הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • להיות מורה
  • להיות מורה
    כנרת זמורה-דביר | דצמבר 2016 | עיון, הורות וזוגיות | 384 עמ' מודפסים
    מדוע יש לשים כריש בחדר המורים?
    מה הקשר בין חינוך לתעופה?
    מה בין הוראה טובה לאוטו גלידה? 
    כיצד תעשיין ישראלי מוביל הופך למורה מעורר השראה? 
    איזה שיעור חשוב תלמדו מהכנר הטוב בעולם?
    מה יכולים מורים מעולים ללמוד מציידים אפריקנים?
    כיצד ניתן להתאמן להיות מורה מעולה מבלי לזוז מן הכסא?
    ומה באמת התלמידים רוצים מאתנו? 
    הוראה מעולה ואפקטיבית היא מסעירה, מלהיבה ומעוררת השראה כפי שרק מורים מיוחדים יודעים לעשות. תוך הקבלה לעולמות מפתיעים ושימוש באנלוגיות מתחומי הממשל, הניהול, הרפואה, התעופה, הקולנוע ועוד, מציע ליאור הלוי כיוונים לבניית אישיותו המקצועית המיטבית של המורה.
    בכתיבה מרתקת ומסקרנת ובשפה קולחת ונגישה לכול, מציע המחבר דרכים לשיפור מיומנות ההוראה והפיכתה לאומנות של ממש. בסוף כל פרק יכול הקורא לבחון את עצמו האם הוא צועד לעבר מומחיות על ידי תרגול איכותי.
    הקריאה בספר, תסייע לכל מורה להעריך מחדש את אישיותו הפדגוגית מתוך עניין וזרימה, במטרה להפוך את ההוראה ואת השליטה במרחב הכיתתי למשמעותית, מהנה וקלה הרבה יותר.
    זהו ספר חובה לכל מי שעוסק ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם. 
     
    ליאור הלוי, איש חינוך, פועל מעל לחמש עשרה שנים בשדה החינוך כמורה, מחנך ומנהל. בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן, בוגר הקורס להכשרת מנהלים של אבני ראשה, וכיום עמית בבית הספר "מנדל" למנהיגות חינוכית. בין השנים 2010-2006 שימש כשליח המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית בארצות הברית. בעל הכשרה כמאמן אישי וקבוצתי. נשוי לשלומית ואב לנויה, מור ושירלי.
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שיעור 1
    הוראה כייעוד וכאתגר
     
    מהו הייעוד שלכם?
    ב־24 במרץ 1975 מתאגרף אלמוני יחסית בן 36 בשם צ'אק וֶפּנֶר קרא תיגר על אלוף העולם במשקל כבד, מוחמד עלי, שהיה לאגדה עוד בחייו. עלי, שכאמור נחשב כבר אז למתאגרף הטוב בהיסטוריה, היה אמור לגרוף לכיסו מקרב עתידי זה סכום נכבד ביותר של מיליון וחצי דולר, ואילו ופנר הסתפק בהרבה פחות — כמאה אלף דולר בלבד. זה היה הסכום הגדול ביותר שוופנר הרוויח מעודו על קרב בודד. הקרב נערך בריצ'פילד קולוסיאום שבפאתי קליבלנד, ארצות הברית. פרשני האגרוף לא נתנו לוופנר שום סיכוי לצלוח אפילו את הסיבוב השני. כששאלו העיתונאים את ופנר לפני הקרב אם ישרוד את ההתמודדות מול המתאגרף הטוב בתבל, הוא ענה: "לשרוד? תמיד הייתי שורד, כל חיי. למעשה, אם שרדתי את שירותי הצבאי במארינס, אני מניח שאשרוד גם את עלי."
    ופנר אכן שרד את הקרב ונשאר עומד על רגליו במשך כל חמישה־עשר הסיבובים. לתדהמת הצופים הוא אף הפיל את עלי לקרשים בסיבוב התשיעי. משהבחין שעלי נפל, הוא ניגש לפינה שבה עמד המאמן שלו ואמר לו, "תתניע את המכונית, אנחנו הולכים לבנק, אנחנו מיליונרים." מנהלו היה אופטימי קצת פחות. "תסתובב," אמר לו המנהל, "הוא קם על הרגליים ונראה עצבני כהוגן." מוחמד עלי עתיד לתרץ את הנפילה המביכה בקריירה שלו בכך שוופנר פשוט דרך לו על הרגל.
    ובאמת, לאחר אותה נפילה שנויה במחלוקת של עלי, הוא חזר לקרב עצבני מתמיד. כמו שור זועם הוא החל לחבוט בוופנר המסכן ללא רחמים, שבר את אפו וגרם חתכים מכוערים מעל עיניו. תשע־עשרה שניות בלבד לפני תום הסיבוב האחרון נכנע ופנר לאלוף העולם. רגליו כשלו והוא נפל. השופט ספר עד שבע, ופנר עשה עוד מאמץ אחרון לעמוד, הוא הצליח. אך השופט עצר את הקרב והעניק ניצחון טכני לעלי, שהגן שוב על תוארו בפעם המי יודע כמה.
    באותה העת ישב בחור צעיר שחבריו קראו לו "סליי" בדירתו הזעירה. "הדירה שלי היתה כל כך קטנה," אמר סליי, "עד שהייתי יכול לסגור את הדלת ולפתוח את החלון באותו זמן." סליי, בן למהגרים איטלקים, חלם באותה העת להיות שחקן. הוא כבר ניגש לעשרות סוכנויות של שחקנים אך נתקל בסירוב פעם אחר פעם. איש לא רצה להעסיק את הבחור המגושם בעל חיתוך הדיבור המוזר והבעת הפנים המשותקת, שמקורה בסיבוך שנגרם עקב לידת מלקחיים לא מוצלחת שחווה בעת שהגיח לאוויר העולם.
    הניסיונות הנואשים שלו להשיג תפקיד משמעותי כשחקן זיכו אותו בכמה תפקידים מינוריים שוליים תמורת שכר זעום. "ביום ההולדת ה־29 שלי היו לי רק 106 דולר בבנק. ידעתי שכדי להצליח אני חייב לכתוב לעצמי את התפקיד שלי, אותו תפקיד שסוכנויות השחקנים סירבו לתת לי. ידעתי שמדובר בתפקיד שיתאר סיפור גבורה, סיפור אהבה, סיפור על יושרה ואומץ, סיפור שיעורר השראה בקרב האנשים. זה יהיה סיפור על חלומות של אנשים. אנשים שתופסים את החיים בגרונם ולא מרפים עד אשר הם משיגים את מטרתם. היו לי כל כך הרבה רעיונות בראש, שהיה לי קשה להתמקד באחד. בכדי להתעודד הלכתי לבר השכונתי לצפות בקרב של מוחמד עלי נגד צ'ק ופנר. באותו רגע ממש, כאשר צפיתי בטלוויזיה, רוקי בלבואה נולד."
    ללא ניסיון של ממש בכתיבה חזר סליי לדירתו הקטנה והחל לכתוב את התסריט. "לאחר שראיתי את הקרב של ופנר, הבנתי שזה הולך להיות סיפור על אדם שקיבל רק הזדמנות אחת. סיפור על מתאגרף. על עצמי. לאחר שלושה ימים של כתיבה רצופה התסריט היה גמור."
    סליי, שהיה מרושש באותה העת, ניסה נואשות למכור את התסריט שלו למפיק קולנוע, אך שוב נתקל בסירוב אחר סירוב. לבסוף שני מפיקים, רוברט שרטוף ואירווין וינקלר, אהבו אותו. "הם התלהבו מאוד מהתסריט, אבל השאלה הגדולה היתה מי ישחק את רוקי בתפקיד הראשי? המפיקים רצו כוכבים מוכרים כמו רוברט רדפורד או ראיין אוניל. טוב אי־אפשר להאשים אותם — הם היו אז בשיא הצלחתם המקצועית. אבל קול פנימי אמר לי שאני הוא רוקי. שרק אני יכול לשחק אותו. זאת היתה הזדמנות אחת ויחידה שלי, שידעתי שלא תחזור."
    המפיקים רצו מאוד את התסריט, אבל בשום פנים ואופן לא הסכימו לקבל את סליי כשחקן ראשי — גבר אלמוני, מגושם, בעל מבטא כבד ולא ברור. להחתים כזה שחקן על התפקיד הראשי היה סיכון של ממש. בהתחלה הם הציעו לסליי — שנאלץ אז למכור את מכוניתו תמורת ארבעים דולר — סכום נאה של 25,000 דולר עבור התסריט. הוא הסכים, אך התנה זאת בכך שהוא ישחק בתפקיד הראשי. שרטוף וּוינקלר סירבו והעלו את ההצעה ל־100,000 דולר.
    "כשההצעות עבור התסריט עלו ל־150,000, 175,000 ו־250,000 דולר, התחלתי להרגיש סחרחורת. כשההצעה טיפסה ל־333,000, אמרתי לעצמי — סליי, אתה כל כך קרוב לנצח את העוני! אבל ידעתי. ידעתי שהסרט הזה יהיה להיט, ועוד ידעתי שאם לא אשחק את התפקיד הראשי, אני עלול לקפוץ מהגג. אז סירבתי להצעה שלהם. הם חשבו שאני משוגע."
    שרטוף וּוינקלר נשברו לבסוף, אך התנו את ההפקה בכך שכל שינוי בתסריט יתבצע בחינם, וכי יהיה עליו לקצץ משמעותית את שכרו.
    אולפני "יונייטד ארטיסט" הסכימו להפיק את הסרט בתקציב של שני מיליון דולר. אך כששמעו שאת התפקיד הראשי ימלא שחקן לא מוכר בשם סילבסטר (סליי) סטאלון ולא "מגנט קהל" כמו רוברט רדפורד, טענו שהסיכון גבוה מדי. הם קיצצו אפוא את התקציב למיליון דולר בלבד ואמרו למפיקי הסרט שכל חריגה תקציבית תגיע מכיסם הפרטי. לבסוף הופק הסרט במיליון ומאה אלף דולר. שרטוף וּוינקלר מצאו את עצמם ממשכנים את ביתם הפרטי לכיסוי ההוצאות. הסרט צולם במשך 28 יום וזכה להצלחה מטאורית. הוא היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וזכה בשלושה, כולל הסרט הטוב ביותר. "רוקי" היה לאחד מהסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים ביחס להשקעה, שכן הוא גרף הכנסות של כרבע מיליארד דולר.2
    לסטאלון היה ייעוד ברור — להיות שחקן. חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי "אינדיאן אופּיניין" ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר כולו לאמנות הציור שכל כך אהב והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר? מה היה קורה אילו אלביס פרסלי היה מחליט להישאר נהג משאית בממפיס, טנסי? ומה היה קורה אילו אברהם לינקולן שהפסיד בחמש מערכות בחירות, היה מתייאש, מרים ידיים ולא רץ עוד לנשיאות ארצות הברית?3
    ללכת עם הלב
    ייעוד — ובכלל זה ייעוד מקצועי — מתקשר עם הצורך למצוא משמעות בחיינו. המניע למציאת הייעוד המקצועי שלנו מקורו בתחושה ובידיעה שישנו עוד רובד של סיפוק שעלינו למצוא. האנשים שהזכרתי מסטאלון ועד אלביס פרסלי הגיעו בחייהם לצומת של הכרעה. היה עליהם לבחור בין מילוי ייעודם, הליכה אחר לבם בדרך לא נודעת, לבין צעידה בדרך הבטוחה והמוכרת. רובם המכריע של בני האדם, דרך אגב, בוחר באפשרות השנייה. רובנו חוששים להיפגע מהחלטות "שגויות" שנקבל, ואנו בוחרים אפוא להישאר באזור הנוחות שלנו. אזור הנוחות לא ייקח אותנו בהכרח כל כך רחוק, אבל הֵי, לפחות נוכל לשלם את החשבונות שלנו. זאת החלטה קשה ומובנת בהחלט, שכן יציאה מאזור הנוחות דורשת אומץ רב. באנגלית המילה אומץ — courage — מקורה ב־core, שפירושה לב. להיות אמיץ פירושו ללכת עם הלב שלך, עם התחושות והרצונות שלך ועם תחושת הייעוד שלך.
    לכולנו יש ייעוד בחיים. יש שמכירים בו בגיל צעיר, ויש שמגלים אותו בגיל מאוחר. הספר שאתם קוראים עכשיו עוסק בחינוך. גיבוריו הם מורות ומורים. ישנם אנשים שכבר מגיל צעיר ראו את עצמם בתחום החינוך וחלמו לעמוד מול כיתת תלמידים ולשמש להם מקור השראה כמדריכים וכמנחילי ידע, ויש כאלה שגילו את זה בגיל מאוחר. כך או כך, חשוב ביותר שתרגישו "ראויים ומיועדים" להורוֹת, ואולי חשוב מכך, שתבצעו זאת על הצד הטוב ביותר. תחושת הייעוד עוזרת לצלוח את הקשיים הראשוניים העומדים בתחילת דרכו של המורה, ובד בבד היא ממלאת אותו בתחושת סיפוק.
    אני, לדוגמה, לא נולדתי למקצוע ההוראה. בכל אופן, לא בתחושת הייעוד הראשונית שלי. הגעתי לזה די במקרה. לאחר הצבא הציע לי חבר לעבוד בחברת אינטרנט שמספקת שירותי גלישה. השנה היתה 1999 — האינטרנט היה בחיתוליו, והוא עוד לא נכח בחיינו בצורה כה מהותית כמו היום. למעשה, נוכחותו היתה זניחה כל כך, עד כי נהגנו למכור חבילות גלישה של ארבע שעות בחודש. הרווחתי לא רע באותה תקופה, לכל הפחות ביחס לחייל משוחרר. אולם הידיעה שאני מוכר חבילות אינטרנט יום אחר יום, שעה אחר שעה, פשוט שיעממה אותי. סביבת העבודה שבה הייתי צריך לטלפן לעשרות לקוחות ביום ולנהל איתם שיחת מכירה תיסכלה אותי. האווירה בחברה היתה תחרותית ואגרסיבית כל כך, עד כי חלק מעמיתי הנלהבים היו מוכרים חבילות גלישה גם למי שעדיין לא היה ברשותם מחשב. המכירה היתה חזות הכול. הבטתי אל האופק ושאלתי את עצמי — האם זה מה שאני רוצה לעשות?
    לאחר כמה חודשים התקשר אלי דוִד, המחנך שלי מבית הספר התיכון, שכבר הפך למנהל בית ספר בעצמו. כאיש חינוך משמעותי בחיי שמרתי איתו על קשר מזדמן. מתברר שכשבועיים לפני תחילתה של שנת הלימודים, המורה להיסטוריה נתקף דחף בלתי נשלט "לראות עולם". הוא ביקש חופשה ללא תשלום, ובהתראה כל כך קצרה החליט שהוא לוקח פסק זמן ממערכת החינוך ויוצא לטיול של שנה במזרח. דוִד התקשר לשאול אותי אם כבר סיימתי את התואר הראשון שלי בהיסטוריה. עניתי שלא. ומה לגבי תעודת ההוראה, הוא שאל. גם כאן עניתי בשלילה. "טוב, אני סומך עליך," הוא אמר. "אתה חושב שתוכל להתארגן בשבועיים על החומר בציונות ובשואה?" "איזו כיתה?" שאלתי בחשש. "י"א," הוא ענה ביובש. "י"א?" חזרתי על דבריו, "אתה בטוח?... בחיים לא עמדתי מול כיתה," גימגמתי. "יהיה בסדר," אמר דוִד, "אתה תסתדר. אני אעזור לך." וכך, בגיל 24, ללא תואר ראשון וללא תעודת הוראה, התחלתי ללמד — להגיש את כיתה י"א לבגרות בציונות ובשואה. נהניתי מכל רגע, מן הסתם מפני שמצאתי את ייעודי. אני הולך לעסוק בחינוך.
    כיצד אנחנו מעצבים את ההווה שלנו?
    ישנה גישה הגורסת שהעבר הוא שמעצב את ההווה שלנו, והוא גם שיכתיב את גורלנו ואת ייעודנו בחיים. מאפיינים כגון היכן נולדתי, מי היו הורי, אילו חוויות עברתי במשך הדרך, אילו משברים עיצבו את תחושת המסוגלות הפנימית שלי וכדומה, עשויים כאמור לקבוע במידה רבה את ההווה שלי ואת מי שאני. מנגד, ישנה התפיסה כי דווקא העתיד הוא שמעצב את ההווה. משתנים כגון היכן ארצה להיות, לאן אני רוצה להגיע בעוד כמה שנים מהיום, אילו חוויות ארצה לחוות וכדומה, יש בהם כדי לשנות את תפיסת ההווה שלי. יש שיאמרו שהגישה השנייה מעידה על חשיבה אופטימית יותר. לפני זמן מה הזמנתי לבית הספר את גב' מרים פרץ על מנת שתדבר בפני התלמידים על עוצמה פנימית. על עוצמתה שלה. בית הספר שלנו קרוי על שם בנה, רס"ן אלירז פרץ ז"ל. פרץ, שאיבדה גם את בנה אוריאל במסגרת שירותו הצבאי, היא דמות אייקונית במציאות הישראלית, הממחישה את תחושת הייעוד בחיים מתוך ההסתכלות הן על עברהּ כילדה במרוקו והן על עתידה ועתיד משפחתה. בדבריה בפני תלמידי אמרה:
    "אילו הייתי מסריטה את סרט חיי, זה לא היה רק שכול ועצב. סיפור חיי אינו רק הנפילה של אוריאל ואלירז. הסרט של חיי היה מתחיל במרוקו, בבית, בגטו בלי חשמל עם אימא שמנקה את בית הרב, אבא שמטפל בילדים וסבא עיוור שגר יחד איתנו. זה נשמע כמו תסריט גרוע, אבל אני ראיתי בזה טוב. כשאימא הזמינה אותי לנקות איתה יחד את בית הרב, לא התביישתי ולא הרגשתי מושפלת — להפך, שמחתי. שם נחשפתי לספרים תורניים אבל גם לספרות עולם, לפילוסופיה ולמדע. לכל אדם יש היכולת לבחור באילו משקפיים ירצה לראות את חייו..." לסיום שיתפה פרץ את התלמידים בסצנה עתידית מסרט חייה: "הבן של אלירז, אור חדש אוריאל, הוא רק בן אחת־עשרה, אבל אני עושה הכול כדי לזכות להגיע ליום החתונה שלו. כשאני עוצמת את עיני אני רואה את אור חדש עומד בחופה ונשבע 'אם אשכחכם אבי אלירז ודודי אוריאל', כמו שאביו נשבע 'אם אשכחך אוריאל'."4
    הביטו רחוק, ההווה נמצא שם
    עולם ההוראה מורכב מאנשים רבים המוּנָעים מתחושת ייעוד, המקווים לטוב. האתגרים רבים, כמו גם הקשיים ואף התסכולים. לצד הקושי אפשר למצוא גם רגעי סיפוק, רגעי מימוש עצמי ורגעים משמעותיים של ממש. לתחושתי, המורים המעולים קובעים את עתידם המקצועי ואת עתיד תלמידיהם מתוך ההסתכלות על העתיד ולא על העבר. לא מזמן נכחתי בטקס סיום מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים שנערך בלטרון. נהניתי להביט בפניהם של כמאה הקצינים שעמדו זקופים, שורות־שורות על רחבת המסדרים. טובי בנינו, מלח הארץ ויפי תואר של ממש. בדמיוני הפלגתי אחורנית בזמן וניסיתי לדמיין כיצד הם היו כתלמידים. אני בטוח שחלקם חוו קשיים בעת שפקדו את ספסל הלימודים, חלקם ניצבו בפני אתגרים לימודיים רציניים ביותר. בחיי... את חלקם בטח אפילו "העיפו" לא פעם מבית הספר. והנה כעשור מיום שהחלו את לימודם בתיכון, הם מפקדים, מובילי פלוגות וגדודים. חוד החנית. הבטחתי לעצמי שכאשר אחזור לכיתה, אנסה לראות כל תלמיד ותלמידה כמג"ד בפוטנציה, כרופאה לעתיד, כמורה שתזכה לסחוף אחריה דורות של תלמידים, כבעלת עסק הנושאת ונותנת באמונה, כחקלאי החורש את נירי ארצנו, כאשת משפחה, כאבא למופת, כבעל מסייע ותומך. כאדם.
    מורים המעצבים את ההווה שלהם על פי הסתכלות בעבר ספק אם יצלחו את שנות ההוראה הראשונות. וגם אם כן, מחכה להם משימה לא פשוטה ולכאורה לא מתגמלת. הם עלולים למצוא את עצמם מאשימים את בּוּרות התלמידים, את הישגיהם הנמוכים, את הוריהם שלא משתפים פעולה, את אוזלת ידה של המערכת, את מיליוני הטפסים שיש למלא. ומה לא? המורים אשר מעצבים את ההווה באמצעות הסתכלות אל העתיד, צופים אל פני האופק ומעצבים תמונת עתיד מיטבית המגדירה היכן ארצה להיות; אילו כלים אעניק לתלמידי; היכן ארצה שיהיו בתום השנה הזאת או בעוד כמה שנים; כיצד אכין אותם לעתיד ועוד שאלות מוּנחות־עתיד. אלה הם המורים המצוינים, אשר יובילו את עצמם ואת הדורות הבאים למחוזות של הגשמת ייעודם ושל מצוינות של ממש.
    שאלות שכדאי לשאול:
     
     
    1. האם אתם אוהבים ללמד?
    2. אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה?
    3. אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה?
    4. האם אתם אוהבים את תחום הדעת שאותו אתם הולכים ללמד?
    5. האם ההוראה הולכת לכם בקלות, או שמא היא מעייפת אתכם?
    6. כיצד אתם מעצבים את ההווה שלכם?
    • ליאור הלוי
    • ליאור הלוי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ללמוד בגדול
    • למידה נראית למורים
    • מהפכת ההשכלה
    • הסוד בללמוד
    • למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?
    • העצמת מחנכים וחונכים בעידן המדיה והרשתות החברתיות
    • הכל חינוך
    • לבנות את הגשר הזה
    • אחד על אחד
    • חברים זה כל הסיפור (2)
    • להמציא מחדש
    • המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים