הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לגיהינום ובחזרה
  • לגיהינום ובחזרה
    איאן קרשו | תרגום: כרמית גיא
    עם עובד | אפריל 2016 | עיון, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 572 עמ' מודפסים
    בקיץ 1914 שקעה מרבית יבשת אירופה במלחמה הרת אסון, ונדרשו לה שנים כדי להתאושש ממנה. האסון הטיל אימה על ניצולי המלחמה; אלה הזדעזעו מקריסתה של התרבות אשר הניחו כי היא תהיה דגם לחיקוי לכל העולם ומצלילתה לתהומות של סבל. ב־1939 פתחו האירופים בעימות נוסף, חמור אף יותר מקודמו – מלחמה שבמרכזה הרג אזרחים, ותוצאותיה האלימות עיצבו את היבשת המחולקת שנולדה ממנה. 
     
    איאן קרשו מספר את הסיפור הזה באנושיות, בכישרון ובמקוריות. הוא פורשׂ לפני קוראיו סיפור מרתק של אירועים, אך גם מתמודד עם הסוגיות הקשות ביותר שהעלו האירועים ההם: מה הייתה משמעותה של המלחמה לאירופים, שיזמו אותה וחוו את הימים הקשים ההם על בשרם, ומה משמעותה בימינו.
    לגיהינום ובחזרה הוא הראשון בשני כרכי חיבור רב־עצמה ורחב היקף על תולדות אירופה המודרנית; ואחד מהישגיו הגדולים של איאן קרשו.
     
    ספריו הקודמים בספריית אופקים: היטלר, היבריס 1936-1889 (2003); היטלר, נמסיס, 1945-1936 (2005); הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם, 1941-1940 (2009); היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי" (2011); הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1945-1944 (2012).
  • ספר דיגיטלי
     
    49
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר 
    עידן ההשמדה העצמית של אירופה
     
    מלחמות העמים יהיו איומות ומחרידות יותר ממלחמות המלכים.
    וינסטון צ'רצ'יל (1901)
     
    המאה העשרים של אירופה הייתה מאה של מלחמה. שתי מלחמות עולם ולאחריהן ארבעים שנה של מלחמה קרה — שהייתה תוצר ישיר של מלחמת העולם השנייה — הן שהגדירו את העידן הזה. מלחמה זו הייתה יוצאת דופן בדרמטיות שלה, טרגית ומרתקת בלי גבול, וההיסטוריה שלה היא היסטוריה של תהפוכות ענקיות ותמורה מהדהדת. במאה העשרים עשתה אירופה את דרכה אל הגיהינום ובחזרה. היבשת, שבמאה השנים שחלפו מאז מלחמות נפוליאון ב־1815 התגאתה בהיותה שיא הציוויליזציה, שקעה בין 1914 ל־1945 לתהום של ברבריות. אלא שעידן הרסני של השמדה עצמית התחלף ביציבות ובפריחה, שלא היה אפשר להעלותן על הדעת קודם לכן, אך במחיר כבד של מחלוקת פוליטית בלתי ניתנת לגישור. מאז ועד היום אירופה המאוחדת ניצבת מחדש בפני לחצים פנימיים אדירים, שמקורם בהתגברות תהליכי הגלובליזציה ובאתגרים חיצוניים חמורים, והיא חווה מתחים מוּבְנים גואים. וכל זאת עוד לפני ששיקע המשבר הפיננסי של 2008 את היבשת במשבר חדש שטרם בא על פתרונו.
    הכרך השני של החיבור יעסוק בעידן שלאחר 1950. כרך ראשון זה סוקר את מצעדה של אירופה אל סף ההשמדה העצמית במחצית הראשונה של המאה, בתקופה של בין המלחמות. הוא בוחן כיצד צמחו הכוחות המסוכנים הללו ממלחמת העולם הראשונה והגיעו לשיאם, בתהומות עמוקים מכל דמיון של חוסר אנושיות והרס, במלחמת העולם השנייה. האסון הזה, לצד היקפים חסרי תקדים של רצח עם, שאי אפשר להפריד את העימות מהם, עושה את מלחמת העולם השנייה למוקד רעידת האדמה ולאירוע המכריע בהיסטוריה המעיקה של אירופה במאה העשרים.
    הפרקים שלאחר מכן בוחנים את הסיבות לאסון הזה, שאין לו שיעור ואין לו אח ורע. הם מאתרים ארבעה גורמים עיקריים שלובים זה בזה של משבר כולל וייחודי לעשרות השנים הללו: (1) התפרצות הלאומנות האתנו־גזענית;
    (2) דרישות חמורות לרוויזיוניזם טריטוריאלי שאי אפשר להיענות להן;
    (3) סכסוך מעמדי אלים שבא לידי ביטוי במוקד מוחשי, במהפכה הבולשוויקית ברוסיה; (4) המשבר הממושך של הקפיטליזם (שמשקיפים רבים חשבו שהוא סופני).
    ניצחון הבולשוויזם היה מרכיב חדש ופעיל לאחר 1917. כך היה גם המשבר המתמשך של הקפיטליזם, משבר שהופג לשנים אחדות באמצע שנות העשרים. המרכיבים האחרים כבר היו קיימים לפני 1914, אך בממדים קשים הרבה פחות. אף לא אחד מהם היה הגורם העיקרי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. השילוב הקטלני ביניהם הוליד עידן של אלימות יוצאת דופן, עידן שהוביל למלחמת העולם השנייה, מלחמה הרסנית פי כמה וכמה מהראשונה. האזורים שהושפעו יותר מכול מהשילוב בין ארבעת המרכיבים הללו היו מרכז אירופה, מזרחה ודרום מזרחה — רובם ככולם היו האזורים העניים ביותר ביבשת. גורלה של מערב אירופה שפר עליה יותר (עם החריגה הבולטת — ספרד).
    התפוררות האימפריה האוסטרו־הונגרית והאימפריה העות'מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה והתהפוכות האלימות האדירות שציינו את מלחמת האזרחים ברוסיה, שפרצה בעקבות המהפכה, שחררו כוחות חדשים של לאומנות קיצונית. כוחות אלו ראו חפיפה בין זהות האומה לזהות האתנית. עימותים לאומניים ואתניים נפוצו בעיקר בחצייה המזרחי והעני יותר של היבשת, אזורים של קהילות עתיקות יומין ושל מעורבות אתנית עמוקה. השנאה הלאומנית נהגה לשים לה ליעד את היהודים כשעירים לעזאזל לכל הטינות והמצוקות החברתיות. מספר היהודים שהתגוררו במרכז אירופה ובמזרחה היה גדול ממספרם במערב היבשת, ורובם ככולם היו משולבים פחות ונמנו עם מעמדות חברתיים נמוכים יותר מאחיהם במדינות מערב אירופה. המקומות הללו במרכז אירופה ובמזרחה היו הבסיס המסורתי של האנטישמיות הפרועה, הרבה יותר מאשר בגרמניה. ההומוגניות האתנית הגדולה יותר ששררה בדרך כלל במערב אירופה והעובדה שרוב מדינות הלאום שם התפתחו בתהליך ממושך הביאו לכך שהמתחים באזור הזה לא נעלמו לחלוטין, אך היו פחותים מאלה ששררו במזרח.
    זאת ועוד, המנצחים במלחמת העולם הראשונה ורוב המדינות הניטרליות נמצאו במערב אירופה. מזרחה משם מילאו יוקרה לאומית פגועה ותחרות על משאבים חומריים — אלה הם מקורות ההזנה של הלאומנות האתנית התוקפנית — תפקיד גדול הרבה יותר. במרכז היבשת טיפחה גרמניה — המדינה המובסת החשובה ביותר והמפתח לשלום באירופה בעתיד, זו שגבולותיה מתפרשים מצרפת ומשווייץ במערב ועד פולין וליטא במזרח — רגשות זעם עזים לנוכח היחס שקיבלה מהמנצחים. היא דיכאה את השאיפות הרוויזיוניסטיות שלה רק לזמן־מה. דרומה ומזרחה משם צמחו על חורבות האימפריות האוסטרו־הונגרית, הרוסית והעות'מאנית מדינות לאום חדשות, ורובן הורכבו כמעשה טלאים בתנאים המתאימים פחות שאפשר להעלות על הדעת. אין פלא אפוא שהשנאות הלאומיות והאתניות שהרעילו את הזירה הפוליטית עשו את הארצות הללו לשדות הקטל הגדולים של מלחמת העולם השנייה.
    סכסוכים על רקע לאומי ומתחים אתניים־גזעיים התעצמו מאוד עקב הסדרי הטריטוריות שנקבעו באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. ואולם למרות כוונותיהם הטובות של אדריכלי הסכם ורסאי ב־1919, הם ניצבו מול בעיות חסרות פתרון במאמציהם לספק את הדרישות הטריטוריאליות של המדינות החדשות שקמו על חורבות האימפריות הישנות. מיעוטים אתניים היו חלק נכבד של רוב המדינות החדשות במרכז אירופה, במזרחה ובדרום מזרחה, והם היו לתשתית לתסיסה פוליטית קשה. לא היה כמעט מקום שלא פרצו בו מחלוקות על גבולות, ודרישות המיעוטים האתניים, שרובם סבלו מאפליה לרעה מצד אוכלוסיית הרוב, לא באו על סיפוקן. הגבולות שנקבעו בהסכם ורסאי אף טיפחו את להבות השנאה המסוכנות במדינות שלהרגשתן לא זכו ליחס נאות. איטליה לא סבלה משסעים אתניים (פרט לאוכלוסייה הגדולה הדוברת גרמנית בדרום טירול, שסופח לאחר תום המלחמה), אך הלאומנים והפשיסטים ידעו לנצל את רגשות העוול ששררו במדינה על שמדינה שנמנתה עם המחנה המנצח במלחמת העולם הראשונה לא זכתה להישגים המיוחלים בשטח העתיד להיקרא בתוך זמן קצר יוגוסלביה. היה גם גורם אחר, מסוכן הרבה יותר לשלום בר קיימה באירופה: הזעם העמוק ששרר בגרמניה — שכמו איטליה גם היא לא סבלה משסעים אתניים — על גזלת השטחים בעקבות המלחמה, והדרישות לרוויזיה בהסכם ורסאי. אלה תועלו לאחר מכן לתמיכה גוברת בנאציזם, ומחוץ לגבולות הרייך — בפולין, בצ'כוסלובקיה ובמקומות אחרים — עודדו את רגשות האיבה של המיעוטים האתניים הגרמניים.
    הלאומנות הצורמנית שצצה לאחר מלחמת העולם הראשונה צברה תאוצה לא רק בגלל יריבויות אתניות, אלא גם בגלל העימות המעמדי. התמקדות ב״אויבים״ לכאורה של המעמד בתוך מדינת הלאום או מחוצה לה יכלה לחדד עד בלי גבול את הרגשת האחדות הלאומית. התהפוכות הכלכליות האדירות שפרצו בעקבות המלחמה והתוצאות העגומות של המשבר הכלכלי של שנות השלושים העצימו מאוד את האנטגוניזם ברחבי אירופה. עימותים מעמדיים, שלבשו לא אחת אופי אלים, פרצו מדי פעם בפעם בכל שנות העידן התעשייתי. אך האנטגוניזם הזה הוחמר מאוד לעומת השנים שלפני המלחמה בהשפעת המהפכה הרוסית והקמתה של ברית המועצות. כך נוצר דגם חלופי לחברה שהפיל את הקפיטליזם ויצר ״דיקטטורה של הפרולטריון״. לאחר 1917 קסמו רעיונות בדבר חיסול המעמד הקפיטליסטי, הפקעת אמצעי הייצור בידי המדינה והחלוקה מחדש של הקרקעות למגזרים רחבים בקרב ההמונים המרוששים. אך נוכחותו של הקומוניזם הסובייטי גם קרעה את מחנה השמאל הפוליטי והחלישה אותו, ובד בבד חיזקה מאוד את הכוחות הימניים הלאומניים הקיצוניים. גורמי הימין קיבלו רוח גבית חדשה ויכלו לתעל את האנרגיות האלימות של מי שהרגישו מאוימים מצד הבולשוויזם — רובם ככולם בני קבוצות העילית המסורתיות בעלות הרכוש, בני מעמדות הביניים והאיכרים בעלי הקרקעות — לתנועות פוליטיות חדשות ותוקפניות לעילא.
    כמו הקסם שהילכה המהפכה על השמאל, כך גם ניצלה מהפכת הנגד את המרירות ואת החרדות שנלוו לעימות המעמדי. עיקר הקסם שהילכו התנועות הקונטרה־מהפכניות על הציבור היה טמון ביכולתן לשלב לאומנות קיצונית עם אנטי־בולשוויזם ארסי. גם בעניין זה הושפעו בעיקר מדינות מרכז אירופה ומזרחה, שם נראתה הסכנה הבולשוויקית גדולה ומסוכנת יותר. אך הסכנה הבין־לאומית הגדולה ביותר צצה במקומות שהמזיגה של לאומנות קיצונית ושנאה פרנואידית כמעט לבולשוויזם סייעה ליצור בהם תנועות ימין של ההמונים, אשר הצליחו לתפוס את השלטון באיטליה ולימים גם בגרמניה. כאשר תועלו האנרגיות הלאומניות והאנטי־בולשוויקיות — אנרגיות שנטפו שנאה וסחפו את הימין הקיצוני אל השלטון — לאפיקים של תוקפנות קיצונית, היה השלום באירופה בסכנה שלא הייתה גדולה ממנה.
    המרכיב הרביעי, שעמד בבסיס שלושת המרכיבים האחרים והשתלב בהם, היה המשבר המתמשך של הקפיטליזם בין המלחמות. הפגיעה המסיבית בכלכלת העולם נבעה ממלחמת העולם הראשונה, מחולשתן החמורה של הכלכלות העיקריות באירופה — בריטניה, צרפת וגרמניה — ומסירובה העיקש של מעצמה כלכלית בולטת, ארצות הברית, להיות מעורבת בשיקום אירופה. כל אלה סללו את הדרך לאסון. הבעיות של אירופה הוחרפו פי כמה וכמה בשל התוצאות שנודעו למלחמה בעולם כולו. יפן הרחיבה את שווקיה במזרח הרחוק, בין השאר בסין — שסבלה מכאוס פוליטי — על חשבונם של האירופים. האימפריה הבריטית ניצבה מול אתגרים פוליטיים וכלכליים, בראש ובראשונה בהודו, שם נוספה על מצוקותיה הכלכליות של בריטניה גם עלייתה של תעשיית טקסטיל מקומית שהביאה לאבדן שוקי יצוא בריטיים. רוסיה נעלמה למעשה מזירת הכלכלה העולמית בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים. משבר הקפיטליזם היה גלובלי, אך עיקר נזקיו ניכרו באירופה.
    המשבר האינפלציוני של ראשית שנות העשרים והמשבר הדפלציוני של שנות השלושים שמו קץ לפריחה כלכלית קצרת הטווח שהתגלתה כנטולת בסיס. שני השלבים של העקירה הכלכלית והחברתית של ההמונים, שהמרחק ביניהם היה קצר, יצרו אווירה שמחסור וחשש מפני מחסור סחפו והניעו בה את הקצוות הפוליטיים לפעולה.
    לא היה די בתסיסה הכלכלית כדי לחולל תהפוכות פוליטיות גדולות. התסיסה הזאת נזקקה גם למשבר בלגיטימציה של המדינה, משבר שהוחמר עקב הקרע האידאולוגי והשסעים התרבותיים העמוקים שחשפו את חולשתן של קבוצות העילית השליטות ואת פגיעותן ללחצים חדשים מצד התגייסות ההמונים. זה היה המצב בחלקים רבים של אירופה, בייחוד במקומות ששאבה הלאומנות הקיצונית המובנית את כוחה מהרגשה של אבדן יוקרה לאומית ומפח נפש מהציפיות לזכות במעמד של מעצמה גדולה. הלאומנות הזאת עודדה וטיפחה תנועה חזקה ששאבה את כוחה מעצמתם לכאורה של אויבים בני שטן שלטענתה היא ניצבה בפניהם. תנועות כאלה יכלו לקרוא תיגר על סמכותו של המשטר במדינות שהייתה מועטה בהן הסמכות ממילא.
    מה שהיה נחוץ אפוא כדי ליצור משבר פוליטי, סוציו־אקונומי ואידאולוגי־תרבותי מקיף היה חיבור של כל ארבעת המרכיבים הללו. משבר זה הביא את אירופה לסף של השמדה עצמית. חיבור כזה השפיע במידה זו או אחרת על רוב מדינות אירופה, אפילו במערב היבשת. אך הייתה מדינה אחת — גרמניה — שבה באו לידי ביטוי ארבעת המרכיבים בקיצוניות והגבירו זה את זה לממדים נפיצים. כאשר אדולף היטלר ניצל ביד אמן ובעזרת שימוש בכוח את המשבר הכולל, והצליח לבצר את שליטתו הדיקטטורית על גרמניה, גברו מאוד הסיכויים לפרוץ אסון בכל אירופה. בגלל הפוטנציאל הצבאי והכלכלי האדיר של גרמניה (אף כי הוא פחת לזמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה) ומשום שדרישותיה הרוויזיוניסטיות ושאיפות ההתפשטות שלה התנגשו ישירות בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות הפוליטית של מדינות רבות אחרות — גברה האפשרות שהמשבר באירופה יידרדר לכדי מלחמה הרת אסון חדשה. אין פלא שהמשבר עתיד לבוא לשיאו באזורים היציבים פחות במרכז אירופה ובמזרחה, ולאחר פרוץ המלחמה יהפכו השטחים במזרח לזירת חורבן בלא אח ורע לאכזריות לא אנושית וגרוטסקית.
    ההרס שזרעה מלחמת העולם השנייה הגיע לתהומות חדשים. התוצאות המוסריות של קריסה כה עמוקה של הציוויליזציה יורגשו עד תום המאה ואף לאחריו. אך ראוי לציין כי לעומת התוהו ובוהו שהביאה מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה סללה בבירור את הדרך לתחייתה של אירופה במחצית השנייה של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה השאירה אחריה מורשת של עימותים אתניים, סכסוכי גבולות ועימותים מעמדיים מועצמים, לצד משבר עמוק וממושך של הקפיטליזם, ואילו מלחמת העולם השנייה סחפה את שרשרת האירועים הללו בסערת החורבן שלה. שליטתה של ברית המועצות במזרח היבשת דיכאה בכוח שסעים אתניים פנימיים ותסיסות רבות. הטיהור האתני המקיף שהחל מיד לאחר המלחמה עיצב מחדש את המפה של מרכז אירופה ומזרחה. חלומותיה של גרמניה לשלוט בכל אירופה נופצו בעקבות תבוסתה המוחלטת, ההרס והחלוקה שלה. עתה הייתה במערב אירופה נכונות חדשה לנטרל גילויי אנטגוניזם לאומני ולהעדיף שיתוף פעולה ושילוב. עתה נקבעו הגבולות על פי נוכחותן של מעצמות־העל החדשות בשטח. השינויים שהתחוללו באידאולוגיות הלאומיות של מדינות מערב אירופה וההתרחקות מהאנטי־בולשוויזם, שחיזק את הימין הקיצוני, חיזקו את הפוליטיקה השמרנית היציבה. ובל נשכח את הקפיטליזם המשוקם (הפעם בהובלה פעילה של ארצות הברית), שיצר פריחה עצומה בחצי המערבי של היבשת וסיפק בסיס ליציבות פוליטית. כל התמורות היסודיות הללו מ־1945 ואילך סילקו את התבניות של מרכיבי המשבר, שכמעט החריבו את היבשת בעידן שבין שתי מלחמות העולם.
    חשיבות מכרעת נודעה לכך שמלחמת העולם השנייה ניפצה אחת ולתמיד את מערכת מעצמות אירופה הגדולות שנאבקו זו בזו על השליטה ביבשת, מערכת שראשיתה קודם לימי ביסמרק, בתום עידן נפוליאון ב־1815. באירופה שנולדה מחדש, אירופה החצויה מן הבחינה האידאולוגית והפוליטית, נותרו רק שתי מעצמות גדולות — ארצות הברית וברית המועצות. הן החליפו מבטים זועפים מעבר לשני צדי מסך הברזל והובילו את שיקומן של המדינות והחברות בדמותן הן. היה עוד מרכיב חיוני אחד: עתה, כאשר שתי מעצמות־העל החזיקו בפצצות אטום, ואכן, כך היה ב־1949 — ובתוך ארבע שנים הן החזיקו גם בפצצות מימן הרסניות עד אימה — איים חזון המלחמה הגרעינית לזרוע הרס וחורבן שהיו מאפילים אפילו על ההרס והחורבן שהותירו שתי מלחמות העולם. הדבר חידד את מחשבותיהם של הצדדים המעורבים והיה חשוב ביצירת מה שנראה ב־1945 חסר שחר — עידן של שלום באירופה.
    כיצד השתלבו כל הגורמים הללו זה בזה ושינו את פניה של מזרח אירופה ומערבה? שאלה זו תיבחן בכרך הבא. בכרך שלפנינו ניסיון להבין כיצד שקעה אירופה בתהום במחצית הראשונה של מאה אלימה וסוערת כל כך אך בדרך ראויה לציון, וארבע שנים לאחר שהגיעה לשאול תחתיות, ב־1945, היא החלה להניח את המצע להתאוששות מדהימה — לאירופה חדשה שעלתה מן האפר של אירופה הישנה, ולעלות על הדרך בחזרה מן הגיהינום.
    • איאן קרשו
    • איאן קרשו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מרד באושוויץ
    • כך היה אושוויץ
    • מועדון הניצולים
      מודפס 3 ב-100
       
    • הארנב מפטגוניה
    • בלב הגיהינום
    • הנס ורודולף המצוד אחר מפקד אושוויץ
    • לפני המבול
    • דגלים מעל הגטו
    • כל יום הוא טרבלינקה
    • בית אהבה
    • #ברלין45: הימים האחרונים של הרייך השלישי
    • גטו וילנה