הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • למצוא אותה
    ספר מוגן
     
  • למצוא אותה
    ליסה גרדנר | תרגום: אסף שור
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2018 | מתח ופעולה | 416 עמ' מודפסים
    שבע שנים חלפו מאז שפלורה, תלמידת קולג' תמימה וחסרת דאגות, נחטפה בחופשת האביב. במהלך 472 ימים היא למדה שיעור מחריד על היכולת האנושית לשרוד.
    אחרי ששרדה בנס, מנסה פלורה להתרגל לחיים נורמליים,
    אם אפשר להגדיר ככה בחורה שבחדר השינה שלה יש קיר מלא בתמונות של נשים נעדרות שכנראה נחטפו.
    יום אחד נקראת הבלשית די־די וארן לזירת פשע ומוצאת שם אישה ערומה כפותה לצד גופת גבר. מהר מאוד מתברר שפלורה היתה בקשר עם כמה מהחשודים הפוטנציאליים. האם פלורה טמנה מלכודת לחוטפים פוטנציאליים? האם
    היא קורבן או נוקמת חסרת מעצורים? 
    אבל אז פלורה עצמה נעלמת, ודי־די נאלצת לבחון את האפשרות שמישהו אכזרי בהרבה אורב בסמטאות בוסטון ובמרתפיה. 
    מישהו שהפעם לא יאפשר לפלורה להימלט.
    די־די חייבת לפעול במהירות, להתגבר על הקשיים האישיים שלה ולמצוא אותה.
     
    ספריה של ליסה גרדנר נמכרו ביותר מ־22 מיליון עותקים וראו אור ב־30 מדינות. ארבעה מהמותחנים שלה עובדו לטלוויזיה. "מחבואים" ו"הכי בעולם", המגוללים את עלילות הבלשית די־די וארן, יצאו בהוצאת כנרת־זמורה־דביר וזכו לקהל נאמן ולשבחים רבים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 25  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    אלה הדברים שלא ידעתי:
    בפעם הראשונה שתתעוררי בתוך תיבת עץ חשוכה, תגידי לעצמך שזה לא באמת קורה. ברור שתנסי לדחוף את המכסה. זה צפוי. את תכי בדפנות באגרופים, תהלמי בעקבים כנגד התחתית. תדפקי את הראש שוב ושוב, למרות הכאב. ותצרחי. תצרחי ותצרחי ותצרחי. נזלת תזרום לך מהאף. דמעות יזרמו מהעיניים. עד שהצרחות יבקעו מחוספסות ומשוהקות. ואז תשמעי קולות משונים ועצובים ופתטיים, ותביני את התיבה, ממש תביני ש, הֵי, אני תקועה בתוך תיבה מעץ, כשתביני שהקולות בוקעים ממך.
    תיבות עשויות עץ אורן אינן חלקות לגמרי. אפשר, לדוגמה, לקדוח חורים גסים לאוויר. כשתעבירי סביבם את האצבע, כשתדחפי את האצבע פנימה בחיפוש נואש אחרי... משהו... ייתקעו לך שבבים. את תשלפי אותם עם השיניים, עד כמה שתצליחי. ואז תמצצי את האצבע הפצועה, תלקקי את הדם שנקווה בקצה ותשמיעי עוד קולות של גור כלבים פצוע.
    את בתיבה לבד. זה מבהיל. מציף. נורא. בעיקר כי את עדיין לא מבינה עד כמה את אמורה לפחד.
    עוד תכירי אותה טוב־טוב, את התיבה הזאת, את הבית החדש הזה. תפתלי כתפיים כנגדה בניסיון לקבוע כמה רחבה היא. תבחני את האורך בידיים, תנסי להרים רגליים למעלה. אין מקום לכופף ברכיים. אין מקום להסתובב. היא מתאימה לך בדיוק. כאילו הכינו אותה במיוחד בשבילך. ארון המתים הפרטי שלך, עשוי עץ אורן, שמקשה על הגב התחתון, פוצע את השכמות, מכאיב באחורי הראש.
    מקור אחד של נוחות: עיתונים מרפדים את התחתית. בהתחלה את לא מבחינה בהם. וכשאת מגלה אותם, את לא מבינה. עד שאת משתינה על עצמך בפעם הראשונה. ואז מבלה כמה ימים בטינופת של עצמך. כמו חיה, תחשבי לעצמך. למעט זאת שרוב בעלי החיים זוכים ליחס טוב מזה.
    הפה שלך יתייבש והשפתיים יתבקעו. תתחילי לתחוב אצבעות מבעד לחורי האוויר, לפצוע את העור שלך רק כדי שיהיה לך משהו לטעום, לבלוע, למצוץ. תכירי את עצמך כמו שלא הכרת אף פעם. שבורה. בסיסית. צחנת השתן שלך. מליחות הדם שלך.
    אבל את עדיין לא יודעת שום דבר.
    כשתשמעי סוף־סוף קול צעדים, לא תאמיני. את הוזה, ככה תגידי לעצמך. את חולמת. את בזבוז פתטי של עור אנושי. ילדה כזאת מטומטמת, שהיתה צריכה לנחש ועכשיו תראי אותך. ובכל זאת צליל מנעול המתכת מדנדן מן העבר האחר של דופן התיבה, כמה סנטימטרים מן האוזן...
    אולי את בוכה שוב. אולי היית בוכה, אילו היתה לך שארית לחות.
    כשאת רואה בפעם הראשונה את הפנים שלו, של האיש שעשה לך את זה, את חשה הקלה. שמחה, אפילו. את בוהה בלחיים התפוחות שלו, בעיניים הקטנות, בפה הפעור, בשיניים הצהובות המוכתמות ואת חושבת, תודה לאל. תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל.
    הוא מוציא אותך מהתיבה. במו ידיו ממש, כי הרגליים שלך מסרבות לנוע, השרירים שלך רפים לחלוטין וראשך סחרחר עלייך. מה שגורם לך לצחקק. ראשך סחרחר עלייך. עוד ביטוי חסר שחר משיעורי ספרות. ובכל זאת, הנה. ראשים אכן סחרחרים על אנשים. ראשך סחרחר עלייך.
    אלוהים, הריח. שום וצחנת גוף ובגדים מלוכלכים ושיער מטונף. ממך? ממנו? את משתנקת בעל כורחך. וזה מעורר בו צחוק. כשהוא מציג לראווה את בקבוק המים. ומבהיר בדיוק מה את צריכה לעשות כדי לזכות בו. הוא שמן. זקן. מגעיל. דוחה. הזקן המרובב, השיער השמנוני, כתמי הקטשופ על חזית החולצה המשובצת הזולה שלו.
    את אמורה להיות טובה מדי בשבילו. צעירה, רעננה, יפהפייה. בחורה מהסוג שיכולה לברור לעצמה סוג א' במסיבות אחווה. את יודעת מה עושים. או שפעם ידעת?
    את בוכה לאמא. את מתחננת שייתן לך ללכת כשאת קורסת לרגליו. ואז, בסוף, בסיכומו של דבר, בשאריות הכוח שנותרו לך, את פושטת את הבגדים שלך. את מניחה לו לעשות מה שהוא ירצה. את צורחת, אבל הגרון שלך יבש מכדי להשמיע קול. את מקיאה, אבל הבטן שלך ריקה מכדי להניב משהו.
    את שורדת.
    ואחר כך, כשהוא מרים אלייך סוף־סוף את בקבוק המים ההוא, אבל רק שופך לך אותו על הראש, את מרימה ידיים בלי בושה כדי לתפוס מה שאפשר מן הלחות. את מלקקת אותה מעל כפות הידיים שלך. לועסת בשבילה את השיער השמן והמטונף שלך. את מחכה עד שדעתו מוסחת ואת מוצצת את כתם הקטשופ מן החולצה שפשט.
    בחזרה אל התיבה. התיבה. התיבה.
    המכסה נטרק. המנעול נסגר בנקישה. האיש הדוחה מתרחק. משאיר אותך שוב לבד. עירומה. חבולה. מדממת. יודעת דבר שאף פעם לא רצית לדעת.
    "אמא," את לוחשת.
    אבל המפלצת הזאת אמיתית. וכבר אין שום דבר שאף אחד יכול לעשות כדי להציל אותך.
    הנה מה שאני יודעת:
    אין הרבה מה לעשות יום אחרי יום כשלכודים בתוך תיבה בגודל של ארון מתים. האמת היא שיש רק דבר אחד ויחיד ששווה לדמיין, להתעסק בו באובססיביות, לחשוב עליו דקה אחרי דקה, שעה נוראה אחרי שעה. מחשבה אחת שמחזיקה אותך. דבר אחד שאפשר להתמקד בו ולהתחזק. עוד תמצאי אותה. עוד תגייסי אותו. ואז, אם אנחנו דומות באיזושהי מידה, כבר לא תרפי ממנו.
    נקמה.
    תיזהרי במה שאת מבקשת, בייחוד אם את רק ילדה טיפשה שתקועה בתוך תיבה בגודל של ארון מתים.
    • ליסה גרדנר
    • ליסה גרדנר

      ליסה גרדנר מתגוררת בניו המפשייר. היא הבעלים של קבוצה בליגת נהיגת השטח. יש לה מספר כלבים וילדה בת השלוש שנוהגת, על פי עדות העורכת שלה, להקליד פסקאות שלמות אל כתבי היד של אמה. תריסר מספריה הם רבי מכר של הניו יורק טיימס. ארבעה מספריה עובדו למסך. ספריה תורגמו ל16 שפות. גרדנר כותבת בכל שנה שני ספרים אחד מותחן בשמה והשני רומן רומנטי אירוטי בשם עט.

     
  • המלצות נוספות