הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לב בקופסה
  • לב בקופסה
    דבש-הוצאה לאור | 2017 | רומן רומנטי, רומן אירוטי | 404 עמ' מודפסים
    "אני הייתי הסלע שעליו התנפץ, עד שלא היה זקוק לי יותר. הוא היה צריך להתרחק ממני כדי להתקיים. הייתי מטען עודף, משקולת שגררה אותו למטה. אז הוא חתך את החבל, הניח לי לצלול ושחה אל החוף."
     
    אליזבת הארט מעולם לא חשבה שזה יקרה לה.
    מאוהבת ובהיריון, היא מצאה עצמה עומדת מול כל האורחים שהוזמנו לחתונתה ומבשרת להם בקול רועד שהטקס מבוטל.
    בפעם האחרונה שראתה את קולין יאנג, חתנה המיועד, הוא עמד בחדר השינה שלהם ונישק אותה לשלום. שעת החתונה הגיעה, וקולין לא.
    חמש שנים אחר כך, היא מגדלת לבדה את בתם ונאבקת בהוצאות שמאיימות להטביע אותה. משום מקום ובלי התראה הגבר ששבר את לבה חוזר, ויש לו דרישות.
    ליזי למדה את הלקח הכואב שלה, ואין לה כוונה לחזור על טעויותיה, אולם ללבה תכניות משלו.
    האם ניתן להשאיר את העבר מאחור, האם אפשר לסלוח ולזכות בהזדמנות שנייה?
    הסופרת אילת סווטיצקי מתגוררת בקיבוץ יגור עם בעלה ושלושת ילדיהם.
    "לב בקופסה" הוא ספרה התשיעי.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
     
    קולין יאנג היה הגבר של חיי. מהרגע שהעיניים שלי פגשו בשלו, בקפיטריה של התיכון, ידעתי ש"אכלתי אותה". במיוחד כשחבורת המעריצות המקרקרת שלו הופיעה ונמרחה עליו באופן מעורר רחמים למדי. כן, קולין יאנג היה הבחור שכולן רצו. בין אם היית מעודדת נלהבת של קבוצת הפוטבול, שבה שיחק כקפטן, ובין אם היית נערה ממוצעת שחורשת שעות בספרייה ומקווה להתקבל לאוניברסיטה, כמוני למשל. לכולנו היה חלום משותף, והוא — לפגוש מקרוב את השפתיים הבשרניות ההן, שחייכו אליי באותו יום שני בצהריים וגמרו לי על הלב.
    יכולתי להישבע שהוא לא שם לב אליי, שהוא חייך למישהי אחרת. הוכיתי בהלם לא פחות, כשניגש אליי אחר כך במסדרון, נשען בנונשלנטיות על דלת הארונית שלי ושאל בשקט אם לא יהיה לי אכפת להיפגש אחר הצהריים ולעזור לו בשיעורי הבית במתמטיקה. אני די בטוחה שהוא אמר מתמטיקה, אם כי יכול להיות שזה היה ספרות או היסטוריה. בשלב ההוא המוח שלי הפך לעיסה. הנהנתי בחיוב. הוא צחק ואמר שיגיע אליי הביתה בסביבות חמש. הנהנתי שוב. הוא הפנה לי את גבו ונעלם.
    חזרתי לחשוב בבהירות אחרי שעה, פחות או יותר. השאלה החשובה שעמדה על הפרק היתה מה ללבוש. האמת היא שכעסתי על עצמי. תמיד זלזלתי בבנות שמאבדות את הראש ומשקיעות את כל זמנן בבחירת מלתחה במקום לדגור על הספרים ולהוציא עוד מאייה.
    איך הפכתי לאחת מהן בשלושים שניות?!
    האשמתי את ההורמונים של גיל שבע־עשרה (ביולוגיה נשמעה כמו הסבר הגיוני למצבי המביך), בחרתי בטי־שירט לבנה ובמכנסי ג'ינס (צמודים, יש גבול כמה מרובעת אני יכולה להיראות) ונשבעתי לעצמי שלא אגמגם כשבדלת יופיע קולין.
    כמעט הצלחתי. כשהפעמון צלצל, זינקתי מהספה, ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהתעקש להשתולל כמו מטורף, הודיתי לאל על השעות הארוכות שבהן ההורים שלי נמצאים בעבודה ואינם בבית, פתחתי את הדלת בחיוך וקפאתי. הפה שלי דווקא נפתח במטרה לשחרר איזו מילה או שתיים. 'שלום' היתה יכולה להיות מילה מתאימה. אפילו 'היי' ואולי 'מה נשמע?'. במקום זה עמדתי שם, אילמת, מול העיניים הכחולות, השער הבלונדיני והריח של הבחור שהרגע יצא מהמקלחת (אחרי אימון, אם הייתי צריכה לנחש).
    קולין צחק. שוב.
    "את מתכוונת להזמין אותי להיכנס?" היה מה שהוא בחר לומר. הנהנתי כמו מפגרת ותהיתי אם הוא מתחרט על כך שביקש עזרה דווקא מהבחורה המטופשת שעמדה מולו. הובלתי אותו לחדר שלי והשארתי את הדלת פתוחה, כאילו שמשהו יכול לקרות ביני לבין... טוב, לבין הבחור השווה הזה, שהתיישב על המיטה שלי ותקע בי מבט בוחן.
    "אז," מלמלתי כמו מטומטמת, "אמרת..."
    "אני רק רוצה לוודא משהו." הרצינות בקולו גרמה להתכווצות בלתי נשלטת בכל מיני איברים פנימיים בגופי.
    "כן?" מלמלתי שוב וקיללתי את עצמי בפעם האלף.
    "אני לא מת על זה." הוא זז במקום באי נוחות. גם אני לא מַתּי על זה באותו רגע. "ואם את חושבת ללכת לספר לכולם..."
    "לספר לכולם מה?" מה הוא כבר חושב שהולך לקרות כאן?
    "את יודעת. שאני..." הוא הרים את ידו ומשך לאחור את שערו הלח. שילבתי ידיים בתקווה לייצב את העמידה שלי, לא רציתי שיראה את הברכיים שלי רועדות.
    "שאתה..."
    "לא כל כך מבין."
    באותו רגע לא כל כך הבנתי בעצמי מה הוא רוצה ממני. "מה לא כל כך מבין?"
    "את ה... את יודעת."
    "לא," כיווצתי את הגבות, "אני לא יודעת."
    "את כל השיט הזה של בית הספר." הוא ניסה להישמע אדיש, אבל קלטתי את מה שאמר וגם את זה שהאדישות שלו היתה מזויפת לגמרי.
    "אז אתה צריך עזרה?"
    "אני מניח." הוא שלח את הידיים שלו לאחור, נשען עליהן, והחולצה שלו התרוממה בדיוק מעל לקו המכנסיים וחשפה את פלומת השער שירדה בקו ישר ומושלם אל הגומי של תחתוניו. בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה לבלוע את הרוק שלי ולנסות להפסיק לדמיין מה מתחבא מתחת לתחתונים. היה לי מושג די טוב, בתיאוריה. ראיתי תמונות של בחורים שלא לבשו כלום ושמעתי פה ושם דיבורים של בנות אחרות במלתחות אחרי שיעורי ספורט, אבל מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור והניח לחולצה שלו להתרומם ככה. או־קיי, מעולם לא ישב אצלי בחדר בחור.
    "הלו?" קולו של קולין החזיר אותי במכה חדה מארץ הפנטזיות שהפלגתי אליה. "את שומעת את מה אני שאומר לך?"
    "בטח. בטח. אתה צריך עזרה." גם אני הייתי צריכה עזרה באותו רגע. של פסיכיאטר.
    "אז מה הסיכוי שאת ואני נגיע לאיזה הסדר?"
    "הסדר?"
    "את יודעת. את תעזרי לי עם השיעורים שלי, ואני אעזור לך עם ה..." הוא הטה את ראשו הצדה וחייך חיוך שנראה זדוני לגמרי. "עם מה את צריכה עזרה?"
    המחשבות שלי התערפלו, והלחיים שלי האדימו בשנייה וחצי, והרגשתי כאילו הפנים שלי עולות באש. "למה אתה חושב שאתה יכול לעזור לי במשהו?"
    "סתם, ניחוש פרוע." הוא קרץ . "כולם צריכים עזרה במשהו."
    "לא אני," עניתי מיד והידקתי את שילוב הידיים שלי.
    "באמת?" הוא חייך וחשף שיניים לבנות, בעודי נאבקת לנשום באופן סדיר.
    "באמת." ניסיתי לא להתנשף בקול. "לא צריכה עזרה, מסודרת כאן. תודה."
    "אני לא יכול לשלם לך." הוא התיישר, והחולצה שלו שוב כיסתה את מה שחשף רק לפני רגע.
    "אתה לא צריך."
    "אז אני מניח שסיימנו כאן." הוא התרומם באטיות וגרם לי לצעוד לאחור.
    "מה?" בהיתי בו, גבוה ממני לפחות בראש.
    "קיוויתי שנגיע לאיזה הסדר." הוא נשמע מתוסכל.
    "למה אנחנו צריכים הסדר?"
    "מה זאת אומרת?" הוא נעץ בי את עיניו הכחולות.
    "אמרת שאתה צריך עזרה."
    "אין לי מה לתת לך בתמורה." מבטו החמור קדח לתוכי.
    "אני לא צריכה תמורה."
    "אני לא צריך טובות."
    "לא," נשמעתי מעט יותר בטוחה ממה שהייתי באמת, "אתה צריך עזרה."
    "למה, לכל הרוחות, שתעזרי לי?"
    "כי ביקשת."
    "את מוכנה לעזור לי רק כי ביקשתי?"
    "אה... כן."
    "את אמתית?" הוא הטה שוב את ראשו, בוחן אותי כאילו היו לי שלושה ראשים.
    "עלבונות לא יהיו הדרך להשיג ממני עזרה," התמרמרתי.
    "סליחה, אני פשוט לא רגיל לבנות כמוך."
    "אתה מתכוון לבנות שלא מריירות עליך ומאבדות את החולצה, לפני שאתה אפילו מבקש?" תקפתי, המומה שהמילים הללו יצאו מפי.
    "כן. בדיוק מה שאמרת." הוא צחק, וצחוקו נשמע קסום. אני אולי לא מאבדת את החולצה, חשבתי לעצמי, אבל בהחלט עלולה לרייר.
    "לא התכוונתי להעליב אותך."
    "לא העלבת. אני יודע על מה את מדברת." הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסי הג'ינס הבהירים שלבש. "אז את חושבת שאולי תוכלי..."
    "אוכַל," השלמתי את המשפט שלו. הרגשתי שהוא לא נהנה להתחנן, "אבל תעשה לי טובה אחת."
    "בטח." הוא משך בכתפיו הרחבות.
    "אם אני משקיעה את הזמן שלי, תעשה מאמץ ואל תבריז לי כשאנחנו קובעים. אתה לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מכירים. כשאנחנו בבית הספר, אני מתכוונת. אני בטוחה שאתה לא שש להסביר לכולם מה לך ולחנונית מהספרייה, אבל אל תבריז לי. הזמן שלי יקר לי. בבקשה, תדאג שיהיה יקר גם לך." הבטתי בו במבוכה. מאיפה היה לי האומץ להכתיב את התנאי הזה? אני לא יודעת, אבל הכתבתי אותו, וקולין הסכים מיד.
    "הזמן שלך יקר," הוא הנהן, "ואת לא 'החנונית מהספרייה'." שפתיו נמתחו לחיוך מקסים.
    "אין לי שום בעיה להיות ה'חנונית מהספרייה' אם זה יכניס אותי לאוניברסיטה," התוודיתי בשקט.
    "אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להתקבל." הוא גרם לי להסמיק.
    "עם מלגה," חידדתי את הנקודה. הדרך היחידה שבה יכולתי להתקבל לאוניברסיטה שרציתי היתה אם הם היו משלמים עליה.
    "הבנתי."
    "במה אתה רוצה להתחיל?"
    "במתמטיקה." הוא שלף יד אחת מכיס המכנסיים וגירד בראשו. "המבחן של יום שישי הולך להרוג אותי."
    המבחן של יום שישי ממש משחק ילדים, חשבתי לעצמי, אבל סתמתי את הפה. "בוא נתחיל." סימנתי בראשי לעבר שולחן הכתיבה הכבד שעמד בפינת חדר השינה שלי. המחשבה שנשב צמודים זה לזה גרמה ללב שלי להחסיר פעימה. שיט, שכחתי משהו.
    "אביא עוד כיסא מהמטבח." חייכתי במבוכה.
    "נשמע כמו רעיון טוב," קולין הקניט אותי והתיישב על כיסא העץ הבודד שניצב בחדרי. יצאתי אל המסדרון ונשמתי עמוק.
    קולין יאנג, בחדר שלי, ואני מתנהגת כמו ילדה.
    הוא רק רוצה שתעזרי לו, טמבלית. הקול הפנימי שלי החזיר אותי למציאות במהירות. עצמתי את עיניי רק לרגע. אני ממש מקווה שלא עשיתי טעות. אני ממש, ממש מקווה שזה לא הולך להתנקם בי. שזו לא איזו בדיחה על חשבוני.
    • אילת סווטיצקי
    • אילת סווטיצקי

      אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
      באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
      מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • רסיסים של אושר
    • לאסוף את השברים
    • האחת שאיתך
    • כל שאני
    • המועדון 2 - השחרור
    • יוליה שבורה
    • השטן לובשת לולולמון
    • עץ משפחתי
    • לאהוב מחדש
    • התמכרות
    • המידות הטובות
    • אני עדיין כאן