הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לכל הבנים שאהבתי פעם
  • לכל הבנים שאהבתי פעם
    ג'ני האן | תרגום: מיכל כהן
    מה‭ ‬יקרה‭ ‬אם‭ ‬כל‭ ‬הסודות‭ ‬שלך‭ ‬ייחשפו‭ ‬פתאום‭ ‬דווקא‭ ‬לעיני‭ ‬מי‭ ‬שהכי‭ ‬פחות‭ ‬אמור‭ ‬לראות‭ ‬אותם‭?‬
     
    ללארה ג'ין יש קופסה שקיבלה מאִמה לפני מותה, והיא מלאה במכתבי אהבה. לא מכתבי אהבה שקיבלה, אלא כאלה שכתבה בעצמה, לכל אחד מהבנים שבהם הייתה מאוהבת בסתר. היא מעולם לא התכוונה לשלוח את חמשת המכתבים האלה. הם פשוט היו הדרך שלה לתת דרור לליבה.
    אבל יום אחד היא מגלה שמישהו מצא את הקופסה הסודית שלה ושלח את המכתבים שלה לכל אחד מהבנים שאהבה פעם. כן, בדואר. עם מעטפה ובול. כן, לכולם. בבת אחת.
    מאותו רגע הופכים חיי האהבה של לארה ג'ין מכאלה שמתנהלים בעיני רוחה בלבד למציאותיים, פומביים ומטורפים על כל הראש. וכאילו זה לא מספיק, היא צריכה גם להתמודד עם אבא שלה, לבשל לכל המשפחה ולדאוג לשתי אחיותיה – הבכורה שנסעה ללמוד בחו"ל והקטנה שכל מה שהיא רוצה זה גור כלבים קטן. קצת יותר מדי בשביל תיכוניסטית בת שש־עשרה, לא? אז זהו, שזאת רק ההתחלה…
     
    "לכל הבנים שאהבתי פעם" הוא רומן שנון, מצחיק ונוגע ללב על התבגרות בנסיבות לא פשוטות, על הכוחות והאתגרים הטמונים במשפחה, ועל ההפתעות שהלב מכין לנו לאורך כל הדרך. הספר הפך לרב־מכר בארה"ב מייד עם פרסומו ותורגם ליותר מ- 30 שפות.
  • ספר דיגיטלי
     
    39 23.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אני אוהבת לשמור. לא לשמור על דברים חשובים כמו לווייתנים או אנשים או הסביבה. סתם לשמור לי דברים מטופשים. פעמוני חרסינה, כאלה שקונים בחנויות מזכרות. חותכני עוגיות שבסוף אף פעם לא משתמשים בהם, כי מי צריך עוגייה בצורת כף רגל? סרטים לשיער שלי. מכתבי אהבה. מכל הדברים שאני שומרת, אני מניחה שאפשר לומר שמכתבי האהבה שלי הם הדבר היקר ביותר שברשותי.
    אני שומרת את המכתבים שלי בקופסת כובעים בצבע ירוק־כחלחל, שאימא שלי קנתה לי בחנות יד שנייה במרכז העיר. הם לא מכתבי אהבה שמישהו אחר כתב לי; כאלה אין לי. אלה מכתבים שכתבתי אני. אחד לכל בן שאהבתי פעם — חמישה בסך הכול.
    כשאני כותבת, אני לא מצנזרת כלום. אני כותבת כאילו הוא לעולם לא יקרא את זה. כי הוא באמת לעולם לא יקרא. כל מחשבה סודית, כל הבחנה דקה, כל דבר ששמרתי בתוכי — את הכול אני כותבת במכתב. כשאני מסיימת, אני מכניסה אותו למעטפה וסוגרת אותה, כותבת עליה כתובת — ואז מניחה אותה בקופסה הירוקה־כחלחלה שלי.
    אלה לא מכתבי אהבה במובן הקלאסי. המכתבים שלי נועדו לשלב שבו אני כבר לא רוצה להיות מאוהבת. הם בשביל להיפרד. כי אחרי שאני כותבת את המכתב שלי, האהבה החובקת־כול שלי כבר לא כל כך חובקת אותי. אני יכולה לאכול קורנפלקס ולא לתהות אם גם הוא אוהב בננות עם הצ'יריוס שלו; אני יכולה לשיר עם שירי אהבה ולא לשיר אותם בשבילו. אם אהבה היא כמו דיבוק, אז אולי המכתבים שלי הם כמו מגַרשי השדים שלי. המכתבים שלי משחררים אותי. או, לפחות, זה מה שהם אמורים לעשות.
     
     
     
    1
     
    ג'וש הוא החבר של מַרְגוֹ, אבל אני מניחה שאפשר לומר שכל המשפחה שלי קצת מאוהבת בו. קשה לומר מי הכי מאוהב בו. לפני שהוא היה החבר של מרגו, הוא סתם היה ג'וש. הוא מאז ומתמיד היה שם. אני אומרת "מאז ומתמיד" אבל זה כנראה לא ממש נכון. הוא עבר לגור לידנו לפני חמש שנים, אבל התחושה היא שזה מאז ומתמיד.
    אבא שלי אוהב את ג'וש כי הוא בן ואבא שלי מוקף בבנות. כלומר, מילולית: הוא מוקף בנקבות כל היום. אבא שלי גינקולוג, ובמקרה הוא גם אב לשלוש בנות, ככה שהעולם שלו זה רק בנות, בנות, בנות. הוא מחבב את ג'וש גם מפני שג'וש אוהב קומיקס ויוצא איתו לדוג. פעם אבא שלי ניסה לקחת אותנו לדוג, ואני בכיתי כי הנעליים שלי התלכלכו בבוץ ומרגו בכתה כי הספר שלה נרטב וקיטי בכתה כי קיטי עדיין הייתה ממש קטנטונת.
    קיטי אוהבת את ג'וש כי הוא משחק איתה קלפים ולא משתעמם. או לפחות מעמיד פנים שהוא לא משתעמם. הם עושים זה עם זו עסקאות — מי שמפסיד בסיבוב הבא מכין טוסט מחמאת בוטנים עם חתיכות בוטנים, בלי הקשה של הלחם. זאת קיטי. ברור שבסוף יתברר שאין חמאת בוטנים עם חתיכות, וג'וש יגיד שחבל ושתבחר משהו אחר. אבל אז קיטי תנג'ז לו ותתיש אותו והוא ייצא לקנות לה עוד, כי זה ג'וש.
    אם הייתי צריכה להגיד למה מרגו אוהבת אותו, אני חושבת שאולי הייתי אומרת שזה מפני שכולנו.
    אנחנו בסלון, קיטי מדביקה תמונות של כלבים על קרטון ענקי. מסביבה מונחים המון דפים וגזירי נייר. היא מהמהמת לעצמה ואומרת, "כשאבא ישאל אותי מה אני רוצה לחג המולד, אני פשוט אגיד, 'תבחר איזה שאתה רוצה מהגזעים האלה, ואני אהיה מרוצה.'"
    מרגו וג'וש יושבים על הספה; אני שוכבת על הרצפה וצופה בטלוויזיה. ג'וש הכין קערה גדולה של פופקורן, ואני מקדישה לה את כל כולי, חופן אחרי חופן.
    עולה פרסומת לבושם: בחורה מתרוצצת ברחובות פריז בשמלה בצבע סחלב עם צווארון קולר, מבד דקיק כמו טישו. מה הייתי נותנת בשביל להיות הבחורה הזאת בשמלת הטישו, שמתרוצצת לה בפריז באביב! אני מתיישבת בכזו פתאומיות, שאני נחנקת מגרעין של פופקורן. בין שיעול לשיעול אני אומרת, "מרגו, בואי ניפגש בפריז בחופשת האביב שלי!" אני כבר מדמיינת את עצמי מסתחררת לי, כשביד אחת מקרון בטעם פיסטוק ובשנייה בטעם פטל.
    עיניה של מרגו מאירות. "את חושבת שאבא ירשה לך?"
    "בטח, זאת העשרה תרבותית. הוא יהיה חייב להרשות לי." אבל נכון שמעולם לא טסתי קודם לבדי, ומעולם אפילו לא יצאתי מהארץ. מרגו תפגוש אותי בשדה התעופה או שאצטרך למצוא את דרכי למלון בעצמי?
    ג'וש כנראה מבחין בדאגה הפתאומית על פניי, כי הוא אומר, "אל תדאגי. אבא שלך בטוח ירשה לך לנסוע אם אני איתך."
    אני מתעודדת. "כן! נוכל לגור במלונות, וכל הארוחות שלנו יהיו מאפים וגבינות."
    "נוכל ללכת לקבר של ג'ים מוריסון!" זורק ג'וש.
    "נוכל ללכת לפַּרְפוּמֶרִי ויתאימו לנו ריחות אישיים!" אני מריעה, וג'וש נוחר בבוז.
    "אה, אני די בטוח ש'יתאימו לנו ריחות אישיים' בפַּרְפוּמֶרִי יעלה בערך כמו שבוע בבית מלון," הוא אומר. הוא ממרפק את מרגו. "אחותך חיה בסרטים של פאר והדר."
    "היא באמת הכי מהודרת מבין שלושתנו," מסכימה מרגו.
    "מה איתי?" מייבבת קיטי.
    "את?" אני לועגת. "את בת סוֹנג הכי פחות מהודרת. אני צריכה להתחנן אלייך שתרחצי את כפות הרגליים שלך בערב, שלא לדבר על להתקלח."
    פניה של קיטי נצבעות באחת באדום. "לא דיברתי על זה, ציפור דוֹדוֹ שכמוך. אני דיברתי על פריז."
    אני מבטלת אותה באגביות. "את קטנה מדי בשביל לגור במלון."
    היא זוחלת למרגו ומתכרבלת בחיקה, אף על פי שהיא בת תשע ואף על פי שתשע זה גיל מבוגר מדי בשביל לשבת בחיקם של אנשים. "מרגו, נכון שאת תרשי לי לנסוע?"
    "אולי זאת תוכל להיות חופשה משפחתית," מציעה מרגו ומנשקת את לחייה. "את ולארה ג'ין ואבא תוכלו לבוא כולכם."
    אני מזעיפה פנים. זה בכלל לא הטיול לפריז שדמיינתי לי. מעל לראשה של קיטי ג'וש אומר לי בלי קול, נדבר אחר כך, ואני זוקרת לעברו אגודל חשאי.
     
    מאוחר יותר באותו ערב; ג'וש הלך מזמן. קיטי ואבא שלנו ישנים. אנחנו במטבח. מרגו יושבת לשולחן מול המחשב שלה; אני יושבת לצידה, מגלגלת כדורים מבצק וטובלת אותם בקינמון ובסוכר. עוגיות סְניקֶרדוּדֶלְס כדי ליישר את ההדורים עם קיטי. מוקדם יותר, כשניגשתי לומר לה לילה טוב, קיטי התהפכה ולא הייתה מוכנה לדבר איתי, כי עדיין הייתה משוכנעת שאנסה לנשל אותה מהטיול לפריז. אני מתכננת להניח לה את הסניקרדודלס על צלחת ממש ליד הכרית, כדי שתקום אל הריח של עוגיות טריות.
    מרגו שקטה במיוחד, ואז, משום מקום, היא מרימה את מבטה מהמחשב ואומרת, "נפרדתי הערב מג'וש. אחרי ארוחת הערב."
    כדור הבצק שלי נשמט מבין אצבעותיי, ישר לתוך קערת הסוכר.
    "זאת אומרת, הגיע הזמן," היא אומרת. העיניים שלה לא אדומות; היא לא בכתה, נראה לי. הקול שלה רגוע ושלֵו. מי שיסתכל עליה יחשוב שהיא בסדר. כי מרגו תמיד בסדר, גם כשהיא לא.
    "אני לא מבינה למה הייתם חייבים להיפרד," אני אומרת. "זה שאת עוזבת לקולג' לא אומר שאתם חייבים להיפרד."
    "לארה ג'ין, אני נוסעת לסקוטלנד, לא לאוניברסיטת וירג'יניה. סנט אנדרוּז נמצאת במרחק של יותר מששת אלפים קילומטרים מכאן." היא דוחפת את המשקפיים שהחליקו על אפה. "מה הטעם?"
    אני לא מאמינה בכלל שהיא אומרת משהו כזה. "הטעם הוא שזה ג'וש. ג'וש, שאוהב אותך יותר ממה שאיזשהו בן אהב פעם בת!"
    מרגו שומעת אותי ומגלגלת את עיניה. היא חושבת שאני סתם דרמטית, אבל אני לא. זה נכון — ככה ג'וש אוהב את מרגו. הוא לעולם אפילו לא יסתכל על מישהי אחרת.
    פתאום היא אומרת, "את יודעת מה אימא פעם אמרה לי?"
    "מה?" לרגע אני לגמרי שוכחת מג'וש. כי לא משנה מה אני עושה בחיים, אם מרגו ואני באמצע ויכוח, אם מכונית בדיוק דורסת אותי — תמיד אעצור להקשיב לסיפור על אימא. אני רוצה כל פרט וכל זיכרון שיש למרגו ממנה. אבל המצב שלי טוב יותר משל קיטי. לקיטי אין אפילו זיכרון אחד ויחיד מאימא, שלא הגיע מאיתנו. סיפרנו לה כל כך הרבה סיפורים כל כך הרבה פעמים, עד שעכשיו הם כבר שלה. היא מסוגלת להגיד, "זוכרות את הפעם ההיא ש... ", ואז לספר את הסיפור ממש כאילו הייתה שם, ולא הייתה רק תינוקת קטנה.
    "היא אמרה לי לנסות לא לנסוע לקולג' עם חבר. היא אמרה שהיא לא רוצה שאהיה הבחורה שבוכה בטלפון לחבר שלה ומסרבת לדברים במקום להגיד להם 'כן'."
    כנראה סקוטלנד היא ה'כן' של מרגו. אני גורפת בפיזור דעת תלולית של בצק ומכניסה אותו לפה.
    "לא כדאי לך לאכול בצק לא אפוי," אומרת מרגו.
    אני מתעלמת ממנה. "ג'וש לעולם לא יפריע לך לעשות דברים. הוא לא כזה. זוכרת איך כשהחלטת לרוץ לנשיאות מועצת התלמידים הוא ניהל את הקמפיין שלך? הוא המעריץ מספר אחת שלך!"
    למשמע הדברים האלה זוויות פיה של מרגו מתעקלות כלפי מטה, ואני קמה וכורכת את זרועותיי סביב צווארה. היא מטה את ראשה לאחור ומחייכת אלי. "אני בסדר," היא אומרת, אבל היא לא, אני יודעת שהיא לא.
    "לא מאוחר מדי, את יודעת. את יכולה ללכת לשם בזה הרגע ולהגיד לו ששינית את דעתך."
    מרגו נדה בראשה לשלילה. "זה גמור, לארה ג'ין." אני מניחה לה, והיא סוגרת את המחשב הנייד. "מתי התבנית הראשונה תהיה מוכנה? אני רעבה."
    אני מציצה במגנט הטיימר בצורת ביצה שעל המקרר. "עוד ארבע דקות." אני חוזרת ומתיישבת ואומרת, "לא אכפת לי מה את אומרת, מרגו. אתם עוד לא גמרתם. את יותר מדי אוהבת אותו."
    היא מטלטלת את ראשה. "לארה ג'ין," היא מתחילה, בקול המרגו הסבלני שלה, כאילו אני ילדה והיא אישה זקנה וחכמה בת ארבעים ושתיים.
    אני מנופפת בכף מלאה בבצק מתחת לאפה והיא מהססת ואז פותחת את הפה. אני מאכילה אותה כמו תינוקת. "חכי ותראי, את וג'וש תחזרו תוך יום, אולי יומיים." אבל אני יודעת שזה לא נכון, אפילו תוך כדי שאני אומרת את זה. מרגו היא לא מהנערות שנפרדות וחוזרות מתוך גחמה; ברגע שהיא מחליטה משהו — זהו זה. נגמרו ההיסוסים, נגמרו החרטות. כמו שהיא אמרה: כשהיא מחליטה שזהו, אז זהו.
    הלוואי (וזאת מחשבה שעברה לי בראש הרבה־הרבה פעמים, יותר פעמים מכפי שאוכל לספור) שהייתי יותר כמו מרגו. כי לפעמים אני מרגישה שאני לעולם לא אגיע ל"זהו".
    מאוחר יותר, אחרי ששטפתי כלים וסידרתי את העוגיות בצלחת והנחתי אותן ליד הכרית של קיטי, אני עולה לחדר שלי. אני לא מדליקה את האור. אני ניגשת לחלון. האור אצל ג'וש עדיין דולק.
    • ג'ני האן
    • ג'ני האן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות