הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ללא עקבות
    ספר מוגן
     
  • ללא עקבות
    היילן בק | תרגום: עידית שורר
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2018 | מתח ופעולה | 336 עמ' מודפסים
    אוֹדרָה קיני בסך הכול רצתה להגיע בשלום לקליפורניה עם ילדיה הקטנים שון ולואיז. לאחר שסוף-סוף מצאה את הכוחות לעזוב את בעלה המתעלל ולהתחיל בחיים חדשים ובריאים יותר, היא לא לקחה שום סיכונים, נסעה בדרכים צדדיות ועשתה כל מאמץ לא למשוך תשומת לב.
    כאשר שריף מקומי עוצר אותה בשולי הכביש, אי-שם באריזונה, אודרה מנסה לשמור על קור רוח ולשכנע את עצמה שלא יקרה שום דבר, כי אין סיבה שיקרה. אבל כשהשריף מוצא בתא המטען שלה שקית מריחואנה, שהיא מעולם לא שמה שם (או שאולי כן?), העצבנות שלה נהפכת לפניקה. נדמה לה שהסיוט הגדול ביותר שלה הולך ומתגשם. היא טועה – ובגדול. הרוע שהיא עתידה להתמודד איתו הוא בלתי-נתפס. איש אינו מאמין לה ונראה שכל העולם נגדה, כך שכדי להציל את היקרים לה מכול אודרה יכולה לסמוך אך ורק על עצמה.
    ללא עקבות הוא מותחן משובח, עוצר נשימה ובעל קצב מסחרר, שממשיך להפתיע את הקוראים ממש עד העמוד האחרון.
     
    "ללא עקבות מלא תפניות מחוכמות וגיבורים בלתי-נשכחים... מומלץ ביותר". 
    הרלן קובן
     
    "ספר מותח עד כדי כסיסת ציפורניים. בטלו את כל התוכניות שהיו לכם והתכוננו לנסיעה ברכבת הרים מטורפת".
    רות וייר
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    2 ב-80
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    הכביש התעקל שמאלה ומיד ימינה, והמקצב הלך והכביד על עפעפיה של אוֹדרָה קינֵי עם כל אבן דרך חולפת, עד שחדלה לספור אותן. הספירה רק האטה את הדרך. מפרקי אצבעותיה קָבלו על לפיתת ההגה וכפות ידיה היו שמנוניות ומיוזעות.
    תודה לאל שכמה חודשים לפני כן עשתה טיפול למזגן של מכונית הסטיישן בת השמונה. אמנם הקיצים בניו יורק חמים, אבל לא עד כדי כך, לא כמו החום של אריזונה. חום יבש, אמרו עליו. כן, יבש כמו פני השמש, הרהרה. גם בחמש וחצי אחר הצהריים, גם כשפתחי האוורור פולטים אוויר קר שמכסה את זרועותיה בעור ברווז, אם היא מניחה את אצבעותיה על החלון, ידה נרתעת ממנו כמו מקומקום רותח.
    "אמא, אני רעב," אמר שון מהמושב האחורי. הקול המתלונן הזה שהודיע שהוא עייף ומצוברח, ושהוא עלול להיעשות בעייתי. לואיז, בבוסטר לצדו, נמנמה בפה פתוח, ושערה הבלונדיני היה לח מזיעה ודבק למצחה. בחיקה החזיקה את גוֹגוֹ, שרידיה המרופטים של ארנבת הצעצוע הרכה שליוותה אותה מאז ינקותה.
    שון ילד טוב, אמר עליו כל מי שהכיר אותו. אבל בימים האחרונים התברר עד כמה זה נכון. נדרש ממנו הרבה מאוד והוא נשא הכול בגבורה. היא הביטה בו במראה. תווי הפנים החדים ושערו הבהיר של אביו, אבל ידיים ורגליים ארוכות כשל אמו. הן התארכו בחודשים האחרונים והזכירו לה שבנה, בן אחת–עשרה עוד מעט, מתקרב לגיל ההתבגרות. מאז עזבו את ניו יורק הוא מיעט להתלונן, יחסית, ועזר לה עם אחותו הקטנה. לולא הוא, היתה אודרה עלולה לאבד את שפיותה.
    לאבד את שפיותה?
    לא היה בזה שום דבר שפוי.
    "יש עיירה לא רחוק מפה," אמרה אודרה. "נחפש שם משהו לאכול. אולי יהיה שם גם מקום לישון."
    "הלוואי שיהיה," אמר שון. "אני לא רוצה לישון באוטו עוד פעם."
    "גם אני לא."
    הכאב ההוא בין שכמותיה, כאילו שריריה עומדים להיפרם, כאילו היא עומדת להתפרק, והמילוי יפקע מבין התפרים.
    "מה מצב המים אצלכם מאחור?" שאלה והביטה בו במראה הפנימית. היא ראתה אותו מעיף מבט למטה ושמעה שקשוק של מים בבקבוק פלסטיק.
    "לי יש עוד קצת. לואיז כבר גמרה את שלה."
    "בסדר. נקנה עוד כשנעצור."
    שון שב להתבונן בעולם שחלף בחלונו. גבעות טרשיות מכוסות שיחים השתפלו במדרון מהכביש והלאה, קקטוסים ניצבו כזקיפים על משמרתם וזרועותיהם הושטו השמימה כמו חיילים נכנעים. מעליהם נפרשה יריעה של תכלת עזה עם כתמי לובן קלושים, מצהיבים. תנועת השמש מערבה אל האופק. חבל ארץ יפה, בדרכו. בנסיבות אחרות היתה אודרה גומעת את היופי הזה, מתענגת על הנוף.
    לולא נאלצה לברוח.
    למעשה, היא לא היתה חייבת לברוח. היא יכלה להמתין שהעניינים ימשיכו להתגלגל בקצב שלהם, אבל ההמתנה היתה עינוי, השניות והדקות והשעות של אי–הידיעה. לכן ארזה הכול וברחה. כמו פחדנית, היה פטריק אומר. הוא תמיד אמר שהיא חלשה. גם אם כעבור רגע אמר שהוא אוהב אותה.
    אודרה נזכרה ברגע אחד, במיטה, חזהו של בעלה צמוד אל גבה, ידו חופנת את שדה. הוא אומר שהוא אוהב אותה. למרות הכול, הוא אוהב אותה. כאילו אישה כמותה לא היתה ראויה לאהבתו. לשונו היתה תמיד הלהב הרך שבו דקר אותה, רכה כל כך, עד שהיא לא ידעה שנחתכה אלא הרבה לאחר מכן, כששכבה ערה, ומילותיו המשיכו להתגלגל בראשה. להתגלגל כמו אבנים בצנצנת זכוכית, להרעיש כמו...
    "אמא!"
    ראשה הזדקף בבת אחת, והיא ראתה את המשאית קרבה אליהם באורות מהבהבים. היא סובבה את ההגה ימינה, אל הנתיב שלה בכביש, וכשהמשאית חלפה, הנהג העיף בה מבט עוין. אודרה נענעה את ראשה מצד לצד, מצמצה כדי לסלק את היובש מעיניה ושאפה שאיפה עמוקה מאפה.
    רק כמעט. אבל בכל זאת כמעט. היא גידפה בלחש.
    "אתה בסדר?" שאלה.
    "כן," אמר שון, וקולו בקע מעומק גרונו, כמו שקורה לו כשהוא לא רוצה שתדע שהוא פוחד. "אולי כדאי לנו לעצור תכף."
    פתאום לואיז דיברה, ומילותיה נשמעו ניחרות משינה. "מה קרה?"
    "כלום," אמר שון. "תמשיכי לישון."
    "אבל אני לא עייפה," אמרה. ואז השתעלה, ומתחת לשיעול נשמעה נביחה. השיעול הזה התחיל השכם בבוקר והתמיד כל היום.
    אודרה הביטה בבתה במראה. רק זה היה חסר לה, שלואיז תהיה חולה. מאז ומתמיד נטתה לחלות יותר מאחיה, היא היתה קטנה לגילה ורזה. היא חיבקה את גוגו, ראשה היטלטל לאחור, ועיניה שבו ונעצמו.
    המכונית עלתה אל שטח מישורי רחב, מדבר השתרע סביבם, והרים התנשאו בצפון. האם אלה פסגות סן פרנסיסקו או הרי סוּפֶּרסטישן? אודרה לא ידעה, היא תצטרך להסתכל במפה כדי להזכיר לעצמה את הגיאוגרפיה. אבל זה לא היה חשוב כרגע. ברגע זה חשובה רק החנות הקטנה שלצד הכביש לפניהם.
    "אמא, תראי."
    "כן, אני רואה."
    "אנחנו יכולים לפנות?"
    "כן."
    אולי יש להם קפה. כוס אחת של קפה חזק תעזור לה לעבור עוד כמה קילומטרים. אודרה אותתה כדי לסמן שהיא פונה ימינה, ירדה אל הדרך הצדדית, ואחרי שעברה את מֶנע הבקר, רשת מתכת המגשרת על התעלה ומונעת מעבר של בקר, פנתה שמאלה אל משטח חולי של חצר קדמית. השלט שהתנוסס מעל החנות הכריז מכולת, באותיות דפוס אדומות על שלט לבן. המבנה הנמוך היה עשוי עץ, מרפסת עם ספסלים לאורכה. החלונות היו חשוכים, ונקודות של תאורה חשמלית נראו אך בקושי מבעד לשמשות המאובקות.
    מאוחר מדי שמה לב שהמכונית היחידה שחנתה בחזית היא ניידת משטרה. היא לא הצליחה לקבוע אם זאת ניידת של משטרת התנועה או של השריף המקומי.
    "שיט," אמרה.
    "את קיללת, אמא."
    "אני יודעת. סליחה."
    אודרה האטה את המכונית, וצמיגיה רמסו עפר ואבנים. אולי כדאי לה להסתובב ולחזור לכביש? לא. השוטר מתחנת השריף או ממשטרת התנועה, או מי שנמצא בניידת הזאת, כבר הבחין בה כעת. אם תסתובב לאחור היא רק תעורר חשד. השוטר ישים לב.
    היא עצרה את המכונית בחזית החנות, רחוק ככל האפשר מן הניידת, בלי להיראות כאילו היא מנסה לשמור מרחק. המנוע נהם עד שנדם, והיא הצמידה את המפתח לשפתיה וחשבה. לצאת, לקנות מה שצריך. אין בזה שום דבר רע. אני סתם אחת שצריכה קפה, אולי שתייה קלה, חטיף צ'יפס.
    בימים האחרונים נדרכה אודרה בכל פעם שראתה כלי רכב של רשויות אכיפת החוק. אולי מחפשים אותה? השכל הישר אמר לה שלא, כמעט בטוח שלא. הרי היא לא נמלטת ממשהו. ובכל זאת, אותו חלק קטן ומפוחד במוחה לא השתחרר מהחרדה, לא הפסיק לומר לה שהם פוקחים עין, מחפשים אותה. אפילו רודפים אחריה.
    אבל אם מחפשים מישהו, זה את הילדים.
    "חכה פה עם לואיז," היא אמרה.
    "אבל גם אני רוצה לבוא," אמר שון.
    "אתה חייב להשגיח על אחותך. אל תתווכח."
    "אוף."
    "ילד טוב."
    היא לקחה את הארנק ממושב הנוסע, את משקפי השמש ממחזיק הכוסות. החום הסתער פנימה ברגע שפתחה את דלת הנהג. היא יצאה מהר ככל האפשר וסגרה את הדלת כדי שהאוויר הקריר לא יצא ואוויר חם ייכנס. לחייה וזרועותיה קלטו את עוצמת השמש שעורה הבהיר והמנומש לא היה מורגל באכזריותה הבוטה. את מעט קרם ההגנה שהיה לה מרחה על הילדים. נכון שהיא עלולה להישרף מהשמש, אבל היה לה חשוב לחסוך את הכסף.
    אודרה הרשתה לעצמה להתבונן קצרות בניידת בזמן שהרכיבה את משקפי השמש: אדם אחד ליד ההגה, גבר או אישה, היא לא הצליחה להבחין. על הסמל היה כתוב: שריף מחוז אֶלדֶר. היא חגה במעגל וחילצה את איבריה, ראתה את ההרים שהתנשאו מאחורי החנות, את הכביש השקט, את הצמחייה המדברית שהשתרעה גלים–גלים ממול. כשהשלימה את המעגל העיפה מבט נוסף בניידת השריף. הנהג שתה משהו ולא נראה שהוא שם לב אליה.
    היא עלתה אל מרפסת הבטון, הלכה לכיוון הדלת, וכשפתחה אותה הרגישה משב של אוויר קריר. למרות הקרירות, נשא עמו זרם האוויר ריחות עבשים. בפנים כפתה עליה האפלולית להרים את משקפי השמש אל מצחה, אף כי היתה מעדיפה להמשיך להרכיב אותם. מוטב להסתכן באפשרות שיזכרו אותה כי קנתה מים, ולא מפני שמעדה על ארגזים, אמרה לעצמה.
    קשישה ששערה צבוע שחור ישבה מאחורי הדלפק בקצה החנות, ביד אחת החזיקה עט ובאחרת חוברת תשבצים. היא לא הרימה את מבטה מהחוברת כדי לאותת שהבחינה בנוכחותה של הלקוחה, מה שהתאים מאוד לאודרה.
    מקרר מלא במים ובשתייה קלה זמזם על יד קיר. אודרה הוציאה שלושה בקבוקי מים וקולה אחת.
    "סליחה," היא קראה אל הקשישה.
    בלי להרים את ראשה, האישה אמרה, "הה–המ?"
    "יש לך קפה?"
    "לא, גברת." האישה הצביע בעט מערבה. "סילבר ווֹטֶר, פחות מעשרה קילומטרים בכיוון הזה, יש שם דיינר. הקפה שלהם ממש טוב."
    אודרה התקרבה אל הדלפק. "בסדר. אז רק את זה, בבקשה."
    כשאודרה הניחה את ארבעת בקבוקי הפלסטיק על הדלפק, היא הבחינה בארון זכוכית שהיה קבוע בקיר. כעשרה אקדחים בצורות ובגדלים שונים, אקדחים תופיים, חצי אוטומטיים, ככל שהצליחה להבחין. היא חיה בחוף המזרחי כל חייה, ואף על פי שידעה שאריזונה היא ארץ האקדחים, הופתעה בכל זאת למראה הנשק. קולה ואקדח, בבקשה, אמרה לעצמה, וכמעט צחקה בקול מעצם הרעיון.
    האישה חישבה את סכום הקנייה בקופה, ואודרה חיטטה בארנקה וחששה לרגע שנגמר לה הכסף המזומן. לבסוף מצאה עשירייה מקופלת בתוך קבלה מבית מרקחת, נתנה אותה וחיכתה לעודף.
    "תודה," אמרה ולקחה את הבקבוקים.
    "אה–המ."
    האישה בקושי הביטה בה במהלך חילופי הדברים, ואודרה שמחה. אולי היא תזכור אישה גבוהה עם שיער שטני, אם מישהו ישאל. אולי לא. אודרה פנתה אל הדלת ויצאה אל חומת החום. שון הביט בה מהמושב האחורי של הסטיישן, לואיז עדיין נמנמה לידו. היא הפנתה את ראשה לכיוון הניידת.
    הניידת נעלמה.
    כתם כהה על האדמה במקום שהשוטר שפך את המשקה שלו, עקבות צמיגים על העפר. היא הצלה על עיניה בידה, הסתכלה סביבה ולא ראתה שום זכר לניידת. ההקלה שבאה מיד הדהימה אותה. רק עכשיו התחוור לה כמה מתח עוררה בה נוכחותה של הניידת.
    לא משנה. לחזור לכביש, להגיע אל העיירה שציינה האישה, למצוא מקום ללילה.
    אודרה ניגשה אל הדלת האחורית בצד של לואיז ופתחה אותה. היא התכופפה, העבירה בקבוק מים לשון וטלטלה ברוך את בתה. לואיז גנחה ובעטה.
    "קומי, חמודה."
    לואיז שפשפה את עיניה ומצמצה. "מה?"
    אודרה פתחה את המכסה וקירבה את הבקבוק אל שפתיה של לואיז.
    "לא רוצה," אמרה לואיז ביללה צרודה.
    אודרה הצמידה את הבקבוק אל פיה של לואיז. "לא רוצה אז בלי רצון."
    היא הטתה את הבקבוק, והמים טפטפו בין שפתיה של לואיז. לואיז הניחה לגוגו, לקחה את הבקבוק מידה של אודרה ולגמה כמה לגימות.
    "את רואה?" אמרה אודרה. היא הביטה בשון. "תשתה גם אתה."
    שון מילא אחר ההוראה, ואודרה נכנסה אל מושב הנהג. היא התרחקה מן החנות בנסיעה לאחור, הסתובבה וחזרה אל מנע הבקר ואל הכביש. לא היתה תנועה והיא לא היתה צריכה לחכות בפנייה. מנוע המכונית נהם והחנות התכווצה והלכה במראה הפנימית.
    הילדים היו שקטים ונשמעו רק קולות בליעה ונשיפות של רוויה. אודרה החזיקה את בקבוק הקולה בין ירכיה, פתחה את הפקק וכשלגמה לגימה ארוכה צרב הנוזל הצונן והתוסס את לשונה ואת גרונה. שון ולואיז פרצו בצחוק כשגיהקה, והיא הסתובבה וחייכה אליהם.
    "זה היה אחד הטובים, אמא," אמר שון.
    "כן, זה היה אחד הטובים," אמרה לואיז.
    "העיקר שאתם מרוצים," אמרה אודרה והחזירה את מבטה אל הכביש שלפניה.
    עדיין אין סימן לעיירה. פחות מעשרה קילומטרים, אמרה האישה, ואודרה ספרה ארבע אבני דרך, אז יש עוד זמן. אבל זה לא רחוק. אודרה ראתה בעיני רוחה מוטל נקי ונעים עם מקלחת — אלוהים, מקלחת — ואפילו יותר טוב, אמבטיה. היא התמכרה לדמיונות על חדר במוטל עם טלוויזיה עם חיבור לכבלים, שהילדים יצפו בה בסרטים מצוירים בזמן שהיא תתענג על אמבטיה מלאה מים חמימים וקצף ותישטף מהלכלוך ומהזיעה ומכל המועקה.
    הם חלפו על פני אבן דרך נוספת והיא אמרה, "זה כבר לא רחוק, בערך חמש דקות, בסדר?"
    "מעולה," אמר שון.
    ידיה של לואיז התרוממו והיא פלטה "יש" שקט.
    אודרה שוב חייכה וכבר הרגישה את המים על עורה.
    ואז חלף מבטה על המראה הפנימית, והיא ראתה את הניידת של תחנת השריף נוסעת מאחוריה.
    • היילן בק
    • היילן בק
      היילן בק הוא שם העט של הסופר עטור הפרסים סטארט נוויל, שסדרת המותחנים שלו המתרחשים באירלנד זכתה לשבחים ברחבי העולם.
     
  • המלצות נוספות