הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • להתראות מחר
    ספר מוגן
     
  • להתראות מחר
    אריק לינדסטרום | תרגום: אמנון כץ, שהם סמיט
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2016 | נוער, פרוזה תרגום | 363 עמ' מודפסים

    פרקר גרנט רואה הכול. והיא לא צריכה עיניים בשביל זה.

     

    לכן היא יצרה לעצמה חוקים שכל אחד שנמצא איתה בקשר צריך לדעת. למשל, אסור להתייחס אליה אחרת רק בגלל שהיא עיוורת. אסור לנצל את זה בשום דרך שהיא. והחוק החשוב ביותר: אין הזדמנות שנייה. מי שפגע באמונה, לא יוכל לזכות בו שוב לעולם. 

     

    תשאלו את סקוט קילפטריק ששבר את לבה.

     

    ואז, אחרי שנים שלא היו בקשר, שב סקוט ומופיע בחייה. פרקר יודעת שיש רק דרך אחת נכונה להתייחס אליו – התעלמות. יש לה מספיק עיסוקים אחרים: החברות הטובות שלה, המבחנים לנבחרת הריצה (כן, הבנתם נכון. העיניים שלה לא עובדות, אבל הרגליים כן) וגם הניסיונות להתגבר על אובדן אביה. על כל יום שעובר בלי שתבכה פרקר מעניקה לעצמה כוכב זהב.

     

    אבל ההתעלמות מן העבר הולכת ונעשית בלתי־אפשרית ואולי, רק אולי, יש חוקים שהגיע זמנם להשתנות. להתראות מחר הוא ספרו הראשון של אריק לינדסטרום המציג שילוב של קול עוצמתי ורגש אמיתי.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 36
    הוספה למועדפים שלי
  • פתיחה
     
    השעון המעורר שלי מצלצל, אני משתיקה אותו במכה, ובו זמנית לוחצת על כפתור שעון־דובר. ״חמש חמישים וחמש,״ סטיבן הוקינג אומר. רק רוצה להיות בטוחה, כמו תמיד.
    אני פותחת את החלון ושולחת יד החוצה. קריר, ערפילי, אבל לא לח מדי. מן הסתם מעונן. אני זורקת על עצמי כמה בגדים — חזיית ספורט, טי־שירט בלי שרוולים, מכנסיים קצרים, נעלי ריצה — לא טורחת לבדוק מה בדיוק. כל הבגדים שאני רצה בהם שחורים.
    חוץ מהצעיפים. אני עוברת עליהם, בודקת את תגיות הפלסטיק ותוהה מה הכי יתאים למצב־רוח שלי. אני מרגישה מין עצבנות משונה ולכן בוחרת באחד שאולי יעזור: צעיף כותנה צהוב עם סמיילים רקומים. אני קושרת אותו מסביב לראש כמו בפרה־עיוורת, ככה שכל עין מכוסה בחיוך.
    השמש הזורחת חמימה על הלחיים שלי; השמים כנראה בהירים, לפחות באופק. אני נועלת אחרי את דלת הכניסה ומחליקה את המפתח לגרב. במקום שבו השביל נפגש במדרכה אני פונה ימינה ומתחילה לרוץ.
    הדרך מהבית למגרש ממש מתוכנתת בי: בכפות־רגליים, ברגליים, בשיווי־משקל. אחרי שבע שנים אני מכירה כל בליטה, כל סדק, כל שורש חשוף במדרכה. אני לא צריכה לראות לאן אני רצה; אני מרגישה את זה.
    ״פרקר, עצרי!״
    אני כמעט נופלת ואז נעצרת, מנופפת בזרועות כאילו אני על שפת צוק. אם אתמול עבד פה דחפור, בהחלט יכול להיות שזה המצב.
    ״אוי פרקר, אני מתנצלת!״ קול עקרת־הבית־הפרברית־הנואשת של גברת רייך צועק ממרפסת הבית שלה. עכשיו היא רצה אלי בשביל הגישה, צרור מפתחות מקרקש בידה. ״אח של לן הגיע אתמול בלילה...״
    אני משתדלת לא לדמיין את עצמי מתנגשת בדופן המכונית המסחרית שלו. אני הולכת קדימה בידיים מושטות לפנים, עד שאני נוגעת במתכת קרה, רטובה מטל. ״את לא צריכה להזיז אותה.״ האצבעות שלי מרפרפות על פני המשטחים החלקים של דופן המכונית בזמן שאני עוקפת אותה.
    ״ברור שאזיז. כשתחזרי היא לא תהיה כאן.״
    אני מוצאת שוב את המדרכה וממשיכה לרוץ, שומעת את המכונית נוהמת מאחור. בפינת הרחוב אני מחכה עד שגברת רייך תכבה את המנוע, שאוכל להקשיב לתנועה. אני שומעת רק ציוץ של ציפורים וחוצה את הצומת לפארק גונתר.
    אחרי שאני נוגעת בגדר־הרשת של המגרש שבפארק, אני פונה ימינה. צועדת ארבעה־עשר צעדים עד לחור בגדר, פונה שמאלה ועוברת דרכו, מושיטה יד אחת קדימה למקרה שדווקא היום, אחרי כל השנים, לא הערכתי נכון את המרחק. אני עוברת חלק, כמו תמיד.
    אורך המגרש מאה מטרים בערך. אם מאז אתמול צצו פה מכשולים חדשים, רוב הסיכויים שלא אמצא אותם בסיבוב אחד של הליכה. אבל עד כמה שמטורף לרוץ פה, מטורף יותר לרוץ בלי ללכת קודם.
    מאה ארבעים ושניים צעדים מביאים אותי אל הגדר שבצד השני. השטח נקי, הכול כרגיל. כמה דקות של מתיחות, ואני מוכנה לריצה. שבעים וחמישה צעדי ריצה קלה, עשרים ושישה צעדי הליכה עד הנגיעה בגדר, ובחזרה.
    חמש פעמים כאלה ואז ספרינטים.
    שישים צעדים מביאים אותי למרחק עשרים וארבעה צעדי הליכה מהגדר הנגדית. אחרי זה אני צריכה לקחת כמה צעדים הצדה, לפצות על הנטייה לאלכסון. האוויר עומד, קצת יותר חם מאתמול אבל קריר כשאני טסה דרכו. עד החום הנורא של הקיץ יש עוד כמה שבועות טובים.
    עשרה ספרינטים וזהו. אחרי שאני חוצה את הכביש אני ממשיכה בריצה קלה, כדי להתקרר, אבל ליד כביש הגישה לבית של משפחת רייך אני מאטה ועוברת להליכה. נכון, שמעתי את המכונית נוסעת, אבל מרגע שנתקלים בבעיה לוקח זמן עד ששוכחים אותה. בעברו השני כביש הגישה עולה בשיפוע ומתמזג עם המדרכה, ושם אני חוזרת לרוץ.
    בשנייה שבה אני פותחת את דלת הכניסה אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני לא מריחה שום ארוחת בוקר. אפילו בימים של קורנפלקס יש טוסטים. במטבח אני שומעת רק את הקולות הרגילים של בית ישֵן: טרטור המקרר, תקתוק השעון שמעל לכיריים, הנשימות שלי, וכשאני עוצרת להקשיב — את פעימות לבי.
    אני פונה אל המדרגות ומועדת על משהו במסדרון. אני מתכופפת ומגלה את אבא שלי שרוע על הרצפה, לבוש מכנסי פיג'מה מפלנל וטי־שירט.
    ״אבא? אבא! אתה בסדר?״
    ״פרקר,״ הוא אומר בקול משונה ושטוח, לא מאומץ או כאוב.
    ״נפלת? מה קרה?״
    ״תקשיבי,״ הוא אומר, ועדיין לא נשמע כמו מי שמוטל על הרצפה, בתחתית המדרגות. ״לכל אחד יש סודות, פרקר. כל אחד הוא סוד.״
    ברגע הזה, כמו תמיד, אני מתעוררת, אבל זה בדיוק מה שקרה בשלושה ביוני, שבוע אחרי סוף שנת הלימודים ושבועיים אחרי יומולדת שש־עשרה שלי.
    כלומר, חוץ משני דברים. אחד, שבאמת כמעט התנגשתי במכונית של משפחת רייך, אבל ביום אחר, כמה שבועות אחר כך. ושתיים, אבא שלי לא היה מוטל בתחתית המדרגות. מצאתי אותו במיטה שלו, והוא היה מת כבר כמה שעות.
    • אריק לינדסטרום
    • אריק לינדסטרום
     
  • המלצות נוספות