הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לוטוס שחור 2 - מהדהד
  • לוטוס שחור 2 - מהדהד
    איי. קיי. בלייר | תרגום: טל לוי אסקרי
    אדל | פברואר 2019 | רומן אירוטי | 392 עמ' מודפסים
    פעם שמעתי שההד הארוך ביותר שאי פעם נמדד נמשך שבעים וחמש שניות, אך אני יכולה להבטיח לכם שתוצאות מעשיי מהדהדות זמן ממושך הרבה יותר מזה. הפיצוץ הרעיד את כל עולמי והחריש את כל הסובב אותי, השתיק את הכול עד שלא נותר דבר מלבד השתקפויות של הרס והדים של חורבן, ואלו ממשיכים להדהד בגלים ולהרעיד את חיי במהלך שנראה שאין לו סוף.
     
    ההשלכות של מה שעשיתי ירדפו אותי לנצח. הן יהרסו אותי. יהרסו אתכם.
     
    אתם רוצים תשובות?
     
    ובכן, גם אני.
     
     
    מהדהד מאת סופרת רבי המכר אי. קיי. בלייר הוא הספר השני בטרילוגיית לוטוס שחור. קדם לו הספר יריית פתיחה. בספר זה, בעוד מחילת הארנב מעמיקה ומסכת השקרים נגלית לעיני הקורא, בלייר מוכיחה את כשרונה לטלטל את הקוראים בעלילה שלא נחה לרגע.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • "את צריכה להיות חצי משוגעת כדי לחלום אותי."
    לואיס קרול
     
     
    הקדמה
     
    בנט
     
    לא השתהיתי אפילו לשנייה אחרי שגיליתי את הכול על נינה. אליזבת. אשתי. אלוהים, מה קורה פה, לעזאזל? המחשבות היחידות שרצות לי בראש בשעה האחרונה מאז שמעתי את האמת הן מחשבות של בלבול ופחד, וההבנה שכדאי לי מאוד להזיז את התחת למשרדו של עורך הדין שלי.
     
    אין לי מושג מה נינה מתכננת. שיט, אני לא יודע שום דבר כרגע. עדיין לא הספקתי לעבור על תיק המסמכים כי אני חייב לדאוג לפני הכול לאדם היחיד שאכפת לי ממנו, חוץ מנינה. מוחי מסתחרר ומחשבות מתחילות לנהור מכל כיוון עכשיו, כשהגעתי ל'לגאסי'.
     
    אני נכנס לחניון, מחנה במקום שלי, לוקח את התיק ורץ פנימה. אני מרגיש כאילו אלף פטישים מכים בי בחזה כשאני נכנס מבעד לדלתות ומעביר יד בשערי.
     
    "מר ואנדרוול!"
     
    אני נעצר כשאני שומע את מנואל קורא בשמי מעברו השני של הלובי.
     
    "מר ואנדרוול," הוא חוזר על עצמו ונעמד מאחורי השולחן שלו. "יש לי משהו עבורך."
     
    דמי קופא בוורידיי כשהוא מרים מעטפה חומה קטנה ומתחיל לצעוד לכיווני.
     
    "מי הביא את זה?"
     
    "היא אמרה ששמה גברת ברוקס ושזה דחוף. היא התעקשה שתפתח את זה מייד," הוא אומר ביד מושטת.
     
    אני לוקח את המעטפה. "תודה." אני מהנהן ועושה את דרכי למעליות. אני מזהה את כתב ידה של ג'קלין על המעטפה ותוהה למה היא לא פשוט התקשרה אליי. כשהדלתות נפתחות ואני נכנס לפנטהאוז שאותו אני חולק עם אשתי, הפאניקה נעשית לדחף בלתי נשלט להבין מה קורה.
     
    אני משליך את המעיל וצועד ישר למשרד שלי, סוגר את הדלת מאחוריי. אני מתיישב ופותח את התיקייה, רואה תמונות של נינה יוצאת ממה שנראה כמו בנין מגורים, ככל הנראה הבניין שבו מק'קינון מתגורר. כשאני חושב על מה שעשתה איתו בכל הפעמים שבהן נסעתי לעסקים בדובאי, בטני מתהפכת.
     
    התחלתי לחשוד בנשף המסכות. משהו לא היה לגמרי בסדר איתה. יכולתי להרגיש את זה. היא הייתה בסערת רגשות – זה ניכר בעיניה, אך היא העמידה פנים בהצלחה, ואני לא ממש שאלתי. כשנאלצתי להיעדר הרבה ולפרקי זמן ארוכים יותר, הרגשתי בודד וחשבתי שגם היא מרגישה אותו דבר. פעם אפילו דאגתי שישלחו לה את הארוחה האהובה עליה ביותר מה'סיטה' אך מנהל המסעדה עדכן אותי שההזמנה לא סופקה כי היא לא הייתה בבית. לאחר שהתקשרתי לריצ'רד, גיליתי שג'קלין ציינה באוזניו שלא יוצא לה לראות את נינה הרבה כמו בדרך כלל. הדגלים האדומים היו שם, אני מודה, אז דאגתי שיעקבו אחריה. לא הרגשתי שזה הצעד הנכון לעשות, אך לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד אותה. הייתי חייב לדעת, ועכשיו, כשאני יודע שמדובר בדקלן, אני רוצה להרוג את הבן־זונה.
     
    עוד תמונות של נינה, ועכשיו איתו. ידו אוחזת בידה. היא מחייכת אליו. ידו בשערה האדמוני. זרועותיה סביב מותניו. חיבוק. נשיקה. ידו על הישבן שלה. ידה על פניו. גופה צמוד אליו, והכול בזמן שהם עומדים בחוץ, בתנועה השוקקת של העיר.
     
    פאק!
     
    זו אשתי, לעזאזל! האישה שאני אוהב יותר מחיי. מה, לכל הרוחות, היא עושה? וכשאני עובר לדף הבא בתיקייה, אני נזכר שזו לא נינה, כשאני רואה תמונה שלה. היא צעירה – ממש צעירה. זה דף סרוק מספר מחזור עם תמונה שלה מימי בית הספר ושם כתוב מתחת לה.
     
    אליזבת ארצ'ר.
     
    ישנה הערה, כתובה בדיו: שנה ראשונה. תיכון 'ברמן', פוזן, אילינוי.
     
    אלוהים. איך היא הגיעה לפוזן?
     
    עיניי דבוקות לתמונה המטושטשת. היא לא מחייכת, ובכל זאת יפהפייה. אני רואה את האישה שאיתה התחתנתי. כשאני עוצם את עיניי, אני יכול לראות אותה – את אליזבת.
     
    עכשיו אני מרגיש את זה.
     
    אשמה.
     
    אני מניח את התיקייה על השולחן ונשען לאחור בכיסא, מנסה לאחוז במציאות, אך הרגשות שלי סוערים מדי. אני אפילו לא מצליח לחשוב בהיגיון. אשתי היא לא מי שהיא מעמידה פנים שהיא מאז היום שבו פגשתי אותה.
     
    אבל למה? מה היא רוצה?
     
    אני אמור לשנוא אותה, לרתוח מכעס, להשתולל, אבל מה שאני באמת רוצה זה לחזור לבית החולים כדי שאוכל לגעת בה, לראות אותה, לחבק אותה, לשאול אותה למה ולומר לה שלא משנה מה קרה, אני אתקן את זה עבורה כי אני אוהב אותה.
     
    אלוהים, אני אוהב אותה.
     
    מה לא בסדר איתי, לעזאזל? אני אמור לרתוח מכעס, נכון?
     
    אני עוצם עיניים לשנייה כשאני מרגיש את תחילתו של כאב ראש. אני פותח את העניבה ועיניי נפקחות ומתמקדות במעטפה החומה. אני פותח אותה בסקרנות ומוצא דיסק און־קי עם פתק שבו כתוב:
     
    בנט,
     
    אני לא רוצה לומר יותר מדי, אך לאחר ששמעתי את ריצ'רד מנהל שיחה משונה מאוד לילה אחד, התחלתי לדאוג. רציתי להתקשר אליך מכיוון שידעתי שזה קשור לחברה, אך לאחר שמצאתי את הדיסק און־קי הזה, נבהלתי. אני לא ממש מבינה מה קורה, אבל חוששת שזה ממש גרוע. אנא בדוק את העניין הזה בהקדם האפשרי.
     
    ג'קלין
     
    אני פותח את המחשב הנייד שלי, מכניס את הדיסק און־קי ומקליק על התיקייה היחידה שעולה. זה נראה כמו גיליון הכספים של החברה, אך המספרים חורגים בהרבה מהטווח הנורמלי. אני עובר על המידע וכשאני מגיע לסוף, אני רואה את שם החשבון ונכנס לפאניקה.
     
    "אלוהים אדירים."
     
    עיניי נפקחות לרווחה כשאני מתקרב אל המסך כי אני לא מאמין למה שאני רואה. הבטן שלי מתכווצת. אני שומע קולות עמומים מהצד השני של הדלת ולפני שאני מספיק לחשוב הדלת נפתחת בעוצמה ופוגעת בקיר.
     
    פניו של האיש מטושטשות מאחורי האקדח שמכוון לפניי. צמרמורות עוברות בגופי וגורמות לריאותיי לצנוח. אני מתאמץ לדבר אך הוא מדבר קודם.
     
    "לעולם לא תיגע בה שוב," הוא נוהם כשהוא מתקרב אליי בידיים מושטות, מסמן את המטרה שלו.
     
    אני נעמד במהירות על רגליי הרועדות ומרים את ידיי בהכנעה, מפציר בו בבהלה, "דקלן, אל תעשה את — "
     
     
     
    פרק 1
     
    באנג
     
    ארגמן נספג ומתפשט על גבי הכותנה הלבנה, מפזר את בשורת המוות דרך סיבי חולצתו בעוד הוא עומד שם בעיניים פעורות. גופי מאבד תחושה כשאני מביטה בו נופל לאט לאחור. משקל האקדח נעשה כבד מדי עבור אצבעותיי העדינות והאקדח מחליק מידיי ונופל על הרצפה ברעש בזמן שפייק נופל גם הוא.
     
    אני עומדת כאן קפואה, בוהה באחי. גופו מתחיל להתעוות, עיניו לא ממצמצות, ורעש הגרגור בגרונו הופך קולני יותר כשהוא מתחיל להיחנק מהדם של עצמו.
     
    אני לא רצה לעזור לו; במקום זאת, אני מרגישה כמו מציצנית, כאילו אני צופה בסרט אימה.
     
    זה לא אמיתי. זה חלום. זה לא אמיתי.
     
    האימה בעיניו מקפיאה כשהן מתחילות להתערפל, להתרחב, ולבהות בחלל.
     
    גופו דומם, משותק על הרצפה, ודממה משתררת. בשנייה הזאת אני מתחילה להרגיש את חמימות הדם הזורם בוורידיי ואני זזה. אני מתקרבת לאט לפייק, גופי הרועד כורע ברך לידו, אך אני פוחדת מדי לגעת בו.
     
    זה אמיתי?
     
    אני מתבוננת בו ומבחינה ברמז של כחול המבצבץ על שפתיו. העולם חסר תנועה. מוחי מרחף למקום רחוק שבו כלום לא קיים. הוא טהור וריק וחף מרגש. אני מתנחלת במרחב הבודד הזה, נושמת פנימה רעש לבן, כשלפתע, הגופה שלצידי מתחילה לפרכס. פרץ של דם קרוש נורה החוצה מפיו של פייק כשבטנו מתכווצת בפעימות אלימות, ואז נעצרת במפתיע. ליבי פועם בקצב לא אחיד כשאני צופה בגופו של פייק מתרפה על הרצפה שמתחתיו. כשאין יותר חיים, המציאות מכה בי ואני מקיצה מהטראנס שהייתי בו.
     
    אלוהים אדירים!
     
    אני אוחזת בזרועו בהיסטריה ומטלטלת אותו. "פייק?" אני ממלמלת בפחד, "פייק, תתעורר. פייק, קדימה." אני זזה כדי לרכון מעל גופתו חסרת החיים, אוחזת בכתפיו ומטלטלת אותו באלימות, מתחננת בקול, "תתעורר. תתעורר! זה לא מצחיק." דמעות צורבות את עיניי ואני נחנקת מהמילים של עצמי. "תתעורר, פייק! אני כל־כך מצטערת. אלוהים, אני כל־כך מצטערת. בבקשה, תתעורר!"
     
    עיניו פקוחות לרווחה, אך קפואות, מקובעות למקומן, שחורות לחלוטין.
     
    מה עשיתי?
     
    כאב קורע מפלח את ריאותיי. אני מטה את ראשי לכיוון השמיים ומשחררת את היללה האיומה והנוראית ביותר, אך שום קול לא יוצא ממני. היגון כבד מדי, אז אני מייללת בנשימות מיוסרות. ליבי מתבקע, נקרע לגזרים, מתמודד עם משמעות חדשה של ייסורים, יוצר בי תחושות שמעולם לא היו קיימות עד לרגע זה. זה יותר מדי. אני לא יכולה לשאת את זה.
     
    אני משפילה את עיניי וכבר לא רואה את הגבר ששנאתי לפני כמה שניות. אני רואה את הילד שאהב אותי נואשות כל חייו ומתמוטטת, מרימה את זרועו כדי שאוכל להתכרבל מתחתיה על החזה שלו. הוא עדיין חם, וכמו שעשיתי כל חיי, אני לוקחת ממנו באנוכיותי נחמה.
     
    כולי ריקבון, כשאני מנצלת את פייק. אפילו במותו, אני מנסה להרגיע את עצמי. אני כורכת את עצמי סביבו ובוכה, נושמת אותו לתוך נשמתי. חולצתו ספוגה בדם ובזיעה, אך אני עדיין מצליחה להריח את ריחו המוכר ועוצמת את עיניי.
     
    "את תהיי בסדר גמור."
     
    קולו הלוחש מבהיל אותי, ואני מזדקפת כדי להביט בו. הוא חי, ממצמץ, שפתיו זזות כשהוא מדבר שוב.
     
    "אל תבכי, אליזבת. אני עדיין כאן."
     
    "אלוהים אדירים, פייק!" אני ממלמלת בחוסר אמון.
     
    "יהיה בסדר," הוא מרגיע שוב.
     
    "איך?" אני בוכה.
     
    "כי אני אוהב אותך ומאמין בך. את לוחמת."
     
    "אני כל־כך מצטערת, לא התכוונתי לירות בך. אלוהים, אני מאבדת שליטה, אבל אני לא יכולה לאבד אותך."
     
    רמז קל לחיוך מופיע על שפתיו. "לעולם לא תאבדי אותי. את אחותי. אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך. כל מה שאי פעם רציתי בעולם הזה הוא שתהיי מאושרת. את מהשורדים."
     
    "מה אני צריכה לעשות?"
     
    "לברוח."
     
    "מה?" אני מנידה את ראשי קלות, וכשעיניי פוגשות את עיניו שוב, עיגולים שחורים וקרים מקדמים את פניי. "פייק?" אני עוצמת את עיניי בחוזקה ופוקחת אותן, אך המראה לא משתנה. הוא מת, ואני מאבדת את העשתונות.
     
    המילים שלו שוקעות בתוכי. הוא צודק. אני לוחמת; הוא לימד אותי כיצד. אני מרגישה את עצמי מתיישרת ונושמת כמה נשימות איטיות ומחושבות. אני מתכופפת ונצמדת לשפתיו, לוקחת את נשיקת המוות השנייה שלי להיום. אני מתרחקת, נוגעת בקצות אצבעותיי בגבותיו ואז מעבירה אותן על פניו וסוגרת את עיניו כדי שיוכל לישון בשלווה. אני עוטפת את פייק ואת דקלן בבטחה בכלוב הברזל שבתוכו ליבי, ומתקשה לבלוע את הרוק. אני זזה ונעמדת.
     
    היום איבדתי שני חלקים מליבי השחור משחור, וכעת אין לי ברירה אלא להציל את עצמי.
     
    אני מסתובבת במהירות בקרוואן, מסירה את בגדיי המוכתמים בדם ומחליפה למכנסי טרנינג של פייק ולחולצה ישנה. אני זקוקה להריח את הריח שלו עליי כי אני פוחדת להיות לבד. אני אוספת את חפציי ומוודאת שאני לוקחת את התיקייה שפייק לקח מדירתו של דקלן, ואז מנגבת את טביעות אצבעותיי מהמשטחים השונים. אני מביטה לאחור בפייק, ששוכב בשלולית של דם כהה, ומשחררת פרידה חרישית, מודה לו על שהציל אותי בכך שנתן לי חלק ממנו. גופי נלחם בכוח מול הכאב המייסר שמתחנן להתפרץ, ואני מדחיקה את המחשבות על כך שאני הייתי אמורה לשכב שם – מתה. לפחות אז הייתי יכולה להיות עם דקלן.
     
    דקלן.
     
    פאק, אני לא חזקה מספיק לעשות את זה.
     
    הלב שלי כבד מנשוא, והכלוב מיטלטל כשאני סוגרת את הדלת על עברי וצועדת לקראת עתידי הבלתי ידוע עם אקדחו של בנט בתוך התיק.
     
    אני יוצאת מחניון הקרוואנים לכביש הראשי, לחיי ספוגות בדמעות.
     
    אני אבודה.
     
    לבד.
     
    הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לחזור לחיי המזויפים כי איזו ברירה יש לי?
     
    שלושה גברים – גברים שכולם היו קשורים אליי – נרצחו. בנט, דקלן ופייק.
     
    אני מנסה להתמקד כדי שאוכל ליצור תוכנית לגבי מה עליי לעשות. בטני מתכווצת מפחד כשאני רואה את מכוניתו של מאט חולפת על פניי, נוסעת לכיוון שממנו באתי.
     
    שיט!
     
    אני יכולה להסתובב, לתפוס אותו ולהסביר לו מה קרה, אך אז אני שומעת את קולו של פייק מפציר בי, "אל תפסיקי לנהוג."
     
    אז אני לא מפסיקה.
     
    צללי העיר חולפים על פניי כשאני חוזרת הביתה ונכנסת לחניון.
     
    אני מנגבת את האקדח ומניחה אותו בחזרה ברכבו של בנט – פחות כדור אחד – וממהרת להיכנס לבניין השקט ולמעלה לפנטהאוז, בלי שיבחינו בי.
     
    אני עוברת בשקט את מפתן הדלת וכשהדלת נטרקת מאחוריי אני מתמוטטת לרצפה. הפעם, כשאני מייללת, קולי מתפרץ בצרחה בוערת שנצרבת בנשמתי. צרחות גסות קורעות את מיתרי גרוני כשהן משתחררות לאוויר המייאש ומהדהדות מהקירות עד שהן מתאדות בדממה. דמעות, המעורבות בדמם הקרוש של פייק ושל דקלן, זולגות מפניי ונופלות ללא חיים על המרצפות שמתחתיי.
     
    כשאני רואה את האדום השקוף למחצה מתערבל, אני משחררת את קולי ונחנקת מנשימותיי. אני אבודה בנתזים של ייסורים המשולבים בכל מה שנותר מאהוביי.
     
    על מי אני מתאבלת יותר?
     
    וכמו החיה שאני, כשידיי על הרצפה הקרירה, אני מתכופפת קדימה ומלקקת את הדם.
     
    המלח שלי.
     
    הברזל שלהם.
     
    סם החיים של ליבי.
     
    אני מקלפת מעליי את בגדיו של פייק בדרכי לאמבטיה ובוהה בדם שנקרש על גופי, וללא שום שליטה מתחילה ללקק גם אותו.
     
    אצבעות, ידיים, זרועות, ברכיים.
     
    אני לוקחת הכול, ואוהבת את דקלן ואת פייק כשאני יוצרת להם בית עמוק בתוך גופי. הכול מעורפל; מטרתי היחידה היא לכלות כל פיסה של חיות.
     
    אני בוכה.
     
    בעיניים שורפות.
     
    בריאות כואבות.
     
    בתקווה מתפוררת.
     
    כולי עפר ואפר, אז אני עוצרת את נשימתי לפני שמשב של אוויר ירים אותי ויסחף אותי אל חלל שאין בו כלום.
     
     
    "נינה."
     
    שריריי מתמתחים וכואבים כשאני מתעוררת. אני מסתובבת, פוקחת את עיניי הנפוחות מדמעות ורואה את קלרה, סוכנת הבית והטבחית.
     
    "כבר כמעט צהריים. ישנת כל הבוקר," היא אומרת בקול עדין ופותחת את הווילונות.
     
    האור הבוהק צורב את עיניי. אני מזיזה את הראש וממצמצת נגד קרני השמש שחודרות לחדר.
     
    קלרה מסתובבת סביב המיטה ומתיישבת לידי, מלטפת את שערי הפרוע. המגע מגרה את הפצע המדמם שבליבי, שרק שינה יכולה להבריא. דמעות זולגות לתוך הכרית שלי ואני עוצמת את עיניי היגעות.
     
    "את צריכה לאכול, יקירה. זה יכול לעזור לך להרגיש טוב יותר."
     
    אני מנידה בראשי לשלילה. אוכל לא יכול לרפא את זה. אני לא בטוחה שמשהו יכול. איבדתי הכול. את התינוק שלי, את דקלן, את פייק... את כל מה שהיה חשוב לי. ולשם מה? כולם מתים ולא הרווחתי דבר חוץ מאומללות. הלחץ סביב ליבי מקשה עליי לנשום ואני משתוקקת להתפוגג. יותר מלהתפוגג, אני רק רוצה שדקלן יחזיק אותי. שיעגן אותי בכך שיכרוך את זרועותיו החמימות סביבי, יערסל אותי על החזה שלו וימלא את ריאותיי בניחוחו – בחייו.
     
    הגבר היחיד שהראה לי מה זה להיות נאהבת, נאהבת באמת, בצורה הטהורה ביותר, איננו. איננו כי נרצח בידי אחי, האהבה האחרת שלי, המגן שלי.
     
    "אולי מקלחת?" קלרה מציעה אך אני לא מגיבה. אני משאירה את עיניי עצומות.
     
    אני שומעת אותה מושכת באף. כשאני מציצה אני רואה אותה מנגבת את הדמעות. אני מזיזה את הגוף בקושי בגלל החבורות שנגרמו לי מהמכות של פייק לפני כמה ימים, המכות שהרגו את התינוק שלי והובילו למותם של בעלי, המאהב שלי, אחי, והנשמה שלי. קלרה מסתכלת עליי כשאני מתיישבת ומתכווצת בכאב.
     
    "אני מצטערת. לא התכוונתי לבכות."
     
    אני מתבוננת בה מנסה להשתלט על צערה. גם אני מרגישה אותו אך מסיבות שונות לחלוטין. אני עוטה את המסכה וממשיכה לשחק את התפקיד ואומרת, "אני מרגישה כל־כך בודדה בלעדיו. אני לא מפסיקה לחשוב שהוא רק יצא לאחת הנסיעות שלו ותיכף ייכנס מבעד לדלת."
     
    היא מהנהנת, דמעותיה זולגות. ואז היא מסתכלת עליי. "אני דואגת לך."
     
    גם אני. "אהיה בסדר."
     
    "בנט לא היה רוצה שתסבלי ככה."
     
    מה שהיא לא יודעת, מה שאיש לא יודע, זה שאני לא סובלת בגלל חסרונו של בנט. אני לא האלמנה המיוסרת המתאבלת על בעלה. לא. אני מתאבלת על האיש שאיתו בגדתי בבעלי, ועל אחי שאף אחד לא הכיר. על חיי הנסתרים. על קיומי החשאי.
     
    "איך אני יכולה שלא לסבול, קלרה? הוא היה בעלי," אני אומרת בקול חנוק, "איך אני אמורה לחיות בלעדיו כשהוא היה הסיבה שבגללה קמתי כל בוקר?"
     
    "כי העולם לא מחכה לנו. הוא ממשיך לזוז ומצפה שנזוז איתו."
     
    "אני לא בטוחה כיצד לזוז ברגע זה."
     
    "ובכן," קלרה מניחה את ידה על הברך שלי. "את יכולה להתחיל בלהתקלח ולאכול משהו." עיניה עצובות ומלאות דאגה. כשאני מהנהנת, חיוך קטן עולה על שפתיה והיא לוחצת קלות על הברך שלי לפני שהיא קמה לצאת מהחדר. היא מסתובבת אליי ומוסיפה, "אה, בזמן שישנת, עורך הדין שלך התקשר. הוא רוצה לתאם איתך פגישה כדי לעבור על צוואתו של בנט."
     
    זה הרגע שעבורו עבדתי שנים. הרגע שפייק ואני חלמנו עליו. זה היה אמור להיות הרגע שיביא לי ניצחון ואושר. הכסף. הכוח. התגמול והנקמה. כעת אין לו משמעות כשפייק אינו לצידי. התחתנתי עם בנט כדי להרוס אותו, אבל זה לא שיפר שום דבר – המצב רק נעשה גרוע יותר.
     
    "אתקשר אליו לאחר ארוחת הצהריים," אני עונה לפני שקלרה יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה.
     
    הכול מטושטש כשאני מתארגנת. אני עושה את התנועות, אבל אז לא מצליחה לזכור כיצד הגעתי מנקודה א' לנקודה ב'. קלרה במטבח, מנקה לאחר ארוחת הצהריים בזמן שאני עוברת על כל ההודעות והשיחות שפספסתי מאז מותו של בנט. אני בטוחה שזה מופיע בכל מהדורות החדשות, אך לא מצליחה להביא את עצמי להדליק את הטלוויזיה מהפחד שאשמע משהו על דקלן. אז אתמוטט בוודאות.
     
    ישנן הודעות עבורי מכולם. אני יודעת שאני אמורה ליצור קשר עם הוריו של בנט וגם עם ג'קלין, כי אני רואה שהיא התקשרה פעמים רבות. אלוהים, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתעסק עם האנשים האלה, והטלפון מצלצל בדיוק כשאני מתכוונת לוותר. אני נותנת לקרלה לענות ועושה את דרכי למיטה.
     
    "נינה, זה מבית הלוויות," היא קוראת, "הם צריכים אישור בנוגע לכמה פרטים אחרונים."
     
    "אני מצטערת," אני עונה, מרוקנת מאנרגיה, "אני פשוט לא יכולה." אני משפילה את ראשי ויוצאת מהחדר.
     
    מה, לעזאזל, אכפת לי מהלוויה של בנט? מצידי אפשר לזרוק אותו לאגם. הבן־זונה ממשיך להרוס הכול גם במותו. יגון עולה בגרוני כשאני נופלת על המיטה ומתחילה לבכות לתוך הכרית.
     
    אני שונאת את האיש הזה. אני שונאת אותו. גם אם אני מגזימה בתוקפנות שלי, הבן־זונה הזה לקח ממני הכול.
     
    אני בוכה כמו מטורפת בניסיון להיפטר מהאומללות, אך לא מצליחה לשבת בלי לזוז. אני קמה מהמיטה ובערפול חושים, מוצאת את עצמי בארונו של בנט, הורסת בחמת זעם את הכול. תולשת בגדים מהקולבים, מעיפה נעליים ברחבי החדר וגונחת עם כל זריקה מטהרת עד שאני מול קיר הגבס, מכה אותו באגרופים פעם אחר פעם. אני מתחננת להיענש על ידי הכאב, אך הכאב היחיד שאני מרגישה הוא בליבי. אז אני סוגרת את היד ומכה חזק יותר ויותר, שוב ושוב.
     
    "נינה! תפסיקי!"
     
    אני לא מפסיקה.
     
     
     
     
     
    פרק 2
     
    "גברת ואנדרוול, אני מודה לך על שהגעת. קבלי את תנחומיי על אובדנך. בעלך היה חבר טוב."
     
    "תודה, ריק." אני עומדת מול שולחנו של עורך הדין שלנו ולוחצת את ידו.
     
    "בבקשה," הוא אומר, "שבי."
     
    אני מסתכלת על האיש שהכרתי מאז אירוסיי לבנט, לפני ארבע שנים, כשהוא מתיישב ומוציא תיקייה מלאה בניירת.
     
    "רציתי לשבת איתך בארבע עיניים כדי שנוכל לעבור על תנאי הצוואה והירושה של בעלך. אני יודע שזה זמן קשה עבורך, אך ביום שבנט מת, הוא הגיע אליי למשרד."
     
    אני מהנהנת, נזכרת בשיחת הטלפון שהתקיימה בחדרי בבית החולים. בפעם האחרונה שבנט היה איתי, הוא גילה את זהותי האמיתית, ששמי אליזבת ולא נינה, ושהתגנבתי מאחורי גבו עם דקלן.
     
    דקלן.
     
    גרוני מתכווץ מהמחשבה עליו, אך אני מדחיקה אותה כדי להתרכז בריק כשהוא ממשיך לדבר.
     
    "נעשו כמה שינויים בצוואה," הוא אומר, מוציא מהתיקייה מעטפה חתומה לבנה. "הוא הורה לי לפתוח ולהקריא לך את זה בארבע עיניים לאחר שילך לעולמו."
     
    אני מתאמצת ומזילה דמעה ויושבת ובוהה בו בעצבנות אך משחקת אותה רגועה ככל שאני מצליחה.
     
    "הוא כנראה ידע," הוא מציין ללא הבעה.
     
    "אני לא מבינה איך כל זה קורה בכלל." קולי רועד כשאני מדברת וריק מושיט לי טישו.
     
    "השוטרים אמרו לך משהו?"
     
    "לא. אבל הם לקחו כמעט הכול מהמשרד שלנו בבית. בפעם האחרונה ששמעתי מהם, הם אמרו שהם חושבים שזה קשור לעסקים שלו."
     
    "כסף גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים," הוא אומר, וצמרמורת מבשרת רעות עוברת בי.
     
    אין לו מושג עד כמה מדויק הוא פגע במילותיו ברגע זה, כשאני יושבת כאן ומחכה לשמוע מה הפרס שלי במשחק הנקמה ששיחקתי בשנים האחרונות.
     
    אני טופחת על עיניי בממחטת הנייר.
     
    "את צריכה רגע?"
     
    אני מנידה בראשי לשלילה. הוא מרים סכין מכתבים ומעביר אותה דרך שפת המעטפה. הוא פותח את הנייר, משתהה, עיניו מרפרפות על הכתוב. הוא מכחכח בגרונו וזז במקומו לפני שהוא מתחיל לקרוא בקול את מילותיו של בנט.
     
    נינה היפהפייה שלי,
     
    אני ממש חצוי כשאני כותב את המכתב הזה. בשנייה שפגשתי אותך, ידעתי איזה גבר אני רוצה להיות. סוג הגבר שיהיה ראוי מספיק לעמוד לצידך מכיוון שאת מעבר למדהימה.
     
    אך הדילמה כאן היא שמעולם לא היית האישה שחשבתי שהיית. אני כועס עלייך. אני מכיר את האישה שהזינה את האשליה. האשליה שבמסגרתה התאהבתי באישה הזאת עמוקות. לא אעמיד פנים שאני יודע למה עשית את מה שעשית, אבל אל תדאגי, אהובה. אל תפחדי כי לא סיפרתי לאיש. אקח איתי לקבר את החברה שלי, הילדה הקטנה ההיא עם הצמות האדמוניות. אני מקווה שקיבלת את מה שרצית ממני.
     
    אני מקווה שתצליחי לסלוח לי על מה שקרה לך. אני לא יודע את כל הפרטים; כל מה שאני יודע זה שאני מרגיש אחראי.
     
    אני חייב להודות שלא רק את היית לא ישרה. גם אני שיקרתי לך. אין דרך קלה לומר זאת, אז הנה זה:
     
    יש לי בן.
     
    קוראים לו אלכסנדר ברוקס.
     
    אני בשוק טוטאלי מהמילים האלה, ונגעלת מעצמי על שלא הצלחתי לראות מה התרחש מתחת לאפי. הוא זיין את ג'קלין מאחורי הגב שלי. בעלי האוהב והחבר שלי כביכול.
     
    היא הייתה הטעות הכי גדולה בחיי. זה קרה רק פעם אחת. הפרטים אינם חשובים, כי הצטערתי על הרגע ההוא עוד לפני שהוא קרה. את היית זו שרציתי. זו תמיד הייתה את. הנחתי עליה יד רק באותה פעם אחת ויחידה. כל מה שרציתי היה להיות עטוף בך, להיות עטוף באהבה שלך שהייתה לי אמיתית כל־כך, והיום למדתי שהיא לא הייתה אמיתית. כלום אינו אמיתי, ואני לא יודע יותר במה להאמין.
     
    מה שאני כן יודע זה שאני לא יכול לבטוח בשום דבר ובאף אחד. הוריתי שיקראו את המכתב הזה רק בארבע עיניים בנוכחות עורך דין ובנוכחותך, נינה. במכתב זה אני מאשר את אבהותי על אלכסנדר ברוקס. בדיקת די־אן־איי נערכה זמן קצר לאחר הולדתו ונמצאת בכספת, שאותה אני מוריש לאפוטרופוס לעיל, עו"ד ריק פרקר ממשרד עו"ד ביוקנן & פרקר. נוסף על כך, אני משנה את צוואתי כדי לוודא שלאחר מותי אלכסנדר ברוקס יהיה היורש הבלעדי של כל הנכסים העסקיים של 'לינק מתכת ושות', ושנינה ואנדרוול תהיה היורשת הבלעדית של כל רכושי הפרטי. כל הרווחים מ'לינק מתכת ושות', כולל כל ההכנסות מהרכוש העסקי, יופקדו בקרן נאמנות תחת שמו של אלכסנדר, שתנוהל על ידי האפוטרופוס, ריק פרקר, עד שאלכסנדר יגיע לגיל עשרים ואחת.
     
    ריק פרקר יבקש מג'קלין ברוקס פגישה בארבע עיניים כדי לעבור על תנאי הצוואה המתוקנת, ואני מתחנן לפנייך, למען בני, ששום פרט מהמידע הזה לא ידלוף החוצה.
     
    נינה, שיקרתי לגבי דבר אחד נוסף. כשהבטחתי בחתונה לאהוב אותך עד יום מותי, לא הייתי כן, כי אני בספק אם המוות יצליח למנוע ממני להמשיך ולאהוב אותך גם לאחריו.
     
    בנט ואנדרוול
     
    הבן־זונה. ואני חשבתי לתומי שאני שחקנית טובה, אך הם היו טובים. הם הצליחו לעבוד עליי – שיחקו בי. הם היו רמאים בדיוק כמו שאני הייתי – כמו שאני ממשיכה להיות. תמיד ידעתי שג'קלין רוצה להזדיין עם בעלי, אך מעולם לא היה לי מושג שהיא באמת הצליחה. עכשיו אני יושבת כאן, מאופקת, רוצה לצחוק על כל זה – על המשחק הבלתי נפסק שממשיך לגלות סודות חבויים, אך באופן אירוני, כעת הם של מישהו אחר.
     
    ריק מניח את המכתב על השולחן ורוכן קדימה, צובט את גשר אפו. הוא משחרר אנחה כבדה ועיניו פוגשות את עיניי. "ידעת?"
     
    אני מנידה בראשי לשלילה.
     
    הוא זז בכיסא ומתעשת, אך אני מצליחה לראות את חוסר הנוחות שלו בחזותו החיצונית המסגירה. "ובכן... כפי שאת מתארת לעצמך, רוב הנכסים שלו רשומים תחת העסק, אך זה עדיין משאיר אותך עם ירושה נכבדה."
     
    אני מזייפת עצבנות ומציינת בקוצר רוח, "לא אכפת לי מהכסף."
     
    "ברור שלא. אני מתנצל. לא התכוונתי לרמוז ש — "
     
    "זה בסדר. אני קצת מבולבלת מכל מה שקורה כרגע אז אם סיימנו..."
     
    "כן." הוא נעמד והולך מסביב לשולחן, מושיט אליי את ידו ואני לוקחת אותה ונעמדת.
     
    "תודה."
     
    ריק מלווה אותי אל דלת המשרד, וכשאני נכנסת למעלית, הוא מכניס את ידו ומונע מהדלתות להיסגר. "אני מצטער שנודע לך על הילד של בנט בצורה כזו."
     
    "טוב, אני מניחה שאיש אינו מושלם, נכון?"
     
    "נכון. נראה שלא."
     
    הוא מושך את היד ומאפשר לדלתות להיסגר בעוד הוא מהנהן בסימפטיה, והייתי צריכה את זה אם היה אכפת לי משני האנשים שכרגע גיליתי שבגדו בי. אבל לא אכפת לי. בנו יכול לקבל את הנכסים העסקיים, כי למען האמת, אני מרגישה כעת שהכסף מוכתם. אקח אותו ואמצא דרך להתחיל חיים חדשים, אך הכסף הזה תמיד יהיה מוכתם בדמו של דקלן – הדם של ליבי. מותו של בנט לא היה שווה את חייו של דקלן. שום דבר לא היה שווה את החיים של הגבר שכל חלק ממני היה שייך לו.
     
     
    דקות הופכות לשעות שהופכות לימים.
     
    שגרה מונוטונית של דיכאון הולכת אחריי לכל מקום. ייסורי היגון פוצעים את ליבי המדמם, המשתוקק עד כאב לדקלן. אני מתגעגעת אליו. לפעמים אני חושבת שאם אבכה חזק מספיק הוא יחזור. כאילו שהחיים יואילו בטובם להעניק לי משהו בכלל.
     
    לא.
     
    החיים הם חתיכת חרא.
     
    הם נתנו לי טעימה – טעימה אחת של מתיקות – לפני שתלשו אותה ממני. ברגע שהחלטתי להאמין בתקווה, להאמין בטוב לב, זה נלקח ממני, רק כדי להזכיר לי שאני בודדה בעולם הזה. לשם שינוי, רציתי להאמין. רציתי לחפור עמוק כדי למצוא את הטוב שבי כדי שאוכל לתת לו את זה, לא משנה כמה קטנה הייתה החתיכה.
     
    אני עוטה על עצמי בגדי אבל שחורים כדי להתאבל על אהוביי, אך לא משתתפת בהלוויות שלהם, אלא רק בשלו. אני אפילו לא צריכה להעמיד פנים מול בני משפחה וחברים, כי עומק כאב הלב שלי הוא תהומי, אך הוא עבור דקלן ופייק, לא בנט, שללוויה שלו אני מתכוננת לצאת עכשיו.
     
    התעלמתי ככל האפשר מכל החדשות על דקלן ועל פייק; הלוויות שלהם הגיעו ועברו, אך להראות את פניי שם היה עלול להיות מהלך טיפשי. לא יכולתי לקשור את עצמי אליהם אם אני מצפה להישאר חפה מכל חשד. בסופו של דבר, אני העכביש שטווה את קורי המשחק הזה.
     
    אני מורחת אודם אדום־כהה על שפתיי ונזכרת בחמימות שהרגשתי כשהיו צמודות לדקלן. המתיקות שלו נצרבה לתוכן. לפעמים, כשלא הצלחתי לשלוט באהבה שלי אליו והייתי זקוקה ליותר, הייתי פוצעת את עצמי, מונעת על ידי תשוקה טהורה.
     
    אני מתרחקת ומתבוננת על מה שנשאר ממני. גלים עדינים של שיער אדמוני נשפכים על כתפיי הרזות, עיניי שקועות בחוריהן בשל הצער שמכרסם בי, אך בעזרת טיפות עיניים, הכחול שבעיניי נוצץ ואני נזכרת בעיניו של אבי, שהיו הנוצצות מכולן. אני מוקפת באובדן וכך היה כל חיי. אני מעבירה את היד על הבד החלק של שמלתי השחורה ומכינה את עצמי ללוויית בעלי כי את האובדן הזה אני מקבלת בלב שלם. בנט הוא אחד מניצחונותיי המועטים, למרות שזה ניצחון מריר.
     
    היום קריר ואפור. ערפל קל נוחת על האדמה הקרה כשאני נוסעת לצד השני של העיר, לבית הקברות שבו רכשו הוריו של בנט חלקות משפחתיות. אני הולכת לבד – האלמנה השחורה. הכול שחור, כולל הלימוזינות והרכבים הפרטיים שעומדים בשורה לאורך השבילים המפותלים, המשתרכים דרך החלקות המצוחצחות אל מקום מנוחתו האחרון של בנט.
     
    כשאני מחנה את המכונית, אני גונבת רגע כדי לנשום ומבחינה בבולדווין הצועד לכיוון שלי, מחזיק מטרייה מעל ראשו. לא ראיתי אותו מאז שחררתי אותו בשבוע שעבר. בנט איננו והגיע הזמן להתחיל להעלים לגמרי את השאריות ממנו, כולל את הצוות שלו. תמיד חיבבתי את בולדווין – גם את קלרה חיבבתי – אך לאחר ששחררתי את בולדווין, אמרתי שלום גם לה. שניהם הבינו כשהסברתי את ההיגיון שעומד מאחורי זה. היה לי קשה יותר עם קלרה כי חלק קטן ממני תמיד הרגיש קשור אליה כאם שמעולם לא הייתה לי.
     
    "גברת ואנדרוול," בולדווין מברך אותי כשהוא פותח את הדלת ואוחז בידי, מסייע לי לצאת מהרכב.
     
    "תודה," אני ממלמלת, עיניי על המשמר מאחורי משקפי השמש הכהים.
     
    עיניו רכות, מלאות בדאגה, ואני יודעת שהוא רוצה לומר משהו, אז אני מחייכת חיוך מלא צער והוא מהנהן בכאב משותף, רק ששלי שקרי.
     
    אני כורכת את זרועי בזרועו כשהוא מוביל אותי אל חלקת הקבר, ששם ארונו של בנט מונח על האדמה, מוקף בזרים רבים של פרחים ריחניים ובאהובים מתייפחים. אני מצטרפת אליהם כשהדמעות זולגות בחופשיות מעיניי ומטפטפות לאט מפניי. הבן־זונה הזה שהם מתאבלים עליו הוא השנאה הטהורה שנרקבת בתוכי. הדמעות האלה אינן בשבילו – הן בגללו.
     
    כשאני מובלת לכיסא הריק האחרון ליד אימו של בנט, עיניי פוגשות את עיניה של ג'קלין מעבר לארון שלו. אני רוצה לחייך לאישה העלובה הזאת, אך לא מחייכת. היא מפנה במהירות את מבטה ממני ומתנועעת באי נוחות. היא יודעת שאני יודעת. עורך הדין התקשר אליי לפני כמה ימים כדי לספר לי שהוא פגש אותה כדי לדון בצוואתו של בנט ובקרן הנאמנות שהקים עבור ילדם הממזר.
     
    אני מתיישבת.
     
    הזמן עובר.
     
    מילים מתמשכות על תקווה ותפארתו ושפעו של האל.
     
    החיים הם מתנה, מהלל הכומר.
     
    בולשיט.
     
    רעש הגשם היורד והאנשים הבוכים מתמזגים ככל שאני ממשיכה לשבת. רבים עוצרים ומנחמים אותי כשאני בוכה ומעמידה פנים שהמילים שכרגע נאמרו היו מכוונות באמת לדקלן ולפייק. אני יושבת וחושבת עליהם, מוקירה את חייהם ביום הזה, לא את חייו. אני מהנהנת ומודה בשקט לכל אחד כשהם מפנים בזה אחר זה את גבם אליי והולכים, מרוקנים את בית הקברות.
     
    ריצ'רד וג'קלין נעצרים, ובצעד מאוד לא טיפוסי מצד ריצ'רד, הוא נותן לי חיבוק, אם כי בצורה קצרה ומתוחה. אני מביטה בבוגדת והיא מטה את ראשה בצער דומם לפני שהיא פותחת את זרועותיה כלפיי. אני משתפת פעולה למראית עין.
     
    "אני ממש מצטערת," היא לוחשת את הניחומים המאולצים שלה.
     
    אני מתרחקת, כדי לוודא שהאינטראקציה תהיה קצרה. "תודה שהגעתם."
     
    "תתקשרי אם תצטרכי כל דבר," היא אומרת, ואני בטוחה שזה יותר כדי שבעלה לא יחשוד מאשר מילים שיש בהן כוונה אמיתית.
     
    אני מהנהנת וג'קלין מסתובבת והולכת עם ריצ'רד בלי לומר מילה נוספת.
     
    רק קומץ אנשים נשאר וליבי מחסיר פעימה כשאני רואה את קאלום, אביו של דקלן. הסתתרתי בכוונה מכל מה שהזכיר לי את דקלן כי פשוט לא יכולתי לשאת את הכאב, אך כשעיניו של קאלום פוגשות את עיניי, אני נעמדת והולכת אליו.
     
    החיבה שתמיד הייתה לו כלפיי כבר איננה, נותרו רק פני אבן של אדם שזה עתה איבד את בנו.
     
    "קאל," אני לוחשת כשאני מתקרבת אליו. הוא עומד בצילו של עץ ענקי. הוא לא מדבר. "לא ציפיתי לראות אותך כאן."
     
    "בעלך היה גבר שהערצתי. את יודעת את זה."
     
    אני מהנהנת וכמעט נחנקת בשל ליבי השבור כשאני עונה בלחישה מרוסקת, "הבן שלך... אני כל־כך מצטערת."
     
    אני מנסה לשמור על קור רוח ככל האפשר, כפי שמצופה מאישה שעשתה עסקים עם בנו. מבחינת קאל, זה מה שהייתי עבור דקלן. הוא בכלל לא מודע לעובדה שהיינו מאוהבים ושרצינו חיים משותפים וחלקנו חלום ללדת תינוק יחד – תינוק שהתפתח פעם ברחמי שכיום הפך רקוב.
     
    "החיים אינם הוגנים, יקירה," הוא אומר במבטא הסקוטי החזק שלו, שבתוכו אני יכולה לשמוע את דקלן. אני משפילה את הראש ונאחזת חזק בקולו כדי שלא אאבד אותו. ידו של קאל חופנת את לחיי. אני מרימה את ראשי ומביטה לתוך עיניו, פניו מטושטשות מהיגון המתפרץ בעיניי. הוא מעביר את אגודלו לאט על פניי ואוסף את דמעותיי. הוא מטה את ראשו ואומר, "זה מצחיק, לא?"
     
    אני ממצמצת כמה פעמים לנוכח מילותיו המסקרנות לפני שהוא ממשיך, "שני הגברים נרצחו בבתיהם בהפרש של ימים זה מזה, ולמשטרה אין שום מושג מי אחראי לכך."
     
    מילותיו מעבירות בגבי צמרמורת מקפיאה ולפני שאני מצליחה ליצור מחשבה ברורה אחת הוא מנשק את מצחי והולך. אני מסתכלת על גבו כשהגשם יורד עליו ונופלת על ברכיי בבוץ. הוא האחרון שעוזב ואני לבד, ידיי שוקעות באדמה הספוגה. אני צורחת בדממה, אך נחרשת מעוצמת הרעש שבראשי.
    • איי. קיי. בלייר
    • איי. קיי. בלייר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות