הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • להשביע את הדרקון
  • להשביע את הדרקון
    ידיעות ספרים | נובמבר 2019 | פרוזה מקור | 376 עמ' מודפסים
    סיפור פנטסטי, מופלא ומסעיר, שמתחיל כמו סיפור אהבה די רגיל של זוג תל אביבי פרוע וחובב ריגושים, ומתגלגל אל מערכת יחסים משונה בין אישה צעירה שמסוגלת לחזור בזמן לאביר שאינו בטוח אם היא פיה או מכשפה. 
     
    אחרי שחוו משברים זוגיים בעקבות הניסיון לנהל זוגיות פתוחה בתל אביב, עידית וחלימי עוברים יחד עם בתם לבית המשפחה בעתלית, שהיה שייך בעבר לדוד מסתורי. לתדהמתה, עידית מגלה שהיא ניחנה ביכולת לנוע בזמן אל שנת 1240, שנת "מסע הצלב של הברונים" בארץ הקודש, אחד ממסעות הצלב התמוהים אך המוצלחים בתולדות הממלכה הצלבנית. היא מתיידדת עם אביר בשם ז'אן מארסוף, גבר מסקרן ודמות היסטורית אמיתית, ומתחילה לבקר באופן סדיר בעבר הרחוק. הרומן העדין שמתפתח בינה ובין ז'אן נפרש במקביל לסיפור האבולוציה של יחסיה עם בעלה, והיא נאלצת להתמודד עם המשמעות האמיתית והעמוקה של ריבוי אהבות, כשהפער בן שמונה מאות השנה בינה ובין המאהב שלה מסבך את העניינים אף יותר. 
     
    בספר הביכורים המרשים שלה, מאשה צור־גלוֹזמן (עיתונאית תרבות בעיתון "הארץ", ילידת ירושלים המתגוררת בגבעתיים) פורשת ביד בוטחת עלילה רבת־תהפוכות שבמרכזה גיבורה נשית מקסימה במיוחד שרק מבקשת לעצמה עוד כמה רגעי חיים מתוקים. היא לומדת להבין שאמנם לא הכול מושלם ועוד צפויות לה מהמורות זוגיות, אבל לאהבה אין גבול. תוך שהיא משתעשעת בפנטזיה היסטורית, רומנטית וארוטית כאחד, מפנה צור־גלוֹזמן מבט מפוכח ומלא הומור אל הנושא הסבוך, אך מצית את הדמיון, של נישואים פתוחים. כיף לקרוא את הספר הזה, כיף כמעט כמו להתאהב.
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
     
    הוספתי מלח לסלט והרמתי את המבט אל האופק, אל השמש שהתגלגלה לעבר הים. במשך כל כך הרבה זמן התרגלתי לראות בניינים, חלונות של אחרים, מזגנים, אנטנות, דודי שמש ועגורנים, שעכשיו המראה של קו אופק נקי מהפרעות, מזוגזג קלות רק על ידי מריחות המים ובוהק השמש - הפנט אותי בכל פעם מחדש.
     
    ברור שכבר יצא לי להתבונן ארוכות באופק הימי - בחופש, בנופש, בשהייה אקראית בחופי תל אביב. אבל המראה הזה, כרקע קבוע לשגרת היומיום, עדיין תפס אותי מדי פעם למשך דקות ארוכות - כשהייתי מרימה את המבט מדלפק המטבח, או ממצמצת מול אור הבוקר בחדר השינה, או כשהאופק היה מבצבץ לפתע בחלון מאחורי הראש שלי בראי האמבטיה. שיער חום גלי, פני סנאי, עיניים ירוקות, ופתאום - אופק. נמתח מאחורַי, בין התלתלים לבין מסגרת הראי, כמו חיית מחמד שמשתרעת על כורסה ברקע של דיוקן. התענגתי על ההיתוך העדין בין שגרת החיים, שלא כל כך השתנתה עם המעבר מתל אביב לעתלית, ובין החידוש של הנוף שסבב אותי.
     
    הסיבה לכך ששגרת היום כמעט לא השתנתה עם המעבר היתה נעוצה בעיקר בחלימי. חלימי הוא אדם של הרגלים קבועים - תכונת אופי שתמיד מפתיעה את מי שמכיר רק את הצד הבלייני שלו. הוא מתעורר מוקדם מאוד בבוקר, ובדרך כלל יוצא מהמיטה כמה שניות אחרי שפקח עיניים, מתניע את עצמו עם קפה שחור חזק, בלי סוכר, ושתי סיגריות נובלס. שיעול הבוקר הברוטלי שלו מבשר בשבילי את תחילתו של היום.
     
    אחרי שהוא מתאושש מהשיעול הוא יוצא לקנות לחמניות טריות. האמת היא שהלחמניות הן רק תירוץ רומנטי - הרגל שסיגל לעצמו במהלך השבועות הראשונים איתי. סיבוב בוקר באוויר הצח הוא עושה עוד משנות נעוריו המוקדמות, בכל מזג אוויר, גם תחת שמש אוגוסט שקופחת כבר בשמונה בבוקר, וגם תחת מבול שוצף של דצמבר, אף על פי שהוא שונא גשם כמו חתול. גם בשנות הבליינות הארוכות שלו תמיד היה מקפיד לעזוב את המועדון בשעת בוקר מוקדמת. "אני אוהב לשמוע את הציפורים מתעוררות," היה אומר וחיוך אורב מאחורי שפתיו הצרות. לרוב היה אומר זאת לבחורה זו או אחרת, בפסיעה נמרצת מהמועדון בשש בבוקר, מעמיס עליה ברוחב לב ארוחת בוקר אקזוטית באיזה כוך מטונף.
     
    ככה זה היה גם בינינו. זה התחיל באחד מימי ההולדת האלה שנערכים ביום שישי אביבי, מתחילים אחר הצהריים ולפי הכימיה האנושית ואיכות האלכוהול והסמים עשויים להימשך, במתכונת זו או אחרת, עד שבת בבוקר. מישהו תמיד מנגן שם בגיטרה, ומישהי נושאת דברים טיפשיים אבל מצחיקים, ומישהו אחר נואם בטון רציני ומלא רגש, וכל הזמן יש מאבק סמוי בין מספר המבוגרים למספר הילדים. וככל שהשנים עוברות כן נוטה הכף לטובת הילדים, כמובן. אלה כבשו אט־אט כל מרחב של נינוחות וחוסר דאגות, ועל הדקים המעוצבים, שם היית רגיל לראות יחידים, זוגות וקבוצות משתרעים בבטלה ומפטפטים בנחת, מעבירים ביניהם משני תודעה וחטיפים, ראית עכשיו בעיקר זוגות עצבניים שמנסים להשתלט על פעוטות ששנת הצהריים שלהם נמנעה מהם, והם נמרצים ונוחים להתרגז כאחד.
     
    ליום ההולדת הספציפי הזה הגעתי עם מי שהיה החבר שלי אז, רונן, טיפוס קודר שהיה חבר ילדות של חתן המסיבה, ערן. לא היו באירוע הזה שום חברים שלי חוץ מערן ואשתו הילה. פה ושם הבזיקו פרצופים שהכרתי - מבית הקפה, מהשכונה, מארוחות ערב אצל הילה וערן, מפייסבוק.
     
    רונן היה טעות כמעט מהרגע הראשון. השתקנות שלו קסמה לי בהתחלה לעומת הפטפטנות המוגזמת של החבר שהיה לי לפניו, אבל בינתיים היא כבר נמאסה עלי לגמרי. כבר זמן מה תהיתי מה תהיה הדרך הכי פחות מלחיצה להיפרד ממנו. רבנו כל הזמן, גם לפני שהגענו למסיבה ההיא רבנו. הוא היה אצלי בדירה, רצה שאני אלבש חצאית מיני מעור שהוא אהב, אבל עצם ההתעקשות שלו גרמה לי ללבוש חצאית ארוכה וחולצה עם מפתח גבוה. "את נראית כמו דוסית," הוא אמר בגועל, ומרגע זה לא החלפנו מילה אחת בנחמדות. כמה דקות אחרי שחצינו את הסף אל הגג הענקי והמאובזר של ערן והילה נפרדנו דרכינו. רונן התעטף בשתיקה שלו כמו בגלימה ושקע בכוס הבירה שלו, שממנה לגם בלגימות קטנות ומעצבנות. אני הלכתי לפטפט עם הילה, והוא כיוון את עצמו למיטות החוף היוקרתיות, נשכב כמו מת כשמשקפי השמש העגולים שלו נחים על אפו ולא ניסה ליצור שום קשר עין.
     
    בזמן שקשקשתי עם הילה, שמתי לב שחלימי לוטש בי מבטים מכורסת הגן שעליה היה שרוע, גפיו הארוכים מתפרשים לכל עבר. אז עוד לא ידעתי שהוא קצר רואי כמו עטלף ונמנע מטעמים מסתוריים כלשהם משימוש במשקפיים או בעדשות מגע. המבט שפירשתי כבוטה ואפילו חצוף היה למעשה תוצר של חוסר היכולת שלו להתמקד כהלכה.
     
    ידעתי מי הוא, היתה איזו מהומה כשמינו אותו לערוך עיתון נשים פופולרי, והשמועות על רדיפת השמלות שלו הגיעו לאוזניה של כל בחורה מעודכנת בשוק הבשר המקומי. היו לו אף ארוך, מצח רחב וסנטר מזדקר, שפתיו היו צרות ולחייו שקועות, ממש לא חתיך קלאסי, אבל ראיתי אותו גורם לנשים מכל הגילים והסוגים לצחקק לפניו. בבקרים עבדתי בדרך כלל בבית הקפה שבו הוא נהג לשרוץ, ולא פעם הרמתי את המבט מהלפטופ הישן שלי בתהייה מה גורם לבחורה אחרת בכל פעם להנהן כמעט באלימות למשמע דבריו.
     
    חלימי, מצדו, באמת לא ראה אותי לגמרי בפוקוס בזמן שפטפטתי עם הילה, אבל היה לו רדאר שכוונן בעזרת שנים של ניסוי וטעייה. הוא היה יכול להבחין ביציבה שלי ("זה היה מאוד חינני בעיני, איך שהזזת את הראש והידיים," הוא אמר לי אחר כך) והוא מיד קלט את האופן שבו הצצתי בו מהצד. הוא לא ראה בעצמו רודף שמלות בדיוק, אלא יותר מגלה ארצות נועז מהסוג הישן, והוא באמת הזדהה עם קזנובה בכל מה שקשור לאהבת נשים - לא היו לו טעם מובהק או העדפות קבועות. הוא היה עשוי להידלק על נשים צעירות ממנו בהרבה, מבוגרות ממנו במעט, רזות, שמנמנות, נוירוטיות או פלגמטיות, פראיות או עצורות, מתחנחנות או קשות להשגה. לעתים גם פגם או מום או מוגבלות משכו אותו במיוחד. בכי לא הרתיע אותו בדרך כלל, ואפילו הדליק אותו לפעמים. הוא היה נכרך במיוחד אחרי נשים שחייהן היו מלאים - בבעל, בילדים, בקריירה או בתחביב רציני כלשהו. אבל כל אישה שנקרתה בדרכו ועוררה בו ולו זיק של עניין היתה לו כשטח לבן במפת הכיבושים ששרטט לאורך חייו. את כל זה, כמובן, הבנתי הרבה אחר כך.
     
    הילה, בחורה חדת עין וחושים, קלטה מיד את המבטים שהעפנו זה בזה.
     
    "את מכירה אותו?" שאלה, מנופפת לחלימי בחיוך. הוא חייך בחזרה והחווה בידו, "בואו."
     
    "רגע," סימנה לו הילה באצבעות צמודות ומכווצות כלפי מעלה.
     
    "שלום־שלום כזה," אמרתי. "אני רואה אותו בקפה לפעמים."
     
    "טוב, אם את רוצה סטוץ לא מחייב, הוא הבחור בשבילך." הילה תיעבה את רונן, אבל אותי היא חיבבה מאוד. היא ידעה שהיחסים בינינו הולכים ומידרדרים ונהגה להציע לי בלי בושה שידוכים פוטנציאליים אחרים. זה תמיד הצחיק אותי, והפעם חשתי כורח כמעט פיזי לזנק להרפתקה, טיפשית וזניחה ככל שתהיה, ולו רק כדי לעצבן את רונן.
     
    "הוא אוהב למלא את תפקיד ה..." עיניה של הילה שוטטו סביב בניסיון משוחק היטב ללכוד את המושג המדויק. "פנטזיה־לרגע־אחד." היא הביטה בי והוסיפה בתאוותנות, "ויש לו חולשה לנשים תפוסות." מעניין, חשבתי לי, אם להילה עצמה היה איזה סטוץ לא מחייב איתו, או שניים או שלושה.
     
    היא המשיכה ותיארה לי איך חלימי נוהג לפסוע בצעדי ריקוד עליזים ובמחוות נדיבות לתוך חייהן של נשים שמשכו את עינו, מדגדג את הליבידו שלהן וגורם להן לחוש נחשקות, ואחר כך נעלם בענני הריסות, ולעתים מנסה לפצות על כך בכתבה מחמיאה במגזין בעריכתו, או באיזו הפניה למשרה נחשקת. היא פלטה בזה אחר זה כמה שמות שנישאו על כנפי הרכילות התל אביבית, ואני התאפקתי בנימוס ולא שאלתי אם הילה התנסתה בעצמה בפנטזיה־לרגע־אחד איתו.
     
    חלימי המשיך להתבונן בנו, שואף מהסיגריה שלו ביד אחת ולוגם מכוס הוויסקי שלו ביד השנייה. הייתי כמעט בטוחה שהוא יודע על מה אנחנו מדברות, והאוזניים שלי התחממו.
     
    "בא לי לעשן," אמרתי פתאום, קוטעת את רצף הסקנדלים המושתקים שהילה גוללה באוזני בהנאה גלויה. הילה המשיכה לברבר בעודה שולפת חפיסת טבק לגלגול, אבל הנדתי בראשי. "סיגריה אמיתית," אמרתי וחייכתי אליה, והלכתי אל חלימי.
     
    חלימי הזדקף בכורסת הגן, מעמיד פני מופתע. "אפשר ללוות ממך סיגריה?" שאלתי כאילו חזרתי לשיחה שנקטעה לפני דקות אחדות, אבל הלב שלי הלם קצת מהר מהרגיל. הוא זיהה אותי במעורפל - אחר כך הוא אמר שהוא כבר שם לב ל"בחורונת החמודה" שקבורה בתוך הלפטופ שלה מדי יום בבית הקפה השכונתי. היינו מנידים ראש זה לעבר זה לפעמים, פעם ביקשתי ממנו אש, הוא טען שהוא זכר את זה כי הוא שם לב לעיניים הירוקות שלי, אבל איכשהו אף פעם לא יצא לו להתחיל איתי.
     
    "ללוות?" הוא גיחך וגירד את לחיו באצבע ארוכה. "בטח, אפשר ללוות. אבל רק אם את מבטיחה להחזיר לי אחר כך עם ריבית." היה לו קול מאנפף, אבל היה משהו מכשף באופן שבו דיבר. הוא משך תנועות מסוימות בעצלתיים והיה ניכר שיש לו פֶטיש למילים. "זה נובלס," הזהיר אותי כששלף את החפיסה הירוקה מהג'ינס סקיני שלו. "הסיגריה האהובה עלי," אמרתי.
     
    •••
     
    השמש כבר שקעה, והטלאים הזהובים שנימרו את מבצר עתלית באופק התפוגגו לצללים חומקניים. הוספתי שמן זית לסלט, הוצאתי את פרוסות הלחם מהטוסטר ויצאתי לחצר. לילי, בשיער בהיר סתור ולחיים סמוקות, ישבה בנדנדת הפלסטיק התכולה שקשרנו אל אחד מענפי עץ האזדרכת הגדול, הרגליים שלה משתלשלות מבין פתחי הבטיחות בתוך מגפי חתול, נעה קדימה ואחורה ברוח הקלה. חלימי ישב לידה על כיסא שגרר מפינת הישיבה והתעסק בסמארטפון שלו.
     
    "ארוחת הערב די מוכנה," אמרתי בשקט. הוא קפץ קצת, והחיוך האשם שלו הקשיח לי מיד את הלסתות. בן זונה, אמרתי לעצמי, אבל לא הסגרתי שום רגש, או כך לפחות חשבתי. חלימי הרצין, ובזה היה חידוש. אתה מתנהג כמו אידיוט לעתים קרובות מהראוי לאדם עם מוח חריף כמו שלך, אמרתי בלב, אבל אולי למדת משהו. התעלמתי מהמבט שהוא נעץ בי וניגשתי אל לילי. הרמתי אותה מהנדנדה, מאמצת אלי את הגוף הקטן והחמים. רוח הערב הפכה צוננת ואני נרעדתי בחולצה הדקה שלי.
     
    "אמא," אמרה לילי וניסתה לתפוס לי את הריסים. "למה יש לך עיניים?"
     
    חייכתי אליה ואמרתי, "חתיכת שאלה לעניין."
     
    חלימי כיבה את הטלפון באנחה והחליק אותו לכיס. "פיצקי, מוח חשדני שכמוך, זה סתם שטויות," הוא אמר, ניגש אלי וחיבק אותי מאחור.
     
    "ברור, רוב החיים זה שטויות," עניתי בגוף נוקשה. "רק שחשבתי שאולי תוכל להימנע מהשטויות לאיזה שבועיים רצוף, לרגל החיים החדשים." את המילים "החיים החדשים" פלטתי בלגלוג, ומיד הגרון שלי התכווץ.
     
    חלימי התרחק ונשם נשימה עמוקה - כזאת שמנסה לשדר סבלנות, אבל למעשה משדרת חוסר סבלנות מובהק. עכשיו כבר התחשק לי לבכות. כל עדנת אחר הצהריים, עם השקיעה אל האופק והזיכרונות המדגדגים, התפוגגה לתוך צינת הערב. "עידית, אל תהיי מפגרת," אמר חלימי, יותר בקור ממה שבטח התכוון, וזה עוד יותר ביאס אותי. ידעתי מה הוא עושה, והוא ידע שאני יודעת, ואף על פי כן הוא לא טרח להתנצל או לנסות לפייס אותי, אלא נסוג מיד לעמדת קרב. אלף פעמים כבר קיימנו את השיחה של "את קבעת את הכללים" ו"אתה לא ממש עמדת בהם", אלף פעמים נשבעתי לעצמי שגם אני אהיה כמוהו, ואלף פעמים נוכחתי לגלות שהחיווט של האדם הזה הוא בלתי־אפשרי לפענוח.
     
    •••
     
    "ומה שמה של עלמתי?" אמר חלימי בפלרטטנות גלויה כשהדליק לי את הסיגריה. "עידית. רוז'בסקי," אמרתי אחרי שפלטתי את העשן.
     
    "המממ, רוז'בסקי," חזר אחרי. "מה זה, רוסייה?"
     
    "בת של," עניתי בחיוך.
     
    "אני מת על רוסים," אמר הוא בעליצות. תהיתי אם הוא פשוט מניח שאני יודעת מי הוא.
     
    "ואדוני?" עגבתי בחזרה.
     
    "שאול חלימי," ענה והישיר אלי מבט. "אבל בדרך כלל קוראים לי פשוט חלימי."
     
    תמיד היה לי הרגל לדמיין עתידים פוטנציאליים. הייתי מגיעה לראיון עבודה, למשל, ומדמיינת כבר את האינטימיות שאפתח עם המילונים הניצבים בשורה מעל שולחן העורך, או עם המסדרון המוביל מהאופן ספייס אל השירותים. עכשיו דמיינתי את שנינו חבוקים בערסל ואני מכנה אותו "לים לים". כמעט הגיתי את שם החיבה הזה בקול, רק כדי להפתיע אותו, אבל עצרתי בעצמי ברגע האחרון. "רצית להגיד משהו?" הוא אמר. זה נכון שהאופן שבו הוא שידר שהוא יודע על מה את חושבת היה כובש. בתחושת אשמה הצצתי לעבר משקפי השמש הקודרים של רונן, שעדיין נחו על אפו במרחק כמה מטרים מאיתנו, על מיטת החוף. דמיינתי את הנחרה הקלה שאולי עלתה משם מדי פעם.
     
    "חבר?" שאל חלימי בעניין, עוקב אחר המבט שלי. "אה, כן, סוג של," עניתי בחוסר נוחות, ואז נזכרתי במה שהילה סיפרה לי. חזרתי והסתכלתי על חלימי - שחום, חלק, נינוח, עם כפות ידיים גדולות. באמת מתחשק לי זיון הגון, חשבתי בהתרסה ונפניתי עם כל גופי אליו.
     
    •••
     
    את ארוחת הערב אכלנו בשקט יחסי. לילי מילאה את השתיקות בתביעותיה. "רוסה יוגוט, לא בינה!" צעקה עלי למראה קופסת הגבינה הלבנה שהונחה לפניה, שאותה דרשה רק כמה שניות קודם לכן. בדרך כלל השתדלתי לא להיכנע לרודנות הספורדית שלה, אבל הפעם החלפתי את הגבינה הלבנה ביוגורט בצייתנות פזורת דעת.
     
    "אמא תלבשי שמלה," אמרה לילי.
     
    נאנחתי ואמרתי, "למה?"
     
    "כי זה יפה לך," אמרו לילי וחלימי יחד.
     
    אף שהדו־שיח הקטן הזה נערך כבר עשרות פעמים כנראה, לילי הופתעה שחלימי יודע מה היא עומדת לומר. היא צחקקה ואמרה, "השתגעתי" ("היתגתי"). "תלבשי שמלה," אמרה שוב בנימת ציווי, וחלימי הוסיף בכוונה רבה, "זה יפה לך."
     
    אחרי המקלחת והסיפור במיטה ונשיקת הלילה־טוב כיבה חלימי את האור בחדרה של לילי ופסע בשקט אל הסלון. אני כבר הייתי מצונפת על הספה. על השולחן ניצבה הקססונית ואני חיפשתי בלי התלהבות משהו מעניין לראות בנטפליקס. חלימי לא אוהב שאכטות, הוא אדם של כימיקלים ואלכוהול בעיקר, אבל הוא פרגן לי ותמיד רכש עבורי את הרפואי הכי טוב שאפשר להשיג. ברור שהיו לו את הקשרים הכי טובים.
     
    "עדיין עצבנית?" שאל הקול המאנפף ברוך. היה לו ריח של כביסה נקייה ושל הסבון של לילי, והיה קשה לכעוס על האבא המסור שהרגע סיים תהליך ארוך של השכבה מייגעת בזמן שאני גלגלתי ועישנתי שאכטה מרגיעה במרפסת, מנסה לשמוע את קולות הגלים במרחק. היה הרבה יותר קל להתמסר ולהשתקע בחיקו המזמין ולתת לו ללטף את זרועותי.
     
    "אני שונאת לכעוס על הדברים האלה," אמרתי, מדמיינת את השרלילה התורנית שאיתה בטח הסתמס מוקדם יותר. תיארתי לעצמי שזו איזו עוזרת הפקה עם שפתיים מלאות וציצים גדולים, אולי זו שתיאמה את המפגש עם פליטת הריאליטי שראיין בשבוע שעבר. באופן לא מפתיע, ובכל זאת מזמין הרהורים נוגים, טבעת הנישואים הדקה על אצבעו גרמה לו להיראות נחשק יותר בקרב צעירות תוססות, שאותן הקסים בידענותו ובנדיבותו. "גם אני שונא שאת כועסת על הדברים האלה," הוא הסכים בכל לבו, ואני חייכתי אף על פי שלא התכוונתי.
     
    לא היה טעם להתווכח. השיחות שלנו בנושא הזה היו מעגליות לגמרי, ובכל פעם שחשבתי שהגענו להסכמה, או לפחות להבנה הדדית, התבדיתי בסופו של דבר. כשהיה נראה שאני הולכת להיפרד ממנו, הוא היה מאיים להתאבד ופוצח במסעות הרס עצמי גרנדיוזיים, שתמיד נגמרו כששנינו ממררים בבכי ומשהקים זה לזה שבועות אהבה.
     
    חודשיים אחרי שהפכנו לזוג הוא כבר התחיל לנדנד לי עם ילד. "תעשי לי ילד," הפך למשפט שגור בשנה הראשונה שלנו. "תשים קומקום?" הייתי מסמסת בדרך הביתה. "אם תעשי לי ילד," הוא היה מסמס בחזרה. בהתחלה חשבתי שהוא סתם אומר, אבל הוא הכניס את הנושא אפילו לתוך הזיונים שלנו, רציני כמו המוות. "אני אעבר אותך," הוא היה לוחש לי תוך כדי שהוא חודר עמוק יותר ויותר, ממסמר את ידי מעל ראשי. כשהייתי נזכרת בזה אחר כך תמיד קצת התביישתי, אבל הייתי גומרת מזה בכל פעם.
     
    •••
     
    צל ארוך הקדיר את פניו של חלימי, בזמן שאני התגלגלתי מצחוק מהסיפור שלו על מפגש מסוכן עם אייל צפוני במרחבים המושלגים של לפלנד. הרמתי את הראש וראיתי את רונן עומד מעלי. משקפי השמש נחו כעת על הפדחת שלו, בזקן האופנתי הקטן היו פירורי בורקס, והעיניים הצרות ממילא היו מצומצמות לחרכים.
     
    "עושים חיים?" שאל בקול מלא ארס.
     
    "לגמרי!" אמרתי ברגש ופערתי את עיני לעברו. איכס, חשבתי בסלידה, איך יכולתי לשכב עם היצור הזה? חלימי התבונן בו בעניין מנומס.
     
    "טוב, אני הולך," אמר רונן, מצפה שאקום אחריו.
     
    "אז ביי," אמרתי. "נתראה אחר כך," הוספתי, כדי לא להישמע כלבה מדי. רונן הרים את הגבות בפקפוק (ממש שמעתי אותו אומר בלב, "בחלום הלילה, יא בת זונה"), זרק מבט רווי רעל לעבר חלימי והלך. בתחושת שחרור עמוקה הסתכלתי עליו מתרחק משם.
     
    "אז זה הסוג של חבר?" שאל חלימי והסיר פירור בלתי־נראה מקצוות השיער שלי.
     
    "סוג של היה, נדמה לי," אמרתי ומיד התמלאתי מבוכה מהתשובה הטיפשית.
     
    "נראה בחור חמוד," אמר חלימי בניגונו העצל.
     
    "אל תהיה מניאק," אמרתי אני.
     
    השתתקנו והסתכלנו על רונן. כשעצר להיפרד מערן, ראיתי ששניהם מעיפים מבט לעברי. ערן נראה קצת מבוהל, אבל הילה, שעמדה לידו, הרימה את כוס המשקה שלה לעברנו באחווה.
     
    "איזה מותק," אמר חלימי.
     
    "לגמרי," הסכמתי והוספתי, "זיון טוב?"
     
    חלימי נשנק לתוך המשקה שלו.
     
    "מה, היא סיפרה לך?" שאל בהבעה מופתעת ודי מצחיקה.
     
    "האמת שלא, אבל ניחשתי," התחייכתי. חלימי חייך גם הוא, חושף שיניים קטנות וצפופות וסוקר אותי בהערכה מחודשת.
     
    "נו?" חזרתי.
     
    "מה, אם היא זיון טוב?" חזר חלימי על שאלתי. משכתי בכתפי ולקחתי שאיפה מהסיגריה.
     
    "ולמה חשוב לך לדעת?" הוא חקר.
     
    נשפתי לאט את העשן ועניתי, "מי יודע, אולי אני ארצה לשכב איתה פעם." הוא צחק והתרומם מהכורסה. "אני אביא לנו משקאות ואז אני אספר לך כל מה שאת רוצה לדעת. ויסקי?"
     
    "האמת, אני לא כל כך שותה," התחלתי להגיד, שולחת יד אל המיני־קססונית שהייתי לוקחת איתי למסיבות.
     
    "היום את שותה," קבע חלימי ומצמץ לעברי פעם אחת כינשוף.
     
    "חוצפן," אמרתי.
     
    "נכון," הסכים חלימי ברוח טובה. "אבל היום את שותה. ויסקי?"
     
    "וודקה," עניתי. "ומשהו לקנח." זה מצא חן בעיניו מאוד.
     
    "לקנח," חזר אחרי. "מה זה, יצאת מתוך רומן רוסי?"
     
    "אולי," אמרתי, מרוצה.
     
    "לקנח," חזר חלימי שוב, כאילו לעצמו, והתרחק לעבר שולחן המשקאות.
     
    קמתי מהכיסא הלא־נוח שישבתי עליו עד כה וגררתי כורסת גן ליד זו של חלימי. השתרעתי עליה בתחושה של חופש. התבוננתי בכל הזוגות האוספים בעייפות את ילדיהם הקורסים, נובחים הוראות זה לזה, והתמסרתי לגמרי לעונג של אדם משוחרר ממחויבויות. חשבתי בסיפוק על הספר שסיימתי לתרגם שלשום, מה שפינה לי את השבועיים הקרובים מכל מטלה מייגעת, והסתכלתי על חלימי מקשקש עם ערן, מפטיר משהו להילה - היא פרצה בצווחת צחוק שהחרידה עורב מאנטנה מרוחקת. תהיתי כמה מופקרת ארגיש אם אשכב איתו כבר באותו לילה.
     
    •••
     
    הסרט נגמר. ניסיתי להגיע אל העכבר ולעצור את הנגן, אבל הראש של חלימי קיבע את זרועי אל הספה ונאלצתי להתפתל כדי להשתחרר ממנו. הוא נשכב על צדו וטמן את אפו הארוך בכר הרקום. עצרתי בכתוביות הסיום וכיביתי את הטלוויזיה. רעש מרוחק גרם לי להרים את המבט, אבל מיד השתררה שוב דממה.
     
    רעשים חדשים, אמרתי לעצמי. גם אליהם צריך להתרגל. ואז אתה מזהה את הנביחות השונות של כלבי השכנים, ואת הגרגורים הקבועים בצינורות, ואת הרחשים שנשמעים כמו צעדים אבל הם בעצם איזה גנרטור מרוחק שמכוונן את עצמו.
     
    הנייד של חלימי הבהב. בדרך כלל הוא שמר אותו קרוב לגוף, וממילא העדפתי לא לחטט יותר מדי. לא פעם ולא פעמיים קרה שנתקלתי באיזו תכתובת שעשתה לי בחילה וגרמה לי לשנוא אותו. הפעם שלחתי את ידי אל הטלפון בפרץ אדרנלין, מוכנה בכל מאודי להיגעל או לשנוא, להאשים אותו בחדלות אישים מוחלטת. דמיינתי את שנינו נאבקים, אני שורטת ובועטת בו והוא סוטר לי ומטלטל אותי. לא שמשהו כזה קרה אי־פעם.
     
    "סולי, תתקשר כשאתה יכול", היה כתוב בווטסאפ בצרפתית. זאת היתה אמא שלו. הנחתי את המכשיר על השולחן וחיבקתי את חלימי מאחור. כמה שעות אחר כך גררנו את עצמנו הלומים לחדר השינה.
     
    בבוקר, אחרי שהטמין בבטחה את הלחמניות הטריות במכל הלחם, חלימי התיישב לידי על המיטה. הוא ליטף את ראשי, ואני פקחתי עיניים מנומנמות, ידי מגששת אחרי שלו. "איך היה עם לילושי?" מלמלתי. לילי עדיין היתה בתקופת ההסתגלות לגן החדש, והייתי אסירת תודה לחלימי שלא חשש מהבכי הצפוי בבקרים, כשהיה צריך בכל זאת להיפרד ממנה בחצר הקטנה. "היה סבבה, היא כבר כמעט לא בוכה," ענה חלימי בנחת. "יש שם ילד אחד שבוכה הרבה יותר ממנה," הוסיף כשעיניו מרוכזות בי. הוא רכן ונישק אותי בעדינות על האף. הוא היה סובלני ביותר לריחות גוף גולמיים, ולא אחת ממש התענג עליהם. הוא המשיך לנשק אותי, עובר אל הפה שלי, ואז אל הצוואר, ידיו חופנות את כל רכותי החמימה.
     
    "אתה מנסה לנצל את חרמנות הבוקר הידועה שלי?" שאלתי, מצטמררת קצת מליטופיו.
     
    "בהחלט," ענה חלימי. הוא פישק את רגלי בעזרת ברכו.
     
    "לא בא לי להתמזמז אבל. בוא פשוט נזדיין, טוב?" אמרתי.
     
    "אין שום בעיה," אמר חלימי ואני התהפכתי על הבטן.
     
    אחר כך הוא סיפר לי שאמא שלו מגיעה לארץ מחרתיים, ואני התמלאתי שמחה ודאגה בו־זמנית, כרגיל. היחסים שלנו היו מלאי חיבה ועניין הדדי, אבל היה כאן עוד משהו. סימון חלימי עלתה לישראל מצרפת, לבד, לפני כארבעים וחמש שנה - אלמנה צעירה בהיריון ועם שני ילדים קטנים. היא הסתדרה באמצעות רשת ענפה של קשרים משפחתיים וכוח רצון יצוק מברזל ועבדה כל השנים כפקידה באחד המשרדים הממשלתיים, מטפסת לה בעקביות עד הדרגה הבכירה ביותר. ונראה כי אותו הכוח, שהניע אותה בגיל עשרים וארבע לעזוב את כל מה שהכירה ולפצוח בחיים חדשים ומלאי אתגרים וקשיים בישראל, הוא שהניע אותה, שלושים שנה אחר כך, להמשיך מאותה הנקודה שבה הפסיקה בצעירותה.
     
    היא חזרה לפריז לפני עשור וחצי, הוציאה תואר שני ואחר כך עבדה על דוקטורט (היא התמחתה בכתבי יד מאוירים מימי הביניים), התחתנה עם צרפתי אמיד מאוד ותרבותי מאוד וחיה חיים מעוררי קנאה למדי, שולחת בווטסאפ תמונות שלה ושל רישאר מותחים רגליים באיזו בקתה אלפינית, או מתפקעים מצחוק בחנות כובעים. בשנה הבאה היא אמורה לחגוג את יום הולדתה השבעים, אבל אדם שהיה מביט בה מאחור היה חושב אותה לאישה צעירה. מלפנים ניכרו בה השנים והמאבקים, אבל תווי הפנים שלה הקרינו יופי ועוצמה ושערה הלבין באפרסקיות סמיכה מאחורי כתפיה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שככה אני רוצה להזדקן, אבל ידעתי שאין סיכוי.
     
    חלימי העריץ את סימון, ממש סגד לה כמו לקדושה, והיא קיבלה את הגינונים שלו באצילות ובאהבה. בכל פעם שהגיעה לארץ הוא היה אוסף אותה מנמל התעופה, בכל שעה של היממה ובכל מזג אוויר, ולא משנה אם היו לו התחייבויות קודמות. בכל פעם ופעם גם הקפיד לקטוף או לקנות או לגנוב או סתם ליטול מאגרטל אקראי פרח יחיד כלשהו - כדי להעניק לה באולם מקבלי הפנים. זה היה עשוי להיות פרח היביסקוס אדום שקטף מהשיח הענקי בשכונה, חרצית או כלנית שליקט מכד אצל חברים, או אמנון ותמר שקטם מאי תנועה כלשהו. עד שניתן לגברתו, היה הפרח הבודד עלול לקמול מעט, כפי שנוכחתי לא פעם, אבל ההתמדה היתה מה שנחשב, וסימון היתה תמיד מרחרחת את הפרח בנחיריים עדינים להפליא. ליד חותנת כזאת, לא משנה כמה חיבה ועניין הדדי יש, את מרגישה כמו אבקת תולעים.
     
    •••
     
    "טוב, נעוף מפה?" אמר חלימי. לערן ולהילה היה מספיק כסף בשביל לשכור דירה גדולה עם גג ענקי ברחוב שקט בלב העיר, וגם מספיק כסף בשביל קייטרינג איכותי ומשקאות יקרים עבור אירוע סתמי כמו יום הולדת שלושים ושתיים. חלימי ואני היינו בין האחרונים ללכת, ועכשיו עמדנו בדרכו של צוות המנקים שפשט על הגג - מפנה שולחנות, מקפל כיסאות, נפטר משאריות מזון ושוטף במרץ משטחים מסוגים שונים. נפרדנו מהילה - ערן נעלם איפשהו למטה בדירה - ויצאנו לדמדומים השקטים של ערב שבת בתל אביב.
     
    פה ושם נשמעו זמירות שבת. זה תמיד הצחיק אותי בתל אביב ובה בעת גם הרגיע אותי. כמה יונים ודרורים עוד התעופפו בין חוטי החשמל ועצי הפיקוס, זוכים לקיתונות של ביקורת - כך זה נשמע - מהקבוצות המיושבות יותר שכבר התארגנו לשנת הלילה בצמרות הסמוכות. אופניים מהירים חלפו על פנינו, נושאים מגוון של פועלים, היפסטרים ואנשי משפחה.
     
    הוודקה עדיין געשה לי בדם, וחששתי שתכף אקיא או אעשה משהו מטופש אחר. "חכה שנייה," אמרתי והתיישבתי על גדר אבן נמוכה.
     
    "את בסדר?" שאל חלימי בדאגה.
     
    "אמרתי לך שאני לא רגילה לשתות," עניתי בזעף מסוים.
     
    "איזה מין רוסייה את?" התקומם חלימי. "נראה לי שאת צריכה להמשיך לשתות כדי להרגיש יותר טוב." צחקתי, וזה עודד אותו להמשיך. "בואי אני אגיד לך מה נעשה: נלך לאכול משהו טעים. בדיוק אכלתי אתמול במסעדה יפנית מעולה, את אוהבת?"
     
    חשבתי על זה רגע.
     
    "אני אוהבת מאוד, אבל לא נראה לי שסושי יעשה לי טוב עכשיו," אמרתי. "בא לי לישון."
     
    חלימי התבונן בי ארוכות.
     
    "בואי אלי," הוא אמר בסוף. "אני מבטיח לך במילת הכבוד שלי שאני לא אאנוס אותך."
     
    גלגלתי את עיני לעומתו, אבל לא הצלחתי לכבוש חיוך. "לא מיד, בכל אופן," הוא הוסיף.
     
    "אז מה תעשה איתי?" שאלתי. "אתה גר רחוק?" הוספתי אחרי שנייה.
     
    "אני אשמח להסתכל עלייך מתנמנמת," אמר חלימי בלי להיחפז. "ואני גר ממש פה, מעבר לפינה."
     
    הוא, כהרגלו, הימר. הסיכון היה נמוך ביחס לרווח הפוטנציאלי. אחר כך הוא אמר שהייתי בעיניו מתוקה מאוד - זה שצחקתי כשהוא החניף לי, עם עיניים שמשדרות "בחייך" והיד שלי שהודפת את כתפו; הסתכלתי לו ישר בעיניים במה שהוא כינה "תעוזה מנומסת", וזה שעניתי על כל השאלות הישירות והדי חודרניות שלו בכנות ("זה עורר בי רוך," כמו שהוא ניסח את זה, והכוונה היתה שזה עורר אותו מינית). מובן שישר הדליק אותו שאני מתפרנסת מתרגום, דוברת ארבע שפות ויודעת לקרוא ולכתוב בארבע נוספות - מתוכן שתיים מתות. הוא לא הצליח להגדיר אותי לעצמו מיד וקיווה שזה יימשך עוד זמן מה.
     
    היה קשה לי להסביר לעצמי למה, אבל סמכתי עליו לגמרי. היה נראה שאין לו שום מניעים נסתרים מלבד לפתות אותי בהסכמה, והרגשתי בנוח בחברתו, כמו שלא הרגשתי עם אף גבר כבר הרבה זמן. לא נתתי לעצמי להיסחף עם התחושה, אבל החלטתי בכל זאת לעלות לדירה שלו. המחשבה על חדרי הבודד בדירת השותפות שלי קצת דיכאה אותי, ועניין אותי לראות איך הוא חי.
     
    זאת היתה דירת רווקים טיפוסית, עם זוויות חדות והרבה משטחים ריקים. פה ושם היו ארגזים שעדיין לא נפרקו, אף על פי שהוא גר בה כבר שנה וחצי. ובכל זאת היו שני ארונות ספרים עמוסים, כוורת ענקית ומעוררת יראה עם תקליטים ודיסקים מאובקים, וכמה פוסטרים של סרטים ישנים על הקירות (זיהיתי רק את "לוליטה" של סטנלי קובריק).
     
    "תרגישי בנוח," אמר חלימי, ואני מיד חלצתי נעליים והתלבטתי אם להכין ג'וינט או לשים ראש על הספה. הוא הלך אל המטבח, שמעתי אותו שופת מים בקומקום, והחלטתי להכין ג'וינט. בכל זאת לא יפה להירדם בדייט הראשון.
     
    אחר כך שמעתי אותו משתין, וזה חִרמן אותי. תהיתי אם אפו הארוך מעיד על גודל הזין שלו, ובעצלתיים השבתי לעצמי שוודאי אדע ממש עוד מעט.
     
    כשחזר, שמתי לב שהוא לא התיישב על הספה, לידי, אלא על הכורסה הקטנה שבסמוך. היה ברור שהוא לא רוצה להלחיץ אותי. הוא שלף עוד נובלס ונופף בידו כשהצעתי לו שאכטה מהג'וינט.
     
    "זה לא עושה לי טוב," אמר. הנהנתי בהבנה ושאפתי עוד כמה שאכטות, מרגישה פתאום קצת בודדה ומיותרת.
     
    "מוזיקה," אמר חלימי בנימה של פותר חידה. הוא נפנה אל המחשב שלו. "רגוע או לתת בראש?" שאל.
     
    "רגוע, רגוע," אמרתי, ראשי עדיין סחרחר קצת.
     
    •••
     
    מתוך שינה שמעתי את סימון וחלימי נכנסים לבית, ואת ההמיה של שיחתם השקטה בצרפתית ובעברית. אחר כך שמעתי את דלת חדר השינה של לילי נפתחת, צעדים רכים, ואז שוב נסגרת. סימון מלמלה מילות התפעלות וחיבה, ואני קיוויתי שהיא תאהב את האופן שבו סידרנו את הבית, שהיה שייך למשפחה של חלימי. רישאר ירש את הקרקע מאיזה דוד קשיש לפני כמה שנים, אף על פי שלא בא ממשפחה יהודית. בזמנו לא הצלחתי להבין מה בדיוק הסיפור, ואחר כך שכחתי מזה. כשהשוכרים האחרונים עזבו, רישאר לא מצא זמן או שלא חש צורך דחוף להשכיר אותו מחדש, כך שהוא עמד ריק במשך שנתיים. אנחנו החלטנו לעבור אליו אחרי המשבר האחרון, שכמעט גמר אותנו סופית. עזבנו את תל אביב ואת המסיבות, את החברים ואת הפיצוציות, את בתי הקפה ואת המועדונים, את שבילי האופניים ואת אתרי הבנייה ואת השדרות עם עצי הפיקוס, בניסיון (פעם אחרונה, אמרתי לעצמי כשהחלטנו לעבור) לפתוח דף חדש.
     
    תמיד ראיתי בעצמי אדם עם טעם טוב, ובכל מקרה לא הייתי רוצה לחשוב שאני מתחנפת לטעם של סימון, אבל כשסידרתי יום קודם לכן את זר הנוריות הכתום בכד החרס הכחול שחמותי העניקה לי פעם, קיוויתי שהיא תעריך את שילוב הצבעים המעודן. היו לי כמה רהיטים ישנים ואהובים, ומאז שחלימי ואני התחלנו להיות יחד אספתי עוד כמה. הוא היה אדיש למדי לכל מה שקשור בעיצוב הבית, אבל תמיד שיתף פעולה בשמחה עם מיזמי האיסוף שלי, כשנתקלתי באיזו כורסה שאחר כך ריפדתי מחדש או כשחמדתי איזה ארון מעבדה ישן ויפהפה, זנוח בחצר של בית ספר, שאחר כך שיפצתי. בבית בעתלית - צמוד קרקע דו־קומתי ומרווח, שנראה מבחוץ כעשרות שכניו, הצלחתי ליצור סוף־סוף את האווירה מרובת הבדים, השטיחים ופינות הישיבה שתמיד כמהתי לה, ותכננתי בקפידה כל קיר ואת התמונות והמנורות הראויות לו. אני מודה שבאותו בוקר התמלאתי חששות שסימון תחשוב שכל זה מקושקש מדי.
     
    חזרתי לישון, יודעת שלחלימי ולסימון יש הרבה על מה לדבר, וגם אם לא - תמיד שמחתי להעניק להם כמה שעות של פרטיות לפני שהפרתי את הדינמיקה המושלמת ביניהם בנוכחותי. אף פעם לא ידעתי עד כמה סימון מודעת להרגלים המגונים של בנה, עד כמה שיתף אותה במשברים ובבעיות בינינו. תיארתי לעצמי שהיא בכל מקרה בטח מנחשת הרבה.
     
    כשקמתי סוף־סוף, הבית היה שקט. "איפה אתם?" סימסתי לחלימי. "הלכנו לחוף עם אמא שלי", סימס בחזרה. אז הוא ויתר ללילי על הגן היום, חשבתי בעווית רגעית של כעס. היא הרי צריכה להתרגל למסגרת, היא עדיין בוכה בבקרים כשהיא נאלצת להיפרד. אבל המחשבה על שלושתם מטיילים בחוף, לילי מדלגת ומקפצת בעוד חלימי וסימון מקשקשים בנחת מאחוריה, דווקא השרתה עלי שלווה. אמרתי לעצמי בקול, "אל תהיי כלבה." הכנתי קפה והתיישבתי במרפסת. "סבבה. אם יֵצא תקנה ביצים וקוטג'", סימסתי לו בחזרה.
     
    אחרי כשלוש סיגריות וגלילה ארוכה במורד הפיד בפייסבוק, בלפטופ שלי, שמעתי את קולותיהם המתקרבים ואת סיבוב המפתח במנעול. בדרכי אליהם זרקתי מבט מסביב, לוודא שוב שאף גרב תועה לא זרוק בטעות על אחת הספות. כשהם נכנסו לסלון, לילי דהרה אלי והמטירה עלי אוצרות שמצאה בחוף. "צדף!" אמרה למראה כל פריט שליקטה. צחקתי ונפניתי אל חלימי וסימון. "תראי מה מצאנו," אמר חלימי ושלף מטבע משונה.
     
    "שלום קטנה שלי," אמרה לי סימון בצרפתית וחיבקה אותי בחום. כל בני משפחת חלימי דיברו ביניהם צרפתית מעורבת בעברית, מישמָש שהחלקתי לתוכו בנינוחות. התמסרתי לחיבוק של סימון וחשתי שיש בו יותר משמחת הפגישה. הייתי די בטוחה שחלימי סיפר לה על נעמה. לא היה לי אכפת. להפך, ממש קיוויתי שסימון נזפה בו כהוגן, ועכשיו תהיתי אם היתה לה יד בהצעה המפתיעה של חלימי לפני חודשיים, שנעבור לבית הריק בעתלית.
     
    "מה מצאתם?" שאלתי בסקרנות. חלימי הוציא בקבוק חומץ ומטלית והתחיל לשפשף את המטבע. "אני חושבת שאולי זה דינאר מימי הצלבנים," אמרה סימון בעברית, המבטא הצרפתי שלה הופך כל מילה לנימוחה יותר. "הצלבנים? באמת?!" אמרתי בעניין גובר. התקרבתי ורכנתי מעל חלימי. המטבע היה קטן ומשופשף, לא לגמרי עגול, ועל חזיתו היה מוטבע משהו שלא הצלחתי לפענח. "נראה לך שזה שווה משהו?" שאל חלימי את אמו בצרפתית. "עוד נראה," היא ענתה.
     
    "גם אני רוסה מטבע!" צעקה לילי. חלימי אמר, "תבקשי יפה." לילי נעצה בו מבט ואז אמרה בהכנעה, "אפשר גם מטבע בקשה?"
     
    הוא נתן לה מטבע של עשר אגורות שמצא בכיס שלו, והיא התעסקה בו כמה דקות ואז הטמינה אותו בתיק הצד הקטן שלי, שהיה תלוי על הכיסא. "תשמרי לי," היא אמרה, "ואל תשמשי בו!" הוסיפה באינטונציה של גננת. תהיתי אם היא תדע להבדיל בינו לבין כל מטבע אחר של עשר אגורות. היתה לי תחושה שכן.
     
    סימון ואני הכנו יחד את ארוחת הערב, וחלימי השתובב עם לילי. הוא הרכיב אותה על הגב שלו ואחר כך דגדג אותה עד שכמעט נחנקה מרוב צחוק. היא הביאה בשאגות את חרב הפלסטיק שלה והם נלחמו (הוא קיבל את המקל שהוברג החוצה ממטאטא צעצוע). הנייד שלו היה מונח על השולחן בסלון, ושמתי לב שהוא בקושי נוגע בו. שאלתי את עצמי אם זה מהלך מחושב - זה התאים לו - אבל החלטתי לא לשקוע למלנכוליה. סימון היתה בשלנית נהדרת, כמובן, והסתדרנו טוב במטבח. אחר כך הקראתי ללילי במיטה את "תירס חם" פעמיים ונרדמתי איתה.
     
    חלימי העיר אותי וישבנו עוד קצת עם סימון על בקבוק יין פורט לבן שהיא הביאה במיוחד בשבילי. היא סיפרה לנו על המאמר החדש שהיא כותבת, על היקף פעילותה של הסדנה לאיור כתבי יד בעכו הצלבנית, סיפרה על הטיול האחרון שהיא ורישאר נסעו אליו - בעקבות טירות צלבניות בקפריסין, וחלימי סיפר לה על הווי הפריפריה החדש, על הקופאיות בסופר והדוור המקומי, על הגננות של לילי ועד כמה החוויה של הים שונה בעתלית.
     
    מאוחר יותר, במיטה, חלימי לחש לי פתאום, "יש לי רעיון גאוני."
     
    "נו," לחשתי בחזרה.
     
    "בואי נשאיר את לושי עם אמא שלי לסוף שבוע וניקח פטריות," אמר ונצמד אלי חזק מתחת לשמיכה. "לא עשינו סמים כמו שצריך יחד כבר מלא זמן."
     
    "המממ..." הגבתי בפקפוק, אבל בעניין. "פטריות הזיה אתה מתכוון? מאיפה נשיג? ולאן נלך?"
     
    "גיא מגדל כבר כמה זמן, והוא ניסה אותן ואמר לי שיצא מעולה. חשבתי להסתובב בחרבת קרתא, בשישי בצהריים ובערב אין שם אף אחד," הוא ענה בחולמנות. היה נראה שהוא כבר תכנן את כל המהלך. הרוח האביבית המבושמת נענעה את הווילון האדמדם, וחלימי נשען על מרפקיו והתבונן בי. "זה יהיה טריפ מדהים. רוצה?"
     
    •••
     
    "איך את, מותק?" הוא שאל. לקח לי רגע להבין איפה אני. כנראה נרדמתי על הספה בדירת הרווקים שלו בזמן שהוא הלך להכין קפה. ברקע התנגנה מוזיקה שקטה - שירים בצרפתית עם נגיעות קובניות, קול נערה ענוג ומקצבים מתוחכמים - והחצאית הארוכה שלי התרוממה עד מעל הברכיים. "נראה לי שבסדר," מלמלתי והתחלתי למשוך את החצאית למטה, אבל הוא עצר אותי.
     
    "זה סקסי בטירוף," הוא אמר והעביר את אצבעותיו על הגרביונים השחורים שנמתחו על השוק שלי. הוא ישב על הספה לידי, על השולחן שתי כוסות קפה בוץ ואריזת סוכר של סוגת - עם כפית תקועה בתוכה. "לא בדיוק תה אצל המלכה," אמר חלימי, מדגיש את המילה "מלכה" בבת צחוק.
     
    כחכחתי והתרוממתי. "לא נורא, אני יכולה להשעות את גינוני גבירת החצר שלי לכמה דקות," עניתי לו, מדגישה באותו אופן את המילים "גבירת החצר". חפנתי סוכר בכפית וערבבתי בקפה.
     
    "את מדברת ככה תמיד?" הוא שאל, החיוך שלו מתרחב, היד שלו מתרוממת קצת מעל הברך שלי ומתחת לחצאית. "או שזה במיוחד בשבילי?"
     
    "וואו, אתה טוב," אמרתי. היד נעצרה. "מה זאת אומרת?" שאל חלימי.
     
    "תראה," התחלתי בגמגום, אבל בנחישות להיות כנה, "אני יודעת שאתה..." עצרתי לרגע, מחפשת ניסוח עדין. "רודף נשים. ראיתי אותך בפעולה, כן? מקסים בחורות סתם בשביל הכיף." חייכתי חיוך רחב כדי להבהיר שאני לא שופטת. "שמעתי עליך את כל השמועות," המשכתי, והוא לקח אוויר כדי לענות, אבל מיד הוספתי, "וזה כיף לי..." השפלתי את העיניים ואז שבתי והרמתי אותן, "שאתה מקסים גם אותי." הוא צמצם את עיניו, לא בטוח לגבי המשמעות של דברי. "אתה מוזמן להמשיך," הבהרתי.
     
    חלימי היה מרוצה מאוד. הוא משך אותי אל חזהו וליטף לי את הראש.
     
    "באמת? מוצא חן בעינייך?" הוא שאל, משועשע.
     
    "כן," אמרתי בשקט, בולעת את הרוק.
     
    הכנתי את עצמי לסקס ראשון נבוך, קצת מסורבל, אבל הגופים שלנו התאימו באופן מושלם. אני קטנה יחסית, ולו יש בית חזה רחב וזרועות חסונות, אבל הוא לא הכביד כשרכן עלי. הוא לא מיהר אבל גם לא השתהה יותר מדי. היה לו טעם מלוח שמצא חן בעיני, ואני, אחרי כמה חודשים שחונים עם רונן האנטיפת, השתלהבתי עליו כל כולי - אצבעות, ציפורניים, לשון ושפתיים, ירדתי לו ואפילו נתתי לו לרדת לי, וגמרתי גם אז וגם כשהוא היה בתוכי. נרדמתי, ראשי על חזהו, בעוד הוא מלטף אותי לאורך הגב. למטה ולמעלה, למטה ולמעלה.
     
    חלימי סיפר לי אחר כך שהוא דווקא נשאר ער והסתכל עלי ישנה וניסה לא להתרגש יותר מדי ("לא שזה עזר, להפך," הוסיף בטון הזה שלו, של אשמאי זקן). "אז את לא רק מתוקה, מצחיקה, משכילה ואינטליגנטית", הוא כתב לי בווטסאפ בזמן שישנתי לידו, בדרכו החלימית השופעת וחסרת העכבות, "גם הסקס מדהים". זה העיר בו איזו תקווה פתאומית שהוא חשב שכבר כבתה מזמן. ברור שהוא נהנה ממרבית הכיבושים שלו, אבל לאחרונה הסקס היה חביב בלבד, במקרה הטוב. מדי פעם, למרבה זוועתו, הזין שלו היה בוגד בו. "ואז את הגעת," ככה הוא היה אומר, "כמו איזו פנטזיית פורנו גרמני משנות השבעים." שמעתי אותו מכריז בגאווה אחר כך, בהקשרים שונים ומשונים, בפני החברה הכי טובה שלו זוזו, שאני "התגלמות הספרנית הלוהטת."
     
    הוא התחיל להתחכך בי ואני נעניתי כמעט בלי להתעורר. הוא נתן לעצמו לטבוע בתוכי.
     
    כבר היה קרוב לחצות כשקמתי להשתין ושאלתי את עצמי איך אתמודד עם בעיית עדשות המגע אם אשאר לישון. אבל כשיצאתי מהשירותים נתקלתי בחלימי בדרך למקלחת, והוא משך אותי אחריו. עמדתי מולו עירומה במקלחת בזמן שהוא כיוון את טמפרטורת המים, קצת נבוכה ויותר מדי מודעת לעצמי ולעירום שלי.
     
    רפרפתי במבט על הגוף הגדול שלו. הוא הושיט אלי את ידיו והתחבקנו תחת הזרם. אחר כך הוא הסתבן וסיבן גם אותי, בתנועות נמרצות וענייניות שהלהיטו אותי יותר מכל נשיקה צרפתית. שוב הזדיינו, מחובקים ולפותים זה בזה תחת הזרם החמים. הרבה פעמים זה לא ממש עובד, משהו במים מתנגש עם השמנוניות של הסקס, וזה אפילו קצת כואב. אבל הפעם זה היה סקס מלכותי, גדוש גניחות רמות וכפות ידיים פרושות מוטחות באריחי הקרמיקה, החלקלקים מענן האדים.
     
    חלימי התיישב על דופן האמבטיה אחרי שגמר, נשען עם יד אחת על הקיר ונשם בכבדות. אני נשכבתי לאורך האמבטיה. "לפחות קל להתנקות ככה," אמרתי. חלימי הסדיר את הנשימה ועשה עוד שטיף כשהוא עומד מעלי ומחייך. אני עדיין שכבתי. הוא רכן אלי ונשק לי חזק על המצח, ואז יצא.
     
    התיישבתי מתחת לזרם ואיבדתי את תחושת הזמן. מה זה היה? המוח שלי חזר ושאל. נענעתי שוב ושוב בראשי, מרגישה את הקילוחים החמים זורמים בשערי. התודעה שלי נדדה בין כל מיני זיכרונות חסרי משמעות - רחובות שהכרתי מילדותי בירושלים, קשקושים בטלים ששמעתי במסיבה, אנשים שעברו בבית הקפה, דברים שלא קשורים לכלום. זה היה קצת כמו לפני שנרדמים, רק עם השאלה הזאת שצצה שוב ושוב במוחי, ללא מענה, מה זה היה?
     
    "הלו, רוז'בסקי, את בסדר?" נשמע קולו של חלימי מאחורי וילון האמבט.
     
    נאנחתי. "אני מרגישה שמתתי... ונולדתי מחדש... ומתתי שוב, וקמתי לתחייה, איזה אלף פעמים," עניתי לו בעיניים עצומות.
     
    "עד כדי כך?" וילון האמבט הוסט ואני הרמתי אליו מבט מטושטש. הוא היה לבוש - שוב ג'ינס סקיני אבל חולצה אחרת - ונראה רענן. הוא חייך אלי ואני חייכתי בחזרה.
     
    "בסדר?" שאל שוב.
     
    "מעולה," הרגעתי אותו. "תכף יוצאת."
     
    הוא חייך והשאיר לי מגבת נקייה על הכיור. כשעברתי במסדרון, בדרך לחדר השינה, עצרתי בפתח הסלון ושאלתי, "אין לך במקרה תחתונים נקיים? של נשים?" הוא גיחך והסתובב אלי מהמחשב, הניד בראשו באטיות ואמר, "לא צריך להגזים."
     
    "אז אולי מלוכלכים?" חייכתי אליו. הלב שלי בעבע בהנאה. "יכול להיות," הוא צחקק בחיבה. "נראה לי שאני אצטרך פשוט ללבוש את הגרביונים בלי תחתונים," אמרתי, משרבבת שפתיים. "זה באמת עצוב מאוד," ענה חלימי בנימת השתתפות בצער. קרצתי לו והמשכתי לחדר השינה להתלבש. כשחזרתי, התיישבתי ליד הספה ולגמתי מקפה הבוץ הקר שנשאר על השולחן. "איכס, גם את עושה את זה?" גיחך חלימי. "מה זה גם?" שאלתי. חלימי לקח שלוק מהבוץ הקר שלו.
     
    פעמון הדלת צלצל, ונבהלתי פתאום. כבר היה אחרי חצות, ולא נשמעו כמעט רעשים מהרחוב. חלימי הלך אל הדלת, ועלי נפלה בבת אחת ההכרה שאני נמצאת במקום זר לגמרי, עם אדם שאני בעצם לא מכירה. דמיינתי אותו חוזר פנימה עם אחיו, או חבר, או מאהבת כלשהי, ומיד נתקפתי בחילה. אבל הוא מלמל משהו ליד הדלת וחזר עם קופסאות של משלוח אוכל. ההקלה כנראה ניכרה על פני, כי הוא התחיל לצחוק. "מה, דמיינת אותי נכנס עם אמא שלי?"
     
    "משהו כזה, כן," הודיתי.
     
    •••
     
    "אין בעיה," אמרה סימון בצרפתית והרימה את עיניה מעל למשקפיים האלגנטיים שהרכיבה. "חשבתי אפילו להציע בעצמי. רישאר מגיע ביום חמישי, והזמנתי לנו סוף שבוע במלון בראשית. האמת שרציתי להזמין גם אתכם, אבל אם אתם רוצים קצת זמן ביחד, אז ניקח רק את הקטנה."
     
    חלימי ואני הסתכלנו זה בזה. זה היה מפתה, והייתי כמעט בטוחה שחלימי יחזור בו וישכנע אותי שנצא להרפתקה הקטנה שלנו בהזדמנות אחרת. אבל הוא אמר, "לא... כבר עשינו תוכניות. ללושי יהיה נורא כיף איתכם. ולכם איתה."
     
    "איך שאתם רוצים," אמרה סימון ולגמה מהתה שלה. היא הסתכלה על שנינו שוב ואמרה בעברית, "אתם תיקחו סמים?" חלימי פרץ בצחוק, ואני הרחבתי את נחירי במבוכה וכבשתי חיוך.
     
    "כנראה ניקח, כן," אמר חלימי. "למה, גם את רוצה קצת?"
     
    "חשבתי לי שאולי יש לכם חשיש, נראה לי נחמד במדבר," אמרה סימון בנחת.
     
    "חשיש," אמר חלימי. "איך רואים שאת מהסיקסטיז. בכל מקרה, כמו שאת יודעת, זו המחלקה של דיתי."
     
    "בטח, בטח," אמרתי מיד. "אין לי חשיש אבל יש לי גראס מעולה."
     
    "נהדר," אמרה סימון בצרפתית וחייכה אלינו.
     
    השבוע חלף בנעימים. אותו חודש אפריל התברך בימים יפים במיוחד, עם בריזות רכות מהים ושמש ענוגה שליטפה בלי לקפוח. אני עבדתי כרגיל בבקרים, יושבת עם הלפטופ הישן ליד השולחן במרפסת, סיגריות וקפה בהישג יד, אופק וים בהישג עין. סימון וחלימי הסתובבו הרבה, טיילו במושבות הסמוכות ובחוף. מדי פעם סימון היתה מתיישבת לשעה־שעתיים לצדי, מתקתקת על האיי־בּוּק שלה חומרים למאמר הבא. היא הראתה לי רפרודוקציות של כתב היד הימי־ביניימי שעליו נסב המחקר שלה - יצירה יפהפייה בארגמן, זהב וכחול מלכותי - שנכתב על ידי הבישוף של עכו בתחילת המאה השלוש־עשרה, ז'אק דה ויטרי. "מה שמצחיק זה שהוא היה בין האנשים שהקימו את מבצר עתלית, קילומטר מאיפה שאנחנו שותות עכשיו קפה," אמרה סימון.
     
    העפתי מבט אל חורבות המבצר - תמיד שובר את קו האופק עם המפרץ שלו, תמיד בלתי־מושג. רציתי לטייל שם מאז שעברנו, אבל זה עשרות שנים שהמבצר סגור למבקרים כי הוא משמש בסיס סודי של השייטת. זה הטריף את חלימי - הוא פנטז להתגנב למצודה דרך הים, בשחייה או בסירת גומי בליל ירח מלא כלשהו, אבל לא הצליח לשכנע אותי בסיכויי ההצלחה שלו לצאת מזה בחיים. "כל העובר או הפוגע בגדר מסתכן בנפשו", הכריזו שלטים כתומים על הגדר המפרידה בין חוף המתרחצים לחוף של המבצר.
     
    בעיני סימון דווקא מצא חן שהמבצר משמש בסיס צבאי גם כיום. "זה פשוט נפלא," אמרה באחד הטיולים העצלים שלנו בחוף הים, כשנעצרנו והסתכלנו בחורבות שמעבר לגדר, לצד המבנים הלבנים והרבועים של צה"ל. "שֶׁמה שהתאים לטמפלרים במאה השלוש־עשרה מתאים גם לצבא מודרני." היא צמצמה את עיניה. "חוץ מזה, בטח הכול נשמר שם טיפ־טופ בגלל שאין מבקרים. מה שנשאר, כמובן."
     
    סימון וחלימי התייעצו עם מומחה לעתיקות, ידיד של סימון, שאישר שהמטבע שנמצא בחוף אכן מתקופת הצלבנים, ואף תִארך אותו במדויק לתקופתו של פרידריך השני, קיסר רומי הקדושה ומלך ירושלים השנוי במחלוקת, כפי שסימון הואילה להבהיר לנו. אחר צהריים אחד חזרו חלימי וסימון מהסיבובים שלהם, וכשסימון הלכה לנוח בחדר האורחים, חלימי שלף קופסה ארגמנית מוארכת והגיש לי אותה.
     
    "מה זה?" שאלתי בהפתעה, ואפילו בחשש מסוים. בשנים האחרונות היו יותר מדי מתנות מחלימי שנועדו לפצות על עוגמת נפש כלשהי. "תפתחי," הוא אמר, נשען על מפתן דלת המרפסת.
     
    בפנים היתה שרשרת כסף דקה, והמטבע שנמצא בחוף נתלה עליה כמדליון. הוא שופשף והוברק, אבל היה שחוק מאוד. בצדו האחד היה חרוט צלב מרובע קטן עם קצוות מתרחבים, תחום בתוך מעגל, וסביבו כתובת לא ברורה. לא הצלחתי להבין מה חרוט בצדו השני.
     
    "לימוש, זה מקסים," מלמלתי וענדתי את השרשרת. חלימי דייק באורך, והמדליון נצמד לעורי, קצת מעל שקע השדיים. ציפיתי שמגע המתכת העתיקה יהיה צונן, אבל המטבע היה חמים.
     
    •••
     
    "מאיפה הצלחת להשיג טייק אוויי ביום שישי באחת בלילה?" שאלתי. חלימי פתח אריזות חד־פעמיות ואנונימיות למראה, שבתוכן פירה חלק וצהוב לצד בשר צלי שחלק מהרוטב השחמחם שלו עטף את הפירה. בקופסאות אחרות היו סלט קולסלאו טרי, לחם שום ואפילו בראוניז שוקולד.
     
    הרבה פעמים מצאתי את עצמי רעבה בסוף השבוע ובלי מוטיבציה לבשל, אבל הכרתי את רוב האופציות בתל אביב, ולא עלה על דעתי שום מקום שיעשה משלוח של פירה וצלי כל כך מאוחר בשישי בערב.
     
    "אה, אני מכיר כמה אנשים," אמר חלימי כלאחר יד, אבל ראיתי שהוא מתנפח קצת מהרושם שעשה עלי. התנפלתי על האוכל, שהיה משובח. חלימי כרסם קצת לחם שום.
     
    טרפתי את הפירה ואת הצלי, חיסלתי את הסלט ואכלתי בראוני אחד עם הקפה שהכין. חלימי לא נגע בשוקולד. "אתה שומר על הגזרה?" שאלתי כשראיתי אותו מתבונן בי מלקקת את השפתיים - סנטרו החד נשען על כף ידו הרחבה בחיוך מלא נחת. "אני לא כל כך אוהב מתוק," אמר חלימי, קם וניגש אל שידה סמוכה. "נלך לרקוד?"
     
    הוא הוציא בקבוקון שהכיל נוזל שקוף כלשהו, וזה גרם לי להידרך. לחלימי היה קצת מבנה פנים של נרקומן, וחששתי שהוא הולך להציע לי להזריק משהו.
     
    "תירגעי, זה ג'י," אמר חלימי, מודד את הנוזל בכוס גדולה ואז מוסיף לו דיאט קולה שהביא קודם.
     
    "מה, סם אונס?" שאלתי בדאגה. "אף פעם לא ניסיתי."
     
    "טוב, זה לא רוהיפנול, אבל נכון שאם מערבבים אותו עם אלכוהול יכולות להיות לזה השפעות הרסניות," אמר חלימי, לוגם מהכוס ומעווה קצת את פניו. "ובגלל זה את נשארת צמודה אלי."
     
    "לא יודעת..." התחלתי, אבל חלימי חייך והתיישב לידי. "מה, את מפחדת שאני אאנוס אותך?" היד שלו שוב ליטפה לי את השוק מבעד לגרביונים, והצטמררתי בעונג.
     
    "קצת," אמרתי. "אלוהים יודע מה תעשה לי אם אני אהיה חסרת אונים."
     
    "תראי, את לא חייבת, כמובן," התחיל חלימי, מטפס עם אצבעותיו הארוכות אל הירך. "אבל זה סם כיפי לאללה, אם מקפידים מאוד על הכללים. את לא רוצה לעוף איתי קצת?"
     
    הסתכלתי עליו וקצת התקשיתי להאמין - אבל כן, רציתי מאוד לעוף איתו, והרבה.
     
    הג'י עלה לנו בערך כשנכנסנו בשערי הבּלוֹק - הגענו למועדון בסביבות שתיים. הסלקטור הגבוה והקירח זיהה את חלימי, הניד לעברו בראשו וחייך אלי בחביבות. ברגע שנכנסנו חלימי קנה שני בקבוקי מים ונתן לי אחד. "זה לא עוזב את היד שלך, את שומעת?" פקד עלי. "אם את צריכה לשירותים תגידי לי ואני אבוא איתך."
     
    הרגשתי שאני מהלכת כמה סנטימטרים מעל הקרקע, שהשיער שלי צף סביב ראשי כאילו אני מתחת למים, כל הגוף שלי עקצץ מרוב רצון לרקוד, ולרגע אפילו דמיינתי איך אני פושטת את החולצה ורוקדת ליד הדי־ג'יי, טופלס.
     
    "בלי שטויות," אמר חלימי, עיניו מהבהבות בברק זר. נלחצתי לרגע והוא קלט את זה ומיד חיבק אותי. זה היה חיבוק חזק, כמו חיבוק של חברים שנפגשים אחרי פרידה ארוכה. הסתכלתי עליו מלמטה למעלה, וכשהעיניים שלנו נפגשו פתאום הייתי בטוחה שהכרנו בגלגול קודם - חזיונות מהבהבים של שנינו בסיטואציות שונות ומשונות הבזיקו במהירות לנגד עיני. התחלנו לרקוד. המקום היה מלא אבל לא דחוק. הדי־ג'יי היה מעולה - הם שוב הביאו לרחבה המרכזית את הכוכב הכי חם במחשכי היקום הקר.
     
    הבּיט הכתיב את קצב הלב שלי ופעם בנשימה אחת עם זרימת הדם שלי. המוזיקה שחררה תבניות לחלל, והגוף שלי זרם לתוכן בתיאום מוחלט. לא יכולתי להפסיק לרקוד לרגע. כל מיני אנשים ניגשו לחלימי, ולא הבנתי מה הם אומרים. מישהו צחקק, חלקם הסתכלו עלי, אבל לא היה לי אכפת. אחר כך הוא משך אותי ללאונג', והתיישבנו באנחת סיפוק על אחת הספות, ברקע מוזיקה קריבית עם טוויסט כליזמרי. שתיתי מבקבוק המים שהיה עדיין צונן, וחשתי את הנוזל הקריר מדלל את הדם בוורידים שלי ומלטף את רקמת השרירים שלי.
     
    "חלימי!" אמרה בחורה צעירה אחת - קארה שחור חלק, אייליינר עבה ושפתון אדום לוהט. היא התיישבה בחבטה על כורסה סמוכה. "לא ראיתי אותך מלא זמן, לאן נעלמת?" חלימי זרק אלי מבט, ואני הגבתי בחיוך כבוש ובעיניים פעורות בתמימות מזויפת. "באמת, לאן נעלמת?" אמרתי. "גם אני לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן."
     
    הבחורה בחנה אותנו כמה שניות, אבל החליטה לא לוותר. "נו?" תבעה הקארה, "מה, נסעת לחו"ל?"
     
    "כן, הייתי בלפלנד," ענה לה חלימי, ברכו עולה ויורדת בקצב הכינור הקופצני ברקע. "מה שלומך את?" שאל באדיבות קורקטית. הנחתי שבפעם האחרונה שהם התראו הוא לא היה כל כך מנומס וצונן, כי פניה של הבחורה נפלו והיא אמרה, "בסדר" ומיד הסתלקה. "אז ככה זה הולך להיות?" שאלתי, מקרבת את שפתי לאוזנו, "בחורה על כל צעד ושעל?" הוא צחק ואמר, "יכול להיות. מפריע לך?"
     
    "בינתיים לא," אמרתי, וזה היה נכון. זה די הדליק אותי, למען האמת, ותיארתי לעצמי שעד שזה יתחיל להפריע לי, ממילא נמצה את כל מה שעשוי להיות בינינו.
     
    חזרנו לרקוד, אחר כך עשינו עוד ג'י בשירותים עם איזה חבר של חלימי שנראה טרוד, ואני הרגשתי נפלא - ההשפעה היתה חזקה אבל לא משתקת, זה היה קצת כמו להיות שיכורה מאוד אבל בלי הסחרחורות והדחף להקיא וחוסר השליטה (שזאת בדיוק הסיבה שלא אהבתי לשתות), ועם תחושת ציפה מעל הקרקע, שגרמה לי להאמין שאם אני ארקע מספיק חזק אוכל לצבור תנופה בשביל להתרומם ולעופף. עישנתי סיגריות שנגמרו שנייה אחרי שהדלקתי אותן, רקדתי עד שלא נשאר לי אוויר והרגליים שלי רעדו. חלימי סחב אותי שוב לשירותים ואני צחקתי ואמרתי, "לא בא לי יותר, אני ממש בסדר."
     
    הוא הצמיד אותי לקיר התא בגופו ואמר, "ממילא נגמר לי, אבל רציתי לשאול שאלה מאוד־מאוד חשובה." הדיקציה המוקפדת שלו היטשטשה קצת, וקולו היה נמוך בכמה טונים מהרגיל. "מה אתה רוצה לדעת?" צחקקתי, תוהה אם הפרתי איזה כלל בפרוטוקול של נטילת הג'י.
     
    "רציתי לדעת עד כמה את רטובה מאחת עד עשר," אמר, תוחב את ידו בין רגלי. בסוף לא לבשתי תחתונים מתחת לגרביונים, ונרעדתי מהמגע שלו. "אחת־עשרה," אמרתי בכנות, "אבל ברצינות? כאן? גועל נפש," מלמלתי. "ממש גועל נפש," הוא הסכים, פושט את הגרביונים שלי עד הברכיים ומרים לי את החצאית. אף אחד לא דפק על הדלת עד שגמרנו.
     
    כשיצאנו מהמועדון, השחר עלה, וחלימי סיפר לי כמה הוא אוהב לשמוע את הציפורים מתעוררות. כרסמנו איזו פיתה אריתריאית מתובלת באחת מקרנות הרחוב, והיה נראה שהאנשים שם מכירים את חלימי. חשבתי בצער מסוים שהגיע הזמן ללכת הביתה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה. אז עברנו עם המונית בדירה שלי, השארתי פתק לשותפה, לקחתי בגדים נקיים, מברשת שיניים, משקפיים, חפיסת עדשות מגע יומיות, מטען. חזרנו לדירה שלו והתכרבלנו יחד תחת שמיכת הצמר. אני נרדמתי כמעט מיד והתעוררתי רק לרגע, כששמעתי אותו משתעל בסלון כמו קשיש שהולך למות.
    • מאשה צור גלוזמן
    • מאשה צור גלוזמן

      מאשה צור גלוזמן היא מבקרת ספרים, כתבת תרבות ועורכת במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ". יוצרת סרטים דוקומנטריים עם בן זוגה, יונתן צור, ובהם "מאגיה רוסיקה", סרט תיעודי על אנימציה רוסית בעידן הסובייטי, ו"עמוס עוז – ישר אל תוך השמש העזה".

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נוכרייה
    • שפירית בענבר
    • אהבתה של גברת רוטשילד
    • בלחש
    • כלה על הנייר
    • אהבתה של סלטנאת
    • תליון הזהב של דונה גרציה
    • אות מאבשלום
    • אורנים
    • מעשה בטבעת
    • לכבות את האהבה
    • מלך זהב ודם