, וארווין יאלום לא גילה לנו אם השניים נפגשו בימים שבהם ניטשה בכה בווינה. מה היה קורה אילו אבא שלי, גם כן דוקטור גרמני שנולד במרחביה הרוחניים של הקיסרות האוסטרו הונגרית, היה פונה לפרויד ואומר לו את כל אשר על לבו. אולי היינו יודעים עליו הרבה יותר ומנחשים על אודותיו הרבה פחות. אבל אז כל המסתורין שבפענוח מורשתו היה הופך למשעמם ורובוטי. נטול מחשבה והשראה. ממש ההפך מכוונתו והַכְוונתו.

    בפנים היה לו זיכרון מדהים. הרבה הרבה עידנים לפני המחשוב המודרני לאבא היה כבר Intel Inside. הוא זכר אנשים ומקומות, אירועים ותמונות. פרטים וכללים בדיבור אחד. היה לו מוח עם המעבד המהיר ביותר בעולם היהודי, וזיכרון קשיח גדול ממדים. איני יודע מה הוא עשה עם זיכרונו בימים שלפני שהכרתי אותו, אבל מיום שעמדתי על דעתו ידעתי שאבא שלי אספן. אספן כפייתי של שמות, לפני היות המחשב.
    אבא אסף את כל השמות של כל היהודים ואת השמות של כל העיירות ואת השמות של כל הרבנים ואת השמות של כל ההורים והאחים והאחיות. הוא הכין לו בראש ארכיון מושלם של יהדות אירופה שנשמדה. הוא העתיק פנימה בקפדנות כל פרט חשוב וטפל. אבא זכר דברים כמו עציץ, מכל חרס, מים, גוש אדמה, שורשים, צמח, עלים, פרח ופרי. הוא זכר את האיש ובני משפחתו. את הרחוב ואת בית הספר. את המורה והרב, את מקצועו של אבא ואת שם משפחתה המקורי של אימא. מעין אוסף טריוויה שהדהים פעם אחר פעם את כל בני שיחו. כשהייתי ילד הייתי נבוך כל פעם מחקירת האינקוויזיציה שדרכה העביר את כל חברַי: איך קוראים לך? מה אבא שלך עושה? איך קוראים לדודה שלך מצד סבתא שלך? חשתי בכעסי הלא נשלט שהוא מתנשא. עורך לחברַי ועדת קבלה, מסדר זיהוי וטקס השפלה בפומבי כדי להרחיק ממני חברים לא ראויים, "נישט פון אונזערע לויטען". אנשים לא שלנו. כמה פעמים ראיתי אותם מתגמדים תחת עומס שאלותיו הבלתי פוסק. בגיל מאוחר יותר חשבתי שהוא רק משחק כדי להפגין את כוחו ועליונותו במשחק שבו הוא השחקן והוא הלוח, הוא הקובייה והוא הכללים, וחברַי הם רק חיילי הפלסטיק על לוח ההיסטוריה הגדול שלו.
    אחר כך, כשהכיר אותם, את החברים שלי, היו פניו תמיד מאירות להם. שוחקות בחיוך של אנשים מלאי גוף. הוא היה מקדים להם שלום, אבל כמעט אף פעם לא אומר להם שלום בשמם, אלא מתייחס לסביבת זיכרונו: "אה, מברטיסלבה". או "באנהוף שטראסה נומר צוולעף" או "ברית חלוצים דתיים, לונדון, קיבוץ לביא". או "אתה כהן מז'יטומיר או כהן מוולדיווסטוק", והאנשים, בייחוד המבוגרים שבהם, היו מאושרים בזוכרו אותם ומיחסו האישי אליהם ומעצם הרגע החטוף של נוסטלגיה שלו זכו. והוא היה שמח כמו ילד שמצא מציאה יקרה בחוץ ועצוב מאוד בפנים על העולם המסודר והמאורגן שחרב ואיננו. עולם שאליו התגעגע תמיד ולא הפסיק להרגיש בחסרונו, כמו ייסורי כאביו של הגידם שעדיין כואב את קצות ידו שנקטעה כבר מזמן.

    היה עוד משהו באופטיקה של מאור פניו. שלווה עילאית, מלאכית כמעט. בת צחוק, או שבב חיוך שכמעט לא סרו משיפולי פניו. רק יודעי ח"ן (חכמת הנסתר) ידעו לפענח את מסתורי הבעותיו. הוא לא היה מדושן באמת ולא מחויך. זה היה מראה פניו החיוני של התלמיד היהודי היחיד בכיתה שלו בגימנסיה בדרזדן. אילו היה לו מראה בוכים יהודי, פני אבל נצחי, היו הילדים הגויים שרבו איתו, נאבקו בו והרביצו לו - מנצחים. הרבה פעמים הם רבו, כדרך הילדים תמיד, ועוד הרבה פעמים הם הרביצו בו כנוהג הגויים ביהודים מאז ימי עולם. "אסור לבכות", אמר לעצמו הילד יוזף. "תחייך גם כשכואב", ציווה על עצמו יוסל בורג. "אל תראה להם כלום", הוא ציווה לעצמו בשנים קדמוניות. ולא שינה טעמו עד יומו האחרון ועד בכלל.

    רק בסוף ימיו הבנתי את מפעלו הפרטי. את האוסף המדהים שאצר והלך לעולמו. איתו ועם דורו. בשנותיו האחרונות נענו יחד במעגלים חופפים. עסקנו, מזוויות שונות, בנושא השבת הרכוש היהודי שנשדד בשואה. חלק מהכספים הוקצה להעמקת מערכת המידע והמחשוב של "יד ושם". אבא כיהן אז כראשו של המוזיאון הירושלמי, הלאומי, לזיכרון השואה. באחד הימים סיפרתי לו על הטכנולוגיה המדהימה. על הנגישות והידידותיות בחיפוש. על תהליך האיסוף ועל המסמכים האישיים הנלווים לכל אחד מהתיקים. חיפשת את שְטוֹקְהַמֶר? שאל. חיפשת בּוּרְג? כן. מצאת? כן. אמרתי לו.
    הוא לא שאל מה מצאתי. הוא לא התעניין לדעת אילו נתונים נוספים נלווים לתיקים של היקרים לו מכול. חשבתי לעצמי אז שעוברים לו עוד דברים בראש. אבל כל מה שראיתי זהו החיוך המסוים, והפעם החיוך אמר: זהו. תם ונשלם. יש מוח חדש, מודרני, שמקבל עליו את האחריות לזיכרון. יותר הוא לא צריך לזכור לבד. מישהו אחראי לכל העציצים האנושיים ששתולים לו בראש. מפעל חייו הושלם.

    כבר הרבה זמן, כמו זמזום טורדני שלא נפסק לרגע, אני מרגיש את נוכחותה המתמדת של השואה בחיי. דווקא אני, שמעולם לא נחשפתי לאף פן מנוראותיה של האפלה בתקופות, מרגיש את קיומה בכל סביבותַי, כל הזמן. הילדים מתכוננים ל"טיול לאושוויץ". מנהיגי העולם חוגגים שישה עשורים לשחרור. את העשור הראשון הם לא ציינו כך, ויובל החמישים היה מדולדל וכמעט עלוב. ולפתע, בשנת השישים למותנו, העולם מלא בטקסים רבי רושם, פירוטכניקה והפקות הוליוודיות. חגיגה מנהיגותית של ממש. אין יום, ממש כך, כל יום, שהעיתון היחיד שאני קורא אינו נוגע בנושא כלשהו מן השואה: פיצויים, אנטישמיות, ניתוח חדש, ספר מעניין, ראיון יוצא דופן, התבטאות נדירה. תמיד משהו. זה כמו החור באוזון: קיים ולא נראה, משפיע אבל לא מוחשי. וככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול לנוס מן המסקנה שהשואה היתה לעמוד תיאולוגי בזהות הישראלית המודרנית. במהלך החיפושים שלי אחר העמוד הזה; בהתחקות אחר יסודותיו ובמבטי אל השמים שהוא מתנשא לקראתם - אני הולך ומשתכנע כי העמוד הזהותי הזה הוא אחת מבעיות הזהות הגדולות ביותר של העם היהודי המודרני.

    לא מזמן חזרה בתי מבית הספר התיכון הירושלמי שבו היא לומדת. היום, היא סיפרה, היה לנו שיעור הכנה ל"מסע לפולין". "ומה היה שם?" התעניינתי במהלכה של ארוחת הערב המשפחתית. "המנהל" - מחנך ירושלמי יוצא דופן ואיכותי - "אמר לנו שכולנו ניצולי שואה". אחר כך היא וחברותיה ורוב ילדַי נסעו לפולין וחזרו ישראלים אחרים. רק הבן הצעיר שלי, נועם, החליט שלא להצטרף למגמה הפופולארית. הוא, כמוני, לא רוצה לבנות את זהותו הישראלית, היהודית והכלל עולמית על בסיסה של הגדולה שבטראומות האנושיות. הרגשתי שמשהו חסר בשיחה שלנו. השתיקה של הורַי התמלאה בפופולאריזציה של השואה, ובין הורַי לילדַי חסרה החוליה שלי. אחת מדרכַי לדבר ולהנחיל היא הכתיבה. ומכאן שהספר הזה כולו הוא שיחה מתמדת בין אבי, יליד גרמניה, שלא חי חיי ניצול מעולם, לבין ילדַי, יַלְדֵי העצמאות הריבונית הישראלית הנוכחית, הלומדים בבית הספר ש"כולנו ניצולי שואה".

    משהו מוזר מתרחש בחיי. כבר הרבה שנים אני חי חיים כפולים. רוב זמני - מבחינת הכמות - הוא זמן ישראלי, וחלק איכותי ולא מבוטל מזמני קורה בחוץ לארץ. הרבה מאוד שנים מחיי הוקדשו לפיתוח מערכות קשרים, יחסים והשפעות בין ישראל לסביבה הבינלאומית, בין ישראל לאומות העולם ובין ישראל לתפוצות ישראל. בארץ אני חי בשפה אחת: שפת המתחים והטראומות. שפת האויבים והלעומתיות. בחו"ל אני חי בשפה אחרת: שפת הקשרים והגשרים, שפת ההבנה, הסליחה והוויתור. בישראל אני חי במציאות של "הבא להרגך השכם להרגו", אשר פירושה המעשי הוא: או שאני מנצח אותך ואתה מת, או שאני מת. בארצות הים למדתי להכיר תפיסת עולם אחרת לגמרי ושונה במהותה: תפיסה של win win, שפירושה: אני רוצה לנצח, אבל אתה לא חייב להפסיד ולסבול בשל ניצחוני. כן! יכול להיות מצב שבו שנינו מרוויחים, שנינו מנצחים, שנינו שמחים עם התוצאה. שנינו חיים ואף אחד מאיתנו לא רוצה להרוג את השני.

    ככל שחולפות השנים, התהום שבין שתי השפות שבתוכי מעמיקה, מתרחבת, קורעת אותי לגזרים. אני משוכנע יותר ויותר ששפת הארץ שלי - לא העברית המדוברת, אלא הישראלית הנחווית - מבוססת על אדנים של טעות יסודית. ישראל מעמיקה ומנציחה את הפילוסופיה הלעומתית של "העולם כולו נגדנו". יש לי לפעמים תחושה לא נעימה שישראל בלי מריבה ועימותים לא תדע איך להתקיים. ישראל בעולם של רוגע ושלווה, מדינת היהודים בלי פרצי התלהבות, עצב והיסטריה תכופים פשוט לא תהיה. בתוך זירת המלחמה הבלתי פוסקת ברור לי יותר ויותר כי הגנרטור הראשי של מנטאליות העימות, של הציונות הקטסטרופאלית, הוא השואה. לעומת זאת, בעולם הרחב קרה לנו משהו עמוק ומפתיע. לראשונה זה שנות חיים, מאז ומעולם, מרביתו המכריעה של העם היהודי חיה מחוץ למעגלי האיום הפיזי המידי על חייה. להוציא כמה אלפי יהודים באיראן ובמרוקו, כמה מאות בסוריה ועוד איש בודד אחד באפגניסטן - אין יותר יהודים החיים מחוץ להֶמִיסְפֶרָה (חצי הכדור) הדמוקרטית. בתוך פחות ממאה וחמישים שנה השתנו ללא הכר כל תנאי חיותו של העם היהודי. יותר משלושה רבעים של העם היהודי גרים בשני ריכוזים דמוגרפיים שעד לפני זמן לא רב לא היו קיימים, או לפחות לא היו קיימים בעוצמותיהם דהיום: מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית. אירופה התרוקנה כמעט לחלוטין בשל השמד וההגירה. אך חובה לשים לב: לא רק השואה והרצחנות חיסלו את אירופה היהודית. תהליכי הריקון החלו עוד לפני הפעלת מבערי המשרפות. שלום עליכם תיעד באלפי מילים נוגות את מסע ההמונים מתחום המושב אל ארצות הברית של אמריקה. עגנון כתב את תמול שלשום, המכונן והמדהים שברומנים הארצישראליים על אודות הכיוון ההפוך; החלוצים הציונים הראשונים, יחד עם עולים דתיים ספוגי אמונה ונלהבי גאולה, שעזבו מרצונם את כל ערי הקודש שבגולה ובנו את תמונות העולם החדשות של העם היהודי המודרני.
    נוכח כל אלה משווע הפרדוקס הציוני. מדינת ישראל קמה כמקלט בטוח לעם היהודי, והיא היום המקום הכי לא בטוח לקולקטיב יהודי גדול לחיות בו. עצמו עיניים ושאלו את עצמכם איפה בטוח יותר לחיות: בירושלים, עיר הקודש המתפוצצת? בחברון, עיר האבות השסועה בין צאצאי אברהם; בין מאמיני "פחד יצחק" לקנאי "דין מוחמד בסיף"? או בניו יורק, למרות שני המגדלים שקרסו בה אפיים ארצה בהתפרצות רשע פונדמנטליסטי? דומני שרבים, רבים מאוד, יראו את ניו יורק כמקום בטוח, מקלט לטווח ארוך, יותר מאשר את המדינה היהודית עם הכי הרבה פצצות אטום שהיו לעם היהודי אי פעם.

    מן הסתם יגידו לי, בפרץ של התלהבות ציונית מלאכותית, כי האנטישמי ממתין לנו עם מאכלת מאחורי החזות האדיבה של הנוצריות האמריקנית. או שיטענו נגדי כי רק פה, ב"ארץ חמדת אבות", יש סיכוי שהילדים שלנו ימשיכו להיות יהודים לדורי דורות. ואני אשתוק ואנוד להם בראשי, כי אני ממש לא מאמין שמישהו מאמין לטיעונים האלה. הקשרים הסמויים בין ישראל לעולם היהודי מרתקים ומעניינים, ועם זאת חובה להודות: יש לישראל הקיימת ולאורחות חייה תרומה מסוימת לעליית קרן השנאה המתחדשת ליהודים בעולם. האחריות לאנטישמיות איננה שלנו, אבל עצם קיומה של ישראל כקוץ בעיניים של אלה שלא אוהבים אותנו מלכתחילה מצריך עיון ודיון עמוקים יותר מהבל פה שטחי של "ממילא העולם כולו נגדנו", ו"הגוי, גם אחרי ארבעים שנה באדמה, שונא יהודים". אמונות כאלה, פסיכולוגיה שכזאת, מצויות בתחום האובדני, המיואש וחסר הסיכוי. ואני איני כזה כלל. ובאשר להתבוללות, קשה מאוד להגדיר את מדד הרוחניות של ישראל. מגוון עצום של מבעים יהודיים ולאומיים מאפיין את החברה היהודית בארץ הקודש. החל בחֲרֵדֵי הגטאות בתוככי ירושלים ובני ברק, עבור בקנאי הגבעות ומאמיני העץ והאבן של יהודה ושומרון, וכלה בניו אייג'ים של תל אביב ואשראמי הודו. כולם יהודים, כולם רוחניים וכולם שונים עד כדי זרות אלו מאלו. ומעל לרובם מרחפת עננה חמוצה של בורות כואבת. לא רק באשר לשאלה הטכנית של "מיהו יהודי", אלא בעיקר באשר לתוכן הפנימי, העמוק והמחייב של "מַהו יהודי". מה זה אומר, למה זה מחייב ולאן, לכל הרוחות, נעלם המוצר החמקמק הזה שנקרא "המוסר היהודי". הקמנו מקלט מבוצר, אבל כיבינו את הלהבה בלפיד האור לגויים.
    בקיצור, המשבר כבר כאן. כשאני מעיין ברכיבי הזהות ובמרכיב משבר הזהות אני מזהה רק חוט שני אחד העובר שתי וערב בכל אלה ובעוד: הצל הכבד, הבלתי ניתן לנשיאה של השואה ומוראותיה. הכול נובע ממנה. הכול חוזר אליה. עד כדי כך שלפעמים בא לי לשנות את הנוסח המקראי ולקרוא בראשית השנה את התורה כך "בראשית היתה השואה, והארץ נהייתה לתוהו ובוהו".

    השואה נוכחת בחיינו יותר מאשר אלוהים. על אלוהים אומרים בתפילת המוסף "כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם" לאמור: אין לך פינה בעולם הפנויה מנוכחות של בורא העולם. הקשבה לשיח הישראלי, היהודי ואולי אפילו העולמי של היום מגלה כי השואה הפכה להיות החוויה המכוננת של התודעה הלאומית שלנו, וייתכן אף של המערב כולו. גנרלים מדברים על תפיסת הביטחון הישראלית כאמצעי מניעה כנגד "שואה חדשה". פוליטיקאים משתמשים בה כטיעון מרכזי לכל אחת מעוויתותיהם הערכיות. אנשים מהרחוב חווים בכל יום את חזרתה של הטראומה, והעיתונים, כאמור לעיל, מרוצפים בלא הפסקה בשטף ידיעות, מאמרים, התייחסויות והיגדים הנובעים מהשואה ומתייחסים אליה ואל נוכחותה בחיינו. עד כדי כך מגיעים הדברים, שמחקר שנעשה לפני כמה שנים בקרב פרחי הוראה באחד הסמינרים היוקרתיים בתל אביב גילה ממצא מדהים: למעלה מתשעים אחוז מהנשאלים שהשתתפו במחקר העידו על עצמם כי בעבורם השואה היא החוויה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי. יותר מבריאת העולם, יותר מיציאת מצרים, יותר ממתן תורה, מחורבן בתי המקדש, הגולה, המשיחיות, היצירה התרבותית המדהימה, הולדת הציונות, הקמת מדינת ישראל או מלחמת ששת הימים. ואלה הם מוריך, ישראל! הוסיפו על כך את רבבות התלמידים הנוסעים מדי שנה ל"מצעד החיים", ותבינו את הפרץ העצוב של פולחן המוות היהודי, המשיכה הכמעט ארוטית שלנו, על סף הפורנוגרפיה, אל המוות וגופותיו.

    אין לי ספק כי זיכרון, ובייחוד זיכרון נכון, חיוני לבריאותה הנפשית של אומה. זיכרון השואה חייב אפוא לתפוס מקום חשוב בפסיפס אבני הזיכרון של האומה. אלא שהדרך שבה נעשים הדברים היום, המונופול המוחלט והשתלטנות של השואה על כל אחד מממדי חיינו, הופך את הזיכרון המקודש לחול נלעג, ואת הכאב הנוקב מאמיתי וחשוב למתקתק, דביק וכמעט ריק מתוכן. קשה לי להשתחרר מההרגשה כי ככל שנוקפות השנים וככל שעובר הזמן, אנחנו תקועים עמוק הרבה יותר בעבר האושוויצי שלנו ולא מסוגלים להשתחרר ממנו. אנחנו נסוגים מעוד ועוד ממדים של עצמאות אל הפנימיות של הגולה, זיכרונותיה ואימיה. ישראל של היום היא הרבה פחות חברה עצמאית מאשר היתה ברגע הקמתה והרבה יותר מדינת שואה מאשר היתה שלוש שנים לאחר השחרור ופתיחת השערים של מפעלי המוות של הנאצים ועוזריהם. על כל אלה ועוד אני מבקש לעמוד בפרקים הבאים. כולם נכתבו בצער ודמע. ניסיתי ככל יכולתי לאזן בין האמת העירומה כפי שאני רואה אותה, לבין החובה להיות זהיר בכבודם של הקורבנות, הניצולים וילדיהם, אשר בגופם ובנפשם השואה עוד מתגלגלת כרעם שהדיו מסרבים לגווע.


     

    • אברהם בורג
    • אברהם בורג

      אברהם ("אברום") בורג (נולד ב-19 בינואר 1955) הוא פוליטיקאי ישראלי שכיהן כיושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים עבר לתחום העסקים וכתב מספר ספרים ומאמרים שבהם הביע עמדות פוסט ציוניות מעוררות מחלוקת. מכהן כחבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל וכעמית בכיר ויועץ במרכז המחקר והמדיניות מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.

       מחברם של רבי־המכר אלוהים חזר, לנצח את היטלר, בלשון בני אדם, ושל הרומן ההיסטורי אבישג.
     
    |
    ספרו של אברהם בורג "לנצח את היטלר" נבחר לספר הזר הטוב ביותר באיטליה. 8.11.2009
    |
    05/08/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סוכן זיגזג
    • נערה באושוויץ
    • הבנות של אלה משם
    • האיש שנרצח פעמיים
    • חורט בזיכרון
    • עם ראול ולנברג בבודפשט
    • פרימו לוי – החיים כחומר
    • איך קרה ששרדת
    • כוכבים יש רק בשמים
    • אלה תולדות נוח
    • מסעותי עם ורה
    • ההחלטה