הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לא מכין קפה למלאך המוות
  • לא מכין קפה למלאך המוות
    עם עובד | אפריל 2017 | פרוזה מקור | 309 עמ' מודפסים
    בשנות הארבעים, כשהשתוללה מגפת הפוליו בארץ, לקה בה גם אהרן מרגלית, שהיה אז בן שנתיים וחצי. יכולתו המרשימה להתגבר על מחלה זו ניבאה, ואולי סללה, בעבורו את הדרך להתמודד עם סערות ועם תהפוכות נוספות שיקרו בחייו. בכל אחד מצמתים מורכבים אלה משפחתו – זו שממנה בא וזו שהקים בעצמו – מלווה אותו וממלאה תפקיד מכריע.
     
    העולם החרדי של שנות הארבעים בישראל; סיפורם המופלא של הוריו – ניצולי שואה שעלו מהונגריה והצטרפו למושב חקלאי כושל בדרום הארץ; השכול שרבץ לפתחה של משפחתו; ואהרן, ילד נכה ומגמגם, שהתגלגל ברבות הימים להיות איש עסקים מצליח ואָשייה רוחנית, שיכולה גם למחלת הסרטן – כל אלה נפרסים כאן בהרחבה, בחכמה וברגישות רבה. 
     
    סיפורו של אהרן מרגלית הוא שיעור מאלף בכוח רצון של אדם המצוי בסכנת חיים ונלחם עליהם; מאבד את יקיריו ומוצא נחמה ושיקום; עומד מול מערכות בלי לוותר על זכויותיו; מבקש לחיות חיים מלאים משמעות, שוויון, נתינה וערך, בעולם שכל אלה נהיו בו מילים ריקות. ומעל לכול מרחפת כוחה של אהבת אם נדירה, שהיא־היא, אולי, הגיבורה הראשית של הספר הזה. 
     
    לא מכין קפה למלאך המוות, סיפור חייו הייחודי והמופלא של הרב אהרן מרגלית, מוגש כעת מפיו לקהל הרחב, שטרם זכה להכירו. 
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    לפני שש שנים בדיוק, בתאריך זה ממש, בשעת ערב מוקדמת אחזתי בידי לראשונה את הספר אתהלך, שהוא הבסיס לספר שאתם אוחזים עתה בידיכם. האנשים הקרובים יותר והיקרים ללבי ניצבו שם לצדי, ובהם בני בכורי רבי ברוך וחתני הצעיר רבי קלמן וייס. גם הטוב בידידיי רבי נחמן הרשקוביץ בא לחלוק עמי את רגעי ההתרגשות הגואה ואתו ה"מחותנים", שהצטרפו לחוג הקרובים ללבי במשך כתיבתו של אתהלך והוצאתו לאור — עורך הספרות רבי שמואל אהרן זינגר והמפיק והסופר הנודע רבי חנוך ריגל. שם, בחדר הישיבות של דפוס קורדובה, מצאתי את עצמי ארוז באֶגֶד דפים כרוכים ושמי בישראל: "אתהלך".
    והיום, שש שנים לאחר אותו רגע נרגש, ראשון בחיי, כשעמדתי ליד ערש הולדתו של ספר וחזיתי בצאתו לאוויר העולם, התגשמו תחזיות שלא שיערתי בנפשי. הספר תורגם לאנגלית, ליידיש, לספרדית ולצרפתית. עשרות רבות של מהדורות יצאו עד כה — זו מידת התפוצה שהועידה ההשגחה העליונה לסיפור חיי בשש השנים הראשונות להדפסתו.
    באותם רגעים שררה תחושה של רגע שיא, כאילו הגיע סיפור חיי רצוף הסערות והנסים, הטלטלות והנפלאות, לנקודת סיום מפעימה והיה, בסייעתא דשמיא, לספר הדרכה וחיזוק, שיוכל לשמש תמרור דרבון ותחנת תדלוק למתמודדים מכל סוג וחוג. והיום, לאחר שש שנים בלבד, אז נחרץ מעמדו של אתהלך בכותרת "רב־המכר של הספרות החרדית", יודע אני וחש כי לא רגע שיא היה זה, אלא נקודת התחלה של שנים מרתקות, עשירות במעש ורצופות גילויים. כאשר אני מדפדף בלוח או משחזר עם ידידים קרובים אנקדוטות ואפיזודות, נראה כי אפשר לומר כמעט ללא חשש של ספק: במשך השנים הללו לא היה יום ללא הפתעה חדשה הנוגעת לאתהלך.
    ועל כך, בראש ובראשונה, דמעת התרגשות מיוחדת זולגת מעיניי הנשואות למרומים בכל עת להביע תודה לאבא שבשמים, שרחמיו לא כלו וחסדיו לא תמו, על שהעניק לחיי המתארכים בחסד נפלא צביון ייחודי של חיזוק שבורי לב. כי מעודי שאפתי לראות אנשים בטובה ובשמחה, אך לא העליתי בנעים שבחלומותיי כי במו התמודדותי אזכה לחבוש את כאבם של אנשים כה רבים. גם כאשר ידעתי שבאתהלך יש פרקי חיזוק ותובנות הדרכה רבים, לא שיערתי איזה כלי שרת זכיתי להיות בידי הרופא לשבורי לב, שבזק בתוך סיפור חיי ופרקי עלילותיו אבקת נוחם שימצאוה הזקוקים לה במקומות שלא שיערתי. מי היה מאמין, ריבונו של עולם, במה זכיתי.
    זהו סיפור חיים של אדם שבסך הכול ביקש לחיות, אבל בורא עולם בחר בו לחולל מהפך. כי באמת מה ביקשתי — לחיות. אבל לחיות עם משמעות ואחריות, בשמחה ובתקווה, במעש ובסיפוק. ומתברר שאת זה בדיוק כ־ו־ל־ם מבקשים. שאם לא כן, מה מצאו קוראיו הרבים והמגוונים באתהלך.
    כאשר הסכמתי לראשונה בעצת עליון בלבד לחשוף את סיפורי ברבים — לא העליתי בדעתי זאת עד לאותו רגע שהחליט קודשא בריך הוא שהגיע הזמן להוכיח לאהרן מרגלית ולעולם כולו שלא לחינם מתחוללים נסים — מצאתי את עצמי עושה דבר שלא הוגדר ביעדי חיי: מרצה!
    אני?! מוסר הרצאה?! לפני קהל?!
    אבל כאשר רצה בורא עולם שהסיפור יכה על קדקודם של אנשים, התחילו זורמות הזמנות להרצאות בקצב שלא שיערתי שמסוגל להיות כמותו. אט־אט, בעצתם של צדיקים שליט"א ובהדרכתם, פיניתי את עצמי מרוב עיסוקיי וייחדתי את עיקר סדר יומי להרצאות. בשנים האחרונות, כאשר כותרתו של אתהלך נמתחת למעלה מראשי, התייצבתי אלפי פעמים על דוכן המרצים כדי לספר את סיפור חיי, ובכל פעם אבוקה אחרת נבחרת כדי להפנות את אלומת אורה אל חייו של כל אדם. כי כל מי שאני ואתם מכירים, כל אדם עלי אדמות, נתקל באתגרים המכונים קשיים ובמדרגות הנראות מהמורות. ואנשים מבקשים להתהלך ולא להיתקע, לחיות חיים מלאי משמעות ולא לגווע אט־אט עד לתאריך הפטירה הרשמי.
    דוכני ההרצאה, אשר ריבונו של עולם שלחני אליהם בשנים הללו, הוצבו בכל מקום אפשרי, ברחבי ישראל, בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאירופה, בישיבות קדושות ובהיכלי תורה, באולמות אירועים ובמתנ"סים, בבתי ספר ובאולפנות; בימי נופש והשתלמות ובערבי חיזוק והתעוררות, בכינוסי התאגדות ובאירועי גיבוש; לפני קהל שומעים צעיר — שפרקי חיי הראשונים היו מובנים לו יותר — ולפני ציבור מאזינים קשיש, שעוד נותרו לי כמה עשרות שנות חיים כדי להגיע לסגנון לבטיו ולנושאי טרדותיו; לפני קהילות קודש בעדות שונות, בקרב הציבור החרדי ובקהלי המגזר הדתי־לאומי ואף בקרב ציבורים רבים שאינם מקפידים על קיום תורה ומצוות שלא פיללו לקבל הכאת קדקוד מפיו של בעל חזות שכמותי.
    הרגע הזה אינו אלא רגע קט של התבוננות ואמירת תודה לבורא עולם על הזכות הבלתי פוסקת, עם הבעת תחנונים על העתיד, שאזכה לעשות תמיד את המועיל, הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם; והעיקר — לפגוש אנשים שמחים ולראותם משמחים את עצמם. כי איזו זכות גדולה יותר יכולה להיות לאדם מאותה הזדמנות הניתנת לו להביא שמחה ללבותיהם של אנשים אחרים.
    זו הזדמנות להביע הערכה לרוב הדומם ולמיעוט אומר התודה, למאות אלפי הקוראים ולרבבות שניצלו כל הזדמנות כדי להביע הזדהות ואמפתיה ולהגיד תודה. אין הרצאה או מפגש שאינני יוצא מחוזק עם עוד חיוך בזכות אתהלך או עם לקח חדש שנולד בעקבות קריאת הספר או שמיעת הרצאה. ואנוכי, האיש הפשוט שבסך הכול ביקש לחיות בכל מחיר, נושא עיניים למרום ואומר: "אבא שבשמים, רק אתה יודע כמה זקוק אני לאותן הוכחות תכופות כדי לדעת כמה אתהלך היה חשוב לכל אחד ואחת".
    כאן המקום להזכיר לטובה את הסופר המוכשר משה גוטמן שכתב בכישרון רב את הספר אתהלך שהיה הבסיס לספר זה. את הסופרת המוכשרת אפרת שטיגליץ, שעיבדה ספר זה בגרסתו המחודשת ועשתה זאת במסירות וברצינות, במקצועיות ובחריצות, בדייקנות ובשקדנות, בישרות ובהגינות. ישלם לה ה' כפועלה.
    תודה נוספת וגדולה לסופרת יהודית רותם שהגיהה את הספר וערכה לו עריכת לשון משובחת ואף כתבה כמה פרקים בספר. תבונתה ורגישותה תרמו לספר איכות יוצאת דופן, והיא גם זו שקשרה את הקשר עם עם עובד שבהוצאתה הספר יוצא לאור.
    חב אני הכרת תודה גדולה לידידי ורעי הסופר הדגול חנוך ריגל, שדחף, עודד ודרבן להוצאתו לאור של הספר בעיבוד מחודש זה, לעצותיו המועילות, ולעתים גם הליווי המעשי במפגשים וההתייעצויות היו תרומה חשובה לספר.
    ברך ה' חילם ופועל ידם תרצה!
    אינני מצליח להשיג ולדמיין כיצד אפשר להודות במילים מודפסות למי שמלווה אותי בדרכי הארוכה באהבה ובנאמנות בעתות גאות ושפל, בזמנים מוארים וברגעים של עלטה מתקדרת: רבקה רעייתי שתחי', הנושאת עמי בעול החיים בשותפות אמת. ולא קל הוא העול. שלי גם שלה הוא. רק היושב במרומים, היודע גלוי ונסתר, הוא היכול להשיב לה כגמולה הטוב.
    תודה אוהבת ומעריצה לילדיי היקרים שיחי', שמסכת חייהם שזורה במגילת חיי, גם להם חלק בהתהוות הסיפור, ורובו מסתתר בין השורות.
     
    הצדיעו להם!
     
    ותודה לכם, קוראים יקרים, על שבחרתם להאזין לי.
    אהרן
    • אהרן מרגלית
    • אהרן מרגלית
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אם את כותבת אל תמחקי
    • אשתו של 11
    • מחר אני הולכת
    • קוראים לי איה
    • חשבתי על זה הרבה
    • על החיים ועל המוות
    • סוף הגוף
    • עצמתה של דמעה
    • תוחלת החיים של אהבה
    • מדברת עם עננים
    • צלקת
    • למקרה שלא אהיה בסביבה