הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לבד בפריז
  • לבד בפריז
    ג'וג'ו מויס | תרגום: מור רוזנפלד
    ידיעות ספרים | דצמבר 2018 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 246 עמ' מודפסים
    "ג'וג'ו מויס במיטבה"
    פבלישרס ויקלי

     

    נל בת ה-26 מעולם לא היתה בפריז. היא גם מעולם לא נסעה לסוף שבוע רומנטי. למען האמת, היא לא ממש בקטע של נסיעות לחו"ל. כאשר החבר שלה מבריז מסוף השבוע הרומנטי שלהם, היא מחליטה להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמה, שהיא מסוגלת להיות עצמאית ונועזת. כשהיא לבד בפריז מגלה נל גרסה של עצמה שמעולם לא היה לה מושג על קיומה.

     

    במיומנות סיפורית חיננית מנווטת מויס את גיבוריה ואותנו בנפתולי החיים, מחנות בשמים אלגנטית אל פקק תנועה ומשם לחדר מהודר במלון חמישה כוכבים, ובתוך כך מצליחה להפוך רגעים שגרתיים לאירועים מרגשים הלופתים את הלב. לבד בפריז ועוד סיפורים הוא ספר מצחיק ומלא קסם אשר מביא לנו את ג'וג'ו מויס במיטבה.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    45 24.8
    ספר מודפס
     
    98 63.7
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לבד בפריז
     
     
    1
    נֵל מחליקה את התיק שלה לאורך ספסל הפלסטיק בתחנה ומציצה בשעון שעל הקיר בפעם השמונים ותשע. מבטה מרפרף שוב לכיוון הדלתות של עמדת הבידוק הביטחוני כשהן נעות הצדה ונפתחות. משפחה נוספת — בדרכה ליורודיסני ללא ספק — עוברת בהן אל אולם ההמתנה: טיולון לתינוקות, ילדים מצווחים והורים שלא ישנו כבר יותר מדי זמן.
    במהלך חצי השעה האחרונה, הלב שלה דפק ותחושה מחליאה הכבידה על חזהּ.
    "הוא יבוא. הוא עוד יבוא. הוא עוד יכול להספיק להגיע," מלמלה ללא קול.
    "רכבת 9051 לפריז תצא מרציף מספר שתיים בעוד עשר דקות. הנוסעים מתבקשים להתקדם אל הרציף. נא לא לשכוח חפצים."
    היא נושכת את שפתה ושולחת לו עוד הודעה — חמישית.
     
    איפה אתה? הרכבת עומדת לצאת!
     
    היא שלחה לו שתי הודעות כשיצאה לדרך כדי לוודא שהם עדיין נפגשים בתחנה כמו שקבעו. כשהוא לא ענה, היא אמרה לעצמה שזה בגלל שהיא ברכבת התחתית, בלי קליטה. ואחר כך אמרה לעצמה שהוא ברכבת התחתית בלי קליטה. היא שולחת לו הודעה שלישית, ואז רביעית. ואז, כשהיא עומדת שם, הטלפון שלה רוטט סוף־סוף בידה והיא כמעט קורסת תחתיה מרוב הקלה.
     
    מצטער, מותק. תקוע בעבודה. אני לא אצליח להגיע.
     
    כאילו הם תכננו בסך הכול להיפגש כדי לשתות משהו. היא בוהה בטלפון, מסרבת להאמין.
     
    לא תצליח להגיע לרכבת הזאת? לחכות לך?
     
    ושניות לאחר מכן התשובה:
     
    לא, סעי. אני אנסה לתפוס רכבת אחרת מאוחר יותר.
     
    היא המומה מכדי לכעוס. היא עומדת קפואה בזמן שאנשים נדחקים סביבה, ממהרים ללבוש את מעיליהם, ומקלידה תשובה מהירה.
     
    אבל איפה ניפגש?
     
    הוא לא עונה. תקוע בעבודה. זו חנות לאביזרי גלישה וצלילה. עכשיו נובמבר. כמה הוא כבר יכול להיות תקוע?
    היא מביטה סביבה, כאילו עוד יש סיכוי שזאת רק בדיחה. כאילו הוא עדיין עשוי, אפילו עכשיו, להתפרץ אל אולם ההמתנה בחיוכו הרחב והמוכר ולהגיד לה שהוא סתם צחק איתה (הוא נהנה קצת יותר מדי לעשות את זה). והוא ייקח את זרועה, ינשק ללחייהּ בשפתיים צוננות מרוּח ויגיד משהו כמו, "לא חשבת שאני באמת אפספס את זה, נכון? זה הביקור הראשון שלך בפריז!"
    אבל דלתות הזכוכית נותרות חתומות.
    "גברתי? את צריכה לגשת לרציף." כרטיסן היורוסטאר שולח יד אל הכרטיס שלה. לשנייה היא מהססת — אולי הוא עוד יגיע? — ואז היא ממשיכה עם הקהל, מזוודת הטרולי הקטנה שלה מתגלגלת אחריה. היא עוצרת וכותבת:
     
    אז ניפגש במלון.
     
    היא יורדת במדרגות הנעות כשהרכבת הענקית נכנסת אל התחנה בשאגה מחרישת אוזניים.
     
     
     
    "מה זאת אומרת, את לא מגיעה? אנחנו מתכננות את הטיול הזה כבר חודשים." זה טיול הבנות השנתי לבְּרַייטוֹן. כבר שש שנים שהן נוסעות לשם בסוף השבוע הראשון של נובמבר — נל, מגדה, טריש וסוּ — כולן נדחקות יחד אל תוך הג'יפ הישן של סו או למכונית של מגדה מהעבודה.
    הן היו נמלטות כך משגרת היומיום שלהן ומחליפות אותה בשני לילות שכללו שתייה, בילוי עם חבורות הצעירים שהגיעו לשם למסיבות רווקים שנמשכו סוף שבוע שלם והתאוששות מההנגאובר המתבקש באמצעות ארוחות הבוקר החמות במלון, מקום בלוי ועלוב בשם בְּרַייטְסי לוֹדג'. חזיתו של המלון דהויה ומתקלפת ובחדריו עומד ניחוח קבוע, תערובת מעופשת מעשרות שנים של אדי אלכוהול ואפטרשייב זול.
    הטיול השנתי הזה שרד שני תינוקות, גירושים והתפרצות אחת של שלבקת חוגרת (ואפילו אז, הן פשוט בילו את הלילה הראשון בברייטון בחגיגות בחדר המלון של מגדה). אף אחת מעולם לא החמיצה את הנסיעה.
    "טוב, פשוט פיט הזמין אותי לנסוע איתו לפריז."
    "פיט לוקח אותך לפריז?" מגדה בהתה בה כאילו הכריזה שהחליטה ללמוד רוסית. "כאילו, פיט — פיט?"
    "הוא אמר שהוא לא מאמין שאף פעם לא הייתי שם."
    "הייתי בפריז פעם, בטיול של בית הספר. הלכתי לאיבוד בלובר ומישהו הכניס לי נעל אחת לאסלה באכסניית הנוער," אמרה טריש.
    "אני התנשקתי עם בחור צרפתי כי הוא נראה כמו ההוא שיוצא עם האלי ברי. בסוף הוא בכלל היה גרמני."
    "כאילו, פיט עם השיער? פיט שלך? אני לא רוצה להיות מגעילה. פשוט חשבתי שהוא קצת כזה..."
    "אפס," מיהרה סו לסייע.
    "שמוק."
    "אידיוט."
    "אבל ברור שטעינו. מתברר שהוא דווקא מהבחורים שלוקחים את נל לסופי שבוע רומנטיים בפריז. שזה... את יודעת, די מעולה. רק חבל שזה יוצא על אותו סוף שבוע שאנחנו נוסעות בו."
    "טוב, אחרי שקנינו את הכרטיסים כבר נהיה די קשה..." מלמלה נל בנפנוף קל של ידה, וקיוותה שאף אחת לא תשאל מי שילם על הכרטיסים המדוברים. (זה היה סוף השבוע האחרון שנותר לפני חג המולד שעוד היתה עליו הנחה.)
    היא תכננה את הטיול באותה קפדנות שבה ארגנה את הניירת במשרד שלה. היא חיפשה באינטרנט את אתרי התיירות השווים ביותר, סרקה את "טריפ אדווייזר" בחיפוש אחר המלונות הזולים הטובים ביותר, ואז הצליבה את המידע עם התוצאות בגוגל. לבסוף הכניסה את כל הנתונים לטבלת אקסל מסודרת.
    אחרי לא מעט התחבטויות היא החליטה ללכת על מקום שנמצא בדיוק מאחורי רוּ דֵה ריבוֹלי — "נקי, ידידותי ורומנטי במיוחד" — והזמינה "סוויטת מנהלים גדולה" לשני לילות. היא דמיינה את עצמה ואת פיט מכורבלים יחד על מיטה גדולה במלון צרפתי, משקיפים מבעד לחלון על מגדל אייפל ומחזיקים ידיים מעל קרואסונים וספלי קפה בבית קפה מקומי. האמת שהיא הסתמכה בעיקר על תמונות; היא לא ידעה מה אנשים עושים בסוף שבוע בפריז, חוץ מהדברים המובנים מאליהם.
    למרות שהיתה כבר בת עשרים ושש, נל סימוֹנס מעולם לא נסעה לסוף שבוע עם חבר, אלא אם כן מחשיבים את הפעמים שיצאה לטיפוס צוקים עם אנדרו דינסְמוֹר. הוא התעקש שהם יישנו במיני־ואן שלו והיא התעוררה בבוקר קפואה כל כך עד שלא הצליחה להניע את הצוואר במשך שש שעות לפחות.
    אמא של נל, ליליאן, אהבה לספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב שנל "היא לא מהבחורות ההרפתקניות". היא גם לא היתה "מהבחורות שמטיילות", לא מהבחורות ש"יכולות להסתמך על המראה שלהן", ועכשיו, מדי פעם, כשהיא חשבה שנל לא שומעת, היתה מוסיפה גם, "והיא כבר לא פרגית צעירה."
    זה הקטע הבעייתי בלגדול בעיירה קטנה. כולם חושבים שהם יודעים בדיוק מי ומה את. נל היתה הבחורה ההגיונית. השקטה. זאת שתעבור בזהירות על כל פרטי התוכנית, זאת שתוכלי להפקיד בידיה בשקט את העציצים או את הילדים שלך ולדעת שהיא לעולם לא תברח עם בעלך.
    לא, אמא. אני האמיתית, חשבה נל כשהדפיסה את הכרטיסים ואז תייקה אותם בתיקייה שהכילה את כל המידע החשוב שמצאה, זאת מישהי שנוסעת לסוף שבוע בפריז.
    ככל שהיום הגדול התקרב היא נהנתה יותר ויותר לזרוק אזכורים אגביים לנסיעה. "אני חייבת לבדוק שהדרכון שלי בתוקף," אמרה כשנפרדה מאמה אחרי ארוחת הצהריים של יום ראשון. היא קנתה תחתונים חדשים, גילחה את רגליה, צבעה את ציפורני בהונותיה בגוון אדום לוהט (בדרך כלל היא הלכה על לק שקוף). "אל תשכחו שאני יוצאת מוקדם ביום שישי," אמרה בעבודה. "אתן יודעות, אני נוסעת לפריז."
    "אוי, איזה כיף לך," זימרו במקהלה הבנות בהנהלת חשבונות.
    "אני מתה מקנאה," אמרה טריש, ששנאה את פיט טיפה פחות מכל האחרים.
     
     
     
    נל עולה על הרכבת ומאפסנת את המזוודה שלה, תוהה עד כמה טריש היתה "מתה מקנאה" אם היתה רואה אותה עכשיו: יושבת ליד מושב ריק בדרכה לפריז, בלי לדעת אם החבר שלה עומד להצטרף אליה או לא.
    • ג'וג'ו מויס
    • ג'וג'ו מויס

      ג'וג'ו מויס  נולדה ב־ 1969 וגדלה בלונדון. לאחר קריירה שכללה משרות כמו סדרנית בתחנת מוניות וקלדנית בכתב ברייל, היא למדה עיתונאות ועבדה במשך עשר שנים כעורכת חדשות וככתבת לענייני תקשורת ואמנות. היא גרה באסקס שבאנגליה עם בעלה העיתונאי ושלושת ילדיהם. ספריה נמכרו במיליוני עותקים בכל רחבי העולם וזכו לשבחי הביקורת. "הנערה שהשארתָ מאחור", "ללכת בדרכּךָ", ״אחד ועוד אחד", "החיים אחריךָ״ ו״מכתב אחרון ופרידה״ ראו אור אף הם ב"ידיעות ספרים" ונכנסו מיד לרשימות רבי־המכר.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות